הצגת המקור של הדף "תוכנית ההתנתקות"

{{תוכנית ההתנתקות}}
[[קובץ:Disengagement plan map.svg|ממוזער|378x378 פיקסלים|מפת היישובים שפונו מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות]]
[[קובץ:Ariel Sharon Headshot.jpg|ממוזער|[[אריאל שרון]] – היוזם של תוכנית ההתנתקות]]

'''תוכנית ההתנתקות''' הייתה תוכנית ישראלית ל[[פינוי התנחלויות|פינוי]] חד צדדי של כל ההתנחלויות וכוחות [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]] מ[[רצועת עזה]] ל[[גבולות מדינת ישראל#גבול הדרום של מדינת ישראל – רצועת עזה|גבולות]] [[הקו הירוק]].{{הערה|{{צ-ספר|שם=Yearbook of International Humanitarian Law - 2010|קישור=https://books.google.co.il/books?id=hYiIWVlpFzEC&pg=PA429&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false|מו"ל=Springer Science & Business Media|שנת הוצאה=2011-08-05|ISBN=978-90-6704-811-8|מחבר=M. N. Schmitt, Louise Arimatsu, Tim McCormack|שפה=en|עמ=429}}{{ש}}{{צ-ספר|שם=International Law and the Classification of Conflicts|קישור=https://books.google.co.il/books?id=GM90Xp03uuEC&pg=PA295&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false|מו"ל=OUP Oxford|שנת הוצאה=2012-08-02|ISBN=978-0-19-965775-9|מחבר=Elizabeth Wilmshurst|שפה=en|עמ=295}}{{ש}}{{צ-ספר|שם=Prefiguring Peace: Israeli-Palestinian Peacebuilding Partnerships|קישור=https://books.google.co.il/books?id=Hka8FZ4UdWUC&pg=PA44&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false|מו"ל=Lexington Books|שנת הוצאה=2012|ISBN=978-0-7391-6610-9|מחבר=Michelle I. Gawerc|שפה=en|עמ=44}}}} בנוסף פונו ארבע [[התנחלות|התנחלויות]] מבודדות ומוצבי צה"ל מצפון [[השומרון]]. ה[[ביצוע תוכנית ההתנתקות|התנתקות בוצעה]] בקיץ [[2005]], תחת [[ממשלת ישראל השלושים]] בראשותו של [[אריאל שרון]] יושב ראש [[הליכוד]].

ההתנתקות הוצעה על ידי שרון בשנת 2003, אומצה על ידי הממשלה ב-2004 ואושרה כחוק על ידי הכנסת בפברואר 2005. באוגוסט וספטמבר 2005 התרחש הפינוי בפועל – [[צה"ל]] ו[[משטרת ישראל]] פינו במשך מספר ימים מתנחלים שסירבו לפנות את בתיהם מרצונם ולקבל את חבילות פיצויים הממשלתיות. פינוי כל תושבי ישראל, הריסת מבני המגורים הישראלים ופינוי כוחות הביטחון מרצועת עזה הושלמו עד 12 בספטמבר 2005. פינוי ופירוק ארבע ההתנחלויות בצפון הגדה המערבית הושלמו עשרה ימים לאחר מכן. למעלה מ-8,000 [[מתנחלים]] מ-21 ההתנחלויות ברצועת עזה פונו והועברו לשטח ישראל.

שרון נימק את התכנית בסיבות ביטחוניות וכלכליות. [[דב וייסגלס]], שהיה עוזר בכיר לשרון – הסביר שהתכנית נהגתה על רקע שחיקה בין-לאומית ופנימית של ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמטרה לעצור את התהליך המדיני.{{הערה|{{הארץ|ארי שביט|יועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל|0000017f-f841-d887-a7ff-f8e5484c0000|5 באוקטובר 2004}}}}

תוכנית ההתנתקות הייתה [[המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות|שנויה במחלוקת]], כשבסקרי דעת קהל עלה באופן עקבי שהציבור תומך ברובו בתוכנית – סקרים הראו תמיכה בתוכנית של כ-50%–60% מהציבור הישראלי, והתנגדות של כ-30%–40%. התכנית עמדה בניגוד להצהרותיו של שרון לפני [[הבחירות לכנסת השש עשרה]] שנערכו בינואר 2003. שרון העמידה למשאל בקרב מתפקדי [[הליכוד]], אשר דחו ברוב של כ-60% את התוכנית,{{הערה|{{ynet|אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר|תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד|2910838|2 במאי 2004}}}} אולם למרות תוצאות המשאל, המשיך שרון ביישומה. החוק ליישום התוכנית אושר בקריאה שלישית ב-[[16 בפברואר]] 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים.{{הערה|[https://www.knesset.gov.il/vote/heb/Vote_Res_Map.asp?vote_id_t=4138 פירוט תוצאות ההצבעה לאישור החוק], באתר [[הכנסת]], 16 בפברואר 2005}} המאבק הפנימי בליכוד גם אחרי ביצוע התוכנית, הוביל לפרישת שרון מהמפלגה והקמת [[קדימה (מפלגה)|קדימה]] בנובמבר 2005, על אף שהוא ניצח בהצבעה במרכז הליכוד בסוגיית הקדמת הפריימריז.<ref>{{ynet|אטילה שומפלבי|אין פריימריז: שרון ניצח ב-104 קולות|3147560|27 בספטמבר 2005}}.</ref> [[בנימין נתניהו]], אף על פי שהצביע בעד התוכנית, נבחר לעמוד בראש הליכוד במקומו של שרון.

[[שיקום מפוני ההתנתקות]] לקה במחדלים רבים, ו[[ועדת חקירה ממלכתית|ועדת החקירה הממלכתית]] שדנה בסוגיה מתחה ביקורת קשה על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים.

==רקע==
===רצועת עזה===
ב[[מלחמת ששת הימים]] נכבשו [[רצועת עזה]] וחצי האי [[סיני]] בידי [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]]. ראשיתו של [[גוש קטיף]] הייתה בהצעתו של [[יגאל אלון]] ב-[[9 במאי]] [[1968]] לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או [[היאחזות נח"ל|היאחזויות נח"ל]] בין [[עזה]] ל[[רפיח]]. אלון נימק את הצורך בהקמת היישובים בנימוק מדיני של פיצול הרצועה בין העיר עזה והחלקים הדרומיים שבה, ובשיקולי ביטחון{{הערה|דברי יגאל אלון: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של [[רצועת עזה|הרצועה]] על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר [[עזה]]. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה"}}

לאור כך הקימה ממשלת [[המערך]] בתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20]] את [[נצרים]] ואת [[נצר חזני (גוש קטיף)|נצר חזני]]. מרבית ההתיישבות היהודית במרחב הוקמה ב[[חבל ימית]], וחלק מיישובי החבל הועתקו ל[[רצועת עזה]] לאחר [[הסכם השלום בין ישראל למצרים|חתימת הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני]]. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב [[גוש קטיף]], אך גם בצפון הרצועה (גוש [[התוחמת הצפונית]]), ביישובים [[אלי סיני]], [[ניסנית]] ו[[דוגית]].

במסגרת [[הסכמי אוסלו]] הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת [[הרשות הפלסטינית]] במסגרת הסכם [[עזה ויריחו תחילה]]. הרצועה הוקפה ב[[ציר הוברס|גדר ביטחונית]], והיציאה ממנה התאפשרה רק במעברים מוסדרים כדוגמת [[מעבר ארז]]. מאפיין זה הקשה על יציאת מפגעים מחוץ לשטח הרצועה, והוביל לגידול בהתקפות כנגד התושבים היהודים וכנגד חיילי צה"ל ברצועה. במהלך [[האינתיפאדה השנייה]] גבר מספרן של התקפות אלה, ובתגובה פגע צה"ל במחבלים רבים וביצע [[חישוף]] של שטחים נרחבים ברצועה. בעקבות ההתדרדרות התחזקה בשיח הישראלי הטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה.

בין 1967 ל-2005, השנים בהן שלטה ישראל ברצועת עזה, נהרגו בה 282 ישראלים, מתוכם 38 מאז 1967 ועד ל-1987, אז פרצה [[האינתיפאדה הראשונה|אינתיפאדה הראשונה]]; 29 בין 1987 ל-1993, במהלך האינתיפאדה הראשונה; 39 מחתימת הסכמי אוסלו ועד ל-2000, עת פרצה [[האינתיפאדה השנייה]]; ו-124 שמהווים כמעט מחצית מכלל ההרוגים – בין 2000 ל-2005 – במהלך האינתיפאדה השנייה. במשך כל התקופה נהרגו ברצועה כ-2,600 פלסטינים.{{הערה|{{הארץ|ארנון רגולר|230 ישראלים וכ-2,600 פלשתינאים נהרגו ברצועה מאז כיבושה|0000017f-e682-d62c-a1ff-fefbb6840000|23 באוגוסט 2005}}}}

===רציונל ופיתוח התכנית===

לקראת הבחירות ב-[[2003]] הציע יו"ר [[מפלגת העבודה]], [[עמרם מצנע]], נסיגה מ[[רצועת עזה]] כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. [[אריאל שרון]], שהיה אז [[ראש ממשלת ישראל|ראש ממשלה]], זלזל בתוכנית והכריז כי "[[דין נצרים כדין תל אביב]]". לאחר שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף ל[[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת אחדות]]. מצנע התנה את הצטרפותו לממשלה בין השאר בנסיגה חלקית מגוש קטיף. שרון סירב לכך ורעיון ממשלת האחדות לא הגיע לידי מימוש. עם זאת, לפי עדותו של [[ארנון סופר]] שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".<ref>{{ynet|[[ארנון סופר]]|כך נפל לשרון האסימון הדמוגרפי|3197185|9 בינואר 2006}}; ארנון סופר, [https://ch-strategy.hevra.haifa.ac.il/index.php/component/content/article/21-2015-03-04-13-45-28/40-2015-03-09-11-53-53?Itemid=101 שרון, דמוגרפיה, אולי אי יווני, וההתנתקות מרצועת עזה – סיפור אישי], 2014, [[קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה]]</ref>

התכנית נהגתה כשברקע מתחוללת [[האינתיפאדה השנייה]], ובעקבותיה נהגו וקודמו יוזמות שלום שונות – [[יוזמת השלום הערבית]] במרץ 2002, [[מפת הדרכים]] של נשיא ארצות הברית [[ג'ורג' ווקר בוש]] ביוני 2002, ו[[יוזמת ז'נבה]] הישראלית – הדיונים לגביה נמשכו מינואר 2002, והיא הוכרזה בדצמבר 2003.

