הצגת המקור של הדף "מדינות הציר"

[[קובץ:Map of participants in World War II.png|350px|ממוזער|
{{Legend|#2AACF6|מדינות הציר (ובנות בריתן או מדינות חסות שלהם)|טקסט=}}
{{Legend|#63B74E|בעלות הברית המקוריות (והקולוניות שלהן)}}
{{Legend|#66FF00|מדינות שהצטרפו לבעלות הברית לאחר [[המתקפה על פרל הארבור]]}}
{{Legend|#C6BDC7|מדינות נייטרליות}}]]
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-L09218, Berlin, Japanische Botschaft.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דגלי [[הרייך השלישי]], [[האימפריה היפנית]] ו[[ממלכת איטליה]] ב[[ברלין]] (1940)]]
'''מדינות הציר''' (ב[[אנגלית]]: '''Axis powers''') היו ה[[מדינה|מדינות]] שלחמו נגד [[בעלות הברית]] במהלך [[מלחמת העולם השנייה]], ובמרכזן [[גרמניה הנאצית]], [[איטליה הפשיסטית]] ו[[האימפריה היפנית]].

== רקע ==
שלוש ה[[מדינה|מדינות]] העיקריות ש[[מלחמה|לחמו]] במסגרת ברית מדינות הציר היו [[גרמניה הנאצית]], [[איטליה הפשיסטית]] ו[[האימפריה היפנית]]. ניצני הברית באו לידי ביטוי בחתימת [[הסכם אנטי-קומינטרן]] ב-[[1936]]. לאחר מכן, נרקמה הברית ה[[צבא]]ית בין הצדדים באמצעות הסכם לשיתוף פעולה צבאי המכונה [[ההסכם התלת-צדדי]], שנחתם ב-[[27 בספטמבר]] [[1940]], וביסס באופן רשמי את ה"ציר" בין [[רומא]], [[ברלין]] ו[[טוקיו]], שהחזיקו במשותף אינטרסים אימפריאליסטיים עצמאיים. בשיא כוחה של הברית שלטו כוחותיה בשטחים עצומים, שכללו חלקים ניכרים מ[[אירופה]], מ[[אסיה]], מ[[אפריקה]] ומ[[האוקיינוס השקט]].

שלוש המדינות הקשורות בהסכם תלת צדדי זה היו הצד התוקפני ב[[מלחמת העולם השנייה]]:
* [[גרמניה הנאצית]] פתחה במלחמה ב[[הפלישה לפולין|פלישה לפולין]] לאחר שביימה כחלק ממבצע [[דגל כוזב]], את [[תקרית גלייביץ]] ובהמשך פתחה במלחמה נגד מדינות רבות, לעיתים במפתיע, כשהמניע למלחמה היה תאוריה [[אימפריאליזם|אימפריאליסטית]] ו[[גזענות|גזענית]] הגורסת שעל גרמניה להשיג [[מרחב מחיה]], המשתרע על פני כל אירופה, [[צפון אפריקה]], [[המזרח התיכון]] והחלק האירופי של [[ברית המועצות]] עד ל[[הרי אורל]] וזאת תוך כדי [[עבדות|שיעבוד]] את תושביו, ולהשמיד את אלו מהם השייכים ל[[גזע (אדם)|גזעים]] "נחותים" ובמיוחד את ה[[יהודים]] באמצעות תוכנית [[הפתרון הסופי]].
* [[איטליה הפשיסטית]] לחמה כנגד [[אתיופיה]], כבשה את [[אלבניה]] ופתחה ב[[מלחמת איטליה–יוון]]. למלחמה באירופה הצטרפה במתקפה על [[צרפת]] לאחר שזו הוכרעה כבר על ידי גרמניה, ולא היוותה לה כל סיכון. איטליה תכננה לכבוש חלקים נוספים מהמזרח התיכון ומזרח אפריקה אך נכשלה.
* [[האימפריה היפנית]] אף היא הייתה שקועה במשך שנים לפני חתימת ההסכם במלחמת ב[[סין (אזור)|סין]] וב[[דרום-מזרח אסיה]], ובמהלך המלחמה, לאחר מתיחות עם ארצות הברית בשל חשש האמריקאים משאיפותיה האימפריליסטיות הגוברות ב[[האוקיינוס השקט|אוקיינוס השקט]], פתחה בהתקפה נגד [[ארצות הברית]] כשביצעה את [[המתקפה על פרל הארבור]]. היפנים כבשו במהלך המלחמה את [[מנצ'וריה]], [[הודו-סין]], [[אינדונזיה]] ו[[הפיליפינים]]. היפנים תכננו לכבוש חלקים את כל [[סין (אזור)|סין]], [[הראג' הבריטי]] וחלקים נרחבים ב[[סיביר]].
*מדינות אלו גררו אחריהן שורה של מדינות. חלקן היו קשורות עמן בברית, והיו מדינות עצמאיות לכל דבר שלחמו לצד מדינות הציר, מתוך אינטרסים אזוריים או [[פוליטיקה|פוליטיים]], כגון [[ממלכת הונגריה (1920–1946)|הונגריה]], [[ממלכת רומניה|רומניה]] ו[[בולגריה]]; חלקן [[ממשלת בובות|מדינות בובה]] שנוצרו על ידי מדינות הציר, וחלקן מדינות נייטרליות בעלות [[אידאולוגיה]] קרובה לזו של מדינות הציר, שסייעו במידה זו או אחרת למאמץ המלחמתי של הציר. השייכות ל"מדינות הציר" לא הייתה עניין של קבע. ישנן מדינות שבמהלך הלחימה החליפו צד, נכנסו לבריתות עם מדינות הציר או פרשו מהן. [[איטליה הפשיסטית]] החלה את המלחמה כבעלת ברית שוות זכויות, אחת משלוש המדינות שהרכיבו את הציר, וסיימה את המלחמה כמדינה כבושה ובה תנועה [[פרטיזן|פרטיזנית]] הנלחמת כנגד הכיבוש הגרמני.
מדינות הציר, בהנהגת [[גרמניה הנאצית]], היו האחראיות לייזומה ולביצועה של [[השואה]]. השואה התבצעה בשטחי מדינות הציר, או בשטחים שהיו נתונים לשליטתן, ב[[אירופה]] ובמידת מה ב[[צפון אפריקה]]. גרמניה הובילה את הצעדים כנגד היהודים, מחקיקה אנטישמית ועד להשמדה, ולחצה על המדינות הקשורות עמה בברית לנקוט בצעדים דומים, ולהסגיר לידיה את אזרחיהן היהודיים לשם השמדתם. היחס לדרישות הגרמניות נע בין הסכמה ושיתוף פעולה מלא, כדוגמת [[רומניה]] או [[סלובקיה]], לבין ניסיונות להגן על היהודים ולמנוע גירושם, על אף קבלת [[חוק|חקיקה]] אנטישמית, כשם שהיה ב[[איטליה]]. לעיתים, רק כאשר נכנס הצבא הגרמני למדינה גרורה, בוצעה השמדת היהודים, כשם שהיה ב[[הונגריה]]. לעיתים הגנו המדינות על אזרחיהן היהודים וניסו למנוע השמדתם או לעכבה בתירוצים שונים, כפי שהיה ב[[בולגריה]]. הקשורות בהסכם המשולש ב[[המזרח הרחוק|מזרח הרחוק]], [[יפן]] ומדינות "[[מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי]]" כפי שקראה ה[[תעמולה]] היפנית לשטחי הכיבוש, לא נקטו בצעדים ממשיים כנגד האזרחים היהודיים. [[פליט]]ים שהגיעו לאזורים אלו נתקלו בהגבלות ובמחסור, כגון הפליטים שהגיעו ל[[גטו שאנגחאי]], אך על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית והשפעתה, לא היו יהודי המזרח הרחוק בסכנת השמדה.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתן המוחלטת של מדינות הציר, בכיבושן על ידי [[בעלות הברית]], בפירוק ה[[אימפריה|אימפריות]] שנוצרו במהלך קיומה של הברית, ובהחלפת הממשלות בעלות האידאולוגיה ה[[נאציזם|נאצית]], ה[[פשיזם|פשיסטית]] או ה[[אימפריאליזם|אימפריאליסטית]] שהנהיגו אותן. [[אדולף היטלר]] ו[[בניטו מוסוליני]] מצאו את מותם בסוף המלחמה, כמו גם רבים מ[[מנהיג]]י המשטרים שהובילו, אם ב[[התאבדות]] או ב[[הוצאה להורג]]. כזה היה גם גורלם של רבים ממנהיגי יפן, כגון ראש הממשלה [[הידקי טוג'ו]]. יוצא דופן היה גורלו של [[הירוהיטו, קיסר יפן|הירוהיטו]] [[קיסר יפן]], שנותר לעמוד בראש המדינה גם לאחר המלחמה.

==ההסכם התלת-צדדי==
{{הפניה לערך מורחב|ההסכם התלת-צדדי}}
[[קובץ:World War II 1942 10.png|ממוזער|מדינות הציר (בשחור), בעלות בריתן ושטחים שכבשו באוקטובר 1942, בשיא שטחן של מדינות הציר]]
המונח "ציר" לתיאור הברית שבין גרמניה ואיטליה הוכנס לשימוש על ידי [[בניטו מוסוליני]] בשנת [[1936]] כאשר דיבר על [[ציר רומא-ברלין]] לאחר חתימת הסכם הידידות בין [[איטליה]] ו[[גרמניה]] ב-[[25 באוקטובר]] 1936. מוסוליני הצהיר כי שתי המדינות תהיינה לציר סביבו יסובו שאר מדינות אירופה. ההסכם עוצב כאשר [[איטליה הפשיסטית]], שבעבר לא הביעה אהדה לשאיפות גרמניה, עמדה מול התנגדות של מדינות המערב ויתר החברות ב[[חבר הלאומים]], בעקבות המלחמה התוקפנית בה פתחה, [[המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה]]. ב-1936 חתמה גרמניה עם יפן על הסכם ידידות דומה, וכן על [[הסכם אנטי-קומינטרן]] אליו הצטרפה איטליה במאי [[1937]].

במאי [[1939]] הפך הסכם [[ציר רומא-ברלין]] ל[[ברית צבאית]] לכל דבר שכונתה [[ברית הפלדה]].

[[האימפריה היפנית]] הייתה בעלת ברית טבעית כמעט לגרמניה הנאצית. שתי המדינות דגלו בהתפשטות טריטוריאלית על חשבון שכנותיהן. על מנת להגשים שאיפות אלו היה על שתי המדינות להתגבר באופן כלשהו על התנגדותן של [[ברית המועצות]] ושל [[ארצות הברית]], ואויביה של גרמניה ביבשת, המדינות ה[[קולוניאליזם|קולוניאליסטיות]] [[צרפת]], [[בריטניה]] ואף [[הולנד]], החזיקו בשטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה, שאליהם נשאו היפנים את עיניהם.

[[ברית המועצות]] חתמה באוגוסט [[1939]] על [[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]] עם גרמניה הנאצית, והתנגשות צבאית במזרח הרחוק, בשנת 1939 באזור [[חלקין גול]] הביאה ליצירת [[סטטוס קוו]] עם יפן, אותו לא העז אף צד להפר. [[ארצות הברית]] הייתה נייטרלית לכאורה, אך אהדתו של הנשיא [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] לבעלות הברית, הביאה לרצון לסייע ל[[בריטניה]] ולספק לה את צורכי המלחמה הדרושים לה. ממרץ [[1941]] ועד כניסתה למלחמה בפועל בסוף אותה שנה, אכן סיפקה ארצות הברית ציוד רב לבריטניה ולבעלות בריתה במסגרת מדיניות "[[החכר והשאל]]". גם בעת חתימת ההסכם המשולש, היה ברור כי דרכה של ארצות הברית לסיוע פעיל לבעלות הברית סלולה. ניתן היה להסיק כי כל מדינה בעלת שאיפות התפשטות תאלץ למצוא דרך, צבאית או מדינית, להכריע את ברית המועצות או את ארצות הברית, או לנטרלן מבחינה פוליטית.

כאשר נפתחה [[מלחמת העולם השנייה]], ב-[[1 בספטמבר]] [[1939]], היו היפנים שקועים מזה כעשור במלחמות התפשטות באסיה, ב[[סין (אזור)|סין]] ובדרום-מזרח אסיה. איטליה הצטרפה ללחימה רק ביוני [[1940]] כשתקפה את [[צרפת]] בעקבות התקיפה הגרמנית.

ב-[[27 בספטמבר]] [[1940]] נחתם [[ההסכם התלת-צדדי]] ב[[ברלין]] על ידי נציגי גרמניה, איטליה ויפן, והצהיר על המדיניות שהייתה קיימת בפועל. אל ההסכם הצטרפו במהלך הזמן [[הונגריה]], [[רומניה]], [[סלובקיה]] ו[[בולגריה]]. [[יוגוסלביה]] הצטרפה אל ההסכם, אך [[הפיכה צבאית]] גרמה לפרישתה ממנו לאחר יומיים, ולכיבושה על ידי גרמניה לאחר זמן קצר.[[קובץ:Italian and German flags - june 1943.png|שמאל|ממוזער|250px|ה[[דגל צבאי|דגלים הצבאיים]] של הרייך השלישי ושל ממלכת איטליה]]ההסכם נתן ממד גלובלי למלחמה, שעד אז התרכזה ב[[אירופה]] ובאזור [[הים התיכון]].

==הצדדים הראשיים להסכם==
שלוש החותמות על [[ההסכם התלת-צדדי]] נחשבות למעצמות העיקריות המהוות את הציר. האידאולוגיה התוקפנית שאימצו לעצמן, מדיניותן, והנכונות להשתמש בכוח כדי להגשימה, כמו גם האישיות של העומדים בראשן, נתנו לברית זו את אופייה המיוחד.

===גרמניה הנאצית===
[[קובץ:Flag of Germany 1933.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[צלב הקרס]], [[דגל גרמניה הנאצית|דגלה של גרמניה הנאצית]]]]
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[גרמניה הנאצית]], [[יהודי גרמניה הנאצית]]}}

גרמניה הייתה היוזמת והמבצעת הראשית של [[השואה]], בה הושמדו שישה מיליון יהודים. התאוריות הגזעניות והאנטישמיות שהגה היטלר, ואשר שימשו ככוח המניע למדיניות ההתפשטות שעמדה בבסיס יצירת הציר, הן שהובילו אותה לרכז את היהודים ב[[גטו|גטאות]] בכל שטחי הכיבוש, ולשלחם להשמדה.

[[יהודי גרמניה הנאצית]] היו הקהילה הראשונה שסבלה תחת [[תורת הגזע|מדיניות הגזע]] הנאצית. המדיניות הנאצית נגד [[יהדות גרמניה]] נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.

בעקבות עליית ה[[נאצים]] לשלטון בינואר [[1933]] הורע מאוד מצב ה[[יהודים]] בגרמניה. רבים מהם [[הגירה|היגרו]] למדינות שכנות או מעבר לים. בסוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] השתנה המצב, ובעיית ה[[פליט]]ים היהודים מגרמניה הנאצית הפכה לחמורה ביותר. מדינות העולם השונות סגרו את שעריהן בפני זרם הפליטים היהודים, והגבילו את ההגירה אליהן. [[חבר הלאומים]] נשאר אדיש לבעיית הפליטים, וכמוהו שאר מדינות העולם.

לאחר שנותרו בגרמניה פחות ממחצית מיהודיה בעקבות זרם ההגירה עד לפרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], הושמדו מרביתם במסגרת [[הפתרון הסופי]] במהלך שנות המלחמה. ב-[[19 במאי]] [[1943]] הוכרזה גרמניה "[[יודנריין]]" (Judenrein – נקייה מיהודים).

===האימפריה היפנית===
{{הפניה לערך מורחב|האימפריה היפנית}}
[[קובץ:Merchant_flag_of_Japan_(1870).svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[האימפריה היפנית]]]]
[[יפן]] הייתה הכוח העיקרי מבין מדינות הציר ב[[אסיה]] ובמרחב [[האוקיינוס השקט]]. שמה הרשמי - "דאי ניפון טיקוקו" פירושו "האימפריה של יפן רבתי". כיום מתייחסים למדינה זו בכינוי "האימפריה היפנית" בשל שאיפותיה ה[[אימפריאליזם|אימפריליסטיות]] כלפי שכנותיה.

ראש המדינה היפני בתקופת קיום [[ההסכם התלת-צדדי]] היה הקיסר [[הירוהיטו, קיסר יפן|הירוהיטו]]. החוקה היפנית קבעה כי: "הקיסר הוא ראש האימפריה, משלב באישיותו את זכויותיה הריבוניות, ומוציא אותן לפועל על פי החוקה" (סעיף 4). סעיף 11 קבע כי "לקיסר הפיקוד העליון על הצבא ועל הצי". לקיסר הייתה כפופה ממשלה ומטה כללי ולו שני ראשים. מיום חתימת ההסכם התלת-צדדי ועד כניעתה של יפן היו ראשי הממשלה היפנים [[פומימרו קונואה]], [[הידקי טוג'ו]], [[קוניאקי קויסו]], [[קנטרו סוזוקי]] ו[[נרוהיקו היגשיקוני]].

