הצגת המקור של הדף "עבירה לשמה"

[[קובץ:Palma il Giovane Giaele uccide Sisara.jpg|שמאל|ממוזער|200px|מעשה יעל וסיסרא הוא דוגמה מובהקת לעבירה לשמה. [[יעל אשת חבר הקיני]] [[פיתוי|מפתה]] את [[סיסרא]], [[מצביא]]ו של [[בית יבין|יבין]] מלך [[תל חצור|חצור]], אויב ישראל, כדי להורגו ולהציל את ישראל.]] '''עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ''' הוא מונח [[תלמוד]]י, הקובע ש[[עבירה (יהדות)|עבירה]] שנעשתה ממניעים ולמטרה טובה, חשובה יותר מ[[מצווה]] שנעשתה מתוך מניעים זרים. בתלמוד נאמר על כך "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה".{{הערה|בשם [[רב נחמן בר יצחק]] {{תלמוד בבלי|נזיר|כג|ב}}}}

==רקע==
כל מעשה אנושי מורכב מגוף המעשה ומכוונת האדם בעשייתו, שמשניהם ביחד נגזרת איכותו ה[[מוסר]]ית של המעשה. המעשה והכוונה בכל אחד מהם, יכול להיות מסווג על סולם הערכים שבין [[טוב]] ל[[רוע|רע]]. לכוונתו של האדם ישנה השפעה מכרעת על איכותו של המעשה. כך למשל יש הבדל מהותי בין רצח בכוונה תחילה, לבין הריגה בשוגג ולבין הריגה ללא דעת (למשל במצב של שכרות ושינה), אף שבכולן התוצאה זהה וניטלו חייו של אדם. עבירה לשמה היא מעשה שנחשב לרע ובכוונה טובה שמניעה את המעשה, והוא נע בין הגישה של "[[המטרה מקדשת את האמצעים]]" לבין הגישה של "הדרך לגיהנום, רצופה בכוונות טובות". למעשה כלל זה מדגיש באופן בולט את עניין הכוונה והצמידות לרוח החוק מאשר הצמידות ללשון החוק. הגישה ההופכית ל"עבירה לשמה" היא "[[נבל ברשות התורה]]" – אדם המקיים את חוקי התורה מתוך סתירה גמורה לרוחה של התורה. גישה נוספת שנשללת היא קיום החוק התורני תוך כדי התעלמות מרוחו וכוונתו של המחוקק, שמכונה ב[[תנ"ך]] "[[מצוות אנשים מלומדה]]".{{הערה|{{הדגשה|וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:|{{תנ"ך|ישעיהו|כט|יג|קצר=כן}}}}.}}

כלל זה נחשב למהפכני, מפני שהגישה הרווחת ב[[יהדות]] המסורתית קובעת כי ההגדרה של עבירה ומצווה מהותית לפעולה, ואילו הכוונה רק נלווית לה. ביהדות קיימת קשת רחבה של דעות לגבי תפיסה זו, החל מתפיסות שמכירות בלגיטימיות שלה, דרך סיוגה למצבים או אנשים מיוחדים, ועד שלילה החלטית וגורפת. למרות השימוש הקיצוני שעשו תנועות ה[[שבתאות|שבתאים]] וה[[יעקב פרנק|פרנקיסטים]] במושג זה, [[תנועת החסידות]] אימצה כלל זה כדרך הנחיה כללית, בהדגישה את כוונת הלב ועשייה לשם שמים כחשובה ומהותית יותר מהקפדה פורמלית ומדוקדקת של המצוות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=T0WZKKid0YEC&pg=PA88&lpg=PA88&dq=כוונת+הלב+חסידות&source=bl&ots=vX5J9ViNsH&sig=ACfU3U2n6WG6xOpLXiKraEqKxpELJMreQg&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwiJlvP2suHpAhULURUIHfskDNEQ6AEwAnoECAMQAQ#v=onepage&q=כוונת%20הלב%20חסידות&f=false|הכותב=|כותרת=חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית,|אתר=ספרים|תאריך=}}</ref>

==מקור==
[[קובץ:Anonymous_artist_-_Lot_and_his_daughters_-_Louvre_RF_1185_-_001.png|שמאל|ממוזער|200px|לוט ובנותיו. [[בנות לוט]], שמהן יצאו [[עמון]] ו[[מואב]], [[יחסי מין|שוכבות]] עם אביהן, דבר שיש בו [[גילוי עריות]], מאחר שחשבו שכל העולם נכחד, והוא האדם היחיד שממנו אפשר להמשיך את האנושות.]]
אמרה זו נמצאת ב[[התלמוד הבבלי|תלמוד הבבלי]] בשני מקומות{{הערה|{{בבלי|נזיר|כג|ב}}; {{בבלי|הוריות|י|ב|ללא=שם}}.}} משמו של [[רב נחמן בר יצחק]]. האמורא [[רב (אמורא)|רב]] מסייג מעט אמירה זו, וטוען שעבירה לשמה לא גדולה ממצווה שלא לשמה, אלא שקולה לה. התלמוד מציין מספר אירועים תנ"כים, כולם יזומים בידי נשים, וכולם בהקשר מיני, כדי לאשש תפיסה זו: [[מעשה יהודה ותמר|מעשה תמר]] ({{תנ"ך|בראשית|לח|קצר=כן}}), [[לוט ובנותיו|מעשה בנותיו של לוט]] ({{תנ"ך|בראשית|יט|ל|לח|קצר=כן}}) ומעשה [[יעל אשת חבר הקיני]].{{הערה|אף שאצל יעל לא כתוב הדבר בפירוש, חז"ל לומדים זאת מהפסוקים, אשר מרמזים על כך, במיוחד המילים "בין רגליה, כרע, נפל, שכב". ({{תנ"ך|שופטים|ד|יז|כ}}, {{תנ"ך|שופטים|ה|כז}}).}}

