מנחם פרוש

מנחם פרוש
	פרוש במוזיאון הנצחת גוש קטיף, 2010
	פרוש במוזיאון הנצחת גוש קטיף, 2010
לידה	2 באפריל 1916; ירושלים, האימפריה העות'מאנית
פטירה	22 בפברואר 2010 (בגיל 93); ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות, ירושלים
מפלגה	אגודת ישראל
סיעה	יהדות התורה, אגודת ישראל, חזית דתית תורתית
	30 בנובמבר 1959 – 23 בנובמבר 1975; (16 שנים)
	13 ביוני 1977 – 28 ביוני 1994; (17 שנים)
כנסות	4 – 8, 9 – 13
	13 ביוני 1977 – 13 באוגוסט 1984; (7 שנים)
	→ שושנה ארבלי-אלמוזלינו אורה נמיר ←
	סגן שר העבודה והרווחה;
	סגן שר העבודה והרווחה;

מנחם פָּרוּשׁ (נהגה: פּוֹרוּשׁ; כ"ח באדר ב' תרע"ו, 2 באפריל 1916 – ח' באדר תש"ע, 22 בפברואר 2010) היה חבר הכנסת מטעם יהדות התורה ויושב-ראש אגודת ישראל בירושלים.

חייו האישיים

מנחם גליקמן־פרוש נולד בירושלים לשפרה ומשה פרוש. למד בישיבת עץ חיים. ב-1932, כשהיה בן 16, סולק מהישיבה בהוראת בית הדין של הרבנות הראשית, לאחר שגילם את הרב הראשי לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, במשפט פורימי מבוים^[1]^[2]. בריאיון עיתונאי עם חגי סגל אמר, כי הוא לא ידע כי המיצג הפורימי, שפורסם כ"ליצנותא דעבודה זרה" יבזה את הרב קוק, וכי צורף להצגה בניגוד לרצונו^[3].

רעייתו הראשונה הייתה ליבא לבית גלבשטיין, והשנייה - ברכה לבית פקשר. בניו: מאיר פרוש, אליהו הלל, שנפטר בחיי אביו, ונפתלי צבי, יו"ר תנועת הנוער פרחי הדגל וקרן התרבות דגל ירושלים. חתנו הוא הרב אשר טננבוים, מנהל ועד הישיבות לשעבר. הרב פרוש גידל בביתו גם את שני ילדיה של רעייתו השנייה. אביהם היה ידידו יהושע ליב לוי (נפטר בגיל 27).

פרוש נפטר בביתו בירושלים בח' באדר ה'תש"ע 22 בפברואר 2010.

פעילות ציבורית

בשנים 1932–1938 כיהן ככתב-חוץ של עיתונים חרדים^[4], ובשנת 1949 מונה לעורך העיתון "קול ישראל". בשנת 1950 הוציא לאור וערך את ביטאון אגודת ישראל - "המבשר". בשנת 1951 ייסד רשת מעונות ילדים, וב-1953 היה ממייסדי מערכת החינוך העצמאי^{[דרושה הבהרה]}, ושהה בארצות הברית במסעות גיוס כספים עבורה. ב-1973 ייסד את רשת המעונות "קריית הילד". היה נשיא חברה קדישא של "הפרושים" בירושלים.

בנערותו היה מקורב לרב יוסף חיים זוננפלד, ובהמשך לרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק ולרבנים נוספים.

בכמה מקרים ארגן הפגנות גדולות ונאם בהן. פעל במאבקים נגד גיוס בנות, נגד הבריכה המעורבת בירושלים ונגד הקמת אצטדיון בסמוך להר חוצבים (כתב על כך ספר בשם מרומא עד ירושלים). בשנת 1999 ארגן גם את הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון.

פרוש הקים ארכיון גדול ומסודר לתולדות היהדות החרדית בישראל. חלק מהאוסף בא לידי ביטוי בספרו האוטוביוגרפי "שרשרת הדורות בתקופות הסוערות" (שישה כרכים).

בבחירות לכנסת השנייה (1951) הוצב במקום ה-13 ברשימת "עם תורה - אגודת ישראל", אך לא נבחר לכנסת. בשנת 1955 היה ליו"ר מרכז אגודת ישראל בירושלים, ובבחירות לכנסת הרביעית בשנת 1959, נבחר לראשונה לכנסת. בשנים 1969–1974 שימש כסגן ראש עיריית ירושלים במקביל לחברותו בכנסת.

בשנת 1958 הותקף יחד עם אביו על ידי אנשים מנטורי קרתא בדרכו לאירוע לציון שחרורם של עצורי הקבוצה שנעצרו בעקבות מחאה נגד בריכה שנפתחה בירושלים^[5]^[6].