יפן הפנתה את רוב כוחותיה למלחמה ביבשת אסיה, בשטחה של [[סין (אזור)|סין]], בו פתחה במתקפה ב-[[7 ביולי]] [[1937]] כנגד כוחותיו של [[צ'יאנג קאי שק]] ובהמשך, לאחר [[המתקפה על פרל הארבור]], נלחמה כנגד [[ארצות הברית]], כנגד ה[[בריטניה|בריטים]] ב[[בורמה]], [[מלזיה]], [[סינגפור]] ו[[הונג קונג]]. ה[[אוסטרליה|אוסטרלים]], ה[[קנדים]] וה[[הודו|הודים]] שסייעו לבריטניה כחלק מן ה[[דומיניון|דומיניונים]], כנגד [[הולנד]] במושבותיה ב[[איי הודו המזרחיים ההולנדיים]] (כיום חלק מ[[אינדונזיה]]), כנגד [[הפיליפינים]] ולבסוף כנגד [[ברית המועצות]] אשר לאחר הניצחון באירופה הכריזה מלחמה על יפן ומיגרה את כוחותיה ב[[מנצ'וקוו]], ב[[מבצע סערת אוגוסט]].

השטחים שנכבשו על ידי יפן במלחמה כונו על ידי יפן בכינוי "[[מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי]]", שכלל בשיאו את [[מנצ'וריה]], [[מונגוליה הפנימית]], חלקים מ[[סין (אזור)|סין]], [[מלזיה]], [[הודו סין]] (שצירופה לשטח הכיבוש היפני התאפשר תוך שיתוף פעולה עם [[צרפת של וישי]]), [[איי הודו המזרחיים ההולנדיים]], [[הפיליפינים]], [[בורמה]], חלק מ[[הודו]] ואיים רבים באוקיינוס השקט.

'''היהודים ביפן'''{{ש}}
ב[[מלחמת העולם השנייה]] לא מסרה יפן את יהודי יפן ומנצ'וריה לידי [[גרמניה]], על אף ששיתפה איתה פעולה.

בזמן [[מלחמת העולם השנייה]] נמלטו לסין ויפן, דרך [[סיביר]], יהודים רבים מ[[אירופה]]. עם [[חסידי אומות עולם|חסידי אומות העולם]] נמנה [[קונסול דיפלומטי|סגן הקונסול]] היפני ב[[ליטא]], [[צ'יאונה סוגיהארה]], שהציל חלק מ[[יהדות ליטא|יהודי ליטא]] בכך שנתן להם אשרות יציאה מליטא לפני שפגעו בהם הליטאים והגרמנים.

===איטליה הפשיסטית===
{{הפניה לערך מורחב|איטליה הפשיסטית}}
[[קובץ:Flag of Italy (1861-1946).svg|180px|ממוזער|שמאל|דגלה של ממלכת איטליה]]
[[איטליה הפשיסטית]] הייתה החברה השלישית בציר, והשתייכה למדינות הציר בשני גלגולים חוקתיים, שניהם תחת הנהגתו של [[בניטו מוסוליני]]. האחד כ"ממלכת איטליה" מיום חתימת ההסכם התלת-צדדי ועד כניעתה של איטליה לבעלות הברית וחתימת [[הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה|הסכם שביתת הנשק עם איטליה]] ספטמבר [[1943]], והשנייה כ[[ממשלת בובות|מדינת בובות]] איטלקית בשליטה גרמנית בצפון המדינה, שכונתה "[[הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית]]", וידועה אף כ"[[הרפובליקה של סאלו]]".

ראש המדינה הרשמי בממלכת איטליה היה המלך [[ויטוריו אמנואלה השלישי]], אך השליט בפועל היה ראש הממשלה, מוסוליני, ולתקופה קצרה בין [[25 ביולי]] [[1943]] עד לכניעת איטליה ולפרישתה מן הציר בספטמבר 1943, שימש בתפקיד זה המרשל [[פייטרו באדוליו]]. [[ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה|ויטוריו אמנואלה]] אף הוכרז כמלך [[אלבניה תחת השלטון האיטלקי|אלבניה]] וקיסר [[אתיופיה הכבושה|אתיופיה]]. אתיופיה נכבשה על ידי האיטלקים ב-[[1936]] וסופחה למושבה האיטלקית "מזרח אפריקה האיטלקית". אלבניה נכבשה ב-[[1939]], והצטרפה ל"[[אוניה פרסונלית]]" עם איטליה כשקיבלה את ויטוריו אמנואלה השלישי כמלכה. כן החזיקה איטליה מתקופות קודמות במושבות ב[[לוב]] ובאיי ה[[דודקאנס]]. כן כבשה איטליה חלק מ[[הרי האלפים]] שהיה טריטוריה [[צרפת]]ית לאחר שתקפה את צרפת, מספר שבועות לאחר [[המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה|הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה]]. לאחר חתימת [[ההסכם התלת-צדדי]] תקפה איטליה את [[יוון]]. [[מלחמת איטליה–יוון]] הייתה כישלון צבאי, ואיטליה ביקשה את סיועה של גרמניה ו[[ממלכת בולגריה|בולגריה]] על מנת לנצח את היוונים. לאחר המלחמה, בין [[1941]] לספטמבר [[1944]] שלטה איטליה בחלקים נרחבים מיוון, שחולקה בין גרמניה, בולגריה ואיטליה.

[[הרפובליקה של סאלו]] הוקמה בשטחי הכיבוש הגרמני בצפון איטליה, לאחר שהמלך וראש ממשלתו באדוליו פעלו לחתימה על [[הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה|הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית]]. המדינה, שהייתה למעשה ממשלת בובות בחסות גרמנית, בה היה מוסוליני ראש המדינה להלכה, אך השליטה בפועל הייתה בידי הגרמנים, התקיימה בין [[25 בספטמבר]] [[1943]] ל-[[25 באפריל]] [[1945]].

'''היהודים באיטליה'''

הפשיזם האיטלקי לא היה בראשיתו מלווה ב[[אנטישמיות]], אך ככל שהתקרבה איטליה לגרמניה הנאצית, כך השפיעה מדיניותו הרצחנית של היטלר על המדיניות האיטלקית. בתחילה, חקקה איטליה ב-[[1938]] [[חוקי הגזע באיטליה|חוקי גזע]] שהגבילו את היהודים. כל עוד שמרה איטליה על עצמאותה, לא נמסרו יהודיה לידי הנאצים להשמדה, כשם שנמסרו יהודים במדינות אחרות. כאשר נכבשה צפון איטליה בשנת [[1943]], והוקמה [[הרפובליקה של סאלו]], הפקירה רפובליקה זו את אזרחיה היהודים לרדיפות אנטישמיות, לריכוזם ומשלוחם ל[[אושוויץ]]. 7,900 מיהודי איטליה נרצחו בדרך הזו. המצב בקולוניה של לוב היה יותר קשה, ולאורך כל המלחמה סבלו היהודים ודבר שהחמיר ככל שנמשכה המלחמה. הדבר כלל בין היתר יחס מפלה ריכוז יהודים ניצולם בעבודות כפייה ורציחתם. (ראו [[שואת יהודי לוב]])

==מדינות נוספות שהצטרפו להסכם התלת צדדי==
בחודשים שלאחר חתימת ההסכם התלת-צדדי, הצטרפו אליו מדינות נוספות, אם מרצונן, וכהמשך ישיר למדיניות בשנים שלפני גיבוש ההסכם, ואם ברמה זו או אחרת של אילוץ. בעת חתימת ההסכם, בספטמבר [[1940]], הייתה גרמניה הנאצית בשיא כוחה, לאחר שזה עתה הביסה את [[צרפת]] במערכה שנמשכה שישה שבועות. [[בריטניה]] הספונה באיה המבודד הייתה האתגר היחיד כנגד שלטון מדינות הציר באירופה, והדעה הרווחת הייתה כי אף היא תיכנע בסופו של דבר. [[ברית המועצות]] הייתה קשורה עם גרמניה ב[[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]], ואילו [[ארצות הברית]] הייתה שבויה בכוחם של אילוצי פוליטיקה פנימית שהותירו אותה מחוץ למלחמה על אף רצונו של [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]]. בסוף שנת 1940 ובתחילת שנת [[1941]] נראתה ההצטרפות אל מדינות הציר כצעד נבון וכמעשה בעתו.

=== ממלכת הונגריה ===
{{הפניה לערך מורחב|הונגריה במלחמת העולם השנייה}}
[[קובץ:Flag of Hungary 1940.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגלה של [[ממלכת הונגריה (1920–1946)|ממלכת הונגריה]] בשנת [[1940]].]]
[[ממלכת הונגריה (1920–1946)|ממלכת הונגריה]] נשלטה על ידי ה[[אדמירל]] [[מיקלוש הורטי]] ששימש כ[[עוצר (שליט)|עוצר]]. זה שנים ניהלה הונגריה מדיניות פרו גרמנית, שנראתה להורטי כדרך הטובה ביותר להשיב להונגריה את השטחים שאיבדה ב[[הסכם טריאנון]] לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]], כשם שהיה זה הכוח המניע את המדיניות הגרמנית בתחילת התקופה הנאצית, להחזיר לגרמניה את שאיבדה ב[[הסכם ורסאי]]. אך טבעי כי הונגריה הייתה למדינה הראשונה שהצטרפה להסכם התלת צדדי לאחר חתימת שלושת הצדדים העיקריים. ב-[[20 בנובמבר]] [[1940]] חתמו נציגי הונגריה על ההסכם התלת-צדדי.

בתקופה שקדמה לחתימת ההסכם נהנתה הונגריה מפירות המדיניות התוקפנית של גרמניה ואיטליה. בסדרה של בוררויות שנקראו "[[בוררות וינה הראשונה]]" ו"[[בוררות וינה השנייה]]" או "[[תכתיב וינה]]", שנערכו בנובמבר [[1938]] וביוני [[1940]] קבעו שרי החוץ של גרמניה ואיטליה, [[יואכים פון ריבנטרופ]] ו[[גליאצו צ'אנו]], כי הונגריה תקבל נתחים נרחבים מ[[צ'כוסלובקיה]] ומ[[רומניה]].

במרץ [[1941]] הביאו שינויים פוליטיים ביוגוסלביה, כמו גם מעורבותה הכושלת של איטליה ב[[מלחמת איטליה–יוון]] לצורך בפלישה גרמנית נרחבת אל ה[[בלקנים]]. הונגריה התירה מעבר כוחות גרמנים בשטחה בדרכם אל [[יוגוסלביה]]. ב-[[6 באפריל]] 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, וחמישה ימים לאחר מכן, ב-[[11 באפריל]], פלשו ההונגרים ליוגוסלביה, שצבאה כבר הוכה על ידי הגרמנים, וכבשו חלק משטחה, שהיה שייך להונגריה בעבר - מחוז [[וויבודינה]], וכן חלקים מ[[קרואטיה]] ו[[סלובניה]]. צעד זה הביא לניתוק מיידי של ה[[יחסים דיפלומטיים|יחסים הדיפלומטיים]] עם [[בריטניה]].

הונגריה לא התבקשה להשתתף ב[[מבצע ברברוסה]], הפלישה הגרמנית ל[[ברית המועצות]], אך חמישה ימים לאחר תחילת המבצע, ב-[[27 ביוני]] [[1941]] הכריזה הונגריה מלחמה על ברית המועצות. במהלך המלחמה שלחה הונגריה 200,000 חיילים שיילחמו לצד הגרמנים. חיילים אלו השתתפו במערכות הקשות ומרובות האבדות של ה[[וורמאכט]] במזרח, ורבים מהם נהרגו.

ב-[[26 בנובמבר]] [[1941]] הייתה הונגריה אחת מ-13 המדינות שחתמו על [[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש. ב-[[6 בדצמבר]] 1941 הכריזה בריטניה מלחמה על הונגריה, ואילו הונגריה הכריזה מלחמה, מספר ימים לאחר מכן, על בריטניה ועל [[ארצות הברית]]. ב-[[1942]] הכריזה ארצות הברית מלחמה על הונגריה.

[[קובץ: Hungary map 1941.png|ממוזער|250px|]]
ב-[[1944]] התקרב [[הצבא האדום]] אל שטחה של הונגריה. במרץ 1944 הסתבר כי הורטי מחפש את הדרך אל מחוץ לברית. ב-[[19 במרץ]] 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, והציבו בראש הממשלה את [[דמה סטויאי]], שגרירה לשעבר של הונגריה ב[[ברלין]] שהיה ידוע כפרו נאצי. ב-[[16 באוקטובר]] 1944 פנה הורטי אל ברית המועצות בהצעה לשלום נפרד. הגרמנים הביאו להדחתו, והשליטו ממשלת בובות פרו - נאצית בראשותצ מנהיג מפלגת [[צלב החץ]], [[פרנץ סאלאשי]].

ב-[[4 בינואר]] [[1945]] נכבשה [[בודפשט]] בידי [[הצבא האדום]], אך יחידות הונגריות שלחמו לצד הנאצים המשיכו להילחם, במקומות בהם היו מוצבות, גם לאחר ששטחה של הונגריה כולה נכבש על ידי הרוסים, עד לכניעתה של גרמניה ב-[[8 במאי]] 1945. הונגריה הייתה הצד האחרון להסכם התלת צדדי, פרט לגרמניה ויפן, שהמשיך להילחם.

'''יהדות הונגריה'''{{ש}}
עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] הורע מצבם של היהודים בהונגריה. אמנם לא היו בסכנת השמדה מיידית, אך היו נתונים לרדיפות אנטישמיות, הוגבלו בחוקים מיוחדים (שממשלתו של הורטי החלה לחוקק עוד בשנת [[1938]]) ונשלחו למחנות [[עבודת כפייה]]. עם זאת, כממשלות אחרות, נמנעה [[ממשלת הונגריה]] מלשלוח את אזרחיה להשמדה במזרח, כל עוד יכלה לעמוד בפני הלחץ הנאצי לעשות כן. לאחר כיבושה של הונגריה בידי הגרמנים, במרץ [[1944]], הגיע לבודפשט [[אדולף אייכמן]], והצליח לשלוח יותר מחצי מיליון מיהודי הונגריה להשמדה. ביולי 1944 הפסיק הורטי את המשלוחים להשמדה, וזאת כאשר שארית הפליטה של יהודי הונגריה, כמאה וחמישים אלף נפש, מרוכזים ב[[בודפשט]]. עם עלייתה של ממשלת [[צלב החץ]] בראשות [[פרנץ סלשי]] באוקטובר 1944, רצחו ההונגרים עשרות אלפי יהודים נוספים. אירועי השואה הביאו לרציחתם של 564,500 איש מיהודי הונגריה במחנות ההשמדה.

===ממלכת רומניה===
[[קובץ:Flag_of_Romania.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגלה של [[ממלכת רומניה]]]]
לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] זכתה ממלכת רומניה, שלחמה לצד [[מדינות ההסכמה]] לרווחים טריטוריאליים משמעותיים על חשבון שכנותיה, ובמיוחד [[אוסטרו-הונגריה]] והאימפריה הרוסית לשעבר. לאחר חתימת [[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]] ועל פי מה שהוסכם בו, תבעה [[ברית המועצות]] מרומניה את [[בסרביה]] ואת צפון [[בוקובינה]], כולל [[חבל הרצה]]. רומניה, חסרת בני ברית, נאלצה להיכנע ל[[אולטימטום]] הסובייטי ונסוגה מחבלים אלה שנכבשו מיד על ידי [[הצבא האדום]]. במסגרת [[תכתיב וינה]] ב-[[30 באוגוסט]] [[1940]] הכריחו גרמניה הנאצית ואיטליה את רומניה לוותר על צפון [[טרנסילבניה]] לטובת [[הונגריה]], וכן ללהחזיר ל[[בולגריה]] את חבל [[הקדרילטר]] (דרום [[דוברוג'ה]]), ב-[[5 בספטמבר]] 1940.

במאמץ להתגבר על המשבר הפוליטי שנוצר עם אובדן בסרביה, צפון בוקובינה וצפון טרניסילבניה, מינה [[קרול השני, מלך רומניה]] את הגנרל [[יון אנטונסקו]] ל[[ראש ממשלה]], ב-[[6 בספטמבר]] [[1940]]. אנטונסקו הכריח את המלך להתפטר, ושם על כיסאו את בנו [[מיכאי הראשון, מלך רומניה|מיכאי הראשון]] בן ה-19. אנטונסקו כרת ברית עם [[תנועת הלגיונרים]] והכריז על רומניה כמדינה "לאומית-לגיונרית", כשתוארו "Conducător" - מנהיג. רומניה כרתה ברית עם גרמניה מתוך תקווה להשיב לעצמה, בעזרת גרמניה, את החבלים שעברו לברית המועצות ולכן חתמה על ההסכם התלת-צדדי ב-[[23 בנובמבר]] 1940. ב-[[1941]] נכנסו למדינה חיילים גרמנים והשתמשו בשטחה לפלישה ל[[יוגוסלביה]] ולאחר מכן, יחד עם הצבא הרומני הגדול, לברית המועצות. כמו כן נהנו הגרמנים משימוש חופשי באוצרות הטבע של רומניה, במיוחד [[חיטה]] ו[[נפט]].

