אירופה, 1939
ביום הראשון של סתיו מלחמת העולם מתחילה. התותחים מתחילים לירוק אש, חיילים ממושמעים יוצאים להתקפה, טנקים משלימים את הבליץ קריג של הצבא החזק ביותר בעולם באותם הזמנים. כך החל מסע דמים באירופה. גלי שנאה, אנטישמיות גואה, הרס, אש ודמעות שתפו את אדמת אירופה הוותיקה. בני אנוש ללא צלם דמות אנוש הפעילו את מכונת ההשמדה. מיליונים עקורים מביתם ועוד מיליונים שנוטרו ללא רוח חיים רק בגלל שהיו נחותים או דימו אותם לתולדות מפיצי המחלות. כל אלו השאירו צלקת עמוקה, זעזוע עמוק בחברה האנושית ותקווה שאחרי כל מה שקרה אנחנו נשכיל ולא ניתן לגורל להחליט על חיינו.
אביב, 2015
אני ומשפחתי יוצאים לראשונה למסע המשותף שלנו לאדמת אירופה. בילדותי נחשפתי למאות סרטי מלחמה, בכיתי יחד עם הגיבורים של הסרטים על החיילים שנהרגו, דמיינתי את הקרבות, קראתי המון ספרים. הרגשתי שהמלחמה ההיא חלק ממני, גם בזכות זה שאבא שלי היה קצין בצבא הסובייטי שניצח את הצבא הנאצי וגם בזכות אותם סיפורים וסרטים שאליהם נחשפתי. לא עוד, האמנתי בילדות, לא עוד לשנאה, הרג, דמעות ואבל.
אך באביב הזה, בו יצאנו לטיול משפחתי לא הרגשתי בטוחה. במסך הטלוויזיה ראיתי מראות שהזכירו לי מאוד את מה שהיה בגרמניה טרם עלייתם של הנאצים לשלטון. כרזות, הפגנות אנטישמיות, שנאה שהרימה את ראשה שוב. אנטישמיות שלא מניחה לעולם ולכן היהודי. הרגשתי שאני לא יכולה להיות בטוחה ואז החלטנו אני ובעלי לשוחח עם הילדים ובמיוחד להדגיש את נושא השנאה כלפי היהודים שיש לה לא מעט מקום באירופה.
קבענו שבמקומות ציבוריים נמעיט בשיחה בעברית ואף נעדיף לשוחח ברוסית בינינו, המצאנו יחד איתם שמות חיבה רוסיים שלא הסגיר את עצמינו עם שמות יהודיים שיש לנו. ככה לכל מקרה שנהיה בטוחים. הטיול שלנו היה בבולגריה ובאחת היציאות שלנו הצטרפנו לקבוצה של תיירים שביקרו במנזר והעיקר העתיקה באזור. שם נדהמתי לשמוע שבמהלך המלחמה השליט הבולגרי לא הסכים למסור לידי הגרמנים את היהודים שהיו אזרחי בולגריה ושמר עליהם סחרוף נפש.
זה היה כל כך חשוב עבורי ועבור בני משפחתי, לשמוע ששנאה היא לא טוטאלית, יש לזמנים קשים גם רגעים של שמחה, תקווה ואמונה. את הטיול השלמנו הרוגע ובכיף גדול. לא השתמשנו כמעט בשמות חיבה שהמצאנו אלא אם מתוך צחוק. אך בלבי ידעתי שאולי זה לא גדול ועצום כפי שהיה אז, בימי המלחמה אך השנאה נשארת ומכוננת והעיקר היא מרימה את ראשה כאשר אנחנו, היהודים שוכחים את המשמעות של קיומנו.