מזבח העולה

ציור דמיוני של מזבח העולה, 1901

מזבח העולה (מכונה גם מזבח החיצון או המזבח סתם; בתקופת המשכן כונה גם מזבח הנחושת ומזבח אדמה) הינו אחד מכלי-הקודש המרכזיים בפולחן היהודי, בתחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון והשני. מזבח העולה נקרא גם "מזבח החיצון" כיון שהוא עמד מחוץ להיכל בבית המקדש.

תולדות המזבח

לפני מתן תורה

מזבח ככלי מרכזי לעבודת האל מופיע במקרא כבר בסיפור על קין והבל (בראשית ד'), אשר הקריבו חלק מתוצרתם החקלאית כמנחה לה'. לפי מסורת חז"ל כבר אדם הראשון הקריב את הפר הראשון שנברא כקורבן תודה לאל על בריאתו ובריאת העולם וכלל היצורים, וכן ככפרה על חטאו וחטא אשתו (תלמוד בבלי מסכת חולין ס' ע"א). במזבח שהקים נח לאחר צאתו מהתיבה כבר קיימת הבחנה בין בעלי-חיים ראויים להקרבה לבין אלו שאינם ראויים, והקורבן הוגדר (כפי שיוזכר רבות בדורות הבאים) כ"ריח ניחוח" לה' (בראשית ח' כ"א). מזבחות רבים נבנו בידי האבות, והמיוחד בהם הוא המזבח עליו נעקד יצחק בארץ המוריה שלפי המסורת הוקם במקום המזבח שהקים אדם הראשון, ובמקום שבו עתיד לעמוד המזבח בימי הבית הראשון והשני.

המשכן

ערך מורחב – מזבח הנחושת

מאוחר יותר, בציווי הקמת המשכן נכלל מזבח הנחושת בין כליו, וזה שימש (יחד עם שאר המשכן) עד הקמת בית המקדש. התורה מצווה להקים את המזבח מאדמה (=אבנים), ואוסרת לסתת את אבניו בכלי ברזל (ספר שמות, כ', כ'-כ"ב).

בית המקדש הראשון

המזבח שהקים שלמה בבית המקדש הראשון היה עשוי גם הוא מנחושת אך היה גדול בהרבה ממזבח הנחושת של משה, ומכל מקום מבנהו אינו מפורט.

אחז מלך יהודה הזיז את המזבח שעשה שלמה והציב במקומו מזבח בדמות המזבח שהיה בדמשק, שככל הנראה סולק בידי חזקיהו בנו והמזבח חזר למקומו עד שנהרס במהלך חורבן הבית הראשון.

בית המקדש השני

כאשר שבו גולי בבל לירושלים והחלו לבנות מחדש את המקדש הם החלו ראשית לבנות את המזבח, שהוסיף לתפקד גם לאחר שנעצרה הבניה בעקבות כתבי השטנה של צרי יהודה, על פי המסורת הקובעת "שמקריבין אף על פי שאין בית" (תלמוד בבלי זבחים, ס"ב ע"א). מאוחר יותר הושלמה בניית בית המקדש השני כולו.

במהלך כיבוש ארץ ישראל על ידי יוון ציווה אנטיוכוס אפיפנס להקריב על המזבח קרבנות לזאוס, דבר שהוביל למרד החשמונאים ועליית החשמונאים לשלטון.

לאחר טיהור המקדש בידי הכהנים ממשפחת חשמונאי הרסו הללו את המזבח הישן וגנזו את אבניו, וצורתו של המזבח החדש שהקימו מפורטת במשנה במספר מקומות. עם חורבן בית שני נהרס המזבח ופסקה עבודת הקרבנות במקדש.

המזבח שהקימו בני חשמונאי היה בנוי מארבע שכבות בגדלים שונים ששיוו למזבח צורה מדורגת. בתחתית ניצב ה"יסוד" ששטח בסיסו היה 32x32 אמות וגובהו אמה, ועליו הוצבו ה"סובב" וה"כרכוב". על ארבע פינותיו העליונות של הכרכוב הוצבו ארבע "קרנות המזבח". בצידו הדרומי היה למזבח כֶבֶשׁ מרכזי באמצעותו עלו הכהנים לגג הכרבוב, ולצידו היו שני כבשים קטנים ששימשו את היסוד והסובב. ליד הקרן הדרומית-מערבית הוצבו 2 ספלים עליהם נוסכו היין או המים שהובאו כנסכים לקרבנות. על גג הכרכוב הונחו שלושה (או ארבעה לדעה אחת) ציבורי עצים ("מערכות") שדלקה בהם "אש התמיד".