[[קובץ:Romania1941.png|ממוזער|250 פיקסלים]]
ב-[[22 ביוני]] [[1941]] הצטרפה רומניה ל[[מבצע ברברוסה]], הפלישה הגרמנית לברית המועצות. לא רק זאת שאפשרה מעבר חיילים גרמנים בשטחה, אלא גם גייסה 300,000 מחייליה ללחימה לצד הגרמנים בחזית, יותר מכל בעלת ברית משנית אחרת. רומניה סיפחה לשטחה שטחים גדולים. היא השיבה לעצמה את [[בסרביה]] וסיפחה שטחים ניכרים ממזרח לנהר ה[[דניסטר]], כולל העיר [[אודסה]].

משהתהפך גלגל המלחמה, התבוסה הגרמנית לצבא האדום נראתה בלתי נמנעת והצבא האדום התקרב לנהר פרוט, הודח אנטונסקו, וב-[[23 באוגוסט]] [[1944]] הכריזה רומניה על תמיכתה ב[[בעלות הברית]]. אחרי הכרזה זו הצבא הסובייטי כבוש את [[בוקרשט]] ב-[[31 באוגוסט]] 1944 ויחד עם הצבא הרומני נלחם לגרש את הצבא הגרמני משטחי רומניה, בהתחשב בעובדה שהנאצים תקפו את רומניה, וסירבו לסגת משטחה ללא קרב.

'''יהדות רומניה'''
{{הפניה לערך מורחב|שואת יהודי רומניה}}

משטרו של אנטונסקו היה בין הגרועים שבמשטרים ה[[אנטישמיות|אנטישמים]] שקמו באירופה. אנשי המשטר שיתפו פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים ורציחתם, ואף יזמו בעצמם את רציחת היהודים. היהודים שחיו קרוב לגבולות המזרחיים של רומניה שלפני [[1941]] נשלחו אל שטחי הכיבוש החדשים במזרח, שם סבלו מעינויים, רעב, עבודות כפייה, ובסופו של דבר רצח.

בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "[[רומניה הגדולה]]" שכללה את [[בוקובינה]], [[בסרביה]] כל [[טרנסילבניה]] ו[[הקדרילטר]]) 756,930 יהודים.

45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם ל[[טרנסניסטריה]]. נרצחו על ידי השלטונות הרומנים גם 115,000 עד 180,000 יהודים [[אוקראינים]], במיוחד באזור [[אודסה]]. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו ב[[פרעות יאשי]]. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום [[הרגאט]] ב[[פרעות דורוחוי]], [[הטבח בגאלצי]], ב[[מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט|פרעות בוקרשט]] ובמקומות נוספים, אך במספרים קטנים מאלפים.

ועדת ההיסטוריונים שהוקמה על ידי [[ממשלת רומניה]] החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים שנרצחו בשואה, תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000 (כולל יהודים אוקראינים).

=== הרפובליקה הסלובקית הראשונה ===
{{הפניה לערך מורחב|הרפובליקה הסלובקית הראשונה}}[[קובץ:Flag of First Slovak Republic 1939-1945.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[הרפובליקה הסלובקית הראשונה]], בין 1939 ל-1945]]
[[הרפובליקה הסלובקית הראשונה]], בהנהגת [[יוזף טיסו]] הצטרפה אל ההסכם התלת-צדדי ב-[[24 בנובמבר]] [[1940]].

סלובקיה הייתה למעשה מדינה גרורה של גרמניה, כאשר עצם היווצרותה הייתה תוצאה של פירוק [[צ'כוסלובקיה]] לאחר מסירת [[חבל הסודטים]] ב[[הסכם מינכן]] ולאחריו פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, והקמת [[הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה]] בחלק משטחי [[צ'כיה]].

סלובקיה הכריזה על עצמאותה ב-[[14 במרץ]] [[1939]], וכבר ב-[[23 במרץ]] חתמה על [[ברית הגנה]] עם גרמניה. חיילים [[סלובקים]] הצטרפו לגרמנים בפלישה לפולין, בניסיון לקבל בחזרה שטח שאבד לסלובקיה ב-[[1918]].

[[קובץ:Slovakia1941 02.png|ממוזער|250px|סלובקיה 1941]]
סלובקיה הכריזה מלחמה על ברית המועצות ב-[[1941]] ונמנתה עם החותמות על הנוסח המחודש של [[הסכם אנטי-קומינטרן]] באותה שנה. חיילים סלובקים לחמו לצד הגרמנים ב[[החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה|חזית המזרחית]], בסדר גודל של שתי דיוויזיות, כ-20,000 חיילים. ב-[[1942]] הכריזה סלובקיה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית.

ב-[[29 באוגוסט]] [[1944]] החלה התקוממות עממית כנגד משטרו הדיקטטורי של טיסו. המרידה דוכאה על ידי ה[[ואפן אס אס]], וסלובקים מנאמני טיסו. עד ההתקוממות לא הייתה סלובקיה תחת כיבוש גרמני ישיר, אך לאחריה איבדה את מעט העצמאות שעוד נותרה לה.

לאחר המלחמה הוצא טיסו להורג, וסלובקיה שבה והתאחדה עם צ'כיה עד לשנת [[1993]].

'''יהודי סלובקיה'''
{{הפניה לערך מורחב|יהדות סלובקיה}}
משטרו של טיסו היה משטר אנטישמי, וסייע לנאצים באופן פעיל בהשמדת יהדות סלובקיה. בתחילה גורש חלק ניכר מהיהודים לשטחי סלובקיה שהועברו להונגריה, במסגרת "בוררות וינה" בשנת [[1938]], הנותרים נרדפו, רוכזו בגטאות, והושמדו ב[[אושוויץ]] וב[[מיידנק]]. מספר היהודים שנרצחו בשואה בשטחי סלובקיה, ובשטחים הסלובקים שהועברו להונגריה מוערך במאה אלף.

===ממלכת בולגריה===
{{הפניה לערך מורחב|ממלכת בולגריה}}[[קובץ:Flag of Bulgaria (1878-1944).svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[ממלכת בולגריה]]]]
[[ממלכת בולגריה]], בהנהגת [[בוריס השלישי, מלך בולגריה|המלך בוריס השלישי]] הצטרפה אל החוזה התלת צדדי ב-[[1 במרץ]] [[1941]]. בולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה ב[[מלחמת העולם הראשונה]], וכגרמניה והונגריה רצתה להשיב לעצמה שטחים שאבדו במלחמה, ולשנות את תנאי ההסכמים הבינלאומיים שלאחריה, ובמיוחד את [[חוזה ניי]] מ-[[27 בנובמבר]] [[1919]], שהעביר ל[[יוון]] את צפון [[תראקיה]], קבע תשלום [[פיצויי מלחמה]] גבוהים, וצמצם את [[צבא בולגריה]] ל-20,000 חיילים.

כמדינות אחרות באזור ה[[בלקן]], למעט [[יוון]], התקרבה בולגריה אל [[גרמניה הנאצית]] במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]]. בשנת [[1940]], על פי תנאי [[הסכם קראיובה]], הכריחה גרמניה את [[רומניה]] לוותר על חבל דרום דוברוג'ה ולהעבירו לבולגריה.

לאחר כישלון איטליה ב[[מלחמת איטליה–יוון]], שדרש התערבות גרמנית, סייעה בולגריה לגרמנים באפריל [[1941]] בפלישתם ליוון ול[[יוגוסלביה]], וסיפחה את חבל וורדר בנובינה, המהווה כיום את הרפובליקה של [[מקדוניה]], ואת מערב [[תראקיה]]. אך, כמדינות אחרות, לא הצטרפה בולגריה אל [[מבצע ברברוסה]], הפלישה הגרמנית ל[[ברית המועצות]], ואף לא הכריזה עליה מלחמה. על אף היעדר הכרזת מלחמה משני הצדדים, היה הצי הבולגרי מעורב במספר תקריות עם הצי של ברית המועצות. כן סייעו כוחות בולגריים לכוחות הגרמנים במלחמה בתנועות [[פרטיזן|פרטיזנים]] ב[[בלקן]].

עם התקדמות המלחמה, הכריזה בולגריה מלחמה על [[ארצות הברית]] ו[[בריטניה]]. הכרזה "סמלית" זו הפכה למציאות מרה מצד בולגריה, ואפשרה הפצצת ערים בולגריות בידי בעלות הברית.

כשהתקדם [[הצבא האדום]] אל גבול בולגריה, הוקמה בה ממשלה חדשה בראשות מפלגת "חזית העם" שחיפשה דרך לצאת מההסכם התלת-צדדי. באוגוסט [[1944]] הכריזה הממשלה על פרישתה מההסכם, והסיגה את כוחותיה מיוון ומיוגוסלביה תוך עימותים עם הנאצים. ברית המועצות הכריזה מלחמה על בולגריה ב-[[9 בספטמבר]] 1944, ובולגריה מצאה עצמה לוחמת נגד הנאצים ונגד הסובייטים בו-זמנית. הסובייטים נכנסו ל[[סופיה]] ב-[[16 בספטמבר]] 1944. לאחר המלחמה התירה ברית המועצות לבולגריה לשמור בידה את חבל דוברוג'ה הדרומי.

'''יהדות בולגריה'''
{{הפניה לערך מורחב|יהדות בולגריה}}
התקרבותה של בולגריה אל גרמניה הנאצית הביאה ליחס נוקשה כלפי היהודים. בשנים שלפני המלחמה גורשו יהודים בעלי נתינות זרה, ופרעות אנטישמיות נותרו ללא תגובה של ממש מצד השלטון. ב-[[23 בינואר]] [[1941]] קיבלה בולגריה חקיקה אנטישמית שהגבילה את זכויות היהודים.

ראש הממשלה [[אלכסנדר בלב]] עמד בקשר עם הנאצים, והסכים לגירוש יהודי בולגריה למזרח. בשנת [[1943]] גורשו אחד עשר אלף יהודי [[תראקיה]] ו[[מקדוניה]] להשמדה ב[[טרבלינקה]]. תראקיה ומקדוניה היו שטחים שנכבשו על ידי הבולגרים ביוון וביוגוסלביה. עם זאת, גירוש יהודי בולגריה עצמה נמנע עקב מעורבות פוליטיקאים שחרדו לגורלם. גורמים פוליטיים ודתיים סייעו ליהודי בולגריה,

המלך בוריס השלישי עמד בפני לחץ גרמני לגרש את היהודים להשמדה במזרח. באפריל [[1943]] נפגש המלך עם [[יואכים פון ריבנטרופ]] והסכים לרכז את היהודים בכפרים במזרח כצעד ראשון לקראת גירושם. על אף שצעד זה בוצע, ועשרים אלף יהודי סופיה גורשו למזרח בולגריה, נמנעו הבולגרים מביצוע צעדים נוספים. בדצמבר 1943 שבו היהודים לבתיהם, ובאוגוסט [[1944]] בוטלה החקיקה נגד היהודים. חמישים אלף יהודי בולגריה שרדו את השואה, הודות לעמידתו זו של העם הבולגרי לצדם.

===ממלכת יוגוסלביה===
{{הפניה לערך מורחב|ממלכת יוגוסלביה}}[[קובץ:Flag of the Kingdom of Yugoslavia.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל [[ממלכת יוגוסלביה]]]]
[[ממלכת יוגוסלביה]], בשלטונו של ה[[עוצר (שליט)|עוצר]] [[פאבלה, נסיך יוגוסלביה|פאבלה]], הייתה חברה בברית המשולשת למשך כיומיים במרץ [[1941]].

עם תחילת [[מלחמת העולם השנייה]] נראתה יוגוסלביה מוקפת מכל עבריה במדינות פרו-נאציות. [[איטליה הפשיסטית]] הייתה בעלת אינטרסים ביוגוסלביה עוד מזמן משבר [[פיומה]] בו כבש [[גבריאלה ד'אנונציו]] את העיר פיומה ב[[קרואטיה]] והכריז כי המדובר ברפובליקה איטלקית, בשנת [[1919]]. בעיית המיעוטים ביוגוסלביה הביאה לחילוקי דעות בין ה[[קרואטים]] וה[[סלובנים]], המחזיקים ב[[נצרות קתולית|דת הקתולית]] ובין ה[[סרבים]] וה[[בוסנים]], שהחזיקו ב[[נצרות פרבוסלבית|דת הפרבוסלבית]]. הגרמנים ידעו היטב לנצל מתחים אלו. שכנותיה של יוגוסלביה - [[הונגריה]], [[בולגריה]] ו[[רומניה]] - נטו לצד הגרמני, בעוד ש[[יוון]] הקטנה הותקפה על ידי האיטלקים. לאחר הכישלון האיטלקי ב[[מלחמת איטליה–יוון]] היה ברור כי ההתערבות הגרמנית היא אך עניין של זמן, וכי על מנת שהתערבות זו תצלח, יהיה צורך במעבר של חיילים גרמנים דרך שטח יוגוסלביה.

לאור הלחץ הכבד בו חש, חתם הנסיך פאוול על [[ההסכם התלת-צדדי]] ב-[[25 במרץ]] [[1941]]. החתימה הביאה את כת הקצינים הפרו-בריטית, שהיוו את הפיקוד הגבוה של צבא יוגוסלביה, ליזום [[הפיכה צבאית]], בתוך יומיים מחתימת ההסכם, שטביעות אצבעותיה של [[בריטניה]] ניכרו בה היטב. הממשלה היוגוסלבית החדשה, בראשות הגנרל סימוביץ', העלתה על כס המלוכה את המלך [[פטר השני, מלך יוגוסלביה|פטר השני]], בן ה-10, והכריזה על פרישתה מן הברית המשולשת.

[[היטלר]] רתח מזעם כששמע על ההפיכה ב[[בלגרד]], וב-[[6 באפריל]] [[1941]] הורה על [[הפלישה ליוגוסלביה]]. בתוך שבועיים שלט ה[[וורמאכט]] במדינה. [[המדינה העצמאית של קרואטיה]] הוקמה ב-[[10 באפריל]] 1941, והמדינה החדשה הצטרפה לכוחות הציר בהתלהבות. [[סלובניה]] סופחה לשטחה של גרמניה, ו[[דלמטיה]] סופחה ל[[איטליה]]. [[מונטנגרו]] סופחה ל[[אלבניה]] שהייתה תחת "[[אוניה פרסונלית]]" עם איטליה, ולמעשה בשליטתה המוחלטת. מספר אזורי גבול סופחו להונגריה, ו[[מקדוניה]] הועברה ל[[בולגריה]]. ממשלת הבובות בראשות [[מילאן נדיץ']], שהוקמה ב-[[29 באוגוסט]] 1941, טענה כי היא יורשתה החוקית של ממלכת יוגוסלביה.

בשנת [[1944]], כאשר נסוגה בולגריה מההסכם התלת-צדדי, הציעו הגרמנים לאיבאן מיכאילוב להקים מדינה מקדונית עצמאית, אך הוא סירב.

בשטחי יוגוסלביה לשעבר התחוללה מלחמת פרטיזנים עממית כנגד הגרמנים. גורלם של יהודי יוגוסלביה היה מר, ורובם הושמדו על ידי הגרמנים.

ב-[[23 באוקטובר]] [[1944]] שוחררה יוגוסלביה על ידי התנועה הפרטיזנית בראשות [[יוסיפ ברוז טיטו|יוסיף ברוז טיטו]] ועל ידי הצבא האדום. ב-[[29 בנובמבר]] [[1945]] אוחדה יוגוסלביה שוב כ"רפובליקה פדרלית עממית".

==מדינות שלחמו לצד מדינות הציר==
[[קרואטיה]], [[תאילנד]], [[פינלנד]] ו[[עיראק]] לא היו מעולם חלק רשמי מהברית המשולשת, אך הן לחמו לצד מדינות הציר. המניעים לכך שונים, ורמת המעורבות שונה. אנשי ה[[אוסטאשה]] הקרואטים לחמו לצד מדינות הציר מתוך אידאולוגיה וקבלה מוחלטת של התאוריות האנטישמיות הנאציות, תוך השמדת היהודים בשטח קרואטיה. פינלנד, לעומת זאת, ראתה בלחימה לצד גרמניה כנגד ברית המועצות, הזדמנות לקבל את השטחים שאיבדה ב[[מלחמת החורף]], והייתה למעשה המדינה היחידה מבין מדינות הציר והלוחמות לצידן שמשטרה היה [[סוציאל-דמוקרטיה|סוציאל-דמוקרטי]] להלכה (אם כי לא למעשה), ומבין מדינות אירופה שלחמו לצד כוחות הציר נבדלה בכך שמנעה את הפגיעה ביהודיה ולא קיבלה חקיקה אנטישמית.

===המדינה העצמאית של קרואטיה ===
{{הפניה לערך מורחב|המדינה העצמאית של קרואטיה}}[[קובץ:Flag_of_Croatia_Ustasa.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל קרואטיה האוסטאשית, 1941 - 1945]]
ב-[[6 באפריל]] [[1941]] פלשה [[גרמניה הנאצית]] לשטח ממלכת [[יוגוסלביה]]. ב-[[10 באפריל]] 1941 הכריזה [[קרואטיה]] על עצמאותה. חיילים קרואטים נלחמו מאותו היום ואילך לצד כוחות הציר, אפילו לאחר ששטח קרואטיה עצמה נכבש על ידי הפרטיזנים היוגוסלבים. הלאומן הקרואטי ה[[פשיזם|פשיסט]] וה[[אנטישמיות|אנטישמי]], [[אנטה פאבליץ']], הנהיג את תנועת ה[[אוסטאשה]], ששלטה בקרואטיה בין 1941 ל-[[1945]].

