לדלג לתוכן

משה שרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרסה מ־18:19, 18 באוגוסט 2024 מאת 37.142.40.237 (שיחה) (חיים אישיים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
משה שרון
משה שרון
משה שרון
לידה 18 בדצמבר 1937 (בן 86)
חיפה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה, אפיגרפיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט דוד איילון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

משה שרון (נולד ב-18 בדצמבר 1937) הוא פרופסור אמריטוס במכון ללימודי אסיה ואפריקה, מייסד ומופקד הקתדרה הראשונה בעולם ללימודים בהאיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

משה שרון נולד בחיפה לאברהם ולוויקטוריה שרון. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בעיר הולדתו הוא התגייס ב-1955 לצה"ל.

הוא החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תשי"ז (1956–1957) בחוגים שפה וספרות ערבית והמזרח התיכון בעת החדשה. את תואר הבוגר קיבל בשני חוגים אלה ב-1961; וב-1964 את תואר מוסמך האוניברסיטה בתולדות האסלאם בהדגשה על ימי הביניים. בשנים אלה התמחה בין השאר בתולדות הבדואים ובתפקידם בתולדות ארץ ישראל, ואת עבודת המחקר לתואר מוסמך האוניברסיטה הוא כתב על שבטי הבדואים בארץ ישראל במאות השמונה עשרה והתשע עשרה; מנחהו בעבודת הגמר היה פרופסור אוריאל הד.

הוא למד בצורה מסודרת אפיגראפיה ערבית. בשנים 1965–1968 הוא שהה בלונדון, אוקספורד, פריז ודבלין כדי לאסוף חומר לעבודת הדוקטור בספריות שלהן. בלונדון הוא השתלם בתולדות האסלאם בימי הביניים אצל ברנרד לואיס ובפריס למד אפיגראפיה ערבית אצל גאסטון ווייט (Gaston Wiet), אחרון גדולי האפיגראפים של המאה התשע עשרה. בלונדון הוא למד את המקצוע אצל דייוויד ביוואר (David Bivar). בשובו ארצה ב-1968 הוא התמסר הן לסיום עבודת הדוקטור שלו והן להשקת מחקרו הגדול על האפיגראפיה הערבית של ארץ ישראל. מחקר זה התחיל בצורה מסודרת כבר בשנת 1968. עבודת הדוקטור שלו עסקה בנושא: עליית העבאסים לשלטון ונערכה בהדרכתו של פרופסור דוד איילון. ב-1970 הוא הגיש את עבודת הדוקטור שלו והשתלב בסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית בדרגת מרצה; בשנים 1971–1972 עשה פוסט-דוקטורט בלונדון[1].

ב-1975 נעשה מרצה בכיר, ב-1980 פרופסור חבר וב-1990 פרופסור מן המניין. בנוסף לכך שימש בין השנים 1971–1997 כפרופסור לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת בר-אילן. עמד בראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון בין 1982 ל-1984, והיה הראשון שהכניס את הוראת האפיגרפיה הערבית לאוניברסיטה העברית ולאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1998 הוא יזם את ייסוד הקתדרה הראשונה בעולם ללימודים בהאיים באוניברסיטה העברית בירושלים, והועמד בראשה. הוראתו האקדמית הקיפה את כל ההיסטוריה של ימי הביניים למן תקופת הנביא מוחמד ועד לתקופה העות'מאנית.

שימש פרופסור באוניברסיטה הבינלאומית לנדג שבשווייץ, עמית מחקר באוקספורד. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות פרינסטון, מישיגן, קולומביה, ניו יורק, מרילנד, ויין סטייט ונורת'ווסטרן, וכן באוניברסיטאות פרטיות ביפן. הרצה בסנאט ובקונגרס בוושינגטון ובפרנקלין ומרשל קולג' בלנקסטר פנסילבניה ובפינלנד.

בשנת 1972 נתמנה למנהל המדעי של יד יצחק בן-צבי ובמשך שלוש שנות שירותו בתפקיד הוא יזם את ייסודו של כתב-העת "קתדרה", שעניינו מחקר ארץ ישראל.