על פי המסופר במקרא, לאחר ש[[תמר (ספר בראשית)|תמר]] נותרה [[אלמנה]] פעמיים משני בניו הגדולים של [[יהודה (דמות מקראית)|יהודה]], ויהודה חמיה התמהמה לתת לשלה, [[בן|בנו]] השלישי, [[יבום|לייבם]] אותה, כנהוג באותה תקופה, התחפשה תמר ל[[זונה]], ושכבה עם יהודה כדי [[היריון|להרות]]. יהודה אף הצדיק את מעשיה ואמר "צדקה ממני". בתלמוד מבחינים בין [[זמרי בן סלוא#הסיפור במדרשי חז"ל|מעשה זמרי בן סלוא]] לבין מעשה תמר – שאף ששניהם חטאו חטא מיני, מתמר יצאו [[מלך|מלכים]] ו[[נביא]]ים ואילו זמרי הביא תקלה לישראל ונהרגו בעטיו רבבות – בכך שההבדל בין שניהם היה הכוונה, שתמר התכוונה לשם מצווה - להעמיד צאצאים מיהודה - ואילו זמרי התכוון למלא את תאוותו בלבד.{{הערה|{{הדגשה|אמר עולא: תמר זינתה. זמרי זינה. תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים. זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל.|נזיר כג ב|בבלי, מסכת נזיר כ"ג ע"ב}}.}}

עוד שם בתלמוד מאוזכר בעניין "עבירה לשמה" מעשה [[בנות לוט]] ששכבו עם אביהן לאחר ש[[שכרות|שיכרו]] אותו, לאחר שחשבו שהעולם כולו נכחד, כדי להמשיך ממנו את קיום העולם, אף שהיה בדבר [[גילוי עריות]] ברור: {{הדגשה|וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:|{{תנ"ך|בראשית|יט|לא|לב|קצר=כן}}}}. לפרשנות חז"ל מקרה תנ"כי נוסף שנכלל ב"עבירה לשמה" הוא סיפורה של יעל אשת [[חבר הקיני]], שהייתה [[נישואים|אשת איש]], ושכבה בעת המלחמה עם [[סיסרא]] מצביא צבא האויב, כדי לגרום למותו ולהביא להצלת ישראל. בעקבות שהיא משובחת ב[[שירת דבורה]] "תבורך מנשים, יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך", חז"ל מפליגים בשבחה, ומפרשים שהיא מבורכת מאימהות האומה: [[שרה]], [[רבקה]], [[רחל]] ו[[לאה]].

ניתן לראות שבעשייה של עבירה לשמה ישנה הליכה על סף תהום. בשניים מהמקרים שהתלמוד מציין כאבות טיפוס לכלל, מדובר בנשים שסיכנו את עצמן בעשותן את העבירה: אצל תמר סופר כי היא הייתה כפסע מן המוות, וניצלה רק ברגע האחרון; יעל הייתה בסכנת נפשות, משום שסיסרא היה עלול לתופסה.

אסמכתא בכתובים לכלל זה הוא הפסוק ב[[תהילים]]: {{הדגשה|[[עת לעשות לה' הפרו תורתך|עֵת לַעֲשׂוֹת לה' – הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ]]|תהלים קיט קכו|תהילים קי"ט, קכו}}, שאותו קרא [[רבי נתן]] [[מדרש|באופן מהופך]], במשמעות של "פעמים שמבטלים דברי תורה - כדי לעשות לה'" (רע"ב ברכות ט' ה'), ועליו נסמך [[רבי יהודה הנשיא]] כאשר כתב את [[תורה שבעל פה]], למרות האיסור על כתיבתה. המשיכו קו זה [[רבי יוחנן]] ו[[ריש לקיש]] באימרתם החריפה: {{הדגשה|מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל.|תמורה יד ב|בבלי, תמורה י"ד ע"ב}}.{{הערה|ב[[ילקוט שמעוני|ילק"ש]] שמות ל"ד רמ"ז מובאת גרסה מרוככת יותר: {{ציטוטון|מוטב תעקר אות אחת מן התורה – ואל תשתכח תורה מישראל}}.}} ויש שלומדים מכאן הלכות נוספות.{{הערה|כמו [[לימוד בעל פה]] של תורה בכתב לעיוור, או למי שאנוס ואין לו ספר משנה ברורה,(אורח חיים סימן מ"ט סעיף א') או תפילה ולימוד תורה במקומות לא ראויים כאשר אין ברירה אחרת (משנה ברורה, אורח חיים סימן ע"ה סעיף ז').}}

מקור נוסף לעניין קיים ב[[מסכת ברכות]]. על דרשת [[בר קפרא]]: {{ציטוטון|איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? בכל דרכיך דעהו - והוא יישר ארחותיך}}, האמורא [[רבא]] מחדד "אפילו לדבר עבירה".{{הערה|{{בבלי|ברכות|סג|א}}.}} כלומר, אפילו במקרה שהאדם עושה עבירה, עליו להתכוון לעשות זאת למען שם שמים ודעת בוראו. ה[[רמב"ם]] שמקבל אמרה זו, מסייג אותה מעט ומפרש "לדבר עבירה - אף על פי שיש בו דבר עבירה מצד מה.".{{הערה|[[שמונה פרקים לרמב"ם]] פרק ה'}}