אחד מצעדיו הראשונים של פאבליץ' היה ביקור ב[[רומא]], שם הציע את כתר קרואטיה לאציל מ[[בית סאבויה]] שהוכתר בשם [[הנסיך איימונה, דוכס אאוסטה|טומיסלב השני, מלך קרואטיה]]. למחרת נפגש עם [[מוסוליני]] וחתם על הסכם לפיו מסר לאיטליה את חבל [[דלמטיה]] והסדיר עמה את שאלת הגבולות בין שתי המדינות.

[[קובץ:Ndh 1941.png|ממוזער|250px]]
פאבליץ' הקים את "משמר המולדת הקרואטי" כוח צבא שמנה בשיאו 130,000 איש. פרט לכך לחמו גם אנשי ה[[אוסטאשה]] ומתנדבים קרואטים רבים הגיעו לשורות ה[[ואפן אס אס]]. ממשלתו של פאבליץ' הכריזה מלחמה על [[ברית המועצות]], חתמה על [[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש ב-[[1941]] ושלחה חיילים להילחם בחזית המזרחית לצד הגרמנים. אנשי האוסטאשה נלחמו לצד הגרמנים כנגד התנועה הפרטיזנית במקומות רבים ב[[בלקן]].

עם סיום המלחמה, במאי [[1945]] חדלה המדינה הקרואטית העצמאית מלהתקיים, ואוחדה בחזרה לתוך [[יוגוסלביה]].

==== יהדות קרואטיה ====
משטרו הגזעני של פאבליץ' פתח במסע שמד כנגד ה[[סרבים]], ה[[צוענים]] וה[[יהודים]]. [[מחנה ריכוז|מחנה הריכוז]] ב[[יאסנובאץ]] נודע לשמצה, ובו הושמדו מאות אלפי בני אדם. מספר הקורבנות הכולל קשה מאוד להערכה. על פי [[מוזיאון השואה האמריקאי]] נרצחו על ידי האוסטאשה בין 330,000 ל-390,000 סרבים, למעלה מ-32,000 יהודים (ומספר נוסף בלתי ידוע שגורש ל[[אושוויץ]]), וכ-26,000 צוענים. כן נרצחו עשרות אלפי קרואטים ממתנגדי המשטר{{הערה|[http://www.ushmm.org/museum/exhibit/online/jasenovac/ אתר מוזיאון השואה האמריקני - דף יאסנובץ]}}.

===תאילנד===
[[קובץ:Flag of Thailand.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל ממלכת תאילנד]]
[[תאילנד]] לחמה לצד [[יפן]] והייתה בעלת בריתה. בשנת [[1935]] עלה על כס המלוכה בתאילנד הילד בן ה-10 [[ראמה השמיני, מלך תאילנד|אננדה מהידול]]. משנת [[1938]] שלט במדינה המרשל [[פלק פיבונסונגרם|פיבול סונגרם]], ששימש כראש הממשלה, והיה למעשה דיקטטור צבאי. ב-[[28 בנובמבר]] [[1940]] ניצלה תאילנד את חולשתה של [[צרפת]] עקב הפלישה הגרמנית כחצי שנה לפני כן, והכריזה מלחמה על [[צרפת של וישי]] בניסיון לקבל שטחים ב[[הודו סין]]. לאחר מספר חודשים הסתיימה הלחימה בלחץ של יפן. משטר וישי העביר לתאילנד שטחים ב[[לאוס]] וב[[קמבודיה]].

מיד לאחר [[המתקפה על פרל הארבור]], ב-[[8 בדצמבר]] [[1941]] [[הפלישה היפנית לתאילנד|פלשו היפנים לתאילנד]]. עם היוודע דבר המתקפה הורה המרשל פיבול סונגרם לכוחותיו שלא להתנגד לפולשים. ב-[[21 בדצמבר]] 1941 נכרתה ברית צבאית עם יפן, וב-[[25 בינואר]] [[1942]] הכריזה תאילנד מלחמה על בריטניה וארצות הברית. בריטניה וארצות הברית תמכו ב[[פרטיזן|פרטיזנים]] שלחמו על אדמת תאילנד כנגד היפנים, ו"ממשלה תאית חופשית" הוקמה ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]].

חיילים תאים לחמו לצד היפנים ב[[בורמה]] וב[[מלאיה]], ותאילנד שימשה בסיס לחיילי יפן בדרכם לחזיתות בדרום-מזרח אסיה. ביוני [[1944]] הודח המרשל פיבול סונגרם מהשלטון, ואת מקומו תפסה ממשלה מתונה ואזרחית בראשות [[קואנג אפלוונג]]. הממשלה ניסתה לסייע לכוחות הפרטיזנים, ובה בעת לשמור על יחסים טובים עם היפנים.

תנועת "תאילנד החופשית" (סרי תאי) התבססה ב[[לונדון]] וב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] ו-90,000 לוחמיה שלטו בחלקים נרחבים של תאילנד עצמה, בראשות המדינאי [[פרידי פנומיונג]].

לאחר המלחמה, מנעה התערבות [[ארצות הברית]] את היחס לתאילנד כמדינת ציר, אך בריטניה דרשה [[פיצויי מלחמה]] שיינתנו ב-3 מיליוני טונות של [[אורז]], והחזרת שטחים שנכבשו מהמושבה הבריטית ב[[מלאיה]], ומ[[בורמה]] ו[[הודו סין]]. פיבון ומספר מאנשי משטרו הועמדו לדין באשמת [[פשע מלחמה|פשעי מלחמה]], אך לחץ פוליטי הביא לשחרורם.

===פינלנד===
[[קובץ:Flag_of_Finland.svg|ממוזער|שמאל|180px|דגל הרפובליקה של פינלנד]]
[[פינלנד]] לא הייתה חלק מההסכם התלת-צדדי, אך נלחמה כנגד [[ברית המועצות]] לצדה של גרמניה. בין נובמבר [[1939]] למרץ [[1940]] לחמה פינלנד כנגד ברית המועצות ב[[מלחמת החורף]] בה הותקפה על ידי ברית המועצות (שמתוקף [[הסכם ריבנטרופ–מולוטוב]] "ניתנה" לברית המועצות על ידי היטלר בדומה ל[[פלישת ברית המועצות לפולין|פולין]]), אך העמידה הגנה ראויה, ועל אף שאיבדה שטחים, לא איבדה את עצמאותה.

על אף שהדבר לא היה מחויב מבחינה אידאולוגית, מצאה עצמה פינלנד נסחפת לכיוונה של גרמניה, בתחילה על מנת לאזן את האיום מצד ברית המועצות, ולאחר מכן, משניתנה לכך ההזדמנות, על מנת לקבל את השטחים שאיבדה במלחמת החורף.

[[היטלר]] ייעד לצבא הפיני תפקיד ב[[מבצע ברברוסה]], הפלישה ל[[ברית המועצות]] ביוני [[1941]]. הפינים אמורים היו להתקיף במערבו או משני צדיה של [[ימת לדוגה]], וכן לנסות ולכבוש בחזרה את [[האנקו]]. במאי 1941 התירה גרמניה למתנדבים פינים להצטרף אל ה-[[SS]]. גדוד בן 1,200 איש גויס וצורף לדיוויזיית "ויקינג" הרב-לאומית של ה[[ואפן אס אס]]. במהלך המלחמה הצטרפו לכוח זה 200 פינים נוספים.

ככל שהתקרב זמנו של מבצע ברברוסה, התהדק שיתוף הפעולה בין פינלנד וגרמניה, ב-[[7 ביוני]] הכניסה גרמניה שתי דיוויזיות ל[[לפלנד]] הפינית, ולאחר מכן קיבל הצבא הפיני פקודת כוננות בגבול, ואזרחים פונו מאזורי הגבול. כשנפתחה המלחמה התירה פינלנד לגרמניה לתדלק את מטוסיה בשדות התעופה הפינים, ולהשתמש במתקני הצי שלה.

בהכרזת המלחמה על [[ברית המועצות]] ב-[[22 ביוני]] [[1941]] הכריז היטלר כי לצדו עומדות פינלנד ורומניה. פינלנד הכריזה מלחמה ב-[[25 ביוני]], לאחר שרוסיה הפציצה את שדות התעופה שלה ועיירות בתחומה, בטענה ששיתוף הפעולה של פינלנד עם גרמניה הוא פרובוקציה המאפשרת לברית המועצות לנקוט כנגדה בצעדים. פינלנד ניתקה את היחסים עם [[בריטניה]] באוגוסט 1941 לאחר שזו הפציצה כוחות גרמנים שהיו מוצבים בפינלנד. בריטניה קראה שוב ושוב לפינלנד לחדול מן הלחימה, ולבסוף הכריזה עליה מלחמה ב-[[6 בדצמבר]] 1941. ארצות הברית מעולם לא הכריזה מלחמה על פינלנד. פינלנד חתמה על [[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש ב-1941.

הפינים טוענים כי מטרתם הייתה לקבל את השטחים שאיבדו במהלך מלחמת החורף, אך ב-[[10 ביולי]] [[1941]] ציווה הפלדמרשל [[קארל גוסטף אמיל מנרהיים|מנרהיים]] כי מטרת המלחמה היא לסלק את ה[[בולשביקים]] מ[[חבל קרליה|קרליה]], לשחרר את עמי קרליה, ולהבטיח לפינלנד עתיד מזהיר.

בסך הכול השתתפו 475,000 חיילים פינים במלחמה כנגד ברית המועצות. שלא כמדינות גרורות אחרות שמרה פינלנד על פיקוד עצמאי לצבאה במהלך המלחמה, ושמרה על מטרות המלחמה שלה באופן עצמאי מאלו של גרמניה. במהלך [[המצור על לנינגרד]], שבו מתו מ[[רעב המוני|רעב]] כ-750,000 רוסים, החזיקה פינלנד בשטח חצי האי הקרלי, מצפון ללנינגרד, אך סירבה לדרישות להפעיל לחץ לכיוון דרום{{הערה|אלן קלארק, '''מבצע ברברוסה''', הוצאת מערכות 1979, 96.}}.

[[נשיא פינלנד]] [[ריסטו רייטי]] חתם על הסכם עם [[יואכים פון ריבנטרופ]], שר החוץ הנאצי, לפיו תימנע פינלנד מחתימת הסכם שלום נפרד, אך יורשו של ריטי בתפקיד, ה[[פילדמרשל]] [[קארל גוסטף אמיל מנרהיים|מנרהיים]], התעלם מההסכם ופתח במשא ומתן חשאי עם הסובייטים. ב-[[19 בספטמבר]] [[1944]] חתם מנרהיים על [[שביתת נשק]], ובה התחייב לגרש את הכוחות הגרמנים מפינלנד, דבר שהביא לקרבות המכונים "[[מלחמת לפלנד]]". השטח שאבד ב-[[1940]] והוחזר ב-[[1941]] עבר שוב לשליטת הרוסים. ב-[[10 בפברואר]] [[1947]] חתמו הפינים על [[הסכם שלום]] עם בעלות הברית ב[[פריז]], בו אושרו תנאי שביתת הנשק, ופינלנד הודתה ב"בריתה עם גרמניה ההיטלריסטית".

פינלנד הייתה היחידה בין מדינות הציר ותומכותיהן ששמרה במשך המלחמה על משטר [[דמוקרטיה|דמוקרטי]]. ב-[[1945]] הייתה פינלנד המדינה האירופית היחידה הגובלת עם ברית המועצות שלא נכבשה על ידה.

==== היהודים בפינלנד ====
היהודים בפינלנד לא נרדפו ולא הושמדו. הם זכו לשוויון זכויות אזרחי מלא, ואף לחמו בצבא הפיני לצד הצבא הגרמני (ראו גם [[דינה פוליאקוף-שטילר]], [[ליאו סקורניק]] ו[[סלומון קלאס]]) ו-23 מהם נהרגו. כחמש מאות פליטים יהודים הגיעו לפינלנד במהלך המלחמה. כארבעים מהם נותרו בשטחה ונשלחו למחנה עבודה ב[[לפלנד]]. לבסוף הוסגרו שמונה מהם לגרמנים, והושמדו. על שמם הקימו מתנדבים פינים את מושב [[יד השמונה]] ב[[ישראל]]. במהלך המלחמה החליפה פינלנד שבויי מלחמה רוסים שהוחזקו בידה באזרחים פינים שנכלאו בגרמניה. בין שבויי המלחמה שנמסרו לידי גרמניה היו גם יהודים, שיש להניח כי לא שרדו, אך אלו לא נמסרו על בסיס אתני. יהודים אלו היו קורבנות השואה היחידים שניתן לייחס לעם הפיני במעשה או במחדל. ב-[[6 בנובמבר]] [[2000]] התנצל ראש הממשלה הפיני [[פאבו ליפונן]] על הסגרת שמונת הפליטים. בנובמבר [[2003]] מינתה ממשלת פינלנד ועדה לחקר הסגרת שבויי המלחמה, לבקשת [[מרכז שמעון ויזנטל]]{{הערה|[http://www.wiesenthal.com/site/apps/s/content.asp?c=lsKWLbPJLnF&b=4442915&ct=5852889#.UsR02_RdXAk WIESENTHAL CENTER WELCOMES FINNISH DECISION TO INVESTIGATE WORLD WAR II DEPORTATIONS TO NAZI GERMANY; URGES GOVERNMENT TO APPOINT INDEPENDENT SCHOLARS]|כיוון=שמאל}}.

===עיראק===
[[קובץ:Flag of Iraq 1924.svg|ממוזער|שמאל|180px|דגל ממלכת עיראק]]
[[עיראק]] נלחמה לצד מדינות הציר, בעת שהתחוללה [[המלחמה האנגלו-עיראקית]] בשנת [[1941]].

לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] הייתה עיראק תחת שלטון מנדט בריטי. במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] זכתה עיראק לעצמאות, אך הבריטים שמרו על בסיסיהם בעיראק.

על אף לחץ [[בריטניה|בריטי]] סירב [[ראש ממשלת עיראק]], [[נורי א-סעיד]], ששלט בשם המלך [[פייסל השני מלך עיראק|פייסל השני]] להכריז מלחמה על גרמניה, עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]]. ב-[[3 באפריל]] [[1941]] התחוללה [[הפיכת ריבוע הזהב|הפיכה צבאית]], שהעלתה לשלטון את [[רשיד עאלי אל-כילאני]]. ממשלתו של אל-כילאני הודיעה על בטלות [[ההסכם האנגלו-עיראקי (1930)|ההסכם האנגלו-עיראקי]] מ-[[1930]] ודרשה כי בריטניה תסיג את כל צבאה מעיראק. אל-כילאני סבר כי יקבל סיוע מ[[גרמניה]], [[איטליה]] ו[[צרפת של וישי]] בניסיונו לסלק את הבריטים מארצו.

ב-[[18 באפריל]] [[1941]] פתחו הבריטים במעשי האיבה. הם תגברו את כוחותיהם ב[[בצרה (עיראק)|בצרה]], ומסביב לשדה התעופה ב[[חבניה]] השתוללו קרבות כבדים, בהם השתתפו אף טייסת של ה[[לופטוואפה במלחמת העולם השנייה|לופטוואפה]] וטייסת של ה[[חיל האוויר המלכותי האיטלקי|רג'ה ארונאוטיקה]], [[חיל האוויר האיטלקי]] המלכותי, שהשתמשו בשדות תעופה ב[[סוריה]] שהוחזקו על ידי [[צרפת של וישי]]. בנוסף לכך הוצבו מטוסי מדינות הציר שנצבעו בצבעי [[חיל האוויר העיראקי]] בבסיסים ב[[מוסול]] ומשם יצאו להתקיף את הבריטים.

בתחילת מאי [[1941]] הגיע לעיראק [[חאג' אמין אל-חוסייני]], ה[[מופתי]] של [[ירושלים]], והכריז על מלחמת קודש כנגד בריטניה, כשהוא קורא לערבים בכל המזרח התיכון להתמרד כנגד הבריטים. ב-[[25 במאי]] 1941 הורה היטלר לסייע לכוחותיו של אל-כילאני, כשפקד כי "תנועת החירות הערבית במזרח התיכון היא בעלת בריתנו הטבעית כנגד אנגליה. בהקשר זה יש חשיבות מיוחדת לשחרורה של עיראק...". המופתי פעל רבות להשמדת יהודי ארץ ישראל, תוך שיתוף פעולה של מוסלמים מהאזור. הוא נפגש עם היטלר כדי לדון בהשמדת היהודים, ואף שקל להרעיל את מקורות המים.

