הטרוטופיה
הטרוטופיה (הטרו - שונה, טופוס - מקום), מושג אותו טבע מישל פוקו (Foucault), בספרו המילים והדברים (Les mots et les choses, 1966), לתיאור האופן שבו מרחבים מוגדרים המקיפים את הסובייקט (האדם בתוך החברה, לדוגמה) מביאים לפגיעה בכוחו של הפרט, ולשלילת כוחו ולעתים גם זהותו. הטרוטופיה הנה האופן בו התרבות והחברה, שהן בעלות כוח מצד אחד ואינטרס מוגדר לממשו מצד שני, מגדירות את הסובייקט, הפרט, דרך הבחנה שלו מהחברה הכללית. בתחילה, שימש המושג לתיאור מרחב מילולי בלתי-ממשי, ומאוחר יותר פוקו הרחיבו בהתייחסות מרחבית (פיזית ולא-פיזית כאחד).
המודרים (מורחקים) מהמרחב הציבורי יכולים להיות מוגדרים כסובייקטים, כלומר – חברים במבנה החברתי, שהם בעלי רצון חופשי מעצם הגדרתם כבני אדם, אבל בו בזמן הם נתינים של התרבות שחוקרת אותם כמושאים, ובונה אותם כיישויות חברתיות מותאמות-תרבות. אז מפרקת ההטרוטופיה את הסובייקט כמושא מחקר, מה שמאפשר את הגדרתו מחדש דרך "תיקונו" ומישמועו "הנכון". פוקו טען כי בתי-הכלא, המוסדות לחולי הנפש, לחולים ומוגבלים ואפילו בתי הספר מהווים מרחבים, הטרוטופיות, שכאלה. זאת משום שאלו אתרים מופרדים מסביבתם, השולטים לחלוטין בתנועות אליהם, מהם ובתוכם. גם הדרה חברתית, שאינה כרוכה בהגבלת חופש התנועה של הפרט (לדוגמה: אי-הצגה של מיעוטים באמצעי התקשורת), יוצרת בהקשר זה מרחב הטרוטופי.
בדומה למושג "הגמוניה" שטבע אנטוניו גראמשי, גם כאן מדובר באמצעי חברתי בלתי-מורגש כמעט ו"טבעי" בעבור החברים בתוך הקבוצה, לפיקוח, שליטה, בידוד והדרה של החריגים והשונים. בעבור רוב חברי הקבוצה, המקבלים עליהם בהסכמה ויש הטוענים שגם בהכנעה את חוקיה, המבנים ההטרוטופיים הממשיים והלא-ממשיים נתפסים כטבעיים, בלתי-מזיקים ואף נחוצים. כדי לקרוא תיגר על מבנים כאלה, יש צורך בהפעלת דקונסטרוקציה על הערכים המכוננים אותם. לעתים, אדם הזר לתרבות ולחברה עשוי להבחין בנקל במבנים אלו ולבקרם, בעוד שהחברים בקבוצה לא יבחינו בהם או לא ייחסו להם משמעות שלילית כלשהי. בדומה למנגנוני ההגמוניה, גם תכונה זו של המרחב ההטרוטופי מהווה את אחת מנקודות עוצמתו הרבות.
אליבא דפוקו, ההטרוטופיה היא תהליך קריטי בתרבות ומהווה תנאי לקיומם של חיים חברתיים. היא מאפשרת את גיבושו של ההמון ועיצובו לכדי חברה בעלת מאפיינים מוגדרים, המתקיימת במרחב וזמן נתונים. ניתן לקשור את ההטרוטופיה לאופן שבו החברה משעתקת, מגבשת ויוצרת נורמות התנהגות ושופטת את היחיד על פיהן, וזאת מתוך ההנחה שחברה מוגדרת, בין היתר, על-ידי הזרים והחריגים שבתוכה. תהליך זה של הבניה חברתית, המפריד בין הציבור המציית לכלליה הבלתי-כתובים של החברה, לבין אלו שחורגים מהנורמות המוגדרות באופן רשמי ולא-רשמי בה, הוא תהליך המכונן ומגדיר זהות קבוצית, ממנה נגזרת גם הזהות האישית והפרטית של כל אחד מחברי הקבוצה. בחיבוריו מתייחס פוקו, בין היתר, לגניאלוגיה של הענישה ובאופן שבו היא משמשת לקיומן של הטרוטופיות.