בסוף 1977 מונה לתפקיד היועץ לענייני ערבים לראש הממשלה מנחם בגין[2]. במסגרת תפקידו יזם הצעה לכונן שירות לאומי לערבי ישראל[3], ופעל נגד פינוי בדואים בנגב ללא הסכמה[4]. בינואר 1979 התפטר מתפקידו, לאחר שהתלונן שראש הממשלה בגין אינו מתייעץ איתו בנושאים הקשורים לתפקידו[5][6].

ב-1980 הוזמן לשמש חבר בוועדת השמות הממשלתית שבה הוא משרת עד היום, וב-1981 התמנה לחבר במועצה לביקורת סרטים.

בשנת 1982, עם פרוץ מלחמת לבנון, התגייס שרון לשירות מילואים ממושך שהפך לשירות קבע בדרגת סגן-אלוף, ופעל בלבנון בעיקר בתחום הקשרים עם השיעים. הוא הועלה לדרגת אלוף-משנה ועמד בראש המחלקה לענייני ערבים במטכ"ל ויעץ לשר הביטחון ולמתאם פעולות הממשלה בשטחים בנימין בן אליעזר[7]. הוא שוחרר מצה"ל בסוף שנת 1984.

בשנת 1985 יצא לשבתון בדרום אפריקה והקים את הקתדרה ללימודי יהדות באוניברסיטת ויטְוַאטֶרְסְרַאנְד ביוהנסבורג. בשנת 1986 ארגן כנס בינלאומי ביוהנסבורג, ראשון מסוגו בחלק זה של העולם, על הנושא: ארץ ישראל בהיסטוריה ובהגות. בשנת 1991 הוא כינס ביוהנסבורג את הכנס הבינלאומי השני שהוקדש למקומה של היהדות בתרבויות עולם. כנס זה הוליד ספר באנגלית שהוא כתב, בחינת מבוא לאסופת המאמרים שתרמו חלק מן המשתתפים בכנס, ובו סיכם את תולדות מפגשי היהדות עם העולם העתיק, ההלניזם והאסלאם. בשנת 1998 הוא כינס בירושלים את הכנס הבינלאומי על ירושלים ברעיון אחרית הימים ביהדות, בנצרות ובאסלאם. ובשנת 2000 הוא כינס בירושלים, את הכנס הבינלאומי הראשון על דתות ותנועות דתיות מודרניות ביהדות נצרות ואסלאם והדתות הבאבית והבהאית.

בשנת 2014 נבחר כחבר בThe American Philosophical Society היוקרתית בפילדלפיה. טקס הקבלה לאגודה נערך בנובמבר 2014.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שרון נשוי ליהודית ולהם שלושה בנים ושלוש בנות ועשרים וחמישה נכדים ושמונה נינים (2024).

תיאור מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שרון עוסק בתחומים רבים הנוגעים לאסלאם ולדתות הקשורות בו: יהדות, נצרות והדת הבהאית. בתחום הדת הבהאית חקר את תולדות הדתות הבאבית והבהאית ואת יצירתם הרוחנית של מייסדיהן-נביאיהן. הוא עסק בהיסטוריה של ארץ ישראל תחת האסלאם ובאפיגרפיה ערבית במיוחד זו של בארץ ישראל. במקביל הוא התמחה בארכיטקטורה של המדבר, נושא שהוא לימד כמה שנים באקדמיה בצלאל בירושלים. בתחום לימודי האסלאם הוא ריכז את עבודתו המדעית בחקר תולדות האסלאם בימי הביניים ובמיוחד בתולדות השיעה ובהתפתחותה של התאולוגיה השיעית. כמו כן כתב חיבורים רבים שעניינם תפקידו של האסלאם בפוליטיקה המזרח תיכונית. בנוסף לכך עסק מעט גם בפרשנות המקרא.

הבדואים בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה שרון חקר את הבדואים בארץ ישראל החל משנת 1958, וכתב את עבודת הגמר לתואר השני על תולדות הבדואים בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, בעיקר במאה ה-19. בעקבות מלחמת ששת הימים התמנה לעמוד בראש יחידת הבדואים ביהודה ושומרון. מחקריו בנושא זה התפרסמו במאמרים שונים ובאכסניות שונות [8] [9]

השבטים הבדואים בנפות בית לחם וחברון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה כתב שרון בעברית במיוחד בשביל צה"ל. בספר ישנו תיאור מפורט מאוד עד כדי ירידה לשמות הפרטיים, של השבטים הערבים בנפות בית לחם וחברון. הספר נותן תיאור של השטח והשבטים הנודדים בו.

