הצגת המקור של הדף "R-7 סמיורקה"

{{טיל
|תמונה=[[קובץ:R-7 (7A) misil.svg|מרכז|250px]]
|כיתוב=סרטוט של טיל ה־R-7
|ייעוד=טיל בליסטי
|ארץ ייצור={{דגל|ברית המועצות||+}}
|פיתוח=[[סרגיי קורוליוב]]
|יצרן=[[תאגיד הטילים והחלל אנרגיה|OBK-1]]
|עלות יחידה=
|שימוש ראשון=15 במאי 1957
|פעילות מבצעית=
|מלחמות ומבצעים=[[המלחמה הקרה]]
|כניסה לשירות=1959
|יציאה משירות=27 בפברואר 1968
|משתמשים=[[חיל הטילים האסטרטגיים של רוסיה]]
|פלטפורמת שיגור=
|גרסאות=R-7A
|שלב1=4 × RD-107
|שלב2=1 × RD-108
|שלב3=
|הנעה=[[RP-1]]/[[חמצן|חמצן נוזלי]]
|משקל=279,100 [[ק"ג]]
|אורך=33.5 [[מטר]]ים
|קוטר=2.95 [[מטר]]ים (ללא המאיצים)
|מוטת כנפיים=
|מהירות=6-7 קילומטרים בשנייה
|טווח=8,800 [[ק"מ]]
|תקרת גובה=
|גובה טיסה=
|ראש קרבי=ראש נפץ גרעיני
|מרעום=
|הנחיה=אינרציאלית עם בקרת רדיו
|חדירת פלדה=
|חדירת בטון=
}}
'''R-7 סמיורקה''' (ב[[רוסית]]: '''Р-7 Семёрка'''; [[קוד דיווח נאט"ו]] '''SS-6 Sapwood'''; בתוך ברית המועצות: '''8K71'''{{הערה|על פי GRAU}}) הוא שמו של ה[[טיל בליסטי בין-יבשתי|טיל הבליסטי הבין־יבשתי]] הראשון בעולם. הטיל שימש כבסיס ל[[משגר לוויינים|משגר הלוויינים]] [[סויוז (משגר)|סויוז]].

הטיל היה בשירות [[הכוחות המזוינים של ברית המועצות]] החל משנת 1959 ועד ליציאתו משירות בשנת 1968, בזמן [[המלחמה הקרה]].

== פיתוח ==
עבודת הפיתוח החלה בשנת 1953 ב־[[תאגיד הטילים והחלל אנרגיה|OKB-1]], עם דרישה לתכנון טיל דו־שלבי של 170 טון לטווח של 8,000 ק"מ עם יכולת נשיאה של [[ראש קרב|ראש נפץ]] במשקל 300 ק"ג. לקראת סוף 1953 נערכו ניסויים קרקעיים ראשוניים, בעקבותיהם עבר הדגם הראשוני התאמות רבות ודגם סופי לא אושר עד מאי 1954. משנת [[1954]] העבודות רוכזו במשרד תכנון בראשות [[סרגיי קורוליוב]] ולצורכי פיתוח מערכת הבקרה הועסק צוות בראשות [[ניקולאי פיליוגין]]. הניסוי הראשון של הטיל החדש, בעל שם הקוד 8K71, התבצע ב־[[15 במאי]] [[1957]] מ[[בייקונור|קוסמודרום בייקונור]]. שרפה באחד הטילים המחוברים הובילה להתרסקותו 400 ק"מ מהאתר. לאחר ניסוי כושל נוסף, בוצעה הטיסה המוצלחת הארוכה הראשונה של כ־6,000 ק"מ ב־[[21 באוגוסט]]. [[סוכנות הטלגרף הרוסית]] הודיעה על כך ב־26 באוגוסט. גרסה מותאמת של הטיל הכניסה את [[ספוטניק 1]] למסלול ב־4 באוקטובר, ואת [[ספוטניק 2]] ב־[[3 בנובמבר]].

לאחר ניסויים ראשוניים אלו, התברר שנדרשים מספר שינויים וטיסות הניסוי לא הושלמו עד דצמבר 1959. תוצאתו של הפיתוח הנוסף הייתה ה־8K74, שבהשוואה ל־8K71 היה קל יותר, בעל מערכות ניווט טובות יותר, מנועים חזקים יותר ויכולת לשאת כמות גדולה יותר של דלק, כך שהטווח שלו גדל ל־12,000 ק"מ ומטען הנשיאה שלו גדל ל־5,370 ק"ג. ראש הנפץ נוסה ב[[נובאיה זמליה]] באוקטובר 1957, ופעם נוספת ב־1958, ונשא מטען מוערך של 2.9 מגהטון TNT.