למעשה, בתורה עצמה, ל[[ספרות חז"ל|פרשנות חז"ל]], קיים מושג זה של עשיית עבירה לשם קיום מצווה, והוא [[מחיקת השם]] (דבר שיש בו איסור מפורש מדאורייתא: {{הדגשה|לא תעשון כן לה' אלוהיכם|{{תנ"ך|דברים|יב|ד|קצר=כן}}}} בפרשת סוטה, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.{{הערה|[[תוספתא]] שבת י"ד, ד', מסכת [[דרך ארץ זוטא]], פרשת השלום.}}

==דוגמאות של עבירה לשמה במקרא==
[[קובץ:Isaak zegent Jakob Rijksmuseum SK-A-110.jpeg|שמאל|ממוזער|200px|[[יעקב]] בסיפור המקראי מתחזה אצל אביו [[יצחק]] ה[[עיוור]] לאחיו ה[[בכור]], [[עשיו]], וגונב ממנו את ה[[ברכה|ברכות]] בעצת [[רבקה]] אמו.]]
במקרא מובאים דוגמאות של עבירות לשמה, בהקשרים שונים ובדרגות חומרה שונות:
* [[אלוהים (יהדות)|אלוהים]] משנה מהאמת לכאורה, ל[[אברהם]] בציטוט דברי [[שרה]], שהיו עלולים לפגוע באברהם, כדי לא לפגוע בשלום בית ({{תנ"ך|בראשית|יח|יב|יג|קצר=כן}}), ומכאן למדים חז"ל כי "מותר לשנות מפני השלום", דבר שהוא בעצם "עבירה לשמה".{{הערה|{{בבלי|יבמות|סה|ב}}}} בעניין השקר לכאורה מסביר [[ישראל מאיר הכהן|החפץ-חיים]], שמאחר ששרה תיארה את עצמה כזקנה באומרה: "אחרי בלותי הייתה עדנה" אלוהים רק ציטט את דבריה על עצמה (בניסוח: "ואני זקנתי" המתייחס למלה "בלותי") ואילו השקר כביכול ("שינוי בדברים" בלשון הגמרא) הוא בכך שהשמיט את המשך דברי שרה: "ואדוני זקן" (הלכות רכילות כלל א', באר מים חיים סעיף יד). בעקבות כך, [[אהרון הכהן]] שמתואר ב[[מסכת אבות]] כ"אוהב שלום ורודף שלום", נהג על פי [[אבות דרבי נתן]] לשקר כדי לפתור [[מחלוקת|סכסוכים ומחלוקות]] בין בני אדם ([[S:אבות דרבי נתן יב#ג|אדר"ן פרק י"ב ג']]).
* [[אברהם]] אבינו מבקש מ[[שרה]] לשקר ולהסוות את העובדה שהם נשואים כדי להציל את עצמו: {{הדגשה|אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ|{{תנ"ך|בראשית|יב|יג|קצר=כן}}}}.
* [[יצחק]] גם הוא משקר לאנשי המקום ואומר ש[[רבקה]] היא אחותו, בשל החשש שיהרג: {{הדגשה|וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא, כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא|{{תנ"ך|בראשית|כו|כז|קצר=כן}}}}.
*[[גנבת הברכות]] של [[עשיו]] בידי [[יעקב]], ואף ה[[התחזות]] לעשיו{{הערה|שם במקרא פעמים יעקב מזדהה כעשיוה}} – {{הדגשה|וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ|{{תנ"ך|בראשית|כז|לה|קצר=כן}}}}.
*גנבת ה[[תרפים]] של [[לבן הארמי|לבן]] בידי [[רחל]] בתו ({{תנ"ך|בראשית|לא|ט|קצר=כן}}) כדי למנוע ממנו לעבוד [[עבודה זרה]], על פי [[מדרש רבה]] ופירוש [[רש"י]] במקום.
*[[משה]] משקר ל[[פרעה (דמות מקראית)|פרעה]] במטרה לגאול את ישראל: {{הדגשה|דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ|{{תנ"ך|שמות|ח|כג|קצר=כן}}}}, בעקבות הוראתו של ה' למשה ואהרון לעשות כן ({{תנ"ך|שמות|ג|יח|קצר=כן}}).
* אהרן הכהן יוצר את [[עגל הזהב]], כאשר הוא מתכוון לצורך הצלת עם ישראל: {{הדגשה|וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם|{{תנ"ך|שמות|לב|ד|קצר=כן}}}}. אף שמשה נוזף באהרון, {{הדגשה|מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה|שמות לב כא|שם, כא}}, והמקרא מתאר כי אהרון אחראי למצב, {{הדגשה|וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם|{{תנ"ך|שמות|לב|כה|קצר=כן}}}}, לא מתואר שהוא נענש באיזה אופן.
* [[שמואל]] הנביא משקר ואומר כי בא כדי לקיים [[קורבן (יהדות)|זבח לה']] ולא כדי [[הכתרה|להמליך]] מלך חדש (כפי שעשה בפועל), בעקבות הוראתו של ה' לעשות כן: {{הדגשה|וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי? וַיֹּאמֶר ה': עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לה' בָּאתִי|{{תנ"ך|שמואל א|טז|ב|קצר=כן}}}}.
*[[אליהו]] הנביא בונה בהר [[הכרמל]] [[מזבח]], כדי לשרש את ה[[עבודה זרה|עבודה הזרה]], חרף האיסור לבנות [[במות]] ולהקריב קורבנות בזמן ש[[ירושלים]] ו[[בית המקדש]] בנויים ({{תנ"ך|מלכים א|יח|קצר=כן}}).{{הערה|{{בבלי|יבמות|צ|ב}}; הקדמת ה[[רמב"ם]] לפירוש המשניות וכן {{בבלי|ברכות|סג|א|מפרש=רש"י}}: {{ציטוטון|"מסיפיה לרישיה" – הפרו תורתו עושי רצונו, כגון אליהו בהר הכרמל ({{תנ"ך|מלכים א|יח|קצר=כן}}) שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא}}.}}
* [[אלישע]] הנביא מצווה במלחמה עם [[מואב]] לכרות עצי פרי: {{הדגשה|וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ|{{תנ"ך|מלכים ב|ג|יט|קצר=כן}}}}, אף שבתורה ({{תנ"ך|דברים|כ|קצר=כן}}) נאמר שאסור לכרות במלחמה עצי פרי.