דגלים שחורים מהמזרח, ייסודה של המדינה העבאסית, היווצרותו של מרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום האסלאם התמקדו מחקריו של שרון בחקר השיעה. בשנות השמונים פרסם שני כרכים [10] על המהפכה השיעית הראשונה באסלאם, שבסופו של דבר הפכה למהפכה סונית שהעלתה את השושלת העבאסית לשלטון. שרון יצר אסכולה חדשה במחקר בה טען שהמהפכה העבאסית הייתה ערבית. כלומר, שלא הייתה בעלת אופי פרסי כפי שטענו בעיקר וולהאוזן ופאן פלוטן. התזה של שרון מקובלת כיום על רוב החוקרים ואילו בתזה של וולהאוזן ופאן פלוטן תומכים חוקרים פרסיים בעיקר. טענה זו מבסס שרון בין השאר על סמך בדיקת מוצאם של יוזמי התנועה ומנהיגיה. המנהיגות הפוליטית והצבאית כמו שדרת הכוח הלוחם שלה היו ערבים, מה גם שממילא באותה תקופה לא הייתה אפשרות למי שאיננו ערבי להוביל תנועה פוליטית צבאית בהיקף כזה בתוך המסגרות של האסלאם הצעיר. כמו כן שרון טוען כי המושג של לאומיות פרסית בימי הביניים הוא מושג אנכרוניסטי, שהושפע, ואפשר שעדיין הוא מושפע מן הרעיונות הלאומיים של אירופה, במאה התשע עשרה ועתה גם של תנועות לאומיות במזרח התיכון של ימינו.. שרון הדגיש שלא רק שהטיעון הזה, במיוחד אצל וולהאוזן, מושפע מן התנועות הלאומיות האירופאיות, אלא שאין לו שום ביסוס במקורות. אומנם היו גם לא-ערבים בין הלוחמים, אולם עיקר הכוח הלוחם והנהגתו היו ערבים. הכרך השני של ספרו [11] מפתח את התיזה הזאת על ידי תיאור מפורט של המרכיבים החברתיים שנמצאו בבסיסה של התנועה שהעלתה את העבאסים לשלטון ואת המהלכים הצבאיים שאפשרו לתנועה לגבור בסופו של דבר על הצבא האומיי שהיה כוח צבאי גדול מאורגן וחזק אשר נראה היה בשעתו כבלתי מנוצח.

האפיגרפיה הערבית בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון התחיל לחקור את הכתובות הערביות בארץ ישראל משנת 1968, במטרה לפרסם את כל הכתובות הערביות שנכתבו על סלע ועל אבן ברחבי ארץ ישראל. הוא ערך, בעזרת כמה מתלמידיו, סקר של ארץ ישראל ותיעד את החומר האפיגראפי הערבי. תוך כדי עבודה פרסם כתובות רבות וקבע את הכללים לפרסום כתובות אלה. עבודתו כללה גם עבודת שדה ארכאולוגית וגם עבודת מחקר בספריות. עבודת השדה כללה את סקירת כל הארץ מהצפון ועד אילת בחיפוש, רישום, צילום, העתקה, קיטלוג ופרסום של כל הכתובות הערביות. במסגרת זו שרון תיעד את הכתובות שמצא על גבי בניינים, קברים, סלעים, בעיקר סלעים בנגב. הוא קרא כל כתובת בהקשר הגאוגרפי, ההיסטורי, ובהקשר של תרבות ואמנות האסלאם. משנת 1990 החל משה שרון לכתוב את קורפוס הכתובות הערביות של ארץ ישראל (Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae) (באנגלית) המתפרסם והולך בהוצאת בריל בליידן הולנד. שמונה כרכים יצאו כבר לאור. שבעה כרכי כתובות וכרך אחד של תוספות.