שרון נימק את התכנית בשיקולים ביטחוניים – על רקע ההידרדרות בביטחון ברצועת עזה במהלך [[האינתיפאדה השנייה]], הבטיח שרון שהתכנית תפחית את מספר הישראלים הנמצאים בלב אוכלוסייה פלסטינית ובכך תקל על צה"ל וכוחות הביטחון במילוי משימותיהם. הוא הדגיש את מחויבותו למפת הדרכים של הנשיא האמריקני, והסביר שההתנחלויות שיפונו הן כאלה אשר ממילא לא ייכללו בשטח מדינת ישראל בכל הסכם קבע עתידי, שעה שהתכנית תסייע לחזק את שליטת ישראל באזורים שייהוו חלק משטח המדינה בהסדר עתידי.{{הערה|{{הארץ|שירות "הארץ"|נאום שרון בכנס הרצליה|0000017f-ef40-ddba-a37f-ef6e96460000|17 בדצמבר 2003}}}} ביום ביצוע התכנית נשא נאום ובו נתן בין השאר גם נימוקים דמוגרפיים – "אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום. אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות. לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים, שמכפילים את מספרם מדי דור. הם דחוסים בצפיפות שאין דומה לה במחנות פליטים, בעוני ובמצוקה, בחממות של שנאה גוברת והולכת, ללא אופק של תקווה".{{הערה|[https://www.gov.il/he/pages/speech150805 דברי ראש הממשלה, אריאל שרון, ביום יישום תוכנית ההתנתקות], באתר [[משרד ראש הממשלה]]}}

יועצו הבכיר של שרון באותה עת – [[דב וייסגלס]] – הסביר שהתכנית באה על רקע שחיקה במעמד הבין-לאומי וגם שחיקה פנימית של ישראל, על מנת לגייס תמיכה אמריקאית לגושי ההתנחלות ביהודה ושומרון, ולהקפיא את התהליך המדיני: "המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. וכל זה בסמכות וברשות. כל זה בברכה נשיאותית ובאישור שני בתי הקונגרס. למה עוד אפשר היה לצפות? מה עוד אפשר היה להביא למתנחלים?"{{הערה|{{הארץ|ארי שביט|בשם מרשו|0000017f-e904-dea7-adff-f9ff7afd0000|7 באוקטובר 2004}}}}

חוקר הסכסוך [[שאול אריאלי]] כתב כי התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה נועדה לקבוע עובדות בשטח, ולאפשר הכרה אמריקנית ב[[סיפוח יהודה ושומרון לישראל|סיפוח עתידי]] של [[מרחב התפר]] המערבי ושל אזורים נוספים לישראל.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=שאול אריאלי|שם="ההינתקות", מרחב "התפר" וחלופה אחרת לניהול הסיכסוך|קישור=https://www.inss.org.il/he/wp-content/uploads/sites/2/2017/02/FILE1193821503.pdf}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.e-vrit.co.il/Product/11016/כל_גבולות_ישראל|כותרת=כל גבולות ישראל - שאול אריאלי|אתר=www.e-vrit.co.il|שפה=he|תאריך_וידוא=2024-06-13}}</ref>{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=שאול אריאלי|כותרת="מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים האמיתיים ל-7 באוקטובר|אתר=תלם|תאריך=28 בפברואר 2024|כתובת=https://telem.berl.org.il/9431/}}}}

==התוכנית==
===עיקרי תוכנית ההתנתקות===
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - The Evacuation of Shirat Hayam (2).jpg|שמאל|ממוזער|320px|חיילת צה"ל בפינוי משפחה מהיישוב [[שירת הים (יישוב)|שירת הים]]]]
* [[ישראל]] [[הפקעה שלטונית רב ממדית|תפנה את כל אזרחיה]] וכל מתקניה הצבאיים משטח [[רצועת עזה]] ותחזור במדויק לגבול [[הקו הירוק]] משנת [[1967]].
* ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון ([[גנים]], [[כדים]], [[חומש (יישוב)|חומש]] ו[[שא-נור]]) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
* לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר ל[[הרשות הפלסטינית|רשות הפלסטינית]] לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
* התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון [[בית כנסת|בתי כנסת]], [[מקווה|מקוואות]] ו[[בית קברות|בתי קברות]] יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה החלטה להרסם.
* [[חוק פינוי-פיצוי]]: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
* קבלת התחייבות אמריקאית להשארת גושי ההתנחלויות הגדולים ב[[יהודה ושומרון]] בידי ישראל ודחיית [[זכות השיבה]] בכל הסכם קבע עתידי.{{הערה|{{הארץ|[[אלוף בן]], [[נתן גוטמן]]|"מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל|1.1558971|15 באפריל 2004}}}}

===הצגת התוכנית ואישורה בכנסת===
{{הפניה לערך מורחב|ההחלטה על תוכנית ההתנתקות}}
תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון במסגרת [[כנס הרצליה]] בדצמבר 2003, לאחר כשלוש שנים בהן כיהן שרון בראשות הממשלה.{{הערה|{{ynet|דיאנה בחור-ניר|ראש הממשלה מציג: תוכנית ההתנתקות מהפלסטינים|2843363|19 בדצמבר 2003}}.}} ההחלטה התקבלה בידי [[פורום החווה]] ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים שבהם בלט [[עיבל גלעדי]].{{הערה|{{ynet|אלכס פישמן|מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות|4673336|27 ביוני 2015}}}} באפריל [[2004]], בפגישה בין שרון והנשיא האמריקאי [[ג'ורג' בוש (הבן)|ג'ורג' בוש]] ב[[הבית הלבן|בית הלבן]], מסר בוש לשרון מכתב ובו התחייבות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים, בין השאר לשלילת [[זכות השיבה]] והשארת גושי ההתיישבות. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי [[הקונגרס של ארצות הברית|הקונגרס]].

התכנית עוררה התנגדות רבה בימין הישראלי ואף במפלגת [[הליכוד]]. בחודש מאי 2004 התקיים משאל בנוגע לתוכנית בין מתפקדי המפלגה, והתוכנית{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/process/docs/DisengageSharon.htm נוסח התוכנית], באתר [[הכנסת]]}} נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. בעקבות זאת, שרון הציג את "תוכנית התנתקות המתוקנת",{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/process/docs/DisengageSharon_revised.htm נוסח התוכנית], באתר הכנסת}} שהייתה דומה לקודמתה, אך כללה חלוקה של הפינוי לארבעה שלבים, שכל אחד מהם ידרוש אישור נפרד בממשלה.{{הערה|{{גלובס|צביא לביא|רה"מ שרון: ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה יושלם עד סוף 2005|801611|2 ביוני 2004}}}}

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה ב[[הכנסת|כנסת]] ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים,{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/plenum/data/03276904.doc סיכום תוצאות ההצבעה], פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004}}{{הערה|{{גלובס|איתמר לוין וצבי לביא|ההתנתקות אושרה ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים; נתניהו: ללא משאל עם אתפטר תוך 14 יום|848107|26 באוקטובר 2004}}}} כאשר [[הליכוד]] היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של גוש השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו.{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/plenum/data/03277004.doc רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 1], מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004}}{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/plenum/data/03276804.doc רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 2], מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004}} [[מפלגת ש"ס|ש"ס]] התנגדה. על [[יהדות התורה]] הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב [[יוסף שלום אלישיב|אלישיב]] הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.

לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, ועל מנת למנוע פרישה של [[המפד"ל]] מה[[קואליציה]], הועמדה התוכנית להצבעה בממשלה בנוסח הקובע שישראל תצא מרצועת עזה, אך אין בכך החלטה על פינוי יישובים. על מנת ליצור רוב בממשלה להצעה, פיטר שרון את השרים [[אביגדור ליברמן]] ו[[בני אלון]] מסיעת [[ישראל ביתנו]]-[[האיחוד הלאומי]], צעד שנתקל בביקורת, בין השאר מצד השופט [[אדמונד לוי]] מבית המשפט העליון.{{הערה|[http://news.walla.co.il/?w=/1/552897 כתבה באתר וואלה!]}} בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה [[בנימין נתניהו]]. ראש השב"כ, [[אבי דיכטר]], כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית".{{הערה|{{nrg|[[אריק בנדר]]|"פינוי ציר פילדלפי - בלתי סביר"|848/352|4 בינואר 2005|1|}}}}

השר [[עוזי לנדאו]] וסגן השר [[מיכאל רצון]] שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת{{הערה|{{המכון הישראלי לדמוקרטיה|פרופ' עופר קניג|פיטורי שרים בממשלות ישראל|1636|12 באוגוסט 2019}}}}). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של [[מנהלת סל"ע]]). [[חוק יישום תוכנית ההתנתקות]] (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005. בין התומכים היה [[שר האוצר]] בנימין נתניהו, שהתפטר מאוחר יותר, כשבוע לפני יישום התכנית.{{הערה|{{גלובס|צוות המשרוקית של גלובס|מי תמך בתוכנית ההתנתקות ומי התנגד? {{!}} המשרוקית של גלובס|1001273355|16 בפברואר 2019}}}}

נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ. ב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו.{{הערה|{{ynet|טל רוזנר|בג"ץ קבע: גם הפינוי וגם הפיצוי - חוקיים|3096958|9 ביוני 2005}}}} ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. ב[[דעת מיעוט]] היה השופט [[אדמונד לוי]], אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.{{הערה|שם=בגץ|{{פס"ד עליון|קישור=05016610.a20|סוג=בג"ץ|עותר=המועצה האזורית חוף עזה ואח'|משיב=כנסת ישראל ואח'|ניתן ב=9 ביוני 2005}}}}

== הדיון הציבורי על אודות תוכנית ההתנתקות==
[[קובץ:GlassSkyReflection1.jpg|שמאל|ממוזער|180px|הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות]]

בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות – החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופייה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של ה[[ציונות דתית|ציונות הדתית]] ושל חוגי ימין מובהקים.