==תפיסות שונות והגבלות וסייגים==
[[קובץ:KaufmannManuscript.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[רבי יהודה הנשיא]] עבר על הכלל {{הדגשה|דברים שבעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב|גיטין ס ב|בבלי, גיטין ס' ע"ב}}, וכתב את ה[[משנה]] ב[[המאה ה-3|מאה ה-3]] לספירה, כדי שה[[תורה]] לא תשתכח מ[[עם ישראל|ישראל]]. בעקבותיו פסק הרב [[ישראל מאיר הכהן]] ("החפץ חיים"), כי לעיתים מותר לעבור על איסורים מסוימים כדי ללמוד ולקיים את התורה.]]
בהקשר לתפיסה זו קיימים ביהדות קצוות מנוגדים. כאלו שהדגישו את עליונות כוונת האדם ובכללה עבירה לשמה לעומת כאלו שהדגישו את עליונות הדרכת ה[[תורה]] ומעשה המצוות ושללו לחלוטין עבירה לשמה.

בקצה אחד ניצבים רבי [[יצחק עראמה]] ("עקידת יצחק") ורבי [[יוסף אלבו]] ("[[ספר העיקרים]]"), המציינים את עליונות הכוונה. על פי עראמה – "התכלית העליון שבתכליות: "וכל מעשייך יהיו לשם שמים" (אבות ב)... עד שהוא קובע כי "משפט כל מעשה אשר יעשה האדם אותו ותוארו לא יוקח – כי אם מהתכלית אשר אליו יכוון בו." ואף כי כוונה טהורה תגרום לפעולות המוחזקות לפחיתויות להפוך להיות מעלות.{{הערה|"עקידת יצחק", פרשת במדבר שער עב.}} בדומה לו קובע אלבו כי "כלל הדברים הוא, כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים – זוכה בה לחיי העולם הבא, ואף אם הפועל ההוא, יחשב בו שהוא רע".{{הערה|"ספר העיקרים", מאמר ג' פרק כ"ח.}}

בקצה השני עומדים [[הגר"א]] ותלמידו רבי [[חיים מוולוז'ין]], המציינים את עליונות מעשה המצווה על כוונת האדם, וסוברים שאין להתחכם כנגד הדרכת התורה ומעשי המצוות. ובהתאם קובע רבי חיים מוולוז'ין כי "שאסור לנו לשנות ח"ו משום אחת מהנה ממצות ה', אף אם תהיה הכוונה לשם שמים, ואף אם ישיג האדם שאם יקיים מצותו המוטלת עליו, יוכל למיפק מיניה חורבא [=לצאת מזה חורבן] באיזה עניין",{{הערה|"נפש החיים" שער ג' פרק ז'.}} ולמעשה מתיר מציאות של עבירה לשמה רק כאשר נביא מקבל משמים הוראה מפורשת כזאת – אפשרות תאורטית שלא קיימת כלל בתקופתנו.{{הערה|"נפש החיים" שער א' פרק כ"ב.}}

עם זאת, נראה כי רוב חכמי ישראל שעסקו בנושא זה היו במקום מסוים שבין שני הקצוות הללו, ונתנו מקום מסוים לעבירה לשמה, אף שסברו כי לא ניתן להפוך דבר זה ל[[נורמה]] ולשגרה, וכי הדבר עלול ליצור [[אנרכיה]] ואנדרלמוסיה בנורמות החברתיות ובקיום מצוות, אלא שישנם מצבים חורגים או יוצאים מגדר הרגיל, שבהם הדבר מותר על פי הדוגמאות שהובאו לעיל מבנות לוט, תמר ויעל. בהקשר לכלל זה מטילים חכמי ההלכה הגבלות וסייגים שונים.