בתחום האפיגראפיה הערבית הוא חקר את החומר האפיגראפי שבארכיון מכס ואן ברשם (Max van Berchem) בז'נבה ופרסם את מחקרו בנספח לספרו הגדול על הכתובות הערביות בארץ ישראל. [12]

יהדות, נצרות, אסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון ניסה לראות את הקשר בין היהדות, הנצרות והאסלאם, ויותר מכך – להוכיח במידה מרובה שהאסלאם לא נולד בחלל ריק, אלא גם נולד באותה מסגרת שלתוכה נולדו גם היהדות והנצרות למן השומרים ועד להתגבשותה של הנצרות כדת מדינה. בניגוד להשקפה האומרת שמוחמד הושפע מהיהודים והנוצרים, הושפע מוחמד לדעת שרון במידה רבה מהרפרטואר של מספרי הסיפורים שהיו במזרח התיכון. חלקם הגדול של סיפורים אלה – אך לא כולם – מזכיר את סיפורי המקרא ואת המדרש (שגם הוא, אגב, ספג רעיונות ותכנים מאותו רפרטואר עשיר). כשמוחמד היה משוכנע שהוא נביא, היוו הסיפורים בסיס להתפלמסות שלו מול הדתות האחרות, כדי להוכיח שהוא נביא אמת וששליחותו היא שליחות אלוהית. הפולמוס החריף של מחמד עם הפוליתיאיסטים, היהודים והנוצרים לא נשאר בתחום חילופי דברים אלא מצא את ביטויו בעיקר בפעילות הצבאית של הנביא נגד מתנגדיו וגם בפסוקי הפולמוס הפזורים בקוראן, שאנו מוצאים אותם כמעט בכל פרק.

שלוש הדתות: יהדות, נצרות ואסלאם ויחסן אל האלוהות, אל אחרית הימים, מוצאים את ביטוין במחקריו של שרון על יהדות, נצרות ואסלאם. על נושאים אלה הוא כתב שני ספרים באנגלית: יהדות, נצרות ואסלאם אינטראקציה וקונפליקט [13] [14] הספרים עוסקים בניתוח יחסי הגומלין וההתנגשות בין היהדות לדתות ותרבויות אחרות עמן היא נפגשה מאז העת העתיקה דרך ההלניזם עד הנצרות והאסלאם. במסגרת חקירת ההתמודדות של היהדות עם האסלאם הוא הקדיש מקום רחב ליחס השלילי של האסלאם ליהודים, העומד לדעתו בבסיסה של האנטישמיות האסלאמית כיום [15]

השיעה המודרנית והבהאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון חקר את הדת הבהאית, שהיא דת חדשה, אשר צמחה מהאסלאם והתרחקה ממנו מאוד. שני היוצרים של הדת הבהאית היו שיעים (הבאב ובהאא אללה) ויחד עם זאת נוצרה תנועה של התממשות משיחית, הכוונה לכך שיוצר הדת הבהאית, בהאא אללה (בעקבות קודמו הבאב) טען שהוא לא רק המשיח, היעוד, שמצפים לו בכל הדתות מן הבודהיזם ועד הנצרות כולל האסלאם, אלא גם הדגיש שהוא הוא ההתגלות האלוהית (כלומר שבמהותו הוא האלוהות שהתלבשה לשעה בדמות אדם). על כן אין צורך יותר לא לנוצרים, לא ליהודים ולא למוסלמים (במיוחד השיעים) לצפות למשיח, שהרי הוא כבר הגיע עם הופעתו של בהאא אללאה (שקבע כי קודמו הבאב היה מבשר בואו). יחד עם זאת הוא הדגיש שהוא איננו האחרון אלא התגלות לאלף שנה לפחות, היינו למילניום הנוכחי. הוא פיתח דת של שוויון מוחלט בין הגזעים והמינים ובעיקר ביטול הממסד הדתי וביטול הצורך באנשי הדת לסוגיהם. אנשי הדת נעלמים מתוך הדת וכל עבודת האל אותה הציע בהאא אללה היא עבודת אל פרטית. אסור להתפלל בציבור או לקיים פעולה דתית ממוסדת כלשהי שבה יש הזדקקות למורי דת. על כן התפילה היא תמיד תפילת יחיד. ומכיוון שאין תפילה בציבור אין צורך במוסד של הנהגת התפילה בציבור. בהאא אללאה טען וכך גם יורשיו, שאנשי הדת גורמים להשחתה של הדת ועל כן תבע ממאמיניו אחריות אישית להתנהגות מוסרית מוחלטת. הוא אסר את המלחמה, את החזקת הנשק, תבע שלום, מציאת לשון משותפת בין האנשים, חינוך לכולם ובטול כל המסגרות המדיניות בעולם: העולם הוא מדינה אחת ובני האדם הם אזרחיה – כך לימד. בעולם כיום כשישה מיליון בהאים. שרון תרגם מערבית לעברית את ספר הקודש הבהאי הספר הקדוש ביותר (אלכִתאב אלאַקְדַס) שכתב בהאא אללאה בעכו בשנת 1873. לתרגום המלווה פרשנות מפורטת הוא צרף חיבור גדול, שהוא ספר בפני עצמו, הסוקר את תולדות הדת הבהאית ועולמה הרוחני. הספר שכותרתו: הדת הבהאית וכתב הקודש שלה פורסם בסוף שנת 2005. וחזר ופורסם במהדורה חדשה בסוף שנת 2007.