באמצעות כוחות היבשה שבבסיס ובעזרת גייסות עיראקים (חיילים עיראקים שירתו גם בצבא הבריטי), הסיגו הבריטים את הכוח העיראקי אל העיר [[פלוג'ה (עיראק)|פלוג'ה]]. הקרבות האוויריים התנהלו בעיקר בבסיסים האוויריים העיראקים. המצור על חבניה הוסר, ותגבורת בריטית בשני טורים (של הצבא הבריטי והלגיון הערבי) הגיעה מארץ ישראל ו[[עבר הירדן]]. בעקבות הגעת התגבורת, הצבא העיראקי נסוג גם מפלוג'ה והתנהל מרדף אחריו עד ל[[בגדאד]]. לאחר מכן הוחלפה הממשלה העיראקית בממשלה פרו-בריטית והוכרזה שביתת נשק ב־[[1 ביוני]]. רשיד עאלי אל-כילאני וחברי ממשלתו נמלטו ל[[איראן]] ולאחר מכן לגרמניה, שם הקים אל-כילאני "ממשלה עיראקית גולה". בשידורי תעמולה מ[[ברלין]] המשיך המופתי לקרוא לערבים להתקומם כנגד בריטניה ולסייע לגרמנים ולאיטלקים. כן עסק בגיוס מתנדבים מוסלמים מהבלקן אל ה[[ואפן אס אס]].

לאחר המלחמה הייתה עיראק תחת שלטון צבאי בריטי במשך כשש שנים, ובשנת [[1947]] החזירו הבריטים לעיראק את עצמאותה, והשיבו את ה[[מונרכיה]] ההאשמית כמקודם.

; היהודים בעיראק
ממשלתו של רשיד עאלי אל כילאני ומעורבותו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני לא בישרו טובות ליהודים. בערב [[חגי ישראל ומועדיו|חג]] ה[[שבועות]] שנת 1941, לאחר שכילאני נמלט מבגדאד וטרם כניסת הבריטים, ביצעו חיילים עיראקים [[טבח]] ביהודי העיר, המכונה "[[פרהוד]]" (פוגרום בערבית). כמאתיים יהודים נרצחו בפרעות אלו וכ-5,000 חנויות נבזזו.

==מדינות בובה יפניות==
[[האימפריה היפנית]] יצרה מספר [[ממשלת בובות|מדינות בובה]] באזורים אותם כבש צבאה, החל מיצירת [[מנצ'וקוו]] ב־[[1932]]. מדינות בובה אלו זכו למידה משתנה של הכרה בינלאומית.

===מנצ'וקוו===
{{הפניה לערך מורחב|מנצ'וקוו}}[[קובץ:Flag of Manchukuo.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[מנצ'וקוו]].]]
מנצ'וקוו הייתה מדינת הבובות היפנית ב[[מנצ'וריה]], המחוז הצפון מזרחי של [[סין (אזור)|סין]]. שליטה הרשמי היה [[פויי]], הקיסר האחרון מ[[שושלת צ'ינג]], אך בפועל שלט בה צבא יפן, ובמיוחד [[צבא קוונטונג]]. בעוד שמילולית פירוש "מנצ'וקוו" הוא המדינה לבני ה[[מאנצ'ו]], היה באזור רוב של בני [[האן (קבוצה אתנית)|האן]].

בעקבות הפלישה היפנית ל[[מנצ'וריה]] ב-[[1931]] הוכרזה עצמאות מנצ'וקוו ב-[[18 בפברואר]] [[1932]], כאשר פו-יי שימש כ"ראש המדינה". הוא הוכרז ל"קיסר מנצ'וקוו" שנה לאחר מכן. 23 מתוך 80 מדינות [[חבר הלאומים]] הכירו במדינה החדשה, אך חבר העמים עצמו הכריז ב-[[1934]] כי מנצ'וריה נותרה חלק מסין, הכרזה שהביאה לפרישת יפן מחבר הלאומים. [[גרמניה]], [[איטליה]] ו[[ברית המועצות]] היו בין המכירות במדינה החדשה. מנצ'וקוו זכתה גם להכרה של מדינות בובה אחרות, וגרורות של יפן.

צבאה של מנצ'וקוו מנה בין 200 ל-220 אלף חייל, לפי [[הערכת מודיעין|הערכות מודיעין]] סובייטיות. חילות אלו הוצבו במנצ'וקוו תחת פיקוד הצבא היפני, והצי של מנצ'וקוו הוצב תחת הצי השלישי היפני.

[[קובץ:Manchukuo map.png|ממוזער|250px]]
ב-[[8 באוגוסט]] [[1945]], הכריזה [[ברית המועצות]] מלחמה על יפן, כפי התחייבותה ב[[ועידת יאלטה]]. הצבא האדום פלש למנצ'וקוו ב[[מבצע סערת אוגוסט]]. צבא מנצ'וקוו קרס בתוך מספר ימים. פו-יי נתפס בידי הסובייטים, והמדינה חדלה מלהתקיים. בתחילה שימשה בסיס לקומוניסטים הסינים, בהתקפותיהם על צבא ה[[קוומינטנג]], ולאחר מלחמת האזרחים בסין אוחד המחוז עם סין.

'''היהודים במנצ'וקוו'''{{ש}}
במנצ'וריה הייתה קהילה יהודית משגשגת, אליה הגיעו פליטים מהפרעות ביהודי רוסיה, בתקופה בה היה האזור בשליטה רוסית. בין המשפחות שהתיישבו ב[[חרבין]] הייתה משפחתו של הפוליטיקאי הישראלי, [[מרדכי אולמרט]], אביו של [[ראש ממשלת ישראל]] לשעבר, [[אהוד אולמרט]]. בימי שלטון מנצ'וקוו הופלו היהודים לרעה, וכנגד הקהילה הופנו איומים וטרור{{הערה|[http://www.bh.org.il/Communities/Archive/Harbinh.asp הקהילה היהודית בחרבין]}}. [[מלחמת העולם השנייה]] אך החמירה את המצב, אך המצב לא הגיע מעולם לכדי פעולות מהסוג שננקטו באירופה, וחייהם של יהודי מנצ'וריה היו בטוחים.

היפנים ראו כיצד הקימו הסובייטים את [[המחוז היהודי האוטונומי]] ב[[בירוביג'ן]] על גבול מנצ'וקוו, והגו תוכנית בשם "[[תוכנית דג הפוגו]]" לפיה תגרש גרמניה את יהודי אירופה אל מנצ'וקוו, ואלו יביאו לשגשוגה הכלכלי של המדינה. [[פוגו (דג)|פוגו]] הוא סוג של דג, שבשרו טעים, אך הוא יכול להיות רעיל. כך תפסו היפנים באופן נאיבי את התעמולה ה[[אנטישמיות|אנטישמית]] הגרמנית. התוכנית נדונה, אך לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות הפכה לבלתי ישימה מכמה סיבות: ראשית, הפלישה הביאה לחסימת הנתיב היבשתי דרך ברית המועצות ולגרמניה לא היה את הכוח הימי לבצעה דרך הים. שנית, בשלב זה אימצו הגרמנים את [[הפתרון הסופי]] שכלל את השמדת היהודים, וזנחו תוכניות כתוכנית זו או [[תוכנית מדגסקר]] הדומה לה.

=== מנגג'יאנג ===
{{הפניה לערך מורחב|מנגג'יאנג}}[[קובץ:Flag of the Mengjiang.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[מנגג'יאנג]]]]
[[מנגג'יאנג]] (מכונה לעיתים מנגוקואו על משקל [[מנצ'וקוו]]) הייתה מדינת בובות יפנית שהוקמה ב[[מונגוליה הפנימית]].

באנשי מונגוליה הפנימית הייתה קיימת מרירות כלפי השלטון המרכזי ב[[ננקינג]], בירת סין. חילוקי הדעות העיקריים נסבו סביב הגירתם של בני [[האן (קבוצה אתנית)|האן]] רבים אל אזור הערבות השוממות של [[מונגוליה]] הפנימית. מספר בני אצולה מונגולים החלו להגות בדרישת יתר חרות מהשלטון המרכזי, והיפנים ידעו לנצל לטובתם לאומנות פאן מונגולית זו.

יפן יצרה את מנגג'יאנג על מנת לנצל את המתחים בין המונגולים האתניים והממשלה המרכזית בסין, כשלב ראשון לקראת כיבוש [[מונגוליה החיצונית]] משליטת [[ברית המועצות]].

ב-[[18 בפברואר]] [[1936]], לאחר הכיבוש היפני של האזור, הכריז הנסיך המונגולי דמצ'יגדונרוב המיוחס ל[[ג'ינג'יס חאן]] על עצמאותה של מונגוליה הפנימית. במרץ [[1940]] אוחדו ממשלות בובות שונות שהקימה יפן בשטחה של סין לכלל [[ממשלת ואנג ג'ינג-ויי]], אך מנגג'יאנג שמרה על זהותה הנפרדת. בפועל הייתה המדינה בשליטת הצבא היפני, אך לשליט המדינה היה מעין צבא עצמאי משלו.

ב-[[1945]] בעקבות תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, ופלישת הסובייטים וצבאות מונגוליה החיצונית ה[[קומוניזם|קומוניסטים]], חדלה המדינה מלהתקיים. הצבאות הפולשים נתקלו בהתנגדות מועטה.

=== ממשלת ואנג ג'ינג-ויי ===
{{הפניה לערך מורחב|ממשלת ואנג ג'ינג-ויי}}[[קובץ:Flag of the Republic of China-Nanjing (Peace, Anti-Communism, National Construction).svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[ממשלת ואנג ג'ינג-ויי]], במשולש צהוב בחלקו העליון של הדגל נכתב "אנטי-קומוניזם, שלום, בניית האומה"]]
[[ממשלת ואנג ג'ינג-ויי|ממשלת וונג ג'ינגוויי]] נוסדה ב-[[29 במרץ]] [[1940]] על ידי [[ואנג ג'ינג-ויי]], שעמד בראשה של [[ממשלת בובות]] יפנית זו שמקום מושבה היה ב[[ננקינג]].

במהלך [[מלחמת סין–יפן השנייה]] התקדמה יפן מבסיסיה ב[[מנצ'וריה]] וכבשה את רוב [[מזרח סין]] ומרכזה. מספר מדינות בובות הוקמו באזורים שנשלטו על ידי הצבא היפני, ב[[פקינג]] וב[[ננקינג]]. ממשלות אלו אוחדו ב-[[1940]] לממשלה מרכזית אחת שמרכזה בננקינג. הממשלה, המכונה ממשלת ואנג ג'ינג-ויי, אימצה את סמלי הממשלה הלאומנית שקדמה לכיבוש היפני.

לממשלת ננקינג לא היה כל כוח אמיתי, והיא שימשה ככלי תעמולה ליפנים. היא חתמה על הסכמים עם [[יפן]] ו[[מנצ'וקוו]], ש"אישרו" את הכיבוש היפני של סין והכירו בעצמאות מנצ'וקוו. הממשלה הייתה אחד הצדדים ל[[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש ב-[[1941]]. ב-[[9 בינואר]] [[1943]] הכריזה הממשלה מלחמה על בריטניה ועל ארצות הברית.

יחסיה של הממשלה עם היפנים היו בעייתיים מלכתחילה. התעקשותו של וונג לשמור על הסמלים המסורתיים של [[ממשלת סין]], ואימוץ כל סמלי ה[[קוומינטנג]], לרבות השימוש בדגל זהה, הובילה לעימותים בלי פוסקים עם היפנים.

הידרדרות מצבה הצבאי של יפן החל משנת [[1943]] הוביל למתן תפקיד חשוב יותר לצבא ננקינג בהגנת אזורי הכיבוש היפני, מאשר היפנים תכננו מלכתחילה. הצבא של ממשלת וונג ג'ינגוויי לחם ללא הרף בצבאות הקומוניסטים, שמרכזם בפרובינציות הצפוניות של סין.

ב-[[10 בנובמבר]] [[1944]] מת וונג ג'ינגוויי ב[[מרפאה]] ב[[טוקיו]], והוחלף בידי [[צ'ן גונגבו]]. צ'ן היה בעל השפעה אפסית, וללא כל כוח של ממש. ראש עיריית [[שאנגחאי]], [[תו פוהאי]] היה בעל הכוח האמיתי במדינה. מותו של וונג הביא לירידה במעט הלגיטימיות שהייתה למשטר, אך המשטר המשיך לשמור על מראית עין של מדינה במשך כשנה נוספת.

ב-[[9 בספטמבר]] [[1945]] בעקבות תבוסת יפן, נכנעו האזורים שבשליטת מדינת ננקינג לגנרל [[הא ינגצ'ין]], לאומן הכפוף ל[[צ'יאנג קאי שק]]. מפקדי צבא ננקינג הכריזו על נאמנותם ל[[גנרליסימו]] והמשיכו במלחמתם בקומוניסטים בצפון. בשנת [[1946]] נשפט צ'ן גונגבו על חלקו בפעולת המשטר משתף הפעולה, והוצא להורג.

===מדינת בורמה===
{{הפניה לערך מורחב|מדינת בורמה}}[[קובץ:Burma flag(1943).gif|שמאל|ממוזער|180px|דגלה של [[מדינת בורמה]]]]
עם כיבוש [[בורמה]] על ידי היפנים, ב-[[1942]], ראו בורמזים רבים בפולשים משום משחררים מן השלטון הבריטי. גרעין בשם "שלושים החברים" אומן על ידי היפנים, והפך ל"צבא העצמאות של בורמה" בהנהגת הגנרל בעל הנטיות השמאליות [[אונג סן]]. היפנים שחררו מהכלא את המנהיג הלאומי, עורך הדין [[בא מאו]], והעמידו אותו בראש ממשלה ב[[רנגון]] ב-[[1 באוגוסט]] 1942. ב-1 באוגוסט [[1943]] הצהירו היפנים על עצמאותה המלאה של [[מדינת בורמה]], שמיד הכריזה מלחמה על בריטניה וארצות הברית, וחתמה ברית צבאית עם יפן. היו אלו מילים ריקות. השליט האמיתי בבורמה היה הצבא היפני, וממשלתו של בה מאו הייתה נטולת סמכויות, ושימשה רק כדי לגייס בורמזים לעבודות כפייה לטובת הצבא היפני, ביחידות שכונו "צבא הזיעה".

במהלך [[1944]] החלו אונג סן ואנשיו במגעים עם הקומוניסטים הבורמזים, וכן עם בעלות הברית, בניסיון לשחרר את מולדתם מהיפנים. ב-[[27 במרץ]] [[1945]] חוללו אונג סן ואנשיו מרידה כלל בורמזית כנגד הכובש, וב-[[3 במאי]] 1945 נכנס הצבא הבריטי לרנגון. בה מאו נמלט ל[[יפן]] שם נתפס על ידי בעלות הברית לאחר המלחמה ונכלא. ב-[[1946]] הורשה לשוב לבורמה, ואף נותר פעיל בזירה הפוליטית בבורמה העצמאית שלאחר [[1947]], אם כי במידה מוגבלת.

===הרפובליקה הפיליפינית השנייה===
{{הפניה לערך מורחב|הרפובליקה הפיליפינית השנייה}}[[קובץ:Flag of the Philippines.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[הרפובליקה הפיליפינית השנייה]]]]
[[הפיליפינים]] קיבלו את עצמאותם החלקית מ[[ארצות הברית]] בשנת [[1935]]. לאחר [[משאל עם]] הוחלט כי תינתן עצמאות לתקופת ניסיון של 10 שנים, במהלכה תישמר התלות בארצות הברית בנושאי חוץ וביטחון. האמריקני, [[דאגלס מקארתור]] הועמד בראש הצבא הפיליפיני. הפיליפינים נכבשו על ידי היפנים בשנת [[1942]]. הנשיא [[מנואל קסון]] נמלט עם הכוחות האמריקנים שהתבצרו באי [[קורג'ידור]], והורה ל[[חוזה לורל]], שופט בית המשפט העליון בפיליפינים, להישאר במנילה. קשריו הטובים של לורל עם היפנים, עוד מלפני המלחמה, והיותו ידוע כמבקר של התלות הפיליפינית בארצות הברית, הביאו למחשבה כי הוא יוכל להיות לעזר בשעת הכיבוש.

היפנים הורו ללורל ולבעלי תפקידים אחרים במדינה להקים ממשלה זמנית. בין 1942 ל-1943 פעלה הממשלה הפיליפינית תחת הכיבוש היפני. ב-[[14 באוקטובר]] [[1943]] הכריזה "אספת העם", הנתונה להשפעה יפנית, על עצמאותם המלאה של הפיליפינים, על כינון "[[הרפובליקה הפיליפינית השנייה]]", ובחרה את לורל כנשיא.

ב-[[20 באוקטובר]] [[1944]] נחתו האמריקנים באי [[לייטה]] והחלו את שחרורם של הפיליפינים. ב-[[27 בפברואר]] [[1945]] נכבשה [[מנילה]] והממשלה הקודמת הוחזרה לשלטון. ב-[[4 ביולי]] 1945 הושלם שחרור האי. מקארתור הורה על מאסרו של לורל, אך ב-[[1946]] הכריז הנשיא [[מנואל רוחאס]] על [[חנינה כללית]], ולורל שוחרר ממעצרו. לאחר מכן שב והשתלב בפוליטיקה הפיליפינית, נבחר לסנאט, ואף היה מועמד בבחירות לנשיאות בשנת [[1949]].