[[בעלי התוספות]]{{הערה|{{בבלי|כתובות|ג|ב}} דה"מ "ולדרוש להוא דאנס שרי".}} וה[[מהרי"ק]]{{הערה|שו"ת מהרי"ק, ר' יוסף קולון, סימן קסז, עמוד שלט, מכון אורייתא.}} קובעים לפי התקדים של מעשה יעל ואסתר, כי מותר לעבור עבירה כדי להציל את כלל ישראל. בדומה להם, לדעת [[הראי"ה קוק]] עבירה לשמה הוא סעיף מתקנת "מגדר מילתא" (=לסייג את הדבר. תקנה לסייג דבר בדור) ו"[[הוראת שעה (הלכה)|הוראת שעה]]", על פי [[בית דין (הלכה)|בית דין]] או [[נביא]], שהרי יש בסמכותם לשנות הלכה באופן קבוע או זמני. ורק כאשר לאדם ברור ללא כל צל ספק, כי מטרת העבירה מקובלת על בית דין, כמו הצלת כלל ישראל, הוא יכול לעשות כן, גם מבלי להתייעץ איתם. עוד הוא קובע כי עבירה לשמה יכולה להתקיים בכל העבירות, אפילו [[איסור עריות|גילוי עריות]] ושפיכות דמים, אבל לא בעבודה זרה.{{הערה|משפט כהן, הראי"ה קוק, סימן קמ"ג-קמ"ד, עמ' שט"ו ואילך, בהוצאת מוסד הרב קוק.}} הגבלה חזקה יותר מטיל רבי [[יחזקאל לנדא]] ("הנודע ביהודה"), הקובע כי עבירה לשמה מותרת לבעל [[רוח הקודש (יהדות)|רוח קודש]] בלבד.

לעומתם, [[הנצי"ב]] מוולוז'ין מרחיב עבירה לשמה לדברים נוספים, בשל גישתו כי העולם מעורב מרע וטוב, ולעיתים יש להשתמש ברע שבדרך כלל ממית, כשם שמשתמשים ב[[סם]] ממית ל[[תרופה|ריפוי]] אדם. עם זאת, הוא סובר שצריך להיות שיקול ושקלול זהיר ומדויק שלוקח בחשבון את כל הנסיבות והתוצאות בעניין, והוא קובע שלושה תנאים כדי לקיים עבירה לשמה: '''1.''' שהאדם לא ייהנה מהעבירה (כי אם הוא נהנה הוא יענש על העבירה על אף ההיתר), '''2.''' שהוא יהיה "מושקע בדעת תורה" כי אם לא הוא יכול להכשל בהחלטתו לבצע עבירה שבאמת המקרה לא מצדיק, '''3.''' שהוא לא יחפש עבירה לשמה אלא רק אם הקרה בא לידו ואין ברירה אחרת אלא לבצע עבירה לשם מצווה.{{הערה|הרחב דבר, בראשית כ"ז:ט אות א', במדבר כא:ל. העמק דבר במדבר טו:מא, דברים ד:ג}} גישה דומה שעבירה לשמה קיימת בכל תחומי החיים קיימת גם אצל רבי [[ישראל ליפשיץ]] (בעל תפארת ישראל למשנה), הכותב כי דבר זה אינו שווה לכל נפש, אלא רק '''לאדם גדול''' שיודע לשקול את השפעת העבירה לעומת המצווה, והוא אף מציין [[פרדוקס]] בהפיכת הכלל לשגרה, שאם לא נאמר כן, אפשר להגיע מתפיסה זו לגנבה ורמאות לצורך נתינת צדקה, דבר שקשה להעלות על הדעת.{{הערה|פירוש תפארת ישראל למשנה, ר' ישראל ליפשיץ, אבות פרק ב' משנה א'.}}

במסגרת רחבה וכללית יותר, הרב ארי יצחק שביט{{הערה|הרב ארי יצחק שביט, [http://www.halachayomit.com/Chwat/etgarhador.doc אתגר "הדור": עדכון שם התנועה ל"דתי-לאומי-אנושי (הומניסטי/מוסרי)"] {{DOC}}}} עומד על כך שאפשר לראות בדבריו של [[הראי"ה קוק]] על תהליך ה[[גאולה]] שנעשה בידי [[חילונים]], ב[[מאמר הדור]] ובמקומות נוספים{{הערה|{{ציטוטון|"לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא העניין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב לעולם הוא שיבוא עניין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל, אפשר לתקן עניין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצווה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה ארוכת זמן, שמדאבת  את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה.|שמונה קבצים קובץ ב, ל}}.}} פירוש חדשני למושג של עבירה לשמה. והוא מציין כי "קיימת תופעה, שבגלל מגבלות הלכתיות או השמרנות הכללית הנחוצה בציבור הדתי, השינוי המיוחל מופעל בעזרת שליחים פורצים ופרוצים".

==חשיבות הכוונה ומעלתה==
לעיתים הובאה תפיסה זו כדי לחדד את האבחנה שבין גוף המעשה לכוונה שטמונה בו. בדרך זו להדגיש את התפיסה של חשיבות הכוונה הראויה במעשה המצווה, עד שיש הסוברים כי בלעדי הכוונה המצווה ריקה מתוכן, כמו שכותב רבי [[יוסף אלבו]] (בספר העיקרים) שאף מצטט את חז"ל שמי שאכל פסח לשם [[אכילה גסה]] עליו הכתוב אומר "ופושעים יכשלו בם".{{הערה|1=ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כ"ח}}

בהמשך לקו זה, ה[[מלבי"ם]] עושה שימוש בעבירה לשמה להדגיש את נושא טוהר המצפון והלב הטוב. בהסברו לפסוק במשלי "מכל משמר נצור לבך", על בסיס הפסוק "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" ([[תהילים קכ"ה]] ד') הוא סובר כי עיקר תיקונו של האדם הוא התיקון הפנימי, ולכן העיקר שהאדם יהיה ישר בלבו ובמצפונו, שהלב יהיה משומר מרע, והמעשה החיצוני אף שנראה מעוקל איננו רע, כי [[רחמנא ליבא בעי]] (=ה' רוצה את הלב).{{הערה|1=חלק ביאור העניין - משלי ד' כ"ג}}