שרון התעניין בדת הבהאית עקב התעניינותו בדתות בכלל ובדתות מודרניות בפרט ובמיוחד הדתות והתנועות הדתיות שהופיעו ברחבי תבל במאה ה-19: הדת המורמונית, הדת האחמדית, הטמפלרים הגרמנים, האדבנטיסטים (תנועתו של מילר מ-1843, והאדבנטיסטים של היום השביעי) והתנועות המשיחיות השונות שהתפתחו בנצרות במאה ה-19, וביהדות: חסידות חב"ד. על נושא זה כינס ועידה בינלאומית וערך ספר בשם: מחקרים בדתות ובתנועות דתיות מודרניות והאמונות הבאבית-בהאית. [16]

לידת האסלאם בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמר זה שהתפרסם בספרו עמודי עשן ואש – ארץ הקודש בהיסטוריה ובהגות [17] הוא העלה את התיזה שראשיותיו של האסלאם הממוסד (בניגוד לאסלאם הראשוני של מחמד) נעוצים בארץ ישראל והם קשורים קשר הדוק בעניין שגילה הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ בירושלים עניין שקיבל את ביטויו המובהק בבניית כיפת הסלע על הר הבית כחידוש של מקדש שלמה ולאחר מכן בניית מסגד אל-אקצא על ידי בנו ויורשו.

הכיבושים הערביים בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרון כתב מאמר פרוגרמטי על הכיבושים הערביים בארץ ישראל שראה אור בקתדרה. [18] במאמר הוא טען שכל הסיפורים על הכיבושים הערביים היו סיפורי קרבות קלאסיים שהיו גם הם חלק מן הרפרטואר של מספרי הסיפורים שפעילותם מתוארת על ידי הסופרים הערבים. סיפורים אלה שיש בהם מבנים קבועים ותכנים קבועים שעניינם שעשוע במשיכת לב השומעים, מצאו את דרכם אל הכרוניקות הערביות הקדומות והחליפו את צורתם כך שבמקום מעשיות משעשעות הם הוצגו כתיאורים אותנטיים של מאורעות שאכן קרו. למעשה כל הקרבות הגדולים המתוארים בכרוניקות הקדומות לא היו ולא נבראו. האמת הארכאולוגית היא שאין שום סימן של חורבן בסוריה כתוצאה מן ה"מלחמה" וכאשר בודקים בעין בקורתית את המקורות הערביים מסתבר שסוריה ברובה נפלה כ"פרי בשל" ללא קרבות כמעט לידי הערבים, שכן המקורות מספרים שהערים הבצורות פתחו את שעריהן והתושבים הבטיחו את עצמם על ידי הסכמים עם הכובשים.

אשר לסיפורי המלחמה כאן מתגלות סתירות משמעותיים במקורות הערביים שמתארים את הכיבושים כמעט באשר לכל פרט ובמיוחד במה שנוגע למקום הקרבות הגדולים כביכול, לזמניהם ולאנשים שהשתתפו בהם. ההגזמה, שהיא הסימן המובהק של סיפורי המעשיות, מתגלה פה בכל עוצמתה, כמו למשל תיאור קרבות שבהם השתתפו לא מאות אלא מאות אלפים של לוחמים, מציאות שלא הייתה קיימת, ולא יכולה הייתה להתקיים, בשדות הקרב של ימי הביניים. ספורי גבורה במלחמות שונים, מעשי נסים ונאומים חוצבי להבות של מנהיגים גיבורים משלימים במקורות הערבים את תוכנן של מעשיות הכבושים.