מיקומו של המזבח היה 22 אמה מזרחית לפתח אוהל מועד במשכן או האולם בבית המקדש, ו-22 אמה משערי ניקנור, ועל פי המסורת הוא ניצב בגבול שבין נחלות שבט יהודה ושבט בנימין.

נסיונות לחידוש המזבח

עם תחילת תנועת התחיה הלאומית של עם ישראל הציע הרב צבי קלישר לחדש את עבודת הקרבנות גם ללא הקמת מקדש כפי שהיה בתחילת ימי בית שני ואף החל בנסיונות גישוש לקבלת היתר מהשלטונות העות'מאנים לכך.

בעיה הלכתית מסוימת בחידוש עבודת הקרבנות היא חוסר הידיעה הודאית לגבי מיקומו המדויק של המזבח. בעיה זו יכולה להיפתר על ידי נביא או על ידי ראיות הלכתיות- היסטוריות-ארכאולוגיות שונות

מכון המקדש החל בשנת 2009 לאסוף אבנים שלמות מים המלח, והם מתכננים להקים מאבנים אלו את מזבח העולה במידותיו המינימליות לפי ההלכה (חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב, שלוש אמות גובה) בצהרי תשעה באב במצפה יריחו.

השימוש במזבח

השימוש העיקרי במזבח היה לצורך הקרבת הקורבנות השונים: איברי קורבן העולה, החטאות החיצוניות, קורבנות האשם, קורבנות השלמים והמנחות לסוגיהם הוקרבו על המזבח.

בנוסף נסכי היין ומים נוסכו על גבי המזבח במקום מיוחד.

מדי יום קיימו במזבח את מצוות תרומת הדשן.

בסוכות שימש המזבח לטקס ההושענות והיו מקיפים את המזבח בערבות.

המזבח כמקום מקלט

בספר שמות (כא, יד) נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות".

חז"ל הסיקו מלשון הפסוק, שאכן בתנאים אלו אין המזבח מגונן על הרוצח, אך הוא כן מגן זמנית, אם הרוצח מקיים שלושה תנאים:

1. הרוצח הוא רוצח בשגגה ולא במזיד.
2. הוא אינו אוחז במזבח אלא נמצא על גביו.
3. הוא כהן ועבודה בידו.

בכל מקרה אחר, הרוצח נלקח בעל כורחו לבית הדין (או, אם מדובר ברוצח בשוגג שהורשע, גואל הדם רשאי להורגו), אף אם מדובר בכהן הנצרך להפסיק באמצע ההקרבה.

בתקופת מרד אדוניהו נגד שלמה המלך ניסו יואב בן צרויה שר הצבא וגם אדוניהו עצמו (בנפרד) למצוא מקלט בכך שאחזו בקרנות המזבח. אדוניהו ירד מהמזבח בעצמו לאחר ששלמה הבטיח לו שלא יהרוג אותו, בתנאי שלא ימרוד יותר (מאוחר יותר, כאשר אדוניהו הפר את התנאי, שלמה אכן הורה להוציאו להורג) אבל את יואב נאלץ בניהו בן יהוידע להרוג במקום.

בעקבות המקרים האלה נוצר הפתגם "אוחז בקרנות המזבח", כשהכוונה היא למי שמנסה להינצל בדרכים לא כשרות.

לקריאה נוספת

• אשר גרוסברג, "המזבח, הכבש והנסכים", תחומין יא .

קישורים חיצוניים

אלחנן סמט, ‏מזבח העולה ומעמדו, באתר "דעת"

חלקי בית המקדש השני
צפון החיל הסורג עזרת נשים לשכת העצים לשכת הנזירים לשכת השמנים לשכת המצורעים שער ניקנור העזרה המזבח כבש הכיור בית המטבחיים הדביר האולם ההיכל 1 2 2 3 לשכת הגזית בית המוקד 4 4 5 6 7 א ב ג ד ה ו ז ח ט י י
מקרא
1. לשכת הפרווה   2. בית החליפות   3. לשכת פרהדרין   4. בין האולם ולמזבח   5. תאים   6. מסיבה   7. אחורי בית הכפורת
שערי המקדש
א. שער עזרת נשים   ב. שער העליון   ג. שער הדלק   ד. שער הבכורות   ה. שער המים ו. שער יכניה / הניצוץ   ז. שער הקרבן   ח. שער הנשים   ט. שער השיר / המוקד   י. שער בלי שם