ראשי מערכת הביטחון – הרמטכ"ל [[משה יעלון]] וראש השב"כ [[יובל דיסקין]] – התנגדו לתוכנית. יעלון טען כי במקום גדוד מבפנים אוגדה שלמה תצטרך לשמור על רצועת עזה מבחוץ, ודיסקין טען שיהיה ירי תלול מסלול.

החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת [[יום העצמאות]] עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע [[כתום]] במסגרתו חולקו [[סרט מודעות|סרטים]] כתומים רבים ברחבי הארץ. {{דרוש מקור}}

ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות ב[[כפר מימון]] בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון. {{דרוש מקור}}

תנועת [[שלום עכשיו]] תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ה[[התנחלות|התנחלויות]]{{הערה|[http://www.peacenow.org.il/site/he/peace.asp?pi=69&docid=555&pos=4 בעד יוזמת ז'נבה ובעד פינוי התנחלויות, 8 באפריל 2004], באתר שלום עכשיו}} ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. [[יריב אופנהיימר]] שעמד בראש התנועה ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להישאר אדישים לעומתו".

תנועות השמאל [[גוש שלום]] ו[[יש גבול]] התנגדו לתוכנית. [[אורי אבנרי]] שעמד בראש גוש שלום אמר: "זו תוכנית שיוצריה מעידים עליה שמטרתה להביא לקץ כל סיכוי לשלום גם בעתיד. אנחנו מטילים ספק גדול מאוד גם בכוונות התוכנית וגם בתוצאותיה", ודרש הידברות עם הרשות הפלסטינית, פיקוח בין-לאומי ופתיחת הרצועה לקשר עם העולם.{{הערה|{{ynet|דורון שפר|הדילמה של תנועות השמאל: לתמוך או להתנגד|2993800|23 באוקטובר 2004}}}}

===טיעונים בעד ונגד התוכנית===
הודעה של אגף התקשורת של [[משרד ראש הממשלה]] הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות{{הערה|[http://www.women.gov.il/NR/rdonlyres/0D82901C-C85A-4F2D-A676-48E1B88FA0D7/0/hitnatkut.doc תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - עקרונות מרכזיים], משרד ראש הממשלה - אגף התקשורת, נמצא באתר [[הרשות לקידום מעמד האישה]] {{DOC}}}}:
# ממשלת ישראל הגיעה למסקנה כי אין שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הוא מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
# התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך.
# היציאה מרצועת עזה ומצפון השומרון תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני ו[[הכלכלה הפלסטינית]].
# מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה.
# [[המכתב של בוש לשרון|מכתב של הנשיא בוש]] עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת [[זכות השיבה]], השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור.{{הערה|שם=בוש|{{ynet||מכתב הנשיא בוש|2902767|15 באפריל 2004}}}}

[[קובץ:הרב בגוש קטיף.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרב [[אברהם אלקנה שפירא]] נואם בעצרת בגוש קטיף, תשס"ה]]
המתנגדים לתוכנית מנו מספר טעמים:
* התנגדות מסיבות ביטחוניות, בטענה שהנסיגה תיראה בעיני ארגוני הטרור הפלסטיניים כ[[כניעה]] ותמחק את פירות הניצחון הטקטי הצבאי ב{{ה|אינתיפאדה השנייה}}. ה[[ראש המטה הכללי|רמטכ"ל]] [[משה יעלון]] היה מהבולטים במביעי עמדה זו, כשהוא מכנה את ההתנתקות "רוח גבית לטרור".{{הערה|{{ynet|2=בוגי אמר|3=articles/0,7340,L-3093001,00.html|4=1 ביוני 2005}}}}{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=[[משה יעלון|משה (בוגי) יעלון]]|שם=דרך ארוכה קצרה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=2008|פרק=מהצלחה לכישלון: ההתנתקות|סדרה=155–167}}}}
* התנגדות כללית ל[[מסירת שטחים]].
* התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של האוכלוסייה היהודית שקולה לגירושם מבתיהם, ומהווה מעין "[[טרנספר]]" או "[[טיהור אתני]]" ופוגע ב[[זכויות האדם]] של המפונים.
* התנגדות לפינוי יישובי [[התוחמת הצפונית]], שלא היו מובלעות בתחומי הרצועה ופינוים לא נבע מטעמי [[מדיניות ההפרדה|הפרדה בין האוכלוסיות]] אלא מחזרה ל{{ה|קו הירוק}}, דבר העלול לחזק את הדרישה לחזרה אליו בגזרות אחרות, לצד קירוב טווח הרקטות ל[[אשקלון]], שכונה על ידי [[עוזי דיין]] "טעות כפולה".{{הערה|{{ynet|אבי פרחן|דרישה הגיונית וצפויה|3108330|5 ביולי 2005}}}}
* התנגדות לנסיגה חד-צדדית. נטען שיציאה ללא הסכם עם [[הרשות הפלסטינית]], תוביל להחלשת הרשות ולחיזוק ה[[חמאס]]{{הערה|{{הארץ|אריה דיין|לא רק הימין מפולג בשאלת ההתנתקות. גם השמאל|0000017f-df8a-df9c-a17f-ff9abda20000|2 במאי 2004}}}}

===דרך אישורה של התוכנית===
בקרב הימין עלו טענות לקשר בין ההחלטה על פינוי יישובים לבין החקירות פליליות שנפתחו נגד שרון ובניו, [[עמרי שרון]] ו[[גלעד שרון]], באשמת [[שחיתות]] ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר ב[[פרשת האי היווני]] וב[[פרשת סיריל קרן]].{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=[[רביב דרוקר]] ו[[עפר שלח]]|שם=[[בומרנג (ספר)|בומרנג]] - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה|שנת הוצאה=2005|מו"ל=[[הוצאת כתר]]}}}} [[צבי הנדל]] השתמש בסיסמה שהציע לו [[יוסי שריד]]{{הערה|{{הארץ||יוסי שריד {{!}} השוואת שווא|1.1215504|6 באוגוסט 2010}}}}: "[[עומק העקירה כעומק החקירה]]" לייצג טענה זאת. שופט [[בית המשפט העליון]] [[מישאל חשין]] שסבר בדעת מיעוט שיש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לנמק בבג"ץ מדוע דחה את המלצת פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בפרשת האי היווני, אמר עם פרישתו: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, מפני שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות."{{הערה|{{הארץ|[[יובל יועז]]|ואני על עומדי אעמוד*|1.1107945|25 במאי 2006}}}} גדי בלום ו[[ניר חפץ]], בספרם "הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר ש[[היועץ המשפטי לממשלה]] הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר.{{הערה|שם=הרועה|[http://simania.co.il/e/3986/20 הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון / גדי בלום, ניר חפץ], עמ' 21}} אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית.{{הערה|{{הארץ|אהוד אשרי|משחק מלים|1.1558454|28 באוקטובר 2004}}}}

מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית אינו ראוי:
* שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב", והגיב להצעתו של יריבו [[עמרם מצנע]] לנסיגה החד-צדדית מעזה, בהכרזה: "לא תהיה נסיגה חד צדדית".
* שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים. עתירה לבג"ץ כנגד פיטורי השרים נדחתה.{{הערה|{{הארץ|הארץ,[[יובל יועז]],שירות ""|שרון פיטר את השר לנדאו וסגן השר רצון שהתנגדו להתנתקות|1.1541175|26 באוקטובר 2004}}}}
* שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד, והכריז שתוצאות המשאל יחייבו אותו. לאחר שהפסיד, פעל בניגוד לו.

מנגד טענו התומכים כי התוכנית עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: [[ממשלת ישראל]], [[הכנסת]], נדחו עתירות ל[[בג"ץ]] בנוגע אליה, והיא התבצעה על פי חוק. כך שלתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם ב[[משאל עם|משאל מיוחד]].{{מקור|נושא=ישראל}}

=== המחאה נגד תוכנית ההתנתקות ===
{{הפניה לערך מורחב|המחאה נגד תוכנית ההתנתקות}}
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית ב[[הכנסת|כנסת]]. עם אישורה בכנסת ב[[י"א בחשוון]] [[ה'תשס"ה]] ([[26 באוקטובר]] [[2004]]) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע [[כתום]], הייתה מן המחאות הבולטות ביותר בתולדות ה[[דמוקרטיה]] הישראלית.

[[קובץ:Ta Katom.jpg|שמאל|ממוזער|200px|דוכן של "[[תא כתום]]" ב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]]]]
פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי [[מועצת יש"ע]], ועד מתיישבי גוש קטיף ו[[תא כתום]]) התנהלה בקו מאופק ו[[אי-אלימות|לא אלים]]. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם [[שרשרת אנושית|השרשרת האנושית]] (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה ב[[אגם קטיף]] (50 אלף מפגינים{{הערה|{{nrg|אורי גליקמן ואמיר בוחבוט|ח"כ אלדד: רוצה לראות כאן מרי אזרחי|927/078|27 באפריל 2005|1|}}}}), תפילה ב[[הכותל המערבי|כותל]] כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה ב[[כיכר רבין]] שכללה כ-150,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון [[אפי איתם]] ו[[אריה אלדד]] אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.

לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת [[הבית הלאומי (תנועה)|הבית הלאומי]] ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לחיילים ל[[סרבנות בישראל|סרב]] לסייע להתנתקות (בסופו של דבר מספר החיילים שהועמדו לדין בגין סירוב פקודה עמד על כ-60). אחרים קראו ל"[[מרי אזרחי]] בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף. ב-19 באוגוסט [[2005]] הוצתו השסתומים העיליים של צובר גז תת-קרקעי של בניין מגורים ברחובות ובסביבתו רוססו כתובות כ"צריך לרצוח את שרון". מכבי האש הצליחו למנוע את פיצוץ הצובר.{{הערה|{{ynet|אלי סניור|מתנגדי ההתנתקות כמעט פוצצו בניין ברחובות|3130097|19 באוגוסט 2005}}}}

בנוסף, שני [[טרור יהודי|יהודים]] [[רצח]]ו [[ערביי ישראל|ערבים ישראלים]] ו[[פלסטינים]] בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:
* ב-4 באוגוסט 2005 רצח החייל ה[[עריק]] [[עדן נתן זדה]] ארבעה מנוסעי [[הפיגוע בקו 165|קו אוטובוס 165]] ב[[שפרעם]] ופצע תשעה מהם, עד ש[[תחמושת]]ו אזלה והנוסעים השתלטו עליו. ההרוגים היו שני [[ערבים נוצרים]] וזוג אחיות מוסלמיות.{{הערה|{{ynet|אחיה ראב"ד|אלפים ליוו את הרוגי הפיגוע בדרכם האחרונה|3123096|5 באוגוסט 2005}}}} המשטרה עצרה את הרוצח ו[[אזיקים|אזקה]] אותו, אך לא הצליחה לחלצו מאלפי התושבים שהתגודדו סביב האוטובוס ולבסוף ביצעו [[לינץ']] ברוצח.{{הערה|{{ynet|ירון דרוקמן ואחיה ראב"ד|שפרעם: פעיל ימין קיצוני ירה ורצח 4 באוטובוס|3122719|4 באוגוסט 2005}}}}
* ב-17 באוגוסט 2005 חטף [[אשר ויזגן]] את נשקו של מאבטח ב[[אזור תעשייה|אזור התעשייה]] [[שילה (יישוב)|שילה]] ופתח באש לעבר הפועלים הפלסטינים שהסיע ברכבו. לאחר מכן המשיך בנסיעה לאזור התעשייה וירה לעבר פועלים נוספים. כתוצאה מן הירי נהרגו ארבעה אנשים ונפצע אדם אחד. הרוצח נדון לארבעה [[מאסר עולם|מאסרי עולם]] מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הנרצחים והפצוע.{{הערה|{{nrg|אפרת פורשר|ויזגן הורשע ברצח 4 פלסטינים|476/769|11 בספטמבר 2006||}}}}
* ב-17 באוגוסט 2005 הציתה עצמה [[ילנה בוסינובה]] כמחאה על ההתנתקות ונפטרה ב[[בית חולים סורוקה]] כ-9 ימים אחר כך.
* ב-[[31 באוגוסט]] 2005{{הערה|{{ynet|אפרת וייס|מת מפצעיו הצעיר שהצית עצמו בגלל ההתנתקות|3138570|6 בספטמבר 2005}}}} הצית את עצמו [[ברוך בן מנחם]] – [[עולה חדש]] מארצות הברית כמחאה נגד תוכנית ההתנתקות ונפטר לאחר כשבוע מפצעיו.

===ההתנתקות בדעת הקהל הישראלית===
סקרים שונים נערכו קודם ההתנתקות לעמוד את מידת התמיכה הציבורית בה. מספר סקרים בסמוך למועד ביצועה טענו לתמיכה בסביבות 55%–60%.{{הערה|{{גלובס||סקר "גלובס" לקראת ההתנתקות: 55% בעד, 38% נגד; השסע בעינו|941953|5 באוגוסט 2005}}}}{{הערה|{{ynet||"שלום עכשיו": 40% מהציבור בעד להשאיר את סרבני הפינוי ברצועה|articles/0,7340,L-3107632,00|4 ביולי 2005}}}}

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "[[הארץ]]" על פי סקר שנערך ב[[אוניברסיטת תל אביב]] כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת ה[[טרור]]. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור ה[[דתיים לאומיים|דתי-לאומי]].{{הערה|{{הארץ|אפרים יער, תמר הרמן|הכתומים טובים יותר בשיווק, אבל הכחולים מנצחים|0000017f-db0a-d856-a37f-ffca8ebb0000|8 באוגוסט 2005}}}}

שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון,{{הערה|{{הארץ|[[אפרים יער]] [[תמר הרמן]]|שנה אחרי, ההתנתקות נתפשת כטעות|1.1118885|10 ביולי 2006}}}} שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו".{{הערה|שם=קרן|{{nrg|יואב קרן|שליש מהתומכים: ההתנתקות הייתה טעות|613/828|26 ביולי 2007|1|1}}}}

===שמות חלופיים===
הוויכוח העז על התוכנית וסיבות נוספות הולידו שמות חלופיים. השם "תוכנית ההתנתקות" הוא שאומץ בחוק הכנסת, אולם בכמה מקרים השתמשו הממשלה ובג"ץ גם בשם "הינתקות",{{הערה|[http://www.psika.net/274499-2696.html קישור1], [http://www.pmo.gov.il/MediaCenter/SecretaryAnnouncements/Pages/govmes270604.aspx קישור2]}} המעידים על פעולה חד-צדדית ולא הדדית.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.rashut2.org.il/critic_speech.asp?catid=72&pgid=18841|כותרת=בשולי ההינתקות|תאריך_וידוא=2019-08-27|אתר=[[הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו]]}}}} מתנגדי התוכנית הביעו מחאה גם על כך ששמה הרשמי אינו מביע את מלוא משמעותה ועל כן העדיפו לכנותה "גירוש גוש קטיף"<ref>{{ערוץ7||גירוש גוש קטיף|הגירוש}}</ref> או "העקירה מגוש קטיף"<ref>{{סרוגים||העקירה מגוש קטיף|tag/העקירה-מגוש-קטיף}}</ref> (ובקצרה: "הגירוש" או "העקירה"). המהלך כונה גם "הנסיגה מעזה".

== הכנות ליישום התוכנית ==
=== מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי ===
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[מנהלת סל"ע]], [[חוק יישום תוכנית ההתנתקות]]}}
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת [[חוק פינוי-פיצוי]] המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה '''[[מנהלת סל"ע]]''' ('''ס'''יוע '''ל'''מפוני חבל '''ע'''זה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש [[הקיבוץ הדתי]] [[יונתן בשיא]] שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב ה[[מתנחלים]] וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.

באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר [[תשעה באב]], שכן הזמן המתוכנן חל בימי [[בין המצרים]], תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית.{{הערה|{{וואלה|אלוף בן ושירות "הארץ"|שרון: ההתנתקות תידחה לאחר ט' באב|713407|9 במאי 2005}}}} ובשל איסור מעבר דירה בתקופת בין המצרים.{{הערה|שם=איסור_מעבר}} היו בציבור הדתי שאמרו שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי, בשל אופיו העצוב.

=== תוכנית ניצנים ===
[[קובץ:Karavilas.JPG|ממוזער|200px|קרווילות בניצן]]
במרץ–אפריל [[2005]] גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור [[חולות ניצנים]], על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על ה[[קהילה]] שלהם ולהישאר ביחד. שרון תמך בתוכנית והורה על הקמה מהירה של שכונות [[קרווילה|קרווילות]] באתרים שונים, שהגדול שבהם היה ב[[ניצן (יישוב)|ניצן]] שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים.{{הערה|[https://www.gov.il/he/departments/news/event170505 ראש הממשלה סייר בנגב המערבי], אתר משרד ראש הממשלה, 17 במאי 2005}}{{הערה|{{ynet|כתבי ynet|שרון סייר בניצנים; הורה להתחיל לעבוד בשטח|3069241|7 באפריל 2005}}}} [[משרד הביטחון]] סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.

תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני [[איכות הסביבה]] בשל החשש מפגיעה באזור [[דיונה|דיונות החוף]] הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.

משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה [[מכולת]] ומבנה קבע ל[[בית כנסת]].

=== הריסת המבנים===
לגבי המבנים ביישובים שפונו, לא התקבלה החלטה עד למועד מאוחר יחסית, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.

כרונולוגיית ההחלטות:
* תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
* מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש שיגרם נזק תדמיתי לישראל.
* היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בין-לאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
* בפגישה עם [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכירת המדינה האמריקאית]], [[קונדוליזה רייס]] ב־[[19 ביוני]] [[2005]], הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בין-לאומיים.
* החלטה מ-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים ב[[ממשלה]] קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל..
* ב-[[4 באוגוסט]] סיכמו [[שאול מופז]] ו[[מוחמד דחלאן]] שישראל תהרוס את הבתים וההריסות יטמנו בשטח [[מצרים]].{{הערה|{{nrg|אמיר בוחבוט|הריסות הבתים יוטמנו במצרים|966/771|4 באוגוסט 2005|1|}}}}

קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות [[בית כנסת|בתי כנסת]]. בעצת [[הרב הראשי לצה"ל]] [[ישראל וייס]] הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים – לרבות [[הרבנות הראשית]] – התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי [[יונה מצגר|מצגר]]. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש. על אף זאת, לבסוף הוחלט שלא לפוצץ את בתי הכנסת ומבני הדת, ואלו חוללו על ידי הפלסטינים.{{הערה|{{ynet|כתבי ynet וסוכנויות הידיעות|מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת|3140761|12 בספטמבר 2005}}}}

=== סגירת הגוש===
סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־[[24 ביוני]] [[2005]], לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.

ב־[[13 ביולי]] לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר [[כפר מימון]]. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.

ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת ב[[כיכר רבין]] שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים{{הערה|{{וואלה||מועצת יש"ע: נצא עם ילדינו לגוש קטיף|761411|12 באוגוסט 2005}}}} ותפילה המונית ב[[הכותל המערבי|כותל המערבי]] שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.{{הערה|{{ynet|אילן מרסיאנו ואפרת וייס|יותר מ-70 אלף בעצרת בכותל נגד ההתנתקות|3125552|10 באוגוסט 2005}}}}

[[14 באוגוסט]] היה היום האחרון שבו הורשו תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם. עם כניסת [[15 באוגוסט]] הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר [[צה"ל]] יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-[[17 באוגוסט]], מועד התחלת הפינוי בכוח.