וכן פרסם מאמר מקיף שבו חקר את מקורותיה של הבניה המסלמית על הר הבית ומשמעותה. במחקר זה שהתפרסם בשנת 2009 הוא ניסה להוכיח שהמבנים הקרויים "הארמונות האומיים" שמדרום לחומת הר הבית לא נבנו על ידי האומיים ואפשר שמקורם הוא ביזנטי, ודן במקורם של כפת הסלע ומסגד אל-אקצא כיחידה ארכיטקטונית אחת בעקבות מחקריו של פרופסור אולג גראבר מפרינסטון. [19]

המזרח התיכון המודרני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להתעסקותו בעולם האסלאמי הקלאסי, עוסק שרון גם בניתוח עולם המזרח התיכון המודרני. הוא כתב עשרות רבות של מאמרים פובליציסטיים שונים בנושא בעיתונים ובכתבי עת שונים באירופה ובישראל. המאמרים התפרסמו בעברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית. כולם עסקו בענייני דיומא בהם הביע את השקפתו על הנעשה במזרח התיכון. מאמריו התפרסמו בין השאר בכתב העת נתיב, בכתב העת Shalom היוצא לאור בשווייץ בגרמנית ובצרפתית. לאחרונה כתב שרון באנגלית ספר בשם ג'יהאד – האסלאם נגד ישראל והמערב [20] בספר 9 פרקים הכוללים 9 נושאים שונים על הטרור האסלאמי והסכנה של האסלאם הקיצוני לישראל וגם לדמוקרטיות המערביות.

השפה הערבית המדוברת הארצישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר לימוד שכתב שרון לשפה הערבית המדוברת בארץ ישראל, ספר שנועד לציבור הישראלי הרחב. מאז 1962/3 הוא אסף חומר לספר שנקרא "הערבית המדוברת בארץ ישראל" [21] הספר יצא שוב במהדורה חדשה ומורחבת כספר חדש בשם "ערבית מדוברת בהנאה" הוצאת מ' זק, ירושלים 4–2003. לספר מצורף תקליטור בקולו של המחבר. שרון בנה את ספרו על כ-1500 מילים ונגזרות של מילים שהן בשימוש הנפוץ ביותר בחיי היומיום, החל מן השוק ועד לחיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה.

שרון פרסם שיחון עברי-ערבי בהוצאת ש. זק ירושלים 2009, ובו כ-3500 מילים ומשפטים שימושיים.

ספרים שכתב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שבטי הבדוים הנודדים בנפות חברון ובית-לחם, בית-אל : מפקדת אזור יהודה ושומרון, 1970.
  • Black Banners From the East, The establishment of the ‘Abbâsid State, Incubation of a Revolt, Jerusalem, Magness Press, and E.J. Brill, Leiden, 1983.
  • Revolt, the Social and Military Aspects of the ‘Abbâsid Revolution", the Max Schloessinger Memorial Fund, Jerusalem, Hebrew University, 1990.
  • Judaism, Christianity and Islam, Interaction and Conflict, Publications of the Eric Samson Chair in Jewish Civilization, No. 2. The University of the Witwatersrand, Snap Print, Johannesburg and Jerusalem 1989.
  • ערבית מדוברת בהנאה, משה זק, ירושלים 2003/4
  • Judaism in the Context of Diverse Civilizations, Book One by M. Sharon; Book Two, Aspects of Jewish History and Culture, edited by M. Sharon, Publications of the Eric Samson Chair in Jewish Civilization, The University of the Witwatersrand, Johannesburg, No. 4, Maksim Publishers, Johannesburg, 1993.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae, Vol I: A. E.J. Brill, Leiden. 1997.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 2: B-C. E.J. Brill, Leiden 1999.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 3: D-F. E.J. Brill, Leiden 2004.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae, Addendum: Squeezes in the Max van Berchem Collection (Palestine, Trans-Jordan, Northern Syria). E.J. Brill, Leiden, 2007.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 4: G. E.J. Brill, Leiden 2008.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 5: H-I. E.J. Brill, Leiden 2013.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 6: J(1). E.J. Brill, Leiden 2016.
  • Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 7: J(2) (Jerusalem I). E.J. Brill, Leiden 2021.
  • מ' שרון, הדת הבהאאית וכתב הקודש שלה, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ה; מהדורה שנייה, תשס"ח.