פרוש כיהן כחבר הכנסת משנת 1959 ועד 1994 (למעט הפסקה מנובמבר 1975 ועד מאי 1977 במהלך הכנסת השמינית), מטעם סיעות אגודת ישראל, חזית דתית תורתית ויהדות התורה. בכנסת התשיעית ובכנסת העשירית היה יושב ראש ועדת העבודה והרווחה. היה סגן שר העבודה והרווחה בשנים 1984–1985, ובשנים 1990–1992.

ב-10 במרץ 1970, בעת נאומו בכנסת בנושא חוק השבות, נטל פרוש בידו סידור תפילה רפורמי, הראה כי הרפורמים מחקו ממנו קטעים המבטאים זיקה לציון, קרא "טפו" והשליך את הסידור לארץ. המקרה חולל סערה^[7] ופורוש הורחק מישיבת הכנסת.

בשנים 1966–1968 הקים בירושלים את מלון המרכז כנציג חברה של משקיעים אמריקניים עלומי שם. בשנת 1971 נודע שהחברה החזיקה 100,000 דולר כספי נאמנות של ג'ו "הקצב" סטאשר. משנודע לציבור כי סטאשר הוא שותפו של מאיר לנסקי - מראשי המאפיה בארצות הברית, הופיעו בתקשורת פרסומים המאשימים את פרוש בסיוע למאפיונרים^[8] פרוש טען שלא ידע על קשריו של סטאשר ואינו בודק בציציות משקיעיו ותורמיו. על פי ידיעות בתקשורת פרוש היה בקשרי ידידות גם עם לנסקי בעצמו^[9].

בשנת 1984 נפער קרע בין פרוש לבין חסידות גור, כאשר בתגובה לתביעת האדמו"ר מגור הרב שמחה בונים אלתר שיפנה את כיסאו בכנסת, הטיל פרוש ספק בכשירותו של האדמו"ר בן ה-86 לקבל החלטות פוליטיות. למחרת בעת שהתפלל שחרית בבית הכנסת של מלון המרכז שבבעלותו, פרצו למקום כחמישים בחורים מישיבת הדגל של חסידות גור, ישיבת שפת אמת, השחיתו את בית הכנסת והכו נמרצות את בני המשפחה ששהו במקום ובראשם מנחם פרוש, שאושפז בעקבות זאת לשבועיים בבית החולים^[10]^[11].

לפי עדות פרוש, בעת הדיונים על הסכם אוסלו, הוא והרב חנן פורת שכנעו בבכי את יצחק רבין להשאיר את קבר רחל בשליטה ישראלית מלאה^[12].

בשנת 2009 ייסד יחד עם בנו מאיר פרוש, את העיתון המבשר.

אילן יוחסין משפחת פרוש

נפתלי צבי פרוש

לאה פרוש

שלמה זלמן פרוש

גרשון פרוש

נפתלי צבי
פרוש-גליקמן

הרב חיים יהודה לייב
אוירבך

שינא גיטל

מרדכי ליבר פרוש

הרב שמואל קלמן מירסקי

אברהם סלומון

נפתלי סלומון

המשך ענף זה ראו:
עץ חיים יהודה לייב אוירבך

מרדכי ליבר פרוש

ירוחם פישל קרלנשטיין

הרב נחמן
י. יגלניק

הרב מנחם
וילהלם

שרה

הרב ברוך
מרדכי אטינגר

ישראל פרוש

לקריאה נוספת

Martin E. Marty, F. Scott Appleby, R. Scott Appleby, Fundamentalisms and the State: Remaking Polities, Economies, and Militance, American Academy of Arts and Sciences, Published by University of Chicago Press, 1991

אוצרות מנחם - אמרות, פנינים ורעיונות מהרב מנחם פרוש, אדר תשע"ז

קישורים חיצוניים

מנחם פרוש, באתר הכנסת
מנחם פרוש, באתר כנסת פתוחה
לא יריתי ברב קוק, בחדרי חרדים; ציטוט מהעיתון מקור ראשון
כתבה על מפעל חייו בעקבות פטירתו של מנחם פרוש, באתר טוג
הרב מנחם פרוש בריאיון למרכז בגין
רונן מדזיני וקובי נחשוני, הרב מנחם פרוש הלך לעולמו, באתר ynet, 21 בפברואר 2010
מספר על פגישתו עם הרבי הריי"צ מליובאוויטש על שליחות מיוחדת מהרב מבריסק (אורכב 24.01.2011 בארכיון Wayback Machine) אתר בית חב"ד
למשפחותם לבית אבותם, אילן יוחסין של משפחת פרוש - חלק א', חלק ב'

