ג'ון מקטאגרט

ג'ון מקטאגרט
John McTaggart

דיוקן של מקטאגרט מאת רוג'ר פריי
לידה	3 בספטמבר 1866 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	18 בינואר 1925 (בגיל 58) לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום לימודים	מכללת קליפטון
מוסדות	אוניברסיטת קיימברידג'
זרם	הגליאניזם, אידיאליזם בריטי
תחומי עניין	פילוסופיה
עיסוק	פילוסוף, מרצה באוניברסיטה
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פרסים והוקרה	עמית האקדמיה הבריטית

ג'ון מקטאגרט אליס מקטאגרט (באנגלית:John McTaggart Ellis McTaggart ‏; 3 בספטמבר 1866 - 18 בינואר 1925) בקיצור גמ"א מקטאגרט (J. M. E. McTaggart) היה פילוסוף אנגלי, ששימש במשך מרבית חייו מרצה לפילוסופיה בטריניטי קולג' בקיימברידג'. הוא היה חסיד שלהאידיאליסט הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל ואחד ההוגים הבולטים מבין האידיאליסטים הבריטיים. מקטאגרט ידוע גם בזכות מאמרו "אי־ממשותו של הזמן" (The Unreality of Time) משנת 1908, שבו הוא טוען שהזמן אינו ממשי, שנחשב למאמר קאנוני בתחום הפילוסופיה של הזמן.

ביוגרפיה

מקטאגרט נולד בלונדון לבני הדודים פרנסיס אליס, בנו של תומאס פלור אליס וקרוליין אליס. הוא נולד בשם ג'ון מקטאגרט אליס, על שם דוד-רבא שלו, סר ג'ון מקטאגרט . לאחר מכן, משפחתו קיבלה את שם המשפחה מקטאגרט כתנאי לירושה מאותו דוד, וכך נוצר שמו המלא.

מקטאגרט למד בקליפטון קולג' בבריסטול, ולאחר מכן בטריניטי קולג' בקיימברידג' בשנת 1885. שם למד לתואר הראשון תחת הנרי סידג'וויק וג'יימס וורד, וסיים בהצטיינות. הוא נבחר ב-1891 למלגת פרס טריניטי על בסיס עבודת גמר על 'מדע הלוגיקה' של הגל. מקטאגרט היה נשיא מועדון הדיבייט "אגודת האיחוד" (Union Society), וחבר באגודת שליחי קיימברידג' (Cambridge Apostles). ב-1897 מונה לתפקיד מרצה לפילוסופיה. במאי 1902 הוא קיבל את תואר הכבוד Doctor Litterarum .

הוא מת בלונדון ב-18 בינואר 1925.

חיים אישיים

בשנת 1899 הוא התחתן עם מרגרט אליזבת בירד בניו זילנד, אותה פגש בעת ביקור אמו (שגרה אז ליד ניו פלימות', טרנאקי). לבני הזוג לא היו ילדים.^{[דרוש מקור]}

למרות שנטה לרדיקליות בצעירותו, בהמשך חייו נעשה שמרני יותר ויותר, ואף השפיע על גירושו של ברטרנד ראסל מטריניטי קולדג' בגלל הפציפיזם שלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.^{[דרוש מקור]} למרות השמרנות שלו הוא היה חסיד של זכות בחירה לנשים, ולמרות שהיה אתאיסט מנעוריו היה מאמין נחרץ חיי נצח והגן על הכנסייה האנגליקנית.^{[דרוש מקור]}

קריירה

מחקרים הגליאניים

עבודתו הקודמת של מקטאגרט הוקדשה לחשיפה וביקורת על השיטות והמסקנות המטפיזיות של הגל ויישומן בתחומים אחרים.

ב-1896 התפרסם חיבורו המלא הראשון Studies in Hegelian Dialectic (מחקרים בדיאלקטיקה הגליאנית), גרסה מורחבת של עבודת הדוקטורט שלו שהתמקדה בשיטה הדיאלקטית של 'מדע הלוגיקה' להגל.

ב-1901 התפרסם חיבורו השני Studies in Hegelian Cosmology (מחקרים בקוסמולוגיה הגליאנית) שמכוונת יותר לביקורת על יישומם של רעיונות הגליאניים שנעשו, הן על ידי הגל והן על ידי הגליאנים מוקדמים, בתחומי האתיקה, הפוליטיקה והדת. בספר זה כבר מופיעות מספר מתורותיו הייחודיות, למשל, אמונתו בחיי נצח אנושיים.