== ביצוע תוכנית ההתנתקות ==
{{הפניה לערך מורחב|ביצוע תוכנית ההתנתקות}}
הפינוי תוכנן ל-20 ביולי, אך לבקשת ראש מנהלת ההתנתקות, [[יונתן בשיא]], נדחה ל-15 באוגוסט (מוצאי [[ט' באב]]), כדי שלא לחפוף את תקופת [[ימי בין המצרים]] בה נאסר על מעבר דירה.{{הערה|שם=איסור_מעבר|אילאיל שחר, [https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART/932/055.html "יישום תוכנית ההתנתקות יידחה עד אחרי ט' באב"], באתר [[Nrg]], מאי 2005}} פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים ופינוי צה"ל מהרצועה הושלם ב-[[11 בספטמבר]]. למחרת היום נערכו ברצועה ובישובים היהודיים הנטושים שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב [[בית כנסת|בתי הכנסת]] שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיים הפינוי בפינוי [[מחנה דותן]] ב־[[22 בספטמבר]].

===מעגלי הפינוי===
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - The Evacuation of Shirat Hayam (8).jpg|ממוזער|250px|רא"ל [[דני חלוץ]], ה[[רמטכ"ל]] בזמן ההתנתקות ואלוף [[דן הראל]], מפקד [[פיקוד הדרום]] בזמן ההתנתקות, משגיחים על ביצוע תוכנית ההתנתקות.]]

ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:
* '''המעגל הראשון''': המעגל שפינה את המתנחלים – החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל.
* '''המעגל השני''': מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל ה[[ימ"מ]], [[צלף (ירי)|צלפים]] ויחידת "מצדה" של [[שירות בתי הסוהר]]) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
* '''המעגל השלישי''': [[אבטחה]] היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
* '''המעגל הרביעי''': מעגל אבטחה נוסף כנגד [[טרור פלסטיני]], הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של [[קסאם|רקטות קסאם]] ו[[מרגמה|פצצות מרגמה]] בעת הפינוי.
* '''המעגל החמישי''': חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
* '''המעגל השישי''': חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.

===אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון===
בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר ה[[אוטובוס]]. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי [[הרבנות הצבאית]], שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי ה[[תורה]] מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.

אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל [[בית מלון|בתי מלון]], ב[[באר שבע]], [[אשדוד]], [[אשקלון]] ו[[ירושלים]]. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהם אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

=== פינוי האזרחים ===
[[קובץ:GushKatif yad-leachim.jpg|ממוזער|250px|מתיישב מגוש קטיף וחייל מתחבקים, במסגרת [[ביצוע תוכנית ההתנתקות|מבצע יד לאחים]]. המבצע לווה בחיבוקים ובכי מצד שני הצדדים.]]
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - The Evacuation of Ganei Tal (9).jpg|ממוזער|250px|תושבי [[גני טל (גוש קטיף)|גני טל]] בוכים בעת פינויים]]

בחצות צאת [[ט' באב]] התשס"ה, נסגרו כל הכניסות ל[[רצועת עזה]] בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-[[15 באוגוסט]] החל '''מבצע יד לאחים''': צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים (סקירת חלוקת צווי הפינוי).{{הערה|{{nrg|כתבי NRG מעריב|ההתנתקות התחילה בדפיקה בדלת|971/071|15 באוגוסט 2005|1|}}}} הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-[[17 באוגוסט]]. שלב זה של הפינוי נמשך עד [[22 באוגוסט]], בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה – [[נצרים]]. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא [[אלימות]], תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. כ-1,500 נערים ונערות התבצרו בבתי הכנסת של [[נווה דקלים]] ואריה יצחקי התבצר עם [[רובה M-16]] ביישוב [[שירת הים (יישוב)|שירת הים]]. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו.
המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת ב[[כפר דרום]] בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו באמצעות מנופים ומכולות.

הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים ברוב כלי התקשורת על תהליך הפינוי. עם זאת, רבים מהמפונים התלוננו כי המפנים הכו אותם, לעיתים באלימות רבה, הפרידו אותם מילדיהם הקטנים ללא צורך, השתמשו ברכושם ללא רשות ואף לקחו אותו. במוקד זכויות האדם ביש"ע נרשמו 200 תלונות בדבר אלימות של כוחות הפינוי. נטען גם כי גברים פינו נשים ובנות בלי להקפיד על צניעותן וכי הופעלה אלימות גם כלפי מי שנשאו שלטים בתוך הקו הירוק כדי לעודד את המפונים{{הערה|{{ערוץ7|חגית רוטנברג|רגישות בעיקר נחישות|559105|25 באוגוסט 2005}}}} חלק מהמפונים התלוננו כי הם נכלאו באוטובוסים במשך שעות מבלי יכולת לצאת לשירותים. בדו"ח של מבקר המדינה ממרץ 2006 הוא קבע כי התנהלות זאת הייתה בלתי ראויה.{{הערה|[http://demo.ort.org.il/clickit2/files/forums/359654676/573166882.pdf דו"ח ביקורת על ההתנתקות], עמ' 11}}
בכמה מקרים הורדו המפונים על אם הדרך או בתוך הערים, ללא הכוונה כלשהי. במקרים אחרים לא היו המלונות ערוכים לקליטת המפונים שהגיעו אליהם.{{הערה|[http://www.jnul.huji.ac.il/ia/elections2006/HaichudHaleumiMafdal310306/www.leumi.org.il/contents_id8992.html?cat=&id=3861&class_cat=our_works דו"ח מחדלי הטיפול בעקורי גוש קטיף]}}

ב-[[23 באוגוסט]] פונו היישובים [[חומש (יישוב)|חומש]] ו[[שא-נור]] בצפון [[השומרון]]. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים.{{הערה|{{ynet|אפרת וייס, שא נור וחנן גרינברג|יצהר: מתנחלים הציתו מצלמות ומכ"מים צבאיים|3131965|23 באוגוסט 2005}}}} [[ראש המטה הכללי|הרמטכ"ל]] [[דני חלוץ]], המפכ"ל [[משה קראדי]] ו[[דוברת צה"ל]] [[מירי רגב]] ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.{{הערה|{{וואלה||חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור|767717|23 באוגוסט 2005}}}}{{הערה|{{וואלה||דוברת צה"ל: הרבנים בצפון השומרון מנעו את האלימות|767712|23 באוגוסט 2005}}}}

===האשמות המשטרה בדבר שפיכת [[סודה קאוסטית]]===
במהלך העימותים על פינוי בית הכנסת ב[[כפר דרום]], נפגעו מספר חיילים ממגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת. החיילים החלו לצעוק "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פרסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי [[חומצה]] או [[סודה קאוסטית]] על אנשי כוחות הביטחון, והדבר פורסם בתקשורת.{{הערה|{{ynet|כתבי ynet|כפר דרום: המתבצרים שפכו חומר חומצי על חיילים|3129713|18 באוגוסט 2005}}}}{{הערה|{{nrg|כתבי NRG מעריב|74 נפצעו בפינוי בית הכנסת בכפר דרום; 160 מסתננים נעצרו|973/057|18 באוגוסט 2005|1|}}}} אושפזו 67 שוטרים.{{הערה|שם=כנסת 28-8-2005|[https://oknesset.org/meetings/1/1/117932.html ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 28/08/2005, היערכות מערכת אכיפת החוק לביצוע תוכנית ההתנתקות]}} למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום ב[[בית החולים סורוקה]], כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום ל[[כווייה|כוויות]] קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית".{{הערה|שם=סודה|{{NFC|עידן יוסף|"השלכת הסודה הקאוסטית - עלילת דם"|78904|23 באוגוסט 2005}}}} למחרת היו עדיין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים, ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממגע עם [[מדלל צבע]].{{הערה|{{וואלה||5 מפנים עדיין מאושפזים בסורוקה|765824|19 באוגוסט 2005}}}}

חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית.{{הערה|{{nrg|טל ימין-וולבוביץ'|החומר שהושלך על כוחות הפינוי בכפר דרום: סודה קאוסטית|974/320|22 באוגוסט 2005|1|}}}}{{הערה|{{ynet||החומר שהשליכו המתבצרים בכפר דרום: סודה קאוסטית|3131377|22 באוגוסט 2005}}}} עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות.{{הערה|שם=סודה}}

מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם [[שירותי בריאות כללית]], שהיה נוכח באירוע, אמר שלא ראה אף שוטר או חייל עם סימני כוויות. לטענת אביעד ויסולי מהמטה למען א"י נשפכו על השוטרים מים עם טינר.{{הערה|שם=כנסת 28-8-2005}} אחד המתבצרים העיד מאוחר יותר שהייתה סודה קאוסטית על הגג בכפר דרום, וייתכן שהתיזו על השוטרים סודה קאוסטית או [[שמן מנוע]].{{הערה|{{ynet|מיכאלה חזני|בחזרה לגג בכפר דרום: "היינו במקום תמים, לא חשבנו שיוציאו אותנו משוגעים"|news/article/ryNxuLb11P|31 ביולי 2020}}}}

בינואר 2006 חשף [[ערוץ 10]] כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום.{{הערה|שם=הארץ וערוץ 7}} בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם [[מיכאל איתן]], את הפרשה "[[עלילת דם]]", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, [[מני מזוז]], לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים [[ועדת חקירה]].{{הערה|שם=הארץ וערוץ 7|{{הארץ|גדעון אלון|ח"כ איתן למזוז: בטל עשרות אישומים נגד מתנחלים|1.1076382|20 בינואר 2006}}; {{ערוץ7||"זו עלילת דם נגד מאות אנשי ימין"|137018|22 בינואר 2006}}.}}

ביולי 2020 פורסם בפייסבוק פוסט בו טענה הכותבת כי השתתפה כחיילת בפינוי כפר דרום ונפגעה בזמן הפינוי. לטענתה היא אושפזה בבית החולים סורוקה עם כוויות בפנים ובעיניים, והרופאים אמרו לה ששפכו עליה חומצה חזקה לפתיחת סתימות.{{הערה|{{העין השביעית|אורן פרסיקו|יהודי, שופך חומצה על יהודי?|382099|27 ביולי 2020}}.}}

=== פינוי מבני הדת ===
{{הפניה לערך מורחב|ערך=[[ביצוע תוכנית ההתנתקות#פינוי בתי הכנסת|פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות]]}}
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי [[בית עלמין|בתי העלמין]] ב[[גוש קטיף]] בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-[[28 באוגוסט]] החלה העתקתם של 48 [[קבר]]ים הנמצאים ב[[בית העלמין של גוש קטיף]] לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש ב[[ניצן (יישוב)|ניצן]] ובית העלמין ב[[הר הזיתים]]. המשפחות השכולות קיימו [[הלוויה]] חוזרת ליקיריהם ונהגו [[מנהגי אבלות]] למשך יום.

כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית.{{הערה|{{ynet|טל רוזנר וחנן גרינברג|בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה|3139552|8 בספטמבר 2005}}}} בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.{{הערה|{{ynet|כתבי ynet וסוכנויות הידיעות|מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת|3140761|11 בספטמבר 2005}}}}

=== פינוי התשתיות והצבא ===
[[קובץ:HPIM5954.JPG|שמאל|ממוזער|250px|בתי היישוב [[קטיף (מושב)|קטיף]] לאחר הריסתו, אוגוסט 2005]]
לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי [[צמ"ה]] אזרחיים ששכר [[משרד הביטחון]]. ההריסות הושארו לפינוי הרשות הפלסטינית, בתמורה לתשלום שסוכם עמה מראש.{{מקור|נושא=ישראל}}

בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז [[טרור]] ויגרום לערי [[השרון]] לחיות תחת איום של רקטות [[קסאם]] ונשק תלול-מסלול אחר.

ב-[[11 בספטמבר]] [[2005]] פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את [[ציר פילדלפי]] במסגרת [[ביצוע תוכנית ההתנתקות#מבצע "אשמורת אחרונה"|מבצע "אשמורת אחרונה"]]. הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-[[12 בספטמבר]], החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את ה[[אנרכיה]] ודווח על ביזה.{{הערה|{{ynet|עלי ואקד|הרשות איבדה שליטה: אלפים בוזזים בהתנחלויות|3141031|12 בספטמבר 2005}}}}

לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־[[22 בספטמבר]] בפינויו של מחנה דותן ובסיסים קטנים נוספים על ידי [[צה"ל]]. בניגוד למצב ברצועת עזה, בצפון השומרון צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.<ref>{{ynet|אפרת וייס|מחנה דותן פונה: צה"ל סיים ההתנתקות בשומרון|3145918|22 בספטמבר 2005}}</ref>

== אחרי ההתנתקות ==
===שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון===
{{הפניה לערך מורחב|שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון}}
על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של אנשי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה.

[[מנהלת סל"ע]] פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב ב[[בית מלון|בתי מלון]], ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם [[צבי הנדל]], שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה.

במרץ–אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור [[חולות ניצנים]], על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני [[סביבתנות|הירוקים]], לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" ב[[תל אביב]], [[יד מרדכי]] ו[[נתיבות]]. המפונים שכן קיבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב ב[[קרווילה|קרווילות]] באזור [[הנגב המערבי]]. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע סמוך לאחר הפינוי, ו-7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע{{הערה|שם=35%|{{ערוץ7||רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע|241657|26 ביולי 2012}}}}

הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.{{הערה|שם=35%}}

ב-30 ביולי 2008 החליטה [[הועדה לביקורת המדינה]] על הקמת [[ועדת חקירה ממלכתית]]{{הערה|{{הארץ|תומר זרחין|ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף|1.1554244|30 ביולי 2008}}}}{{הערה|{{ynet|אמנון מרנדה|הכנסת הקימה ועדה לחקירת הטיפול במפונים|3575219|30 ביולי 2008}}}} לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר [[אליהו מצא]] הגישה את מסקנותיה ב-[[15 ביוני]] 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, [[דורית ביניש]], וליו"ר הכנסת, [[ראובן ריבלין]]. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין היו רוב המפונים משוכנים בקרווילות, מבני ציבור לא הוקמו כלל, והתקיים אחוז [[אבטלה]] גבוה בקרב המפונים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. כמבני גבס, הם סבלו מחוסר [[בידוד אקוסטי]] ותרמי ומפגעי מזג האוויר והזמן ולא היו מוגנות מפני התקפות טילים על האתר בניצן. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה".{{הערה|{{ynet|אמיר שילה|דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים|3905481|15 ביוני 2010}}}} חבר הוועדה פרופ' [[ידידיה שטרן]] אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר ב[[זכויות אדם]] בתולדות מדינת ישראל".{{הערה|{{ynet|רונן מדזיני|חבר הוועדה: הפינוי - הפגיעה הקשה בתולדותינו|3905602|15 ביוני 2010}}}}

===רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות===
{{הפניה לערך מורחב|ערך=[[רצועת עזה#רצועת עזה אחרי ההתנתקות|רצועת עזה אחרי ההתנתקות]]}}
{{להשלים|סיבה=חסר כאן סיכום קצר של הערך המורחב|נושא=ישראל}}
בינואר [[2006]] זכתה תנועת ה[[חמאס]] בבחירות ב[[הרשות הפלסטינית|רשות הפלסטינית]], והקימה ממשלה בראשות [[אסמאעיל הנייה]]. ביוני 2006 נחטף [[גלעד שליט]] חייל [[צה"ל]], לדברי [[פתחי חמאד]] שר הפנים של הרשות הפלסטינית, התנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל.{{הערה|[[גל ברגר]], [http://www.iba.org.il/bet/?entity=795589&type=1 פתחי חאמאד: ההתנתקות מעזה סייעה להסתרת שליט], באתר [[רשת ב']], 25 באוקטובר 2011}} ב-[[13 ביוני]] [[2007]] ביצע החמאס [[עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה|הפיכה צבאית]] והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת [[ציר פילדלפי]] ב-[[23 בינואר]] [[2008]].

מאז התבצעו בעזה מספר מבצעים צבאיים ועימותים רבים נוספים, ביניהם [[מבצע עופרת יצוקה]], [[מבצע עמוד ענן]], [[מבצע צוק איתן]], [[העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2021)|העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה]], [[מבצע חגורה שחורה]], [[מבצע שומר החומות]], [[מבצע עלות השחר]], ו[[מבצע מגן וחץ]].

העימות המתמשך מול הרצועה תחת שליטת חמאס הגיע לשיא עם [[טבח שבעה באוקטובר|מתקפת הטרור על ישראל]] ב-[[7 באוקטובר]] [[2023]] שהביאה למעל {{אב-מחב|ישראלים במתקפת הפתע}} נטבחים והרוגים ישראלים, למעל 4,000 פצועים ולחטיפת {{אב-מחב|חטופים במתקפת הפתע}} ישראלים לעזה. בעקבות המתקפה פתחה ישראל ב[[מלחמת חרבות ברזל]].

===היחס המשפטי לתוצאות התוכנית===
אף על פי שלאחר ההתנתקות לא נותרו אזרחים או חיילים ישראלים בשטחי רצועת עזה, נשמעו טענות, בישראל ובעולם, שישראל עודנה כובשת את רצועת עזה, בשל השליטה המשמעותית שלה על מגוון תחומי חיים ברצועת עזה.{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=מדד השליטה: אחריותה המתמשכת של ישראל ברצועת עזה|כתובת=http://gisha.org/he/publication/4782/|תאריך=7 בנובמבר 2011|מידע נוסף=ארגון [[גישה]]}}}}{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=דורי גולד|כותרת=לוליינות משפטית: הפלשתינאים טוענים כי רצועת עזה עדיין "שטח כבוש", גם אחרי נסיגת ישראל|אתר=המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה|תאריך=26 באוגוסט 2005|כתובת=https://jcpa.org.il/article/לוליינות-משפטית-הפלשתינאים-טוענים-כי/}}}}{{הערה|{{המכון הישראלי לדמוקרטיה|עו"ד מיכל לופט|ישראל חייבת לספק חשמל לעזה|blogs/security-clearance/electricity-in-gaza/15995|22 ביוני 2017}}}}

הכנסת חוקקה חוק המקנה [[חנינה]] למשתתפי [[המחאה נגד תוכנית ההתנתקות]] שנעצרו בהפגנות. החוק אושר על ידי [[בית המשפט העליון]] ב[[בג"ץ אייל ניר]].

לאחר ההתנתקות הטילה ישראל את [[הסגר על רצועת עזה]] והמשיכה לשלוט במעברי הגבול ובמרחב האווירי והימי. ב[[חוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים]] מיולי 2024 נקבע כי במצב זה ישראל היא "כוח כובש" ובעיני [[החוק הבין-לאומי]] שטח הרצועה נחשב לשטח כבוש אף שישראל נסוגה ממנו.{{הערה|{{ynet|איתמר אייכנר|בית הדין בהאג: ההתנחלויות לא חוקיות. ישראל צריכה לסגת מהגדה בהקדם האפשרי|news/article/rjwp2cdoc#!/replace|19 ביולי 2024}}}}

===התייחסות מאוחרת לתוכנית===
{{לעדכן|סיבה=התייחסויות עד לשנת 2007, מאז אירעו התרחשיות שונות כמו ירי רקטות לפרקים, וסבבי לחימה עם החמאס|נושא=ישראל}}
במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, בפרט את העובדה שנעשה ללא תיאום והסכם עם הרשות הפלסטינית. כמו כן נמתחה ביקורת על אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות [[פוליטיקאי]]ם כ[[שמעון פרס]],{{הערה|{{mako|יוסי זילברמן|פרס: "ההתנתקות הייתה צריכה להיעשות אחרת"|32eaf2bbf098f11004|news-israel/local|18 בפברואר 2009}}; {{וואלה|ניר יהב|פרס רומז: ההתנתקות הייתה כישלון|1367621|28 באוקטובר 2008}}}} [[ציפי לבני]],{{הערה|{{הארץ|מזל מועלם, אלוף בן, נדב שרגאי|לבני: ישראל הייתה צריכה להידבר עם גורמים מתונים ברשות הפלסטינית לפני ההתנתקות|1.1376554|4 בינואר 2007}}}} [[סילבן שלום]],{{הערה|{{ערוץ7|טנא סמואל וחגי הוברמן|שלום: ההתנתקות הייתה טעות|156691|26 בנובמבר 2006}}}} [[בנימין בן אליעזר]],{{הערה|{{נענע10|חדשות|בן אליעזר: ההתנתקות הייתה טעות גדולה מאד|521304|8 בנובמבר 2007||news}}}} [[יצחק הרצוג]],{{הערה|{{הארץ|יהונתן ליס|הרצוג: "מבחינה ביטחונית ההתנתקות היתה טעות"|1.2689200|21 ביולי 2015|מנויים=לא}}}} מפקד [[אוגדה 36]] שפיקד על חיילי המבצע [[גרשון הכהן]],{{הערה|{{ערוץ7||האלוף גרשון הכהן: ההתנתקות הייתה פשע|153973|24 באוגוסט 2006}}}} ואנשי תקשורת כ[[דן מרגלית]].{{הערה|ספרו "התפכחות"}}