ספרים שערך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Studies in Islamic History and Civilization in Honour of Professor David Ayalon, Kana, Jerusalem and E.J. Brill, Leiden, 1986.
  • Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought, Publications of the Eric Samson Chair in Jewish Civilization No. 1, Southern Book Publishers, Johannesburg, and Brill, Leiden, 1987.
  • Jedidiah’s Vision, 60 Years of Zionism in South Africa, edited by M. Sharon and C.J. Ginsberg. Publications of the Eric Samson Chair in Jewish Civilization, The University of the Witwatersrand, Johannesburg, No 3. Maksim Publishers, Johannesburg, 1992.
  • Judaism in the Context of Diverse Civilizations, Book Two, see above No. 7.
  • אלי כדורי, דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית, מבוא ועריכה מדעית - משה שרון ; תרגום לעברית - אסי דגני, ירושלים : כרמל, תשנ"ג 1993.
  • . Sharon (ed.) Studies in Modern Religions and Religious Movements and the Bābi-Bahā’ī Faiths. E.J. Brill Leiden, Holland, 2004.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה שרון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יוסף צוריאל, "אתרכז באיתור שורשי הבעיות של ערבי ישראל", מעריב, 20 בספטמבר 1977
  2. ^ ד"ר משה שרון ימונה ליועץ לענייני ערבים, דבר, 18 בספטמבר 1977
  3. ^ יצחק שומרון, דיונים על שירות לאומי לצעירים ערבים בישראל, מעריב, 29 בספטמבר 1978
  4. ^ יוסף צוריאל, ד"ר שרון רוגז; על פינוי שבט בדואי ננגב בלא ידיעתו, מעריב, 6 בדצמבר 1978
  5. ^ יוסף צוריאל, ליועץ לעניינים ערביים אין גישה אל בגין, מעריב, 18 בינואר 1979
  6. ^ עודד גרנות, ד"ר שרון יפרוש בחודש הבא אם בגין ידחה הצעותיו, מעריב, 26 בינואר 1979
  7. ^ מיכל סלע, שלושח בזירה אחת: חוסיין מפגיש את הגדה עם ערפאת, כותרת ראשית, 7 במרץ 1984
  8. ^ הבדווים בארץ-ישראל במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה; נופי ארץ ישראל (תשס 2000) 229-242.
  9. ^ הבדווים וארץ ישראל תחת שלטון האסלאם; הבדווים (תשמ"ח 1988) 36-48
  10. ^ Black Banners From the East, The establishment of the ‘Abbâsid State, Incubation of a Revolt)
  11. ^ The social and Military aspects of the ‘Abbasid Revolution
  12. ^ Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae: Addendum, Brill, Leiden, 2007.
  13. ^ Judaism, Christianity and Islam, Interaction and Conflict, Publications of the Eric Samson Chair in Jewish Civilization, No. 2. The University of the Witwatersrand, Snap Print, Johannesburg and Jerusalem 1989.
  14. ^ Judaism in the Context of Diverse Civilizations, Book One by M. Sharon ; Publications of the Eric Samson Chair in Jewish Civilization, The University of the Witwatersrand, Johannesburg, No. 4, Maksim Publishers, Johannesburg, 1993.
  15. ^ במיוחד פרק שישי בספרו Judaism in the Context of Diverse Civilizations
  16. ^ M. Sharon (ed.) Studies in Modern Religions and Religious Movements and the Bābi-Bahā’ī Faiths. E.J. Brill Leiden, Holland, 2004.)
  17. ^ "The) birth of Islam in the Holy Land," Pillars of Smoke and Fire, The Holy Land in History a and Thought, Ed. M. Sharon, Johannesburg and. Leiden, 1987, pp. 225-235)
  18. ^ קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר; משה שרון, ‏קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים – רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, יוני 2002, עמ' 84-31; ובאנגלית M. Sharon, “The Decisive Battles in the Arab Conquest of Syria,” Studia Orientalia, 101, 2007:297-357
  19. ^ M. Sharon, “Shape of the Holy,” Studia Orientalia, 102, 2009.
  20. ^ Jihad – Islam Against Israel and the West
  21. ^ הערבית המדוברת בארץ ישראל: בשיטה החדשה ללימוד עצמי ולהוראה: עם לוחות נטיית הפעל ויסודות התחביר. ירושלים: הוצאת כרמל תשמ"ט 1989