ובדומה לכך גם סובר ה[[יעקב עמדן|יעב"ץ]] בפירושו למסכת אבות, על כל מחלוקת שהיא לשם שמים - שסופה להתקיים, כותב כי שמי שמתכוון ללמוד לשם שמים, גם אם טעה, יחשב לו כאילו הגיע אל חקר האמת.{{הערה|1="שעיקר הלימוד תלוי בכוונה, כי מי שכוונתו לשם שמים להוציא דבר לאמתו, אפילו טעה בעיונו יחשב לו כאילו הסכים אל האמת...והלא מי שעשה עבירה גדולה לשמה, שבחוהו חכמים, כמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, וכל שכן המעיין בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו וממית עצמו על תורתו." (יעב"ץ, אור החיים, מסכת אבות, פרק ה' משנה י"ט)}}

[[המהר"ל מפראג]] סובר שמי שעשה עבירה לשמה באמת, זוהי סיבה טובה לקולת עונשו, בהתייחסו ל[[חטא עץ הדעת]] הוא סובר, כי אם [[אדם וחוה|חוה]] הייתה חוטאת בחטא זה בעיקר כדי להשכיל ולהחכים, ולא מפני שנתאוותה לדבר, היה החטא בגדר של עבירה לשמה, ועונשה לא היה גדול כל כך.{{הערה|1=דרוש לשבת הגדול}}

ה[[רשב"ץ]] קובע שגם אדם חוטא יש לו לכוון לשם שמים, וכדוגמה הוא מביא את סיפור הגנב המתפלל לה' שיצליח בפריצה שלו, ואת השבועה שנשבע שאול בשם ה' כאשר ביקר אצל בעלת ה[[העלאה באוב|אוב]] בעין דור, שמדומה במדרש תנחומא לאישה נואפת שנשבעת בחיי בעלה.{{הערה|1="מגן אבות" לרשב"ץ, פרקי אבות פרק ב': "והעבירה בכל עניין היא מגונה, אבל אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו מפני צורך השעה, יתכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים...תדע, דגנבא אפום מחתרתא, רחמנא קרי (=גנב לפני הפריצה שלו מתפלל לה' שיצליח). ואמרו שם שזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, וזה יותר חזק מהראשון, שאפילו אין באותה עבירה שום נדנוד מצווה, לא מפני כן ישכח את השם עושהו ויזכירנו בפיו, ויהרהר בעבירה ההיא איזה עניין שיהיה לשם שמים ואפילו בדרך רחוקה, הנה שאול היה עובר על דעת קונו לשאול באובות והיה נשבע בו, שנאמר "חי ה'  אם יקרך עון בדבר הזה" (שמואל א, כ"ח י'), ודומה זה לאשה מזנה ונשבעת בחיי בעלה, כמו שהזכירו בילמדנו בפרשת אמור אל הכהנים (תנחומא סימן ב ד"ה ד"א אמור), אמר ריש לקיש: למה שאול דומה, לאשה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה}}

==מושגים קרובים==
כלל זה שונה מהכלל של [[פיקוח נפש דוחה שבת|פיקוח נפש שדוחה שבת]] שמופיע במשנה. בעת פיקוח נפש העבירה נדחית ואיננה קיימת, שכן השבת נדחית בפני קיום הנפש כמו גם שאר מצוות, למעט שלש עבירות מיוחדות שיש בהן דין [[ייהרג ואל יעבור]]. במצב של עבירה לשמה, העבירה ממשיכה להיות קיימת ויש לה תוצאות. למשל במקרה של אשת איש שתקיים יחסים אסורים תיאסר על בעלה, אף שעשתה דבר חשוב כמו הצלת עם ישראל כבמעשה אסתר ויעל. הבדל נוסף שקיים ביניהם הוא שבפיקוח נפש, גם אם מעורב שם שיקול זר, שבת תדחה מכל מקום, ואין כאן עבירה כלל, בגלל ההיתר הכללי הקיים בדבר, לעומת זאת בעבירה לשמה, חייבת להיות כוונה לשם שמים, ואם מעורב שיקול זר, נשארת רק עבירה.

מושג דומה ל"עבירה לשמה" הוא [[מצווה הבאה בעבירה]]. במושג זה הרע והטוב מעורבים וכרוכים אחד בשני באותו ממד, בממד המעשי של המציאות. והכלל קובע שכאשר הרע והטוב כרוכים ביחד הם מאותו ממד, והטוב מבוסס על הרע, ובונה את בנינו עליו, הטוב אינו גובר על הרע, והמצווה איננה יכולה להכשיר את העבירה שמשמשת לה כמסד. קיים חוסר נוחות מכך שיתברר כי הסנגור הוא למעשה קטגור. לעומת זאת ב"עבירה לשמה", הרע והטוב שכרוכים זה בזה, הם משני ממדים שונים. הרע בממד המעשי והטוב בממד הרוחני של הכוונה, ותמיד הכוונה חזקה יותר מהמעשה בהתאם לכלל "הרהורי עבירה קשין מעבירה".{{הערה|1=בבלי, יומא כ"ט ע"א}} זאת ועוד, ב"עבירה לשמה" יכולה להיות מציאות שבה ישנה רק עבירה ללא מצווה שנלוות אליה, ורק למפרע מתבררת הכוונה הטובה של עושיה, והטובה שיצאה ממהלך זה לעולם. ולכן במקרה כזה הכלל הוא שכאשר כוונה טובה מדריכה את המעשה הרע, הכוונה הטובה גוברת על הרע המעשי, ומכשירה אותו.