ב-1910 פורסם ספרו האחרון שהוקדש באופן ישיר להגל והיה פרשנות ל"לוגיקה" שלו (A Commentary on Hegel's "Logic"). בחיבור זה ניסה להסביר ובמידה מסוימת להגן על הטיעון המרכזי של 'מדע הלוגיקה'.

אי-ממשותו של הזמן

מקטאגרט ידוע היום בעיקר בזכות הניסיון שלו להוכיח שמושג הזמן שלנו כרוך בסתירה, ולפיכך המציאות לא יכולה להיות זמנית. מכאן נובע שתפיסת הזמן שלנו היא אשליה, ושהזמן עצמו הוא אידיאלי בלבד. טיעון זה מכונה גם "פרדוקס מקטאגרט".

הטיעון הופיע לראשונה ב-1908 במאמר בכתב העת המדעי Mind תחת הכותרת "אי-ממשותו של הזמן" ("The Unreality of Time"). בפתח מאמרו הציג את מטרת הטיעון כך:

אין ספק שזה נראה פרדוקסלי ביותר לטעון שהזמן אינו מציאותי, ושכל ההצהרות הקשורות בממשותו שגויות. [...] ובכל זאת בכל הדורות האמונה בחוסר המציאות של הזמן התגלתה כאטרקטיבית במיוחד. בפילוסופיה ובדת של המזרח אנו מוצאים כי לדוקטרינה זו חשיבות קרדינלית. ובמערב, שבו הפילוסופיה והדת קשורות פחות, אנו מוצאים שאותה דוקטרינה חוזרת על עצמה ללא הרף, הן בקרב פילוסופים והן בקרב תיאולוגים. התיאולוגיה לעולם לא מבדילה את עצמה מהמיסטיקה למשך תקופה ארוכה, וכמעט כל המיסטיקה שוללת את מציאות הזמן. בפילוסופיה, שוב, הזמן מטופל כבלתי מציאותי על ידי שפינוזה, על ידי קאנט, על ידי הגל ועל ידי שופנהאואר. בפילוסופיה של ימינו שתי התנועות החשובות ביותר [...] הן אלו המביטות אל הגל ואל מר ברדלי. ושתי האסכולות הללו מתכחשות למציאות הזמן. [...] אני מאמין שהזמן הוא לא אמיתי. אבל אני עושה זאת מסיבות שאינן, לדעתי, בשימוש על ידי אף אחד מהפילוסופים שהזכרתי, ואני מציע להסביר את טעמי במאמר זה.

המקור באנגלית

It doubtless seems highly paradoxical to assert that Time is unreal, and that all statements which involve its reality are erroneous. Such an assertion involves a far greater departure from the natural position of mankind than is involved in the assertion of the unreality of Space or of the unreality of Matter. So decisive a breach with that natural position is not to be lightly accepted. And yet in all ages the belief in the unreality of time has proved singularly attractive.

In the philosophy and religion of the East we find that this doctrine is of cardinal importance. And in the West, where philosophy and religion are less closely connected, we find that the same doctrine continually recurs, both among philosophers and among theologians. Theology never holds itself apart from mysticism for any long period, and almost all mysticism denies the reality of time. In philosophy, again, time is treated as unreal by Spinoza, by Kant, by Hegel, and by Schopenhauer. In the philosophy of the present day the two most important movements (excluding those which are as yet merely critical) are those which look to Hegel and to Mr. Bradley. And both of these schools deny the reality of time. Such a concurrence of opinion cannot be denied to be highly significant -- and is not the less significant because the doctrine takes such different forms, and is supported by such different arguments.

I believe that time is unreal. But I do so for reasons which are not, I think, employed by any of the philosophers whom I have mentioned, and I propose to explain my reasons in this paper.

מקטאגרט הציג לראשונה את המושגים של "סדרה A" ו"סדרה B" (A series and B series), המייצגים שתי דרכים שונות שבהן נראה שאירועים לוקחים חלק בזמן.