השלב המוקדם: הטרוטופיה לשונית
בכתביו המוקדמים של פוקו, שימש המונח לתיאור צורה מסוימת של ארגון המרחב, המצליבה מרחב פיזי ומרחב לשוני. המרחב הפיזי כולל בו הצבה של חלקים מהעולם הממשי (דברים) שהמרחב הלשוני ממיין וממשמע (באמצעות מילים, שפה). מכאן גם שמו של ספרו של פוקו מ-1966 שדן ברעיון ההטרוטופיה - "המילים והדברים".
השימוש במושג זה מאיר ומעיר על הדרך בה מנסים בני-אדם, דרך שימושם בשפה ככלי לוגי (מוגבל למדי), למיין ולקטלג את המציאות, וכך להבין ולהסביר אותה. המילים שמרכיבות את השפה מושתתות על מערכת חלוקות בסיסיות בינאריות, שהולכת ומסתעפת אל קטגוריות משנה קטנות יותר בנסיון להקיף ולהכליל את מלוא המציאות. גישה זו של הבנת המציאות דרך משמועה במילים מבוססת, בין היתר, על גישת הבניית המציאות בחקר תקשורת ההמונים.
אחד הכשלים עליהם מצביע פוקו טמון בכך שהחוקיות, הלוגיקה והמישמוע שמנסה האדם להחיל על המרחב, מתנגשים עם נטייתו של המרחב להיות בו-זמני ולא-מוגדר, ולהתמרד נגד חוסר הטבעיות שבחלוקות השרירותיות של השפה. בסופו של תהליך הניסיון (החוק) קורס, וזאת משום שהוא בלתי-אפשרי ליישום על המציאות, והוא גם מביא להבנה מוטעית ומוגבלת של האדם את עולמו. לפי הגישה הפוסט-מודרניסטית, הניסיון למשמע את המציאות (והמרחב) באופן ממשי ומלא הוא בלתי-אפשרי, וזאת בשל אי-קיומה של מציאות אחת, אמיתית ובלתי-מסומנת.
לפי פוקו, ההטרוטופיה בהקשרה הלשוני נסמכת על העולם הממשי אך בו בזמן מתעלמת ממנו ומכאן כשלונה. מכיוון שהמציאות לא פועלת באופן חוקי או רציונלי, ה"פרויקט ההטרוטופי" של השפה בלתי-אפשרי. הניסיון להחילו על כללי השיח מוביל להבנה שלא ניתן למשמע את המרחב, ושתופעות חברתיות ותרבותיות שונות אינן מתיישבות עם החלוקות והקטגוריות המוגדרות בשפה. זאת משום שהשפה, בהיותה לא רק אבני-בניין אלא גם הקוד השולט בדרך המחשבה ובשגרת החיים של כל פרט בחברה, איננה מסוגלת להתמודד עם חריגים לשוניים ומציאותיים שאינם הולמים את כלליה ומבניה הבסיסיים. בתהליך זה יש ניסיון ליצור מרחב היברידי בלתי-אפשרי, לצורך השליטה בו. שליטה זו, לפי פוקו (הנסמך על הגישה הפוסט-מודרניסטית, כאמור) היא בלתי-אפשרית ונידונה מראש לכישלון חרוץ.
השלב המאוחר: הטרוטופיה כארגון המרחב ובידודו
בשנת 1967 עשה פוקו שימוש ראשון במונח בהקשר המרחבי, וזאת כדי להסביר את אופן השליטה של מערכת חברתית כלשהי ביחידים. פוקו החל מתייחס להטרוטופיה כאל מרחב ממשמע (מחיל משמעות), שמאפשר שליטה מרבית בסובייקטים שבתוכו. בידודם הפיזי-חברתי של האובייקטים (לדוגמה, אסירים בבית-כלא או חולי נפש במוסד רפואי), מאפשר לאשרר את החוקים הרשמיים והלא-רשמיים של החברה ולשמר אותם.
בהשאילו את המונח "פנאופטיקון", אותו טבע הפילוסוף המדיני והמשפטן ג'רמי בנת'ם בהקשר של בית כלא כמרחב הטרוטופי, הרחיב פוקו את גבולות המושג והפך אותו לביטוי שגור בשימוש בתיאור מצבים חברתיים ומנגנוני פיקוח הגמוניים בהקשר של כליאה ובידוד. למעשה, פוקו הסביר שהפנופטיקון הינו ביטוי פיזי-מוחשי להטרוטופיה כתופעה חברתית.