הערות שוליים

^ צבי יהודה הכהן קוק, מעשה נבלה של אגודת ישראל מטיל רעש בין החרדים, דבר, 27 במרץ 1932]
^ ראו גם:צבי יהודה הכהן קוק, חיוב מחאה, מעריב, 21 באוקטובר 1977, וכן הנ"ל, להלכות ציבור, ירושלים תשס"א, עמ' קיח-קיט.
^ גרסתו של פרוש עצמו ביחס לאירוע
^ משה פריצקר, למה עלילות?, דואר היום, 10 ביוני 1936
^ הרב פרוש: שמות התוקפים ידועים לי, דבר, 1 ביולי 1958
^ מנחם קרן-קרץ, 'העדה החרדית' בירושלים ויחסה למדינת ישראל, 1948‐1973, עמ' 159–160
^ כתבה, דבר, 11 במרץ 1970
^ רם עברון, RENT A POODLE, דבר, 25 ביוני 1971
^ בן ישי דניאלי, האיש שלנו בסינדיקט: סודותיו של הגנגסטר מאיר לנסקי, באתר nrg‏, 16 באפריל 2013
^ זרמים ומנהיגות פוליטית בחברה החרדית, פרק "מנהיגים וחברי כנסת בולטים בעבר; מנחם פרוש", באתר "אנשים בישראל"
^ אורי קציר, הלקח החרדי
^ קובי פינקלר, קבר רחל בבית לחם, באתר ערוץ 7

[1] צבי יהודה הכהן קוק, מעשה נבלה של אגודת ישראל מטיל רעש בין החרדים, דבר, 27 במרץ 1932]

[2] ראו גם:צבי יהודה הכהן קוק, חיוב מחאה, מעריב, 21 באוקטובר 1977, וכן הנ"ל, להלכות ציבור, ירושלים תשס"א, עמ' קיח-קיט.

[3] גרסתו של פרוש עצמו ביחס לאירוע

[4] משה פריצקר, למה עלילות?, דואר היום, 10 ביוני 1936

[5] הרב פרוש: שמות התוקפים ידועים לי, דבר, 1 ביולי 1958

[6] מנחם קרן-קרץ, 'העדה החרדית' בירושלים ויחסה למדינת ישראל, 1948‐1973, עמ' 159–160

[7] כתבה, דבר, 11 במרץ 1970

[8] רם עברון, RENT A POODLE, דבר, 25 ביוני 1971

[9] בן ישי דניאלי, האיש שלנו בסינדיקט: סודותיו של הגנגסטר מאיר לנסקי, באתר nrg‏, 16 באפריל 2013

[10] זרמים ומנהיגות פוליטית בחברה החרדית, פרק "מנהיגים וחברי כנסת בולטים בעבר; מנחם פרוש", באתר "אנשים בישראל"

[11] אורי קציר, הלקח החרדי

[12] קובי פינקלר, קבר רחל בבית לחם, באתר ערוץ 7

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

סגני שרי הרווחה והשירותים החברתיים בממשלות ישראל
סגני שרי הסעד (1948–1977):	ישראל שלמה בן-מאיר
סגני שרי העבודה והרווחה (1977–2003):	בן-ציון רובין • מנחם פרוש • רפאל פנחסי • משה זאב פלדמן • מנחם פרוש • שמואל הלפרט • יצחק וקנין
סגני שרי הרווחה (2003–2007):	אברהם רביץ
סגני שרי הרווחה והשירותים החברתיים (2007 ואילך):	משולם נהרי

יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת
יושבי ראש ועדת העבודה (1949–1977):	עקיבא גוברין • פנחס לבון • עקיבא גוברין • משה ברעם • עקיבא גוברין • משה ארם • משה ברעם • שושנה ארבלי-אלמוזלינו
יושבי ראש ועדת השירותים הציבוריים (1949–1977):	אברהם רקנאטי • בנימין אבניאל • אריה אלטמן • משה ארם • נחום ניר-רפאלקס • שלמה רוזן • חייקה גרוסמן-אורקין
יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (1977–1999):	מנחם פרוש • אורה נמיר • יוסי כץ • עמיר פרץ • מקסים לוי
יושבי ראש ועדת העבודה, הרווחה והבריאות (1999-2021):	דוד טל • יאיר פרץ • שאול יהלום • חיים כץ • שאול יהלום • יצחק גלנטי • משה שרוני • חיים כץ • אלי אלאלוף • חיים כץ
יושבי ראש ועדת העבודה והרווחה (מ-2021):	אפרת רייטן • ישראל אייכלר