• "סדרה A" ניתן ביטוי לתפיסה היומיומיים שלנו לגבי עבר, הווה ועתיד.
• "סדרה B" מארגנת את מכלול העצמים והמאורעות על פי יחסי זמן וכוללת את היחסים "מוקדם", "בו־זמני", "מאוחר", ועוד אינספור יחסים דומים.

לטיעון של מקטאגרט נגד הזמן ישנם שני שלבים. ראשית, הוא טוען שסדרה A חיונית לזמן. בסדרה B לא משתנה דבר, כי כל אירוע יתפוס תמיד את אותה עמדה בזמן. לעומת זאת, בסדרהA, דברים באמת משתנים כשההווה מתקדם, ומקטאגרט טען כי הזמן כרוך בשינוי כלשהו, מהעתיד להווה לעבר.

שנית, מקטאגרט טוען כי סדרה A אינה יכולה להתקיים. היות עתיד, הווה ועבר הן תכונות סותרות שאינן מתיישבות זו עם זו. אירועי יכול להיות בעתיד או בעבר אך לא בשניהם. עם זאת, טוען מקטאגרט, לכל אירוע יש שלוש התכונות הללו. מאחר שהתכונות הללו סותרות, הוא מסיק שהן אינן אמיתיות. אם סדרה A חיונית לקיומו של זמן אבל היא אינה קיימת, אז גם הזמן אינו קיים. הזמן אינו אמיתי. הוא מסיק שהמציאות היא אל-זמנית ואין בה שינוי, אף שאנחנו לא יכולים אלא לתפוש את הדברים בזמן. לפי מקטאגרט אנחנו כאילו מביטים בעולם מבעד לחלון שהזגוגית שלו אדומה, ולכן נדמה לנו בטעות שהעולם הוא אדום.

הטיעון הופיע שוב מאוחר יותר בפרק ה-33 'זמן', בכרך השני של חיבורו 'טבע הקיום', שפורסם ב-1927 לאחר מותו.

טבע הקיום

בעבודתו המאוחרת יותר, במיוחד בחיבורו 'טבע הקיום' (The Nature of Existence) בשני כרכים בשנים 1921–1927, מקטאגרט פיתח שיטה מטפיזית משלו. האלמנט המפורסם ביותר הוא ההגנה שלו על אי־ממשותו של הזמן, אבל מלבד זאת, ב'טבע הקיום' מקטאגרט הגן על תפיסה הגליאנית דומה של היקום לזו של עבודתו הקודמת, לא על בסיס הדיאלקטיקה של הגל אלא על בסיס מטאפיזיקה המודרנית יותר.

מקטאגרט הגיע למסקנה שהעולם אינו מורכב מכלום מלבד נשמות, שכל נשמה קשורה לאחת או יותר מהאחרות באהבה. הוא טען נגד האמונה באלוהים מכיוון שהוא הכחיש את המוחלט כל אישיות בודדת (ובכך הצדיק את האתאיזם שלו). הפילוסופיה שלו, לעומת זאת, הייתה אופטימית ביסודה. מקטאגרט האמין שכל אחת מהנשמות (המזוהות עם בני אדם) היא אלמותית והגן על רעיון גלגול הנשמות. מקטאגרט החזיק בדעה שכל "אני" חסר מקור (unoriginated) ובלתי ניתן להריסה (indestructible).

השפעה וביקורת

באוטוביוגרפיה שלו, נורברט וינר, תיאר את מקטאגרט כמורם וחברם של ברטרנד ראסל ו-ג.א. מור. ואף העניק לשלישייה את הכינוי "מסיבת התה המטורפת של טריניטי" (עם מקטאגרט בתור בנמנמן). יחד עם ראסל ומור, מקטאגרט היה חבר בשליחי קיימברידג' (Cambridge Apostles) שבאמצעותם תהיה לו השפעה אישית על דור שלם של סופרים ופוליטיקאים (ככל הנראה מעורבותו עם השליחים חפפה לזו של, בין היתר, חברי קבוצת בלומסברי).

מקטאגרט היה התומך המשפיע ביותר של האידיאליזם הנאו-הגליאני בקיימברידג' בזמן שראסל ומור מחו נגדו, וכן היה מורה והיכרות אישית של שני הגברים. לצד פרנסיס הרברט ברדלי מאוקספורד הוא נחשב לנציג הבולט מבין האידיאליסטים הבריטיים ששרדו.