בסקר שנערך כשנתיים לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות".{{הערה|שם=קרן}}

בשנת [[2023]] ביטלה [[הכנסת]] את האיסור על שהיית ישראלים בשטחים שפונו בצפון השומרון, ובהמשך בחודש מאי באותה שנה התמקמה ישיבת חומש במשכן קבע באדמות המדינה במקום שבו היה היישוב חומש.<ref>{{0404א||היסטוריה: באישון לילה התמקמה ישיבת חומש במשכנה הקבוע {{!}} צפו|890564|29 במאי 2023}}</ref> צעד זה גונה על ידי [[האיחוד האירופי]] וארצות הברית, אך זכה לברכות רבות ב[[ימין פוליטי בישראל|ימין הישראלי]] שראה בכך התחלה של ביטול תוכנית ההתנתקות בצפון השומרון ב-2005. כמו וכן, הוקם גרעין בשם "עין גנים" במטרה להחזיר את ההתיישבות ליישובים גנים וכדים שפונו בהתנתקות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.hakolhayehudi.co.il/item/Land_Israel/חברי_גרעין__עין_גנים__קיימו_נטיעות_במחסום_הגלבוע___לשוב_לצפון_השומרון_|כותרת=חברי גרעין "עין גנים" קיימו נטיעות במחסום הגלבוע: "לשוב לצפון השומרון" • הקול היהודי|אתר=• הקול היהודי|תאריך=26 בינואר 2024|שפה=he|תאריך_וידוא=2024-03-10}}</ref>

במהלך [[מלחמת חרבות ברזל]] נערך כנס המוני הקורא לשוב לגוש קטיף, עם כיבוש חלקים גדולים מרצועת עזה מחדש בידי צה"ל ולאור התפיסה שתוכנית ההתנתקות הייתה בין הגורמים להתבססות ארגון הטרור [[חמאס]], לירי הרקטות המאסיבי הממושך מהרצועה על יישובי ישראל ול[[טבח שבעה באוקטובר|מתקפת הפתע על ישראל]].{{הערה|{{וואלה|שלומי הלר|אלפים בכנס הניצחון שקורא להתיישבות מחדש בעזה, בהם שרים וח"כים: "הסכם אוסלו מת"|3639609|28 בינואר 2024}}}} ההיסטוריון [[אדם רז]] כתב כי בניגוד לתפיסות אלו, ירי הרקטות והתחזקות החמאס קדמו להתנתקות, וההתנחלות ברצועת עזה היוותה נטל ביטחוני כבד.{{הערה|{{הארץ|אדם רז|בימין משוכנעים שההתנתקות גרמה לאסון. זהו שקר מופרך שצריך לפרק|0000018b-f6c8-d330-a9bb-ffde0b150000|22 בנובמבר 2023}}}}

==הנצחה והשפעה תרבותית==
===הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון===
בתודעת הציבור שהתנגד לתוכנית ומציין את [[ימי בין המצרים]], ביצוע ההתנתקות בסמוך לימי האבל המסורתיים גרם ליצירת זיקה תודעתית בין האבלות הישנה לחדשה. כ"יום גוש קטיף" נקבע ז' באב, יום השנה ל"מפגן השלשלת" שנערך כמחאה נגד התוכנית שנה לפני ביצועה. יש שהוסיפו [[קינה]] לזכר פינוי גוש קטיף כחלק מה[[קינות לתשעה באב]].

לאחר ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת [[בול דואר]] לזכר ההתיישבות, והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-[[30 ביולי]] [[2008]] אישרה [[הכנסת]] את חוק [[המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון]], התשס"ח–2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול [[אתר הנצחה]], [[מכון מחקר]], ו[[ארכיון]]. מאז הקמתו פועל המרכז באתר הקרווילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב.

באוגוסט 2008 הוקם [[מוזיאון גוש קטיף]] במרכז ירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". בשנת 2017 נחנכה בסמוך כיכר גוש קטיף.{{הערה|{{ערוץ7||בלב ירושלים, סמוך למוזיאון גוש קטיף, נחנכה היום כיכר גוש קטיף. שי גפן מהנהלת המוזיאון: "זהו יום היסטורי".|339532|707 בפברואר 2017}}}}

בשנת [[2013]] נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב [[מורשת (יישוב קהילתי)|מורשת]] חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

בשנת [[2015]] התפרסם השיר "[[אמא אם הייתי]]" (מילים: [[חנן בן ארי]], לחן: [[אלנתן שלום]]), המתאר את כאבם של המפונים.{{הערה|{{ערוץ7|יוני קמפינסקי|"אמא אם הייתי"|304617|19 באוגוסט 2015}}}}

היישובים [[הושעיה]] בצפון הארץ ו[[אלעזר (יישוב)|אלעזר]] שבגוש עציון מנציחים את יישובי גוש קטיף בשמות רחובותיהם.

==נתונים סטטיסטיים==
הנתונים הסטטיסטיים על תושבי גוש קטיף:{{הערה|[http://www.nrg.co.il/images/nrg_projects/map/map.html מפת ההתנתקות], באתר [[nrg מעריב]]}}

===מספר המפונים===
====רצועת עזה====
על פי השנתון הסטטיסטי לישראל,{{הערה|[http://www1.cbs.gov.il/reader/shnaton/templ_shnaton.html?num_tab=st02_10x&CYear=2006 השנתון הסטטיסטי לישראל 2006]}} התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.

[[קובץ:Katif.png|שמאל|ממוזער|450px|מפת רצועת עזה וגוש קטיף]]

'''צפון הרצועה (התוחמת הצפונית)'''
{|
|-
|
* [[אלי סיני]] 350 נפש
* [[דוגית]] 70 נפש
|
* [[ניסנית]] 300 משפחות
|}

'''מרכז הרצועה'''
{|
|-
|
* [[כפר דרום]] 400 נפש
|
* [[נצרים]] 400 נפש
|}

'''גוש קטיף'''
{|
|-
|
* [[בדולח (יישוב)|בדולח]] 220 נפש
* [[גדיד]] 60 משפחות
* [[גן אור]] 50 משפחות
* [[גני טל (גוש קטיף)|גני טל]] 65 משפחות
*[[דהנייה]] 500 נפש
* [[כפר ים]] 4 משפחות
* [[כרם עצמונה]] 20 נפש
* [[עצמונה]] 550 נפש
* [[מורג]] 29 משפחות
*[[מעוז הים (גוש קטיף)|מעוז הים]] 150 נפש
|
* [[נוה דקלים]] 500 משפחות
* [[נצר חזני (גוש קטיף)|נצר חזני]] 400 נפש
* [[פאת שדה]] 110 נפש
* [[קטיף (מושב)|קטיף]] 330 נפש
* [[רפיח ים]] 25 משפחות
* [[שירת הים (יישוב)|שירת הים]] 16 משפחות
* [[שליו (יישוב)|שליו]] 11 משפחות
* [[תל קטיפא]] 15 משפחות
|}
* מסתננים – כ-5,000 איש (על פי הערכות [[צה"ל]])
'''סך הכול''': 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.

====צפון השומרון====
* [[גנים]] 30 משפחות
* [[כדים]] 25 משפחות
* [[חומש (יישוב)|חומש]] 30 משפחות
* [[שא נור]] 15 משפחות

'''סך הכול''': 680 תושבים ב-4 יישובים.

===מספר מפנים===
במבצע הפינוי השתתפו כ-42,000 חיילים ושוטרים.

===עלות כספית===
אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד [[מבקר המדינה]], בדו"ח שפורסם במאי 2007, היה 9 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. על פי מחקר בכנסת שפורסם ב-2010 עמדה עלות ההתנתקות על 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל [[דמי אבטלה]] ו[[הבטחת הכנסה]].{{הערה|{{כלכליסט|תומר אביטל|מחקר בכנסת: עלות ההתנתקות למדינה - יותר מ-10 מיליארד שקל|3398921|17 במרץ 2010}}}}

בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים לתושבי גוש קטיף. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמיתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.{{הערה|{{ynet|ירון דרוקמן|דו"ח המבקר: ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער|3396329|9 במאי 2007}}}}{{הערה|{{הארץ|צבי זרחיה|עלות תוכנית ההתנתקות תגיע לכ-7 מיליארד שקל|1.1500082|8 בפברואר 2005}}}}

הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית).