כך לדוגמה, כליאתו של אדם שעבר על החוק המקומי, פירושה הדרתו מהמרחב הציבורי ויצירת קו גבול בינו לבין שאר חברי הקבוצה שלא עברו על אותו החוק. כליאתו איננה מאפשרת רק "תיקונו" והחזרתו למוטב ברוח חוקי החברה, אלא גם חיזוק של אותם כללים ואישורם מחדש, פעם אחר פעם.
לטענת פוקו, למדע, הכולל דיסציפלינות מחקר שונות ומגוונות, יש בסיס פיזי הטרוטופי, ואת התופעה אותה הוא חוקר ניתן לראות בתוך שטח ההטרוטופיה. הטרוטופיה יכולה להיות מעבדה (במקרה זה הדיסציפלינה תהיה כימיה, לדוגמה), או בית-כלא (סוציולוגיה/פסיכולוגיה). כך שהמרחב המופרד פיזית והסגור מאפשר חקירה (ב"תנאי-מעבדה") של מושא מחקר כלשהו.
הארכיטקטורה הפנימית של המרחבים ההטרוטופיים יכולה להשתנות, אולם העקרונות שמכתיבים את מאפייניהם הפיזיים זהים:
- הם מוקפים תמיד קיר מפריד כלשהו עליו מוצבת שמירה קפדנית.
- המרחב הפנימי שלהם נחלק לפי רמת הנגישות של גורמים שונים אל גורמים אחרים - כך שהם מאפשרים יצירתה של הירארכיה ומבנה כוח.
ההירארכיה בין האוכלוסיות החברות בתוך המבנה ההטרוטופי נקבעת לפי מספר נתיבי הגישה של הפרט אל פרטים אחרים וחלקים שונים באותו המבנה. ככל שיש לפרט גישה גדולה יותר לחלקים מופרדים ומובדלים בתוך המבנה, כך הוא נמצא בדרג הגבוה ביותר. אם נפנה לדוגמה של בית-סוהר, נוכל לומר כי לאסירים גישה מוגבלת (הם נעולים בתאיהם), לשומרים יש גישה לאזור עליו הם מפקחים, ולמנהל בית-הסוהר גישה בלתי-מוגבלת לכל חלקיו. פוקו מגדיר, אפוא, את ה"נגישות" כחלק מהגדרתו היחסית של הכוח.
מושג הנגישות קשור, במישרין, גם לרמת הניראות של השוהים בהטרוטופיה. הסובייקט-הנתין יהיה תמיד מתוצפת על-ידי בעלי הסמכות ושליחי ההטרוטופיה, בהם הוא לא תמיד יכול להבחין. בית-הכלא מרושת במערכת של אבטחה, המצלמת את האסירים ומאפשרת לשומרים ולמנהלים להביט באסירים, דרך מבט חד-כיווני (האסירים אינם יכולים להביט בסוהרים).
ההטרוטופיה אף היא זוכה לאישרור בעצם קיומה: המרחב ההטרוטופי מעניק לגיטימציה ממסדית, הנחוצה לקיום הדיסציפלינה שמקיימת אותה ושמתקיימת בתחומה. העצמי המופרד, אם-כן, נמצא תחת פירוק מתמיד, שבסיסו בלגיטימציה של השלטון ההגמוני בעל הכוח, שמעוניין בפירוק והפרדה אלה למען הצדקתו, ריבונותו, הפריית כוחו ושליטתו.
כפועל יוצא מכן, הדיסציפלינה המחקרית מביאה גם להחלת משמעת - שני הצדדים של אותה מילה – Discipline. המרחב, בניגוד לזמן, מאפשר שליטה בתנועות ובתופעות, והיתרון לתרבות הוא שכל דבר שאינו תואם את הקטגוריות המקטלגות של ההטרוטופיה, מוגדר כסטיה ומושם בהטרוטופיה מרחבית מופרדת כך שאינו מפריע לסדר החברתי עד שהוא מתוקן.
לקריאה נוספת
- מישל פוקו, הטרוטופיה, הוצאת רסלינג 2003, תרגום מצרפתית ואחרית דבר: אריאלה אזולאי.