גרסאות ה־8K71 וה־8K74 יוצרו כ־R-7 ו־R-7A. הטילים נפרסו במלואם ב־1962 והוצאו משימוש ב־1968. אך הם עדיין שימשו לחקר החלל, שם עברו פיתוח נוסף ל[[ווסטוק (משגר)|ווסטוק]] ול[[ווסחוד (משגר)|ווסחוד]] ולאחר מכן למשגרי סויוז.

==תיאור==
אורכו של ה־R-7 היה 34 מטר, קוטרו 3 מטרים ומשקלו 280 טון. הטיל היה [[מנוע דו-שלבי|דו־שלבי]] שהונע במנועים רקטיים של [[חמצן]] נוזלי ו[[קרוסין]] והיה בעל יכולת לשאת את מטענו לטווח של כ־8,800 ק"מ עם דיוק של בסביבות 5,000 מטר. בעל יכולת לשאת ראש נפץ גרעיני אחד עם עוצמה שקולה ל-3 [[מגהטון TNT]]. השיגור ההתחלתי הואץ באמצעות 4 טילים שחוברו אליו, ושהיוו את השלב הראשוני עם מנוע תומך מרכזי שהניע הן את השלב הראשון והן את השלב השני. מערכת ההנחיה הייתה [[מערכת הנחיה אינרציאלית|אינרציאלית]] עם בקרת רדיו של רקטות ורנייר קטנות להיגוי.

==היסטוריה מבצעית==
יחידת הטילים האסטרטגיים הראשונה הפכה למבצעית ב־9 בפברואר 1959 בפלסצק בצפון מערב [[רוסיה]]. ב־[[15 בדצמבר]] 1959 ניסתה היחידה לראשונה את הטיל שלה. טילי ה־R-7 נחשבו לכישלון כמערכות נשק. רק שישה אתרי שיגור בסה"כ הפכו למבצעיים, 4 ב[[קוסמודרום פלסצק]] ושניים ב[[קוסמודרום בייקונור]] שב[[קזחסטן]]. עלות המערכת הייתה גבוהה, בעיקר עקב הקושי בהרכבתה באתרי השיגור הגדולים שהיה הכרח למקמם באזורים מבודדים. בנקודת זמן מסוימת, כל אתר שיגור תוכנן לעלות כ־5% מתקציב ההגנה הסובייטי. מחירים גבוהים אלו לא היו יחידים במינם לדור הראשון של הטילים וארצות הברית חוותה בעיות דומות.

בנוסף למחיר, לטיל היו בעיות מבצעיות נוספות. עם טיסות הריגול של ה[[לוקהיד U-2]], מתחמי השיגור הענקיים של ה־R-7 לא היו יכולים להיות מוחבאים וניתן היה לצפות שהם יושמדו במהירות בכל [[מלחמה גרעינית]]. להכנת טיל ה־R-7 הענקי לשיגור נדרשו כמעט 20 שעות, ולא ניתן היה להשאירו בכוננות במשך יותר מיום בשל מערכת הדלק ה[[קריוגני]]ת שלו. לפיכך, הכוח הסובייטי היה חסר סיכוי נגד הטילים הבליסטיים האמריקאיים, ואפילו [[מפציץ|מפציצים]] יכולים היו להשמידו. הכישלון של ה־R-7 דחף את ברית המועצות לפתח דור שני של טילים שיוכלו לשמש כמערכות נשק יעילות יותר.

בסך הכול השירות הוגבל ללא יותר מ־10 טילים מחומשים גרעינית שפעלו באותו הזמן. [[כן שיגור]] אחד היה מבצעי בבייקונור ובין שישה לשמונה היו מבצעיים בפלסצק.

==ראו גם==
*[[ווסטוק (משגר)]]
*[[ווסחוד (משגר)]]

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{משגרים}}

[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:טילים בליסטיים סובייטיים]]
[[קטגוריה:טילי קרקע-קרקע]]
[[קטגוריה:נובאיה זמליה]]