===הודו===
{{הפניה לערך מורחב|הודו החופשית}}[[קובץ:1931 Flag of India.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[הודו החופשית]]]]
[[הודו החופשית]] הייתה [[ממשלת בובות]] שפעלה בחסות יפנית בראשות הלאומן ההודי [[הלגיון ההודי|סובהאס צ'נדרה בוסה]], שדחה את קריאותיו של [[מהאטמה גנדי]] ל[[אי-אלימות|התנגדות בלתי אלימה]] ורצה לשתף פעולה עם היפנים לשחרור ארצו מהבריטים. הממשלה הייתה חסרת סמכויות כלשהן, על אף שהייתה אמורה לפעול באותם חלקים של הודו שנכבשו על ידי היפנים, בחבל [[אסאם]] בצפון מזרח הודו. עם תחילת מלחמת העולם השנייה נעצר בוסה, שהיה בעבר נשיא [[הקונגרס הלאומי ההודי]] על ידי השלטונות ההודים. בינואר [[1941]] נמלט ממעצרו ולבסוף הגיע ל[[גרמניה]] ולאחר מכן ל[[יפן]] שם הקים את "[[הצבא ההודי הלאומי]]", שפעל לסייע ליפנים במלחמתם, ושהורכב ברובו משבויי מלחמה. אל מול מאות אלפי ההודים שלחמו לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה, גויסו ל"צבא הלאומי" בשיאו כ-40,000 איש. הצבא לחם לצד היפנים במערכות שונות במזרח.

בוסה הכריז על עצמאותה של הודו בראשותו ב-[[21 באוקטובר]] [[1943]], וממשלתו קבעה את מושבה ב[[פורט בלייר]] שב[[איי אנדמן וניקובר]] שנכבשו על ידי היפנים. ה"ממשלה" פעלה במשך שנתיים עד [[18 באוגוסט]] [[1945]] כאשר התפרקה באופן רשמי. במהלך פעולתה קיבלה הכרה מתשע ממשלות נוספות - [[גרמניה הנאצית]], [[האימפריה היפנית]], [[איטליה הפשיסטית]], [[המדינה העצמאית של קרואטיה|קרואטיה]], [[מנצ'וקוו]], [[ממשלת ואנג ג'ינג-ויי]], [[תאילנד]], [[מדינת בורמה]] תחת משטרו משתף הפעולה של [[בא מאו]] ו[[הפיליפינים]] תחת משטרו משתף הפעולה של [[חוזה לורל]].

=== הקיסרות הווייטנאמית ===
{{הפניה לערך מורחב|הקיסרות הווייטנאמית}}[[קובץ:Old Flag Of Vietnam.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל [[הקיסרות הווייטנאמית]]]]
ב-[[1940]] נכנעה [[צרפת]] ל[[גרמניה]]. הדבר הביא להחלשה של המשטר ב[[הודו סין]]. לאחר שעצרו ניסיון של [[תאילנד]] להרוויח מהמצב החדש, ועצרו פלישה תאית להודו סין, החלו היפנים להקים בה בסיסים, ולאחר מכן, ב-[[1941]] השתלטו על הארץ כולה. המינהל נותר בידי הצרפתים, אך השלטון המעשי היה בידי היפנים. ב-[[9 במרץ]] [[1945]] השתלטו היפנים על ממשלת הודו סין, וב-[[11 במרץ]] הכריז הקיסר הווייטנאמי האחרון, באו דאי, על הקמת "[[הקיסרות הווייטנאמית]]", ביטל את החוזה עם צרפת משנת [[1884]] שהיווה בסיס לנוכחות הצרפתית בווייטנאם, ומינה היסטוריון בשם טראן טרונג קים כראש ממשלתו. ממשלה זו החזיקה מעמד עד [[23 באוגוסט]] 1945. נחיתת הכוחות הבריטיים ב[[סייגון]], פלישת צבא [[צ'יאנג קאי שק]] מהצפון, ומלחמת הגרילה של לוחמי ה[[וייט מין]] של [[הו צ'י מין]], שהכריז ב-[[22 באוגוסט]] 1945 על הקמת רפובליקה דמוקרטית עצמאית, הביאו את המדינה קצרת הימים אל סופה.

=== ממלכת קמפוצ'ה ===
{{הפניה לערך מורחב|ממלכת קמפוצ'יאה (1945)}}[[קובץ:Flag of Cambodia under Japanese occupation.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל קמבודיה תחת השלטון היפני]]
באמצע [[1941]] נכנסו היפנים לקמבודיה, אך התירו לפקידי [[צרפת של וישי]] להמשיך בניהול המדינה. הקריאה היפנית לאנשי [[מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי]] - "אסיה לאסיאתים", נגעה ללבם של לאומנים קמבודים רבים, על אף נטיית אסיה להשאיר בעינם את הפקידים הצרפתים שמצאה בטריטוריות של [[הודו סין]] אליהן נכנסה.

בחודשים האחרונים של המלחמה השתנתה מדיניות זו. היפנים רצו לקבל תמיכה מקומית, ולכן פירקו את המשטר הצרפתי ולחצו על קמבודיה להכריז על עצמאותה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-[[9 במרץ]] [[1945]] המלך [[נורודום סיהאנוק]] הכריז על [[ממלכת קמפוצ'יאה (1945)|קמפוצ'יאה העצמאית]]. באוגוסט, עם כניעתם של היפנים, הוקמה ממשלה חדשה, ובראשה הועמד סון נגוק תאן, לאומן קמבודי ועורך העיתון הראשון בשפה הקמבודית. באוקטובר נכנסו כוחות בעלות הברית ל[[פנום פן]], תאן נאסר באשמת שיתוף פעולה עם היפנים, והוגלה ל[[צרפת]]. סיהאנוק נותר שליטה הרשמי של המדינה, וקיים מגעים עם כוחות [[צרפת החופשית]] שרצו להחזיר את קמבודיה לשליטתם במסגרת [[הודו סין]]. נוצר מצב כאוטי בו התחרו על השלטון אנשי סיהאנוק, הלאומנים הרפובליקנים תומכי תאן, אנשי "חמר החופשית" ששאבו את השראתם מה[[וייט מין]], והצרפתים. מצב נזיל זה נמשך עד לסיום המלחמה בהודו סין ב-[[1954]].

=== ממלכת לואנג פרבאנג ===
{{הפניה לערך מורחב|ממלכת לואנג פרבאנג (1945)}}[[קובץ:Flag of Laos.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל [[ממלכת לואנג פרבאנג|ממלכת לואנג פרבנג]]]]
[[לאוס]] הפכה למושבה צרפתית בשנת [[1893]], והייתה חלק מ[[הודו סין]]. ב-[[1941]] כבשו היפנים את לאוס. מלך [[לואנג פרבנג]], אחת משלוש הממלכות ההיסטוריות מהן הורכבה לאוס, היה למלך לאוס כולה. המלך, [[סיסאבאנג וונג]] היה [[פרנקופיל]], והאמין בצורך בחסות צרפתית למדינה החלשה. כהרגלם בכל הודו סין, הותירו היפנים את הממשל הצרפתי על כנו. ב-[[9 במרץ]] [[1945]] סילקו היפנים את הפקידים הצרפתים, והכריחו את [[סיסבאנג וונג]] להכריז על עצמאות לאוס והקמת [[ממלכת לואנג פרבנג]]. עם הכניעה היפנית, ב-[[30 באוגוסט]] 1945 הודיע המלך על כי הוא חוזר בו, וכי הוא נאמן לצרפת{{הערה|חיים מסינג, ד"ר ש. בלוך, וו. גרב, '''אנציקלופדיה היסטורית של מדינות העולם''', הוצאת עמיחי, 1966}}.

==מדינות בובה איטלקיות==
===אלבניה===
{{הפניה לערך מורחב|אלבניה תחת השלטון האיטלקי}}[[קובץ:Flag of Albania (1939).svg|ממוזער|180px|דגל ממלכת אלבניה מתקופת האיחוד עם איטליה]]
[[אלבניה]] הייתה מעין גרורה איטלקית מאז [[מלחמת העולם הראשונה]] עת כבשה אותה איטליה והפכה אותה ל"[[פרוטקטורט]]", על פי הסכמה חשאית אליה הגיעה עם [[מדינות ההסכמה]]. חלקים אחרים במדינה נכבשו על ידי [[יוון]], [[סרביה]] ו[[האימפריה האוסטרו הונגרית]] לאחר המלחמה נסוגו הצבאות הזרים, וב-[[1920]] שבה אלבניה וקיבלה את עצמאותה. במהלך [[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] ו[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]], אלבניה, שהפכה לממלכה בה מלך [[אהמט זוגו]] שכינה עצמו "המלך זוג", הפכה לתלויה יותר ויותר באיטליה מבחינה כלכלית ומבחינה מדינית. הלוואות איטלקיות הניעו את כלכלת אלבניה, צבאה של אלבניה אומן על ידי מדריכים איטלקיים, והגירה איטלקית לאלבניה קיבלה עידוד ממשלות שתי המדינות.

בשנת [[1939]] ניצל [[מוסוליני]] את העובדה שתשומת לב המעצמות הוסחה על ידי כיבושו של [[היטלר]] את [[צ'כוסלובקיה]] וב-[[25 במרץ]] 1939 שלח אולטימטום למלך זוג ודרש כי אלבניה תשוב להיות פרוטקטורט איטלקי. ב-[[7 באפריל]] 1939 כבשו האיטלקים את אלבניה. זוג ומשפחתו נמלטו, ולאחר הצבעה בפרלמנט האלבני, הוחלט כי המדינה תאוחד ב[[אוניה פרסונלית]] עם איטליה, וכי [[ויטוריו אמנואלה השלישי]] ימלוך בשתי המדינות. ויטוריו אמנואלה, שכינה עצמו אף "קיסר אתיופיה", היה גם למלך אלבניה. אוניה פרסונלית זו הייתה אך מסווה לסיפוח אלבניה לאיטליה לכל דבר ועניין.

ב-[[15 באפריל]] [[1939]] פרשה אלבניה מ[[חבר הלאומים]] ממנו פרשה איטליה עוד בשנת [[1937]]. ב-[[3 ביוני]] 1939 מוזג משרד החוץ האלבני עם משרד החוץ האיטלקי. הצבא האלבני הוצב תחת פיקוד איטלקי, ומוזג באופן רשמי עם [[צבא איטליה]] ב-[[1940]]. כן גויסו אלבנים ליצירת גדודים אלבנים של [[החולצות השחורות]], מתנדבים [[אלבנים]] גויסו ל[[אס אס]] לדיוויזיה שכונתה [[דיוויזיית אס אס הררית ה-21]]. במקביל, תנועה [[פרטיזן|פרטיזנית]] עממית בראשות [[אנוור הודג'ה]] נלחמה כנגד הכובשים.

אלבניה הכריזה מלחמה על [[בריטניה]] ו[[צרפת]], ביום בו עשתה זאת איטליה, [[10 ביוני]] [[1940]], ושימשה בסיס למתקפה על [[יוון]] ב[[מלחמת איטליה–יוון]] ב-1940. היוונים הדפו את המתקפה והחזיקו בחלקה הדרומי של אלבניה עד אפריל [[1941]] כאשר התערבות גרמנית הכריעה את הכף, והביאה לכניעת יוון. לאחר כיבושה ופירוקה של [[יוגוסלביה]] סופחה [[מונטנגרו]] לשטח אלבניה. ויטוריו אמנואלה הכריז מלחמה בשם אלבניה על [[ברית המועצות]] בשנת 1941 ועל [[ארצות הברית]] בשנת [[1942]].

ב-[[10 בספטמבר]] [[1943]] בעקבות הדחתו של מוסוליני וכריתת [[הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה|הסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית]] הודיע ויטוריו אמנואלה כי הוא מוותר על כתר אלבניה. לאחר מכן פלשו הגרמנים לאלבניה, והחזיקו אותה כמדינה כבושה והקימו בשנית את "[[אלבניה תחת השלטון הגרמני|הממלכה האלבנית]]" שהייתה בפועל מדינה גרורה של הנאצים, אל מול התנגדות עממית עזה, עד לשחרורה על ידי הבריטים ב-[[29 בספטמבר]] [[1944]].

'''היהודים באלבניה'''{{ש}}
באלבניה הייתה קהילה זעירה ובה מספר מאות יהודים. בפרוטוקול של [[ועידת ואנזה]] סומנו 200 יהודי אלבניה להשמדה. עד שנת [[1943]] חלו על היהודים ב[[איטליה הפשיסטית]] [[חוקי הגזע באיטליה|חוקי גזע]] אך המדיניות הייתה שלא להשמידם. עם התמוטטות המדינה הפשיסטית, והכיבוש הנאצי באלבניה, דרשו הנאצים מהאלבנים כי יסגירו את יהודיהם, אך העם האלבני והמחתרת האלבנית פעלה להצלת היהודים ולהסתרתם, ואיש מיהודי אלבניה לא נספה בשואה. 63 אלבנים זכו לתואר [[חסיד אומות העולם]] על פעילותם להצלת יהודי אלבניה{{הערה|[http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_righteous/heb_index_righteous.html סיפורו של חסיד אומות העולם האלבני רפיק וסלי, אתר יד ושם]}}.[[קובץ:Flag of Montenegro.svg|ממוזער|שמאל|180px|דגל מונטנגרו כיום. הדגל של מדינת הבובות שהוקמה על ידי איטליה היה זהה כמעט, אך צבע הנשר היה בו לבן ולא זהוב.]]
===מונטנגרו===
[[קובץ:Montenegro during ww2.png|ממוזער]]
לאחר כיבוש [[יוגוסלביה]] על ידי מדינות הציר, באפריל [[1941]], נמסרה [[מונטנגרו]] ביחד עם אזור החוף האדריאטי לידי [[איטליה הפשיסטית]]. בשלב מסוים פעל במקום מנהיג הספרטיסטים המונטנגרים, [[סקולה דרלייביץ']]. הוא הקים את "המועצה הזמנית האדמיניסטרטיבית של מונטנגרו" ביולי 1941. הייתה זו ממשלת שיתוף פעולה עם האיטלקים. במעמד פומבי ב-[[12 ביולי]] 1941 הכריז דרלייביץ' ב[[צ'סטינייה]] על הקמת [[מונטנגרו האיטלקית|המדינה העצמאית של מונטנגרו]]. זו לא זכתה לתמיכה עממית ורוב האוכלוסייה תמכה בפרטיזנים שהתנגדו לכיבוש האיטלקי. אנשי דרלייביץ' היו מעורבים ב[[מלחמת אזרחים|מלחמת האזרחים]] שהשתוללה באזור אל מול ה[[פרטיזן|פרטיזנים]] היוגוסלבים וה[[צ'טניקים]]. עד להגלייתו של דרלייביץ' באוקטובר 1941, לאחר שהאיטלקים הבינו כי אין לו כל תמיכה באוכלוסייה וכי אינו מביא להם תועלת. האיטלקים רצו לכלוא אותו באיטליה, אך דרלייביץ' הגיע ל[[קרואטיה]], ושם, בשנת [[1944]], לאחר נפילת איטליה הפאשיסטית, שב דרלייביץ' והכריז על הקמת מדינה עצמאית מונטנגרית, ועל הקמת ממשלה מונטנגרית גולה. פיקודיו של דרלייביץ' באו ברובם מקרב צ'טניקים שחברו ל[[אנטה פאבליץ']] במהלך הלחימה בבלקן. הוא נסוג עם כוחותיו לצד כוחות ה[[אוסטאשה]] בכאוס הכללי שהתחולל בבלקנים לקראת סוף המלחמה, והוכרז על ידי אנשיו של [[טיטו]] כפושע מלחמה. בסוף [[1945]] נמצא עם אשתו ב[[אוסטריה]] כשגרונו חתוך.

==מדינות בובה גרמניות==
[[קובץ:Flag of France.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל [[צרפת של וישי]]]]
===צרפת של וישי===
{{הפניה לערך מורחב|צרפת של וישי}}
תחת משטר [[צרפת של וישי|וישי]], צרפת ומושבותיה, בהנהגת המרשל [[אנרי פיליפ פטן]], שיתפו פעולה עם מדינות הציר משנת [[1941]] ועד שנת [[1944]] כאשר משטר וישי חדל מלהתקיים.

פטן הפך לראש הממשלה האחרון של [[הרפובליקה הצרפתית השלישית]] ב-[[16 ביוני]] [[1940]], עת ממדי התבוסה שנחל הצבא הצרפתי לפולש הגרמני היו כבר עובדה מוגמרת. פטן הגיע באופן מיידי להסכם הכניעה עם הגרמנים, לפיו חל שלטון כיבוש צבאי גרמני על שני שלישים משטחה של צרפת, לרבות [[פריז]], ואילו השליש הנותר, נשלט על ידי ממשלה בראשה עמד פטן, שמרכזה בעיר [[וישי]]. מכאן הכינוי "משטר וישי". על פי תנאי ההסכם הורשה לפטן להחזיק צבא בן 100,000 חיילים באזור שבשליטתו. מספר זה לא כלל את החיילים הנשמעים למרות פטן במושבות צרפת, ולא את הצי הצרפתי. הצבא הצרפתי כלל מאות אלפי חיילים נוספים באפריקה, במזרח התיכון, ובדרום-מזרח אסיה.

בספטמבר [[1940]] אפשר משטר וישי ל[[יפן]] להשתלט על שטחי [[הודו סין]] שבשליטתו. המינהל בשטחים אלו נותר מינהל צרפתי, אך הוא היה כפוף לשלטון צבאי יפני. שטחים אלו שימשו כבסיס לפלישה יפנית ל[[תאילנד]], [[מלאיה]] ו[[בורנאו]]. ב-[[1945]] הכריזו היפנים על סיום המינהל הצרפתי, ועל הקמת מדינות בובה בשטחי קמבודיה, לאוס ווייטנאם.