==ראו גם==
* [[תוכנית ההתכנסות]]
* [[הסגר על רצועת עזה]]
* [[הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה]]

==לקריאה נוספת==
*{{צ-ספר|מחבר=[[רביב דרוקר]] ו[[עופר שלח]]|שם=[[בומרנג (ספר)|בומרנג]]|מו"ל=[[הוצאת כתר]]|שנת הוצאה=[[2005]]|מקום הוצאה=ירושלים}}
* [[משה יעלון]], '''דרך ארוכה קצרה''', פרק י"ב
*{{צ-ספר|מחבר=[[נדיר צור]]|שם=האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות|מו"ל=[[הוצאת צבעונים]]|שנת הוצאה=2006|מקום הוצאה=מבשרת ציון|ISBN=9657187427}}
* קרן טמיר ו[[יעקב בר-סימן-טוב]], '''[https://jerusaleminstitute.org.il/publications/ההתנתקות-מחבל-עזה-ומצפון-השומרון/ ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה]''', [[מכון ירושלים לחקר ישראל]], 2007
* [[ארי שביט]], '''חלוקת הארץ''' – ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005
* [[חיים משגב]] ואודי לבל (עורכים), '''בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר''', [[הוצאת כרמל]], 2009
*[[יעקב בר-סימן-טוב]], '''[https://jerusaleminstitute.org.il/publications/תכנית-ההתנתקות-הרעיון-ושברו/ תוכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו]''', [[מכון ירושלים למחקרי מדיניות|מכון ירושלים לחקר ישראל]], 2009
* אורלי צרפתי, '''מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד''', [[הוצאת אוניברסיטת תל אביב]] ו[[הספרייה הציונית]], 2010
* [[אלישיב רייכנר]], '''כתום המאבק - גוש קטיף במערכה''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]]{{הערה|[http://www.ybook.co.il/htmls/כתום_המאבק.aspx?c0=20841&bsp=13577 דף הספר]}}
* [[ידידיה מאיר]] ו[[סיון רהב-מאיר]], '''ימים כתומים''', [[ידיעות ספרים|ידיעות אחרונות]], [[ספרי חמד]], [[2006]], {{ISBN|9654822563}}
* אלבום תיעוד המאבק, '''[[שחר כתום]]'''
* ענת רוט, '''לא בכל מחיר: מגוש קטיף עד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל''', [[הוצאת ידיעות ספרים]], 2014
* [[שאול מופז]], '''המסע הישראלי שלי''', [[ידיעות ספרים]], 2022, עמודים 329–348
* [[מרדכי נאור]], '''ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל''', [[יד יצחק בן-צבי]], 2019, הפרק "ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון: פינוי או 'עקירה'?", עמ' 215–238.

== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Israel's unilateral disengagement plan|שם ויקישיתוף=תוכנית ההתנתקות|ויקישיתוף 2=Category:Gush Katif|שם ויקישיתוף 2=היישובים היהודיים בגוש קטיף|ויקיציטוט=תוכנית ההתנתקות}}{{ארכיון בספרייה הלאומית|990038497660205171|אסף פרסומים מתקופת ההתנתקות}}

=== מסמכים ===
* [https://web.archive.org/web/20071016064743/http://sela.pmo.gov.il/PMO/Hitnatkut/HomePage.htm תוכנית ההתנתקות] באתר משרד ראש הממשלה
* [http://www.knesset.gov.il/docs/heb/vote_disengagement.htm פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות] הצבעה בקריאה ראשונה
* [https://web.archive.org/web/20050515083135/http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/law/1982/1982.pdf חוק יישום תוכנית ההתנתקות] ו[https://web.archive.org/web/20060306140018/http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/law/1985/1985.pdf תיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות], באתר הכנסת
* {{ynet||מכתב הנשיא בוש|2902767|15 באפריל 2004}}
* {{ynet|ynet|ההתנתקות: נאומו המלא של ראש הממשלה|2994791|25 באוקטובר 2004}}

=== חדשות===
* {{הווידאופדיה|9zUkuTlaRZE|ההתנתקות}}
* [http://www.nrg.co.il/online/1/HP_444.html חדשות ההתנתקות - אתר nrg] מבית [[מעריב]]
* {{ynet||התנתקות|topics/התנתקות}}
* [http://www.nrg.co.il/online/1/HP_751.html חצי שנה לתוכנית ההתנתקות], ריכוז כתבות ומאמרים באתר [[nrg מעריב]]
* {{הארץ|תומר זרחין|שר המשפטים, דניאל פרידמן, חתם על המלצת חנינה למתנגדי ההתנתקות|1.1247764|26 בפברואר 2009}}
* התוכנית '''דין וחשבון''' עם [[רינו צרור]] המסכמת את אירועי הפינוי. [https://web.archive.org/web/20070927013433/http://www.col.org.il/pics/inbox/8822595_0.7994.wmv ראו קישור לצפייה] (נפתח כקובץ מדיה)

=== ידיעות, כתבות ומאמרים ===
====על תוכנית ההתנתקות====
* {{nrg|[[בן כספית]]|כך נולדה תוכנית ההתנתקות|958/042|16 ביולי 2005|1|}}
* [http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=72545 סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה] - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון ב[[פרש (אתר)|פרש]])
* {{ynet|דניאל אדלסון|3 שנים לתרדמת: שרון רצה לצאת מעזה לתמיד|3650156|4 בינואר 2009}}
* [http://reut-institute.org/he/Publication.aspx?PublicationId=153 השפעת תוכנית ההתנתקות על "איום המדינה האחת"], אתר ראות
* {{מערכות1|ורד וינוקור-חי ויותם אמיתי|מתנתקים מההתנתקות|402|2005}}
* {{המכון הישראלי לדמוקרטיה|ענת רוט ואשר אריאן|סוד הכוח: מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתכנית ההתנתקות|books/2617|2006}}
* {{המכון הישראלי לדמוקרטיה|דניאל צידון ו[[דוד ברודט]]|מחיר ההינתקות: השלכות כלכליות (הכנס הכלכלי השלושה-עשר, יולי 2005)|books/2663|מאי 2006}}
* {{TheMarker|ניצן כהן|מקור מדיני בכיר: עלות ההתנתקות תגיע ל-6 מיליארד שקל - פי שלושה מהסכום שהוקצה לה בתקציב 2005|1.275754|6 בינואר 2005}}
* {{וואלה|רחביה ברמן|ההיסטוריה של תוכנית ההתנתקות|699863|19 במאי 2005}}

====על הפינוי עצמו====
* {{nrg|nrg מעריב|כשהדמעה זלגה מהעין|976/005|25 באוגוסט 2005|1|}}
* {{הארץ|אסתר זנדברג|פח זבל עם נוף לים של עזה|1.1040616|1 בספטמבר 2005}}
* {{הארץ|רון פרסלר|האיומים, ההכנות, המועקה והפרידה. חמש שנים להתנתקות, זיכרון של קצין מפנה|1.1216183|6 באוגוסט 2010}}
* יותם אמיתי ו[[הדס מינקה-ברנד]], [https://www.maarachot.idf.il/media/kgqpl0cl/עכשיו-ובימים-האחרים.pdf עכשיו ובימים האחרים - הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית], [[מערכות]] 429, עמודים 17–18
* אליקים העצני, [https://www.inn.co.il/news/559143 היום נצרים  מחר תל אביב], באתר [[ערוץ 7]], 1 בספטמבר 2005
* יצחק בם, [https://www.news1.co.il/archive/003-D-10166-00.html?tag=14-44-56&au=True אלימות המשטרה ומעצרי השווא], באתר [[News1 מחלקה ראשונה]], 9 במאי 2005
* אבירם זינו, [https://www.news1.co.il/archive/001-D-68928-00.html?tag=14-36-00&au=True הילדות מחברון "יבלו" את הפסח במעצר], באתר [[News1 מחלקה ראשונה]], 20 באפריל 2005

====על הסיקור התקשורתי====
* הזירה הלשונית - [[רוביק רוזנטל]] ב־[[nrg מעריב]]:
** {{nrg||הזירה הלשונית: קייטנת מעשיהו|955/132|8 ביולי 2005|1|}}
** [http://www.nrg.co.il/images/sofshavua/hitnatkut_akira.html השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה]
* {{קשר1|אורלי צרפתי|מיתוסים בשירות המאבק: סיקור ההתנתקות בעתון הצופה|36/36_tsarfati2|סתיו 2007, עמ' 156–166}}

====על תוצאות ההתנתקות====
* {{הארץ|ארי שביט|האם ההתנתקות הצליחה?|1.1118413|5 ביולי 2006}} - ה[[רמטכ"ל]] [[משה יעלון]], [[דב וייסגלס]], ראש ה[[שב"כ]] [[אבי דיכטר]] וראש [[מרצ]] [[יוסי ביילין]] מנתחים האם ההתנתקות הצליחה
* {{המכון הישראלי לדמוקרטיה|[[יאיר שלג]]|המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי ישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן|books/4863|2007}}
* [https://www.kan.org.il/page.aspx?landingpageid=1221 15 שנים להתנתקות], [[כאן חדשות]], [[2020]]

===יצירות על ההתנתקות===
* [http://masoret.hevre.co.il/hydepark/item.asp?id=2223&cat_id=1 'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10]{{קישור שבור|date=יולי 2020 |bot=InternetArchiveBot |fix-attempted=yes }} - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד הדרום לשעבר דן הראל.
* פרקים בספר 'התפכחות', מאת דן מרגלית, הוצאת זמורה ביתן, 2009 - ביקורת חריפה על תהליך קבלת ההחלטות ועל התוכנית עצמה.
*תמר וולף-מונזון, [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/27/TWM-27.pdf 'ציר כיסופים': שירה בעקבות תוכנית ההתנתקות], [http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/Pages/27.aspx '''עיונים''' 27], 2017, [http://bgri-press.bgu.ac.il/cgi-webaxy/item?index הוצאת מכון בן-גוריון], אונ. בן-גוריון, עמ' 73 - 107
* "[[התנתקות (סרט)|התנתקות]]" - סרט של [[עמוס גיתאי]] עם [[לירון לבו]] ו[[ז'ולייט בינוש]] ([[2007]]).

=== אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות ===
* [https://web.archive.org/web/20070213104212/http://www.gamla.org.il// "שנית גמלא לא תיפול", מתוך InternetArchive]
* אתר [http://www.yadkatif.com "יד קטיף"] - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות

=== הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון ===
* [http://www.mkatif.org/Web/He/Default.aspx מרכז קטיף בניצן] {{Webarchive|url=https://web.archive.org/web/20120904210106/http://www.mkatif.org/Web/He/Default.aspx |date=2012-09-04 }}
* [http://www.gushkatif.022.co.il/BRPortal/br/P100.jsp מוזיאון גוש קטיף בירושלים]

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{היסטוריה של מדינת ישראל}}
{{הסכסוך הישראלי פלסטיני}}
{{האינתיפאדה השנייה}}
{{תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים ישראל-ערב}}{{אריאל שרון}}
[[קטגוריה:תוכנית ההתנתקות|*]]
[[קטגוריה:האינתיפאדה השנייה]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני]]
[[קטגוריה:2005 בישראל]]
[[קטגוריה:הגירה בכפייה]]
[[קטגוריה:אריאל שרון]]