==שבתאות ופרנקיסטים==
שתי הכתות ה[[שבתאות]] וה[[פרנקיסטים]] שפעלו במאה ה-17 ובמאה ה-18 צידדו בין היתר במושג של "עבירה לשמה". כלומר לעבור עבירות, במיוחד בתחום המיני, כדי ל"תקן" כל מיני "תיקונים רוחניים". על פי המסופר חלקם ביצעו ריטואלים מיניים שונים, על פי הדגם של תמר ויהודה או יעל וסיסרא. בין היתר סופר עליהם כי עסקו ב[[אורגיה|אורגיות]] ו[[גילוי עריות]], כחלק מהטקס הדתי שלהם. על [[יעקב פרנק]] עצמו סופר כי נהג לקיים יחסי מין עם בתו חוה, כסימולציה לרעיון קבלי.

[[נתן העזתי]] נביאו של [[שבתי צבי]], ניסה להצדיק את ההתאסלמות של משיחו, בשנת [[1666]] ולהציגה כ"עבירה לשמה", באמצעות שימוש במונחים קבליים הלקוחים מתורת [[האר"י]], והוצאתם מהקשרם המקורי, שכן לתפיסתו ההתאסלמות נועדה, לפדות את ה"ניצוצות" הנתונים בשבי ה"קליפות", להעלותם ולהחזירם לשורשם.{{הערה|1=חנן חריף, [http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces;jsessionid=3edb07f230d50eac106f49804c79bb02d9d63d9019fa.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0?articleId=30364&channel=4&subchannel=5 מסכת נזיר דף כב ע"ב], אתר מקור ראשון}}

ה[[רמח"ל]] בספר [[קנאת ה' צבאות]], התפלמס עם השבתאות מנקודת מבט תאולוגית-קבלית באופן שיטתי תוך שהוא מבקרה באופן חריף ביותר, שבחרה "להמיר טוב ברע ורע בטוב, ולהפך דברי אלהים חיים ללענה ורוש". בספר זה הוא מונה את השגיאות של כתות אלו, כשבין היתר הוא חושף את הסוד שקיים בעבירה לשמה, ובו הוא קובע שכשמדובר בעבירה לשמה על רקע מיני, היא מתייחסת דווקא לנשים ולא לגברים, ודווקא בהוראת שעה ולא כמצב מתמשך.

==חסידות ומתנגדים==
[[קובץ:בי"כ בפירנצה איטליה.jpg|שמאל|ממוזער|200px|ב[[חסידות]] כדי להגיע לכוונה ב[[תפילה (יהדות)|תפילה]], היו עושים הכנות לתפילה (כמו טבילה, לימוד תורה ואף אכילה) ומאחרים את זמנה מהקבוע בהלכה, ובכך היו עוברים על שורה של כללים הלכתיים.]]
ב[[חסידות]] נמצאות כמה התייחסויות לעניין זה, ולעיתים מושג זה נעשה שיטה בעבודת ה', אם כי לעיתים הוא מוגבל לצדיק במעלה גבוהה שכבר זיכך את עצמו.

רבי [[אלימלך מליז'נסק]] ("נועם אלימלך"), בן הדור השלישי לחסידות. מגדיר את עבירה לשמה, בכך שעל האדם לשמוע בקול השם, ולעשות את המצווה עליו אף על פי שהדבר נראה לו לא נכון. בכך, טעה [[שאול המלך]], שלא הרג את נשי העמלקים, למרות ציווי הקדוש ברוך הוא.{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=38141&hilite=b02e7ce5-ed43-4459-aa7d-2128239f78d8&st=עבירה+לשמה&pgnum=88 שם פרשת נשוא].}}

תלמידו [[החוזה מלובלין]] ניסה לתרץ את אי הקפדת החסידים בזמני קריאת שמע ותפילה, בחשיבות הכוונה ורצונו של הקב"ה בליבו של האדם, וכתב כי לפעמים כאשר הצדיק שוקל כי עתה רצון הבורא שיעסוק בדבר שיגרום נחת רוח לבורא ית"ש, הוא עובר לפעמים על [[זמן קריאת שמע]] ותפילה.{{הערה|1="זיכרון זאת" [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=3624&hilite=b4bcea4c-4bf0-41aa-acab-f8edf849760d&st=קריאת+שמע&pgnum=128 פרשת פנחס].}}

רבי [[מרדכי יוסף ליינר]] מ[[איזביצה]] ("מי השילוח"), סובר כי צדיק שבירר את עצמו מה[[יצר הרע]], אם מתגבר עליו יצרו, ועושה עבירה, הדבר הוא רצון ה' וחלק מההשגחה (מי השילוח, [[פרשת פינחס]]), כעין מקרהו של יהודה בתמר, לפרשנות חז"ל.

אצל תלמיד "מי השילוח" רבי [[צדוק הכהן מלובלין]], ההגות במושג זה אף היא תופסת מקום, אם כי לפי תפיסתו, מושג זה הוא בעיקר דיעבדי, לאחר שנעשה מעשה, אפשר לבחון אם הוא היה בגדר של עבירה לשמה לפי התוצאות של המעשה.