בריטניה תמכה באנשיו של הגנרל [[שארל דה גול]] במאמציהם להקים את "[[צרפת החופשית]]" ולנסות להשתלט על מושבות צרפת באפריקה. ב-[[26 בספטמבר]] [[1940]] דה גול תקף את [[דקר (עיר)|דקר]], שהייתה אז חלק מהמושבה "מערב אפריקה הצרפתית". בין אנשי וישי ובין אנשי דה גול נוהלה לחימה. דעת הקהל בצרפת ראתה בכך מעשה בגידה ופרובוקציה בריטית, וקירבה את משטר וישי לגרמנים.

אנשי וישי סייעו לעיראק במהלך מרד ראשיד עלי אל כילאני, ואפשרו למטוסים גרמנים ואיטלקים שימוש בשדות התעופה ב[[סוריה]] כנגד הבריטים ותומכיהם. בתגובה [[המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה|כבשו כוחות בריטים וכוחות צרפת החופשית]] את מעוזי וישי בסוריה ובלבנון בשנת [[1941]]. לאחר המתקפה הנאצית על ברית המועצות, תמכה צרפת של וישי בהתלהבות בנאצים במלחמתם בסובייטים. ב-[[1941]] חתמה צרפת של וישי על [[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש, וכחמישה עשר אלף מתנדבים צרפתים הצטרפו ל"לגיון המתנדבים הצרפתים" האנטי קומוניסטי ול[[דיוויזיית שרלמאן]] של ה-[[SS]] שנלחמו בחזית המזרחית.

באמצע שנת [[1943]] הגיעו אנשי וישי ואנשי צרפת החופשית בצפון אפריקה להבנה שאפשרה הקמת ממשלה צרפתית זמנית ב[[אלג'יריה]] שכינויה "הועדה הצרפתית לשחרור לאומי" (Comité Français de Libération Nationale) שלבסוף היה דה גול למנהיגה. [[ממשלת וישי]] המשיכה לפעול על אדמת צרפת עד שנת [[1944]] ללא ריבונות טריטוריאלית או כוח צבא אפקטיבי (פרט לשליטה מסוימת בכוחות צרפת בהודו סין).

'''היהודים בשלטון ווישי'''{{ש}}
ממשלת וישי הייתה [[אנטישמיות|אנטישמית]] במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה. הממשלה קיבלה חקיקה אנטי יהודית, והפעילה מחנה ב[[מחנה דראנסי|דראנסי]] בו ריכזה את יהודי צרפת בטרם שולחו להשמדה במזרח. ממשלת וישי פעלה לרישום היהודים, איתורם והסגרתם להשמדה. בשנת [[1942]], עת היה מחנה דראנסי בשליטה צרפתית מוחלטת, נשלחו 42,000 יהודים ממנו להשמדה במזרח. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מ[[יהדות צרפת]], לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי. חלק מהעם הצרפתי הסגיר יהודים לנאצים יותר מהסטנדרטים של הנאצים עצמם.

===הרפובליקה של סאלו===
{{הפניה לערך מורחב|הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית}}
[[קובץ:Italian social republic map.png|ממוזער|צ]]
[[קובץ:War_flag_of_the_Italian_Social_Republic.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית]]
ב-[[25 ביוני]] [[1943]] החליטה [[המועצה הפשיסטית העליונה]] על [[נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה|הדחתו]] של הרודן ו[[ראש ממשלת איטליה]], [[בניטו מוסוליני]]. למחרת הודיע [[מלך איטליה]], [[ויטוריו אמנואלה השלישי]] כי מוסוליני מודח ומוחלף ב[[פייטרו באדוליו]]. מוסוליני נכלא, וממשלתו של באדוליו חתמה בספטמבר 1943 על [[הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה|הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית]], שהוציא את איטליה באופן רשמי מהמלחמה ומברית מדינות הציר.

מוסוליני שוחרר מכלאו על ידי קבוצת קומנדו גרמנית בהנהגת [[אוטו סקורצני]]. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, שהביאה בעקבותיה את [[פלישת בעלות הברית לאיטליה]] נוצר מצב בו מחזיקות בעלות הברית בחלקה הדרומי של איטליה, בעוד שהנאצים כבשו את צפונה.

מספטמבר [[1943]] ועד אפריל [[1945]] עמד מוסוליני בראשה של מדינת בובות ב[[צפון איטליה]], שמרכזה בעיירה סאלו של שפת [[אגם גארדה]]. רפובליקה זו כונתה בידי אנשיה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" ובפי כל "[[הרפובליקה של סאלו]]". מדינה זו נשלטה בפועל על ידי הגרמנים, ומוסוליני לא היה בעל סמכויות של ממש. בשטחי המדינה התחוללה [[מלחמת אזרחים]] כאשר [[פרטיזן|פרטיזנים]] איטלקים לחמו בכובשים הגרמנים ובמשתפי הפעולה הפשיסטים. ב-[[23 באפריל]] 1945 הביאה התקוממות זו, וכן לחץ צבאי של כוחות בעלות הברית להתמוטטות החזית הגרמנית, והרפובליקה של סאלו חדלה מלהתקיים. מוסוליני עצמו ועמו פילגשו ובכירי משטרו, נתפסו בידי הפרטיזנים ו[[מותו של בניטו מוסוליני|הוצאו להורג]].

'''היהודים ברפובליקה של סאלו'''{{ש}}
ב[[איטליה הפשיסטית]] חלו על היהודים [[חוקי הגזע באיטליה|חוקי גזע]] משנת [[1938]], אך כל עוד היה ביד מוסוליני כוח של ממש, הוא נמנע מלהסגירם לידי הנאצים להשמדה. כאשר איבד מוסוליני את כוחו, והמדינה שהוקמה ובראשה עמד נוהלה בפועל בידי הגרמנים, הסכים לנקיטת צעדי [[רדיפה]] והשמדה כנגד יהודי הרפובליקה. אלו נרדפו, נצודו, והוסגרו לידי הגרמנים. למעלה מ-7,000 יהודים מתוך 50,000 יהודי איטליה נרצחו, רובם ב[[אושוויץ]].

=== נורווגיה ===
{{ערך מורחב|נורווגיה במלחמת העולם השנייה}}
[[קובץ:Ns-foerergarden.png|שמאל|ממוזער|180px|סמלו האישי של ה"מיניסטרפרזידנט" [[וידקון קוויזלינג]]]]
גרמניה הנאצית פלשה ל[[נורווגיה]] ב-[[9 באפריל]] [[1940]]. בתחילה נתקלו הגרמנים בהתנגדות נורווגית עזה. על אף שהנאצים כבשו את דרום המדינה, החזיקו הנורווגים מעמד כנגד הפלישה בצפון. המלך [[האקון השביעי]] וממשלת נורווגיה נמלטו מ[[אוסלו]] צפונה, על מנת להמשיך במאבק בשטח קל יותר להגנה, אליו הגיעה גם תגבורת בריטית. בו ביום, בשידור [[רדיו]] חי, הכריז מנהיג מפלגת "[[נאציונל סמלינג]]", המפלגה הנאצית הנורווגית, [[וידקון קוויזלינג]], על הקמת ממשלה חדשה, שתשתף פעולה עם הנאצים. הממשלה החזיקה מעמד חמישה ימים. היטלר החליט כי שטחה של נורווגיה יהיה נתון לממשל אזרחי גרמני, והעמיד בראש המדינה "רייכסקומיסריאט" ובראשו העמיד את המושל הגרמני [[יוזף טרבובן]]. טרבובן ניסה להגיע להסכמה עם אנשי הפרלמנט הנורווגי לשעבר שנותרו בשטחי הכיבוש, על מנת לקבל מראית עין של לגיטימציה לממשל הנאצי בנורווגיה. משכשלו מגעים אלו, העמיד את קויזלינג בראש ממשלת בובות של אנשי הנסיונל סמלינג שלימים תקרא "[[משטר קוויזלינג]]". ב-[[1 בפברואר]] [[1942]], הוכרז כי קויזלינג הוא "שר-נשיא" - משרה שלא הייתה קיימת קודם לכן. למשרה זו לא היו סמכויות של ממש, והיה מדובר בממשלת בובות שנועדה לתת לגיטימציה לכיבוש הגרמני בנורווגיה, שלחם אז כנגד תנועת התנגדות נורווגית חזקה ומפותחת. לאחר המלחמה, ב-[[9 במאי]] [[1945]] נתפס קוויזלינג, נשפט על ידי בני עמו, נדון למוות, והוצא להורג.

ממשלתו של קוויזלינג הייתה רחוקה מלייצג את העם הנורווגי. העם הנורווגי ברובו נותר נאמן לממשלה הגולה ב[[לונדון]], ופעיל בשורות המחתרת. מעטים ביותר, מבין הקיצונים שבאנשי הנסיונל סמלינג, שיתפו פעולה עם הכובש. כ-5,000 נורווגים הצטרפו אל ה[[וורמאכט]], ונשלחו לשדות הקרב בחזית המזרח. כמה שוטרים נורווגים השתתפו בלכידת היהודים לשם השמדתם בנובמבר [[1942]].

'''היהודים בנורווגיה'''{{ש}}
ביום תחילת הפלישה הגרמנית היו בנורווגיה 1,800 יהודים. רבים מהם נמלטו ל[[שוודיה]] הנייטרלית, וזאת בסיוע חסידי אומות עולם נורווגים. המשטרה האזרחית הנורווגית (politiet) סייעה במקרים רבים לנאצים בתפיסת היהודים, ומשלוחם למחנות ריכוז. 758 מיהודי נורווגיה נרצחו בשואה.

===המדינה ההלנית===
{{הפניה לערך מורחב|המדינה ההלנית (1941–1944)}}[[קובץ:Flag of Greece (1828-1978).svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[ממלכת יוון]]]]
לאחר כיבושה בידי מדינות הציר, באפריל [[1941]], חולקה [[יוון]] בין [[גרמניה]], [[איטליה]] ו[[בולגריה]]. הגנרל גאורגיוס צולקוגלו, שחתם על הסכם שביתת הנשק עם ה[[וורמאכט]], מונה על ידי שלטונות הכיבוש כמנהיג ממשלת הבובות הנאצית החדשה שהוקמה ב[[אתונה]] וקיבלה את השם "[[המדינה ההלנית (1941–1944)|המדינה ההלנית]]". הממשלה פעלה בחסות כוחות הכיבוש, כאשר במקביל פעלה [[ממשלה גולה]] ב[[קהיר]] בראשות [[אמנואיל צודרוס]]. צולקוגלו נשאר בתפקידו במשך כשנה וחצי, ובדצמבר [[1942]] הוחלף על ידי קונסטנטינוס לוגותטופולוס. באפריל [[1943]] הוחלף לוגותטופולוס בידי [[יואניס ראליס]]. ממשלת הבובות היוונית נאלצה להסכים ל"קנסות" כבדים שהוטלו על יוון בצורת החרמת מצרכי מזון ודגנים לטובת המדינות הכובשות, מעשה שהחריף רעב המוני שנוצר בשטחי הכיבוש שנוהלו בצורה כושלת, והביא למותם של מאות אלפים. כן נאלצה הממשלה להסכים לסיפוחם של [[תראקיה]] ו[[מזרח מקדוניה]] לבולגריה. הממשלה מצאה עצמה במציאות בה נלחם רוב העם היווני באופן אקטיבי נגד הכיבוש באמצעות ארגוני מחתרת. הכיבוש הנאצי עודד יצירתם של ארגונים פרו-נאצים כגון [[המפלגה הנציונל-סוציאליסטית היוונית]], שהוקמה בשנות השלושים, ומפלגות וארגונים נוספים. קיצוניים מקרב אנשים אלו הצטרפו אל "פלוגות הביטחון" (שהקים ראליס, בשנת 1943 על מנת ללחום במחתרת הקומוניסטית. בשיאם מנו גדודים אלו כ-22,000 איש. בראשם הועמד גנרל מה-[[SS]] בשם ולטר סימנה. אנשי הפלוגות ביצעו מעשי זוועה אופייניים ל-SS.

'''יהדות יוון'''{{ש}}
[[יהדות יוון]] סבלה סבל רב בשואה. בתחילה הושמדו היהודים בשטחים שהועברו ל[[בולגריה]]. לאחריהם נרצחו כחמישים אלף מיהודי [[סלוניקי]] שגורשו במרץ - אפריל [[1943]] ל[[אושוויץ]]. וב-[[1944]] נרדפו ונרצחו היהודים שבשאר שטחי יוון. מנהיגים יווניים יצאו במחאות כנגד השמדת היהודים, כנגד ממשלתם חדלת האונים. הלחץ הביא לכך שב-[[23 במרץ]] 1943 כתב ראש הממשלה לוגותטופולוס מכתב למיופה הכוח הגרמני גינתר אלטנברג, כי יחדל מן הגירושים של יהודי יוון למזרח. המכתב היה חסר כל השפעה. ממשלתו של ראליס אף היא מחתה בפני ה[[גסטאפו]] על הגירושים, ושר התקשורת בממשלה [[ניקולאוס לובריס]] אף התאמץ לסייע ליהודים ולהצילם{{הערה|'''האנציקלופדיה של השואה''', הוצאת יד ושם, ספריית פועלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, כרך ג', 568.}}.

===סרביה===
[[קובץ:Serbia1941 1944 01.png|ממוזער|250px]]
[[קובץ:Flag_of_Serbia_(national).svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל ממלכת סרביה]]
לאחר כיבוש [[יוגוסלביה]] על ידי הגרמנים, ופירוקה, החליט הגנרל הגרמני [[היינריך דנקלמן]] שעמד בראש שלטונות הכיבוש ביוגוסלביה, להקים ממשלת בובות סרבית, בראשות הגנרל [[מילאן נדיץ']]. ב-[[1 בספטמבר]] [[1941]] דיבר נדיץ' ברדיו בלגרד, ומסר כי הקים "ממשלת הצלה לאומית" שתפקידה "להציל את ליבת העם הסרבי". הוא קרא לשיתוף פעולה עם הגרמנים, וכנגד ההתנגדות לכיבוש הנאצי. הנסיך פאוול, שהיה [[עוצר (שליט)|עוצר]] בממלכת יוגוסלביה לפני ההפיכה הצבאית הפרו בריטית, ואף חתם על [[ההסכם התלת-צדדי]] בשם יוגוסלביה לפני הפלישה הגרמנית, הכיר בממשלת נאדיץ', ובכך נתן כביכול לגיטימציה לממשלה בשם בית המלוכה היוגוסלבי.

כוחותיו של נאדיץ' שכונו "משמר המדינה הסרבי" ו"חיל המתנדבים הסרבי", לבשו את מדי הצבא היוגוסלבי המלכותי לשעבר. הם נלחמו כנגד הפרטיזנים באזורי הכיבוש, לצד הגרמנים.

ממשלת נדיץ' התפרקה ב-[[4 באוקטובר]] [[1944]], והוא עצמו נמלט ל[[אוסטריה]]. לאחר המלחמה נתפס על ידי הבריטים והוסגר לידי היוגוסלבים. ב-[[5 בפברואר]] [[1946]] נמסר כי התאבד בכלאו בקפיצה מחלון ברגע של חוסר ערנות מצד שומריו.

'''היהודים בסרביה'''{{ש}}
השמדת היהודים בסרביה הייתה מהירה ואכזרית. החל מתחילת הכיבוש הגרמני, רוכזו הגברים ב[[מחנה ריכוז|מחנות ריכוז]], ועד לחודש נובמבר 1941, נרצחו שם רובם. בדצמבר 1941 נכלאו הנשים והילדים ב[[מחנה הריכוז]] [[סימשטה]] ליד בלגרד, ובמרץ [[1942]] נרצחו שם באמצעות [[משאית גז]]{{הערה|'''[[האנציקלופדיה של השואה]]''', מוסד יד ושם, ספרית פועלים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, כרך ג' עמ' 550}}.

===תוניסיה הגרמנית===
[[קובץ:Flag of Tunisia.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל תוניסיה]]
[[תוניסיה]] הייתה [[פרוטקטורט]] צרפתי, משנת [[1881]], כאשר במדינה שולטת שושלת של נושאי התואר "ביי", שהחלה בשנת [[1705]]. לאחר [[1940]] הפך הפרוטקטורט הצרפתי לשלטון של [[צרפת של וישי]]. עם פתיחת [[מבצע לפיד]], נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, בנובמבר [[1942]] כאשר היה ברור לגרמנים כי התנגדותם של הצרפתים תהיה סמלית, השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אך הותירו את הביי [[מוחמד אל מונסף]], שעלה לשלטון מספר חודשים קודם לכן, ב-[[19 ביוני]] 1942 על כיסאו, כשליט בובה של המשטר הנאצי. אל מונסף החזיק בתפקידו, כאשר ארצו הפכה לשדה קרב בין בעלות הברית ובין כוחות הציר, עד להתמוטטות החזית הגרמנית בתוניסיה וכניעת הגרמנים ב-[[13 במאי]] [[1943]]. ב-[[14 במאי]] 1943 הודח אל מונסף, והוצא לגלות. אנשי [[צרפת החופשית]] ששלטו בתוניסיה, העלו על כס הביי את בן דודו [[מוחמד אל אמין]].