המאמר "אי-ממשתו של הזמן" של מקטאגרט נדון בהרחבה בספרות הפילוסופית. ההיסטוריונית של הפילוסופיה אמילי תומאס העירה ב-2020 כי ”הביקורות לא פסקו לאורך המאה ה-20. המאמר של מקטאגרט כלל רק 17 עמודים. פילוסופים כתבו עליו מאז עשרות אלפי עמודים. הוגים בני המאה ה-21 ציטטו אותו יותר מ-1600 פעמים עד כה – הישג יוצא דופן למאמר ישן שהתפרסם בכתב עת. ואם חשבתם שמתקפות אלה שחקו את הטיעון של מקטאגרט, אתם טועים – הן עוררו אותו לחיים.”. לפי ירון סנדרוביץ, ”מעטים הם אלה שאימצו את מסקנת טיעונו, אך הבחנתו בין שתי סדרות הזמן, שעליה הוא מבוסס, קובעת עד עצם היום הזה את מסגרת הדיון במטאפיזיקה של הזמן”.

ביבליוגרפיה

ספרים

• 1893 The Further Determination of the Absolute (privately printed)
• 1896 Studies in the Hegelian Dialectic Cambridge University Press.
• 1901 Studies in Hegelian Cosmology Cambridge University Press, revised second edition 1918.
• 1906 Some Dogmas of Religion London: Arnold.
• 1910 A Commentary on Hegel's 'Logic' Cambridge University Press.
• 1916 Human Immortality and Pre-existence London: Arnold.
• 1921–27 The Nature of Existence: in two volumes, Cambridge University Press: Volume 1 (idem) 1921; Volume 2 (idem) 1927.
• 1934 Philosophical studies, edited with an introduction by S.V. Keeling. London: Arnold.

מאמרים

• 1892, "The Changes of Method in Hegel's Dialectic", Mind v.1, pp. 56–71 & 188–205.
• 1895, "The Necessity of Dogma", International Journal of Ethics 5, pp. 147–16.
• 1896, "Hegel's Theory of Punishment", International Journal of Ethics 6, pp. 479–502.
• 1897, "Hegel's Treatment of the Categories of the Subjective Notion", Mind 6, pp. 164–181 & 342–358.
• 1897, "The Conception of Society as an Organism", International Journal of Ethics 7, pp. 414–434.
• 1900, "Hegel's Treatment of the Categories of the Idea", Mind 9, pp. 145–183.
• 1904, "Human Pre-Existence", International Journal of Ethics, pp. 83–95.
• 1902, "Hegel's Treatment of the Categories of Quality", Mind 11, pp. 503–526.
• 1903, "Some Considerations Relating to Human Immortality", International Journal of Ethics 13, pp. 152–171
• 1904, "Hegel's Treatment of the Categories of Quantity", Mind 13, pp. 180–203.
• 1908, "The Unreality of Time", Mind 17, pp. 457–474.
• 1908, "The Individualism of Value", International Journal of Ethics 18, pp. 433–445.
• 1909, "The Relation of Time and Eternity", Mind 18, pp. 343–362.
• 1915, "The Meaning of Causality", Mind 24, pp. 326–344.
• 1923, "Propositions Applicable to Themselves", Mind 32, pp. 462–464.

לקריאה נוספת

• ירון סנדרוביץ, פילוסופיה של הזמן, הוצאת רסלינג

• John McTaggart Ellis McTaggart, by G. Lowes Dickinson, with chapters by Basil Williams & S.V. Keeling. Cambridge: At the University Press (1931).
• An Examination of McTaggart's Philosophy, by C. D. Broad in two volumes, extracts from which are online: Volume 1 published 1933; Volume 2 published 1938 at Cambridge University Press.
• Truth, Love and Immortality : An Introduction to McTaggart's Philosophy, by P. T. Geach. London: Hutchinson (1979).
• "McTaggart, John McTaggart Ellis (1866–1925)", by Thomas Baldwin in Routledge Encyclopedia of Philosophy, ed. E. Craig (1998).
• McTaggart's Paradox, by R. D. Ingthorsson. New York: Routledge (2016).

קישורים חיצוניים

• John McTaggart Ellis McTaggart באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
• John M. E. McTaggart באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• אמילי תומאס, "קודם, עכשיו ואחר כך" באתר אלכסון