לעומתם הרב [[חיים מוולוז'ין]],{{הערה|1=נפש החיים, שער ג' פרק ז', שער א' פרק כ"ב}} תלמיד [[הגאון מווילנא]], שלל תפיסה זו מכל וכל, וסבר כי מה שקיים בתורה בעבירות שנעשו ולא נחשבו לעבירות כמו [[יעקב]] שנשא שתי אחיות, ו[[עמרם]] שנשא את יוכבד דודתו וכדומה, הייתה דרך עבודה שנהגה לפני [[מתן תורה]] בידי אנשים בעלי [[רוח הקודש (יהדות)|רוח הקודש]], שצפו את העתיד וההשלכות של מעשיהם. ולאחר ש[[משה]] הוריד את התורה לעולם, "לא קם כמשה נביא עוד" ולכן אין נביא רשאי לחדש מעתה ו"[[לא בשמים היא]]", ויש להשמע לכללי המצוות מבלי להתחכם יתר על המידה, מכיוון שטעמי תורה ומצוות לא נתגלו עד הסוף, ולכן יש איסור אפילו בלבטל [[מצוות עשה]] וכל שכן מלעבור על מצוות לא תעשה. ראיה לדבריו הוא מביא מפרשנות התלמוד למסופר ב{{תנ"ך|מלכים ב|כ}} על [[שחין (מחלה)|מחלת השחין]] האנושה שלקה בה [[חזקיהו המלך]]. לפרשנות ה[[תלמוד]] המחלה הייתה עונש על שסירב להוליד ילדים, ונמנע ממצוות [[פרו ורבו]], כיוון שראה ברוח הקודש, שיוולד ממנו [[מנשה (מלך יהודה)|מנשה]] שהרשיע, ורק לאחר שקיבל על עצמו להוליד ילדים נרפא.{{הערה|{{בבלי|ברכות|י|א}}}}

בדורנו [[שמעון גרשון רוזנברג|הרב שג"ר]] ו[[מיכאל אברהם|הרב מיכאל אברהם]]<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://mikyab.net/posts/74916/|הכותב=mikyab|כותרת=זאת תורת ה'ספאסט נישט': איסור ערכאות (טור 448)|אתר=הרב מיכאל אברהם|תאריך=2022-02-02|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2024-05-09}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://mikyab.net/posts/74875/|הכותב=מיכי|כותרת=מבט על דין איבוד עבודה זרה בימינו: עקרון הספאסט נישט (טור 447)|אתר=הרב מיכאל אברהם|תאריך=2022-01-30|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2024-05-09}}</ref> העלו את המושג של עבירה לשמה כערך. 

==התייחסות בבתי משפט בישראל==
לפני בית משפט השלום ב[[רחובות]] נידון בשנת [[2001]] תיק שבו נאשם [[חוזר בתשובה]] בהכאה של אדם שנחשד על ידיו בניסיון להסיט צעירה [[חרדיות|חרדית]] מדרך הישר. בפסק הדין התייחס השופט הרן פיינשטיין לסוגיית "עבירה לשמה", וניסה לברר האם כוונתו הטובה של הנאשם, יכולה להקל עליו את עונשו או לפטור אותו ממנו. עוד הוא ניסה לברר לפי גדריה של "עבירה לשמה" בפרשני התלמוד, האם מעשהו של הנאשם הוא בכלל עבירה לשמה. השופט ציטט בין היתר את דברי ה[[מהריא"ז]] האומר כי "יש פעולה - עצמותה רע ותכליתה טוב, על כן לטובה תיחשב". אך עם זאת "יש שקובעים שבכל אופן גם אם המעשה כ"עבירה לשמה" הוא ראוי, יש בכך כדי לפטור את העושה מעונש בידי שמיים, אך לא מעונש בידי אדם". השופט גם מבחין בין מעשהו הייזום של הנאשם, לבין התפיסה של חלק החכמים ש"מדגישים את עובדת היות עבירה לשמה מעשה מקרי, בלתי יזום מראש על ידי העושה, כשהיוזמה לעשייתו יסודה בהשגחה אלוהית".{{הערה|1=[http://www.justice.gov.il/Units/MishpatIvri/Psika/9shikuleyanishaharan.doc עבירה לשמה ושיקולי ענישה], {{DOC}} אתר בתי המשפט}}

==ראו גם==
* [[מצווה הבאה בעבירה]]
* [[טובל ושרץ בידו]]
* [[נבל ברשות התורה]]

==לקריאה נוספת==
* [[נחום רקובר]], '''מטרה המקדשת את האמצעים''', הוצאת ספרית המשפט העברי, ירושלים, תש"ס
* יובל בלנקובסקי,'''חטא לשם שמים - 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים''', [[הוצאת מאגנס]], 2017

==קישורים חיצוניים==
* צבי הבר, [http://www.daat.ac.il/DAAT/kitveyet/maaliyot/avera-2.htm  עבירה לשמה], ביטאון מעליות כ"א, אתר דעת
* [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=540 עבירה לשמה], אתר דעת
* אביעד ברטוב, [http://www.etzion.org.il/dk/5766/1056mamar1.html "לשם ייחוד" בקיום עבירה], ישיבת הר עציון
* [http://asif.co.il/?wpfb_dl=752 מעשה יעל ועבירה לשמה], הרב אלישע פיקסלר, באתר אסיף, מתוך ממעין מחולה ח'
*[[בנימין בראון]], [https://www.academia.edu/4900677/The_Two_Faces_of_Religious_Radicalism_-_Orthodox_Zealotry_and_Holy_Sinning_in_Nineteenth_Century_Hasidism_in_Hungary_and_Galicia 'The Two Faces of Religious Radicalism - Orthodox Zealotry and Holy Sinning in Nineteenth Century Hasidism in Hungary and Galicia']

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{הבהרה הלכתית}}

[[קטגוריה:הלכה]]
[[קטגוריה:מונחים תלמודיים]]