איטליה אף היא הביעה עניין בנעשה בתוניסיה, וטיפחה את אנשי מפלגת "ניאו דוסתור", שנכלאו על ידי הגרמנים בעת שלטון וישי בתוניסיה, ולאחר מכן הוסגרו לידיה. מנהיג ה"ניאו דוסתור" [[חביב בורגיבה]] סירב לשתף פעולה, על אף היחס המועדף שניתן לו ב[[רומא]]. לבסוף אולץ לשאת נאום שניתן היה לפרשו בדוחק כפרו איטלקי מ"רדיו בארי", ובתמורה הורשה לו ולאנשיו לשוב לתוניסיה, בשנת [[1943]], שם חידשו את פעולתם למען עצמאותה.

'''היהודים בתוניסיה'''{{ש}}
שלטון וישי בתוניסיה החיל על יהודי תוניסיה את חוקי הגזע של וישי, שהביאו לאפליה ולרדיפות. הכיבוש הנאצי החמיר את מצבם, ויהודי תוניסיה נשלחו למחנות עבודה, ולעבודות כפייה. יש הטוענים, והדבר נתון לוויכוח, כי הגרמנים החלו בבניית [[תא גזים|תאי גזים]] על אדמת תוניסיה, וכי היה בכוונתם להתחיל בהשמדת יהודי תוניסיה{{הערה|{{הארץ|גואל פינטו|"גם אנחנו היינו שם"|1.1007643|4 במאי 2005}}}}.

==מקרים מיוחדים או שנויים במחלוקת==
המדינות הבאות אינן ראויות להיקרא "מדינת ציר" כשלעצמן. עם זאת, לכל אחת מהן יחסים מיוחדים עם מדינות הציר, שבזמנים מסוימים הביאו אותן לכלל קידום האינטרסים של הציר, משלוח לוחמים לחזיתות בהן לחם הציר, או סיוע כלכלי ואחר לציר. כך [[איראן]] שידידותה המופגנת עם הנאצים חייבה מבצע בריטי סובייטי משותף לשם כיבושה. מקרה שונה הוא [[ספרד]] ו[[פורטוגל]] שעל אף קרבתן האידאולוגית לציר לא הצטרפו לכוחות הלוחמים, ולעיתים אף שימשו מקלט לפליטים שנמלטו מהרדיפות במדינות הציר. מקרה מיוחד הוא [[דנמרק]] שהייתה לכאורה תחת כיבוש גרמני, אך נשלטה על ידי ממשלתה העצמאית, פרלמנט נבחר ומלך. לא יהיה זה נכון לקרוא לאף אחת ממדינות אלו "מדינת ציר", עם זאת, עמדתן המיוחדת מחייבת דיון נפרד.

===המדינה הספרדית ופורטוגל===
[[קובץ:Flag of Spain 1945 1977.svg|ממוזער|180px|שמאל|דגל [[המדינה הספרדית]]]]
[[קובץ:Flag of Portugal.svg|ממוזער|180px|שמאל|דגל פורטוגל]]
מדינות [[חצי האי האיברי]], [[המדינה הספרדית|ספרד שתחת שלטון פרנקו]] ו[[פורטוגל]] שתחת שלטון [[אנטוניו דה אוליביירה סלזאר]], היו מדינות בעלות אוריינטציה [[פשיזם|פשיסטית]] שהעניקו לכוחות הציר סיוע מורלי, כלכלי וצבאי, בעודן טוענות לנייטרליות. פרנקו תיאר את ספרד כ"חברה בלתי לוחמת" בכוחות הציר, והיה בין חותמי [[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש ב-[[1941]]. העמדה הפורטוגזית הייתה פחות נחרצת. על אף הסימפתיה האישית שרחש הרודן סלזר לכוחות הציר, היו פורטוגל ו[[בריטניה]] קשורות בברית הגנה הדדית "[[הסכם וינדזור|ברית וינדזור]]" משנת [[1386]]. בריטניה עמדה על קיום זכויותיה על פי הברית, וסלזר אף התיר לה בניית בסיס חשוב ב[[האיים האזוריים|איים האזוריים]].

הייתה זו עזרתם של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית שהכריעה את הכף לטובת פרנקו ב[[מלחמת האזרחים בספרד]], והותירה אף חוב כספי עצום לגרמניה, בנוסף לחוב המוסרי אותו חב פרנקו למי שעמד לצידו בעת המבחן.

ב-[[23 באוקטובר]] [[1940]] נפגש היטלר עם פרנקו במנדיי שבצרפת הכבושה ב[[ועידת אנדאי]], על מנת לנסות ולשכנעו להצטרף למלחמה באופן אקטיבי. דרישותיו של פרנקו במזון, סיוע צבאי, ובתביעות לשטחים ב[[גיברלטר]], ו[[צפון אפריקה]], היו מעבר ליכולת הקיבול של היטלר, והצדדים לא הגיעו להסכם. היטלר אף התבטא כי בעתיד יעדיף שיעקרו לו שן מפיו מאשר להיפגש שוב עם פרנקו. יש הסבורים כי הדרישות הועלו על ידי פרנקו במכוון כדי להימנע מכניסה למלחמה. אחרים טוענים כי לפרנקו, מנהיג של ארץ שנהרסה במלחמת האזרחים, לא היה מה להציע להיטלר, בשלב בו נראה ה[[וורמאכט]] בשיא הגאות, לאחר נפילת צרפת.

כאשר פלשה גרמניה לברית המועצות בשנת [[1941]], הקים פרנקו יחידת מתנדבים בשם [[הדיוויזיה הכחולה]] אותה שלח לחזית המזרח להילחם לצד הגרמנים. כ-100,000 אזרחים ספרדים נשלחו ככוח עבודה לגרמניה על מנת לסייע בייצור התעשייתי ולשחרר פועלים גרמנים למלחמה. פורטוגל אף היא שלחה עובדים בקנה מידה קטן יותר.

ספרד ופורטוגל היוו בסיסים חשובים עבור ה[[אבווהר]], שירות הביון הצבאי הגרמני. סוכנים גרמנים פעלו בחופשיות בארצות אלו, ובמושבותיהן בצפון אפריקה. היחסים בין פורטוגל ומדינות הציר הדרדרו לאחר פלישת [[יפן]] למושבות פורטוגזיות באסיה, כיבוש [[מקאו]] בשנת 1941 ורצח 40,000 אזרחים ב[[טימור (אי)|טימור]] בתגובה להתקוממות עממית בין [[1942]] ל-[[1943]], הביאו לטינה ולעימות בין שתי הארצות.

בתחילת [[1944]] כאשר היה ברור כי ידן של בעלות הברית על העליונה, הכריזה ספרד על "נייטרליות חמורה", ומנעה את פעילות ה[[אבווהר]] בתחומה. פורטוגל נקטה בצעדים דומים אף קודם לכן. במהלך המלחמה הייתה ספרד של פרנקו נתיב בריחה ליהודים רבים שנמלטו מצרפת הכבושה. כמו כן הייתה לאחר המלחמה נתיב המלטות לנאצים בכירי דרג.

=== המדינה האימפריאלית של איראן ===
בתחילת [[מלחמת העולם השנייה]] הכריז מנהיג איראן, [[רזא ח'אן|רזא שאה]] על איראן בתור [[מדינה נייטרלית]] אך חשיבותה הכלכלית של איראן עקב מצבורי הנפט הרבים שלה לא אפשרו לה להישאר נייטרלית בדומה ל[[ממלכת רומניה]] באותה התקופה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה החל שיתוף פעולה בריטי-סובייטי ושתי המדינות חששו מאיחוד כוחות בין איראן למדינות הציר. המצב היה בלתי-אפשרי בשביל איראן לבחור בין מדינות הציר ל[[בעלות הברית]]; גרמניה סיפקה את רבע מכלל המסחר של איראן והכרזת מלחמה עליה יביא ברגע לקריסת הכלכלה האיראנית בעוד שיתוף פעולה עמה יביא למלחמה נגד הבריטים והסובייטים כאחד כמו גם עיצומים על סחר הנפט, מה שיהיה מלחמה בלתי אפשרית בשביל האיראנים. [[קובץ:State flag of Iran (1964–1980).svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל [[המדינה האימפריאלית של איראן]]]]
למרות עמדותיהם של הגרמנים הנאצים על [[תורת הגזע|נחיתותם הגזעית של לא גרמנים]], השאה נטה באהדה כלפי גרמניה, שכן בניגוד לאימפריה הבריטית או לברית המועצות, לגרמניה לא היה עבר היסטורי של כיבוש שטחים איראנים. הוא ראה בסחר עם גרמניה אלטרנטיבה לברית המועצות. עד [[1940]]–1941 כמעט רבע מכל היבוא האיראני הגיע מגרמניה ואחוז גבוה מאוד מכלל היצוא האיראני הועבר לגרמניה. המצב הפוליטי באיראן הוביל את רזא שאה לחזק את קשריו עם גרמניה הנאצית. חלק מהאינטלקטואלים האיראנים פעלו לשחזור זהות איראנית לאומית המבוססת על [[היסטוריה של איראן|ההיסטוריה האיראנית]], שקשורה להיסטוריה של העם הארי, לפי תורת הגזע. מסיבה זו, הם הכפישו את הגזע השמי ותקפו [[ערבים]] ויהודים. היחסים של האיראנים עם הנאצים, שהיו חזקים מאוד בתקופת [[גרמניה הנאצית]], סייעו בטיפוח גישה חדשה כלפי יהודים, המבוססת על תפיסות גזעיות

בפועל מאז אמצע יוני 1941 היו תוכניות גרמניות שנועדו לפלישה אל תוך [[הראג' הבריטי]] ב[[תת-היבשת ההודית]] שעברו דרך איראן ותוכננו להתבצע לאחר סיום מוצלח שלהם יחלו הגרמנים בסוף מבצע ברברוסה. משימות סיור של יועצים צבאיים גרמנים ברחבי איראן כדי להתכונן למימוש תוכניות אלה נקבעו לא לפני סוף אוגוסט 1941. השאה סירב לבקשה בריטית-סובייטית משותפת דרשה מהממשלה האיראנית לגרש את תושבי גרמניה שנכחו באיראן בגלל חשש לפגיעה ביחסים עם הנאצים. כמו כן, הוא גם סירב להעביר את [[מסילת הברזל הטרנס-איראנית]] לבעלות הברית עקב הנייטרליות שהכריזה איראן<ref name=":8">{{קישור כללי|כתובת=https://www.iranicaonline.org/articles/germany-i|הכותב=|כותרת=היחסים הדיפלומטים בין פרס-גרמניה|אתר=[[אנציקלופדיה איראניקה]]|תאריך=}}</ref>. הבריטים במיוחד חששו מהתערבות גרמנית באיראן לאחר שכזאת בעיראק הביאה להצטרפות עיראק למדינות הציר.

ב-[[25 באוגוסט]] [[1941]] [[הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן|פלשו כוחות בריטים וסובייטים לאיראן]]. השאה חויב לוותר על כיסאו ויצא לגלות ובמקומו עלה לשלטון בנו, [[מוחמד רזא שאה פהלווי]].

===דנמרק===
[[קובץ:Flag of Denmark.svg|שמאל|180px|ממוזער|דגל ממלכת דנמרק]]
ב-[[1 במאי]] [[1939]] חתמו [[גרמניה הנאצית]] ו[[דנמרק]] על הסכם אי תוקפנות הדדי והקמת ה, שעם זאת לא הטיל כל מגבלות צבאיות על מי מהצדדים. הדבר לא מנע מגרמניה לתקוף את דנמרק במקביל לתקיפת [[נורווגיה]], ב-[[9 באפריל]] [[1940]], תוך היתלות בטענה כי הבריטים ממקשים את מימי שתי המדינות. [[כריסטיאן העשירי מלך דנמרק|המלך כריסטיאן העשירי]] והממשלה הדנית, שחששו מחורבן ארצם אם יתנגדו לצבא הפולש, קיבלו את "הגנת הרייך", ובתמורה שמרו על עצמאות מסוימת תחת שלטון צבאי גרמני. שלושה ראשי ממשלה דנים כיהנו בתקופת השלטון הנאצי - [[תורוואלד סטאונינג|תורוולד סטאונינג]], [[וילהלם בוהל]] ו[[אריק סקווניוס]], ושלושתם שמרו על מדיניות של שיתוף פעולה כמעט מלא עם גרמניה.

דנמרק תיאמה את מדיניות החוץ שלה עם גרמניה, הכירה במדינות הבובה שהקימה גרמניה, וניתקה את קשריה עם "[[ממשלה גולה|ממשלות בגלות]]" של המדינות שכבשה גרמניה, ועם המדינות עמן נמצאה גרמניה במלחמה. היא חתמה על [[הסכם אנטי-קומינטרן]] המחודש בשנת [[1941]].

ב-[[1941]] הוקם חיל דני בשם "פרייקורפס דנמרק" על מנת להילחם לצד הו[[ורמאכט]] בחזית המזרח. הקמת החיל הייתה יוזמה של אנשי ה-[[SS]] ואנשי המפלגה הנאצית הדנית. הודעה שפרסמה הממשלה הדנית פורשה כתמיכה בהקמת החיל. בין 4,000 ל-10,000 דנים השתתפו בחיל, לרבות 77 קציני צבא דנמרק בשירות פעיל. מעריכים כי 3,000 מהם נהרגו בחזית המזרח.

דנמרק העבירה 6 סירות טורפדו לגרמניה ב-1941, על אף שהצי הדני פעל באופן עצמאי עד הכרזת המשטר הצבאי ב-[[1943]].

דנמרק סיפקה מוצרים חקלאיים ותעשייתיים לגרמניה כמו גם הלוואות שנועדו לממן רכישת נשק וביצורים. הנוכחות הגרמנית בדנמרק, לרבות בניית החלק הדני ב[[החומה האטלנטית|חומה האטלנטית]], מומנה מחשבון שהוחזק בבנק דני. לממשלה הדנית הובטח כי כספים אלו יושבו לאחר המלחמה. בפועל מימנה הממשלה הדנית את בניית החומה האטלנטית ב[[יוטלנד]] בסכום של 5 מיליארדי קרונות.

הפרוטקטורט הגרמני בדנמרק נמשך עד [[29 באוגוסט]] [[1943]], כאשר הקבינט התפטר בעקבות הכרזת [[משטר צבאי]] על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים. הצי הדני הטביע 32 מספינותיו על מנת שלא תיפולנה לידי גרמניה. חלק מכלי השיט נמלטו למדינות נייטרליות.

מהכרזת המשטר הצבאי ואילך החלה ההתנגדות הפעילה לשלטון הגרמני, וקיבלה אחיזה באוכלוסייה, שהייתה קודם לכן פאסיבית לחלוטין. מצב הכיבוש הגרמני נמשך עד לשחרורה של דנמרק בידי כוחותיו של הפילדמרשל [[ברנרד מונטגומרי]] במאי [[1945]].

'''יהודי דנמרק'''
{{הפניה לערך מורחב|הצלת יהודי דנמרק}}

גם לאחר הכיבוש הנאצי בשנת [[1940]] נותרו היהודים בדנמרק אזרחים שווי זכויות, ועל אף לחץ גרמני, סירב העם הדני לאפשר פגיעה ביהודים. עם הכרזת המשטר הצבאי בשנת [[1943]] השתנו התנאים, והגרמנים החליטו להשמיד את יהודי דנמרק, כשם שהשמידו את יהודי יתר הארצות הכבושות, מבלי לשאול לדעתם של הדנים בנושא זה.

ב-[[28 בספטמבר]] הדליף דיפלומט גרמני, גאורג פרדיננד דוקוויץ, את התוכנית לגירוש יהודי דנמרק להנס הדטופט, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הדנית, וזה העביר את הידיעה למחתרת הדנית ולראשי הקהילה היהודית. היהודים ירדו למחתרת והתחבאו אצל ידידים דנים.

תחת ארגונה של [[המחתרת הדנית]] הוסעו היהודים, מתחת לאפם של הגרמנים, אל החוף המזרחי של המדינה ובתוך מספר ימים הוברחו אלפי היהודים בסירות דיג אל שוודיה הנייטרלית.

כ-7,200 מיהודי דנמרק (שהם 90% מיהודי דנמרק) הוברחו ל[[שוודיה]]. כ-492 יהודים נתפסו על ידי הגרמנים ונשלחו למחנה [[טרזיינשטט]] שב[[צ'כוסלובקיה]] וגם לאחר מעצרם המשיכה [[ממשלת דנמרק]] לעקוב אחר מצבם ושלחה להם חבילות תרופות ומזון. ובסופו של דבר, כ-150 איש מיהודי דנמרק שנתפסו נרצחו בשואה. העם הדני הזדהה עם יהודיו, דאג להם והציל את רובם. יחס זה של העם הדני ליהודי מדינתו נחשב לחריג, ומועלה על נס על ידי העם היהודי ו[[ישראל|מדינת ישראל]].

==ראו גם==
*[[ציר הרשע]]

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה|Category:Axis powers|כוחות הציר}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{מדינות הציר}}
{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:מדינות הציר|*]]
[[קטגוריה:מלחמת העולם השנייה לפי מדינה|**]]
[[קטגוריה:גרמניה הנאצית: יחסי חוץ]]