גטה

גטה
Publius Septimius Geta

לידה	7 במרץ 189 רומא, האימפריה הרומית
נרצח	26 בדצמבר 211 (בגיל 22) רומא, האימפריה הרומית
מדינה	רומא העתיקה
מקום קבורה	טירת סנטאנג'לו
קיסר רומא 209 – 26 בדצמבר 211 → ספטימיוס סוורוס

פובליוס ספטימיוס גטה (בלטינית: Publius Septimius Geta; מרץ 189 – 26 בדצמבר 211) היה קיסר–אוגוסטוס של האימפריה הרומית, תחילה בשותפות עם אביו ספטימיוס סוורוס ואחיו הבכור קרקלה, ועם מות האב בשותפות קצרת ימים עם אחיו שהסתיימה כאשר קרקלה רצח אותו בנוכחות אימם.

קורות חייו

ילדותו

משפחת הקיסר: ספטימיוס סוורוס, יוליה דומנה ושני בניהם, קרקלה וגטה (199–201 לספירה).

גטה נולד ברומא במרץ 189. אביו היה ספטימיוס סוורוס, קיסר האימפריה הרומית, שהיה קצין בצבא הרומאי ממוצא צפון-אפריקאי פיניקי, ואמו הייתה יוליה דומנה, אצילה מפרובינקיה סוריה ממוצא ערבי. לאחר עלייתו של ספטימיוס סוורוס לשלטון הוא זכה להוסיף את התואר "קיסר" לשמו כמי שמיועד להיות יורש העצר.

בשנות ה-80 המוקדמות של המאה ה-2, נפגשו הוריו לעתיד של גטה כאשר ספטימיוס סוורוס פיקד על לגיון שהוצב בסוריה. הוא היה נשוי לפאקיה מרקיאנה. מאוחר יותר באותו עשור, זמן לא רב לאחר מותה, סידר סוורוס עם משפחתה של יוליה, שתישלח אל גאליה, שם כיהן כמושל פרובינקיה. נראה כי הם נישאו בשנת 187 ושנה לאחר מכן נולד קרקלה, הבן הבכור. ספר ההיסטוריה אוגוסטה וספרי היסטוריה רומאית מתקופת המאה ה-4 מעלים כעובדה ברורה שקרקלה היה למעשה בנו של סוורוס מאשתו הראשונה פאקיה מרקיאנה. המקורות המאוחרים מרחיקים לכת וטוענים כי למעשה, לאחר רציחתו של גטה, קרקלה נשא את יוליה דומנה לאשה. הגרסה השערורייתית ככל הנראה מבוססת מתחילה על כתבי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה, קסיוס דיו והרודיאנוס, שנימת כתיבתם עוינת במופגן את קרקלה. על פי כתבי קסיוס דיו, בעת שקרקלה הוכתר כקיסר יחיד, לאחר רצח גטה והשלמת תהליך מחיקתו מספרי ההיסטוריה, הוא יצא למסע בשנת 212 שהוביל אותו בין היתר אל העיר אלכסנדריה, שם הוא נתקבל בעוינות על ידי האוכלוסייה המקומית. על פי הרודיאנוס, תושבי אלכסנדריה לא היססו לכנות בפומבי את יוליה דומאנה "איוקאסטה" , שמה של אשתו ואמו של אדיפוס המלך היווני האגדתי, ברמז עבה על מערכת יחסים מינית בין יוליה דומנה לקרקלה.

תקופת שלטונו

שלטון משותף עם ספטימיוס סוורוס

ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הלגיונות בפאנוניה. שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193, באפריל 193 תפס סוורוס את השלטון אך נאלץ להילחם על הכתר מול מספר מתמודדים במלחמת אזרחים ממושכת.

בינואר 198 מינה ספטימיוס סוורוס את גטה לקיסר, דרגה של שותפות בשלטון ומינה אותו לקונסול ובשנת 209 העלה אותו לדרגת אוגוסטוס ובכך הפך אותו לשותף מלא השלטון על האימפריה הרומית המהלך שקיבל השראה ממהלכיו של מרקוס אורליוס בעת שהכשיר את הקרקע לבנו קומודוס, נועד מתוך תכנון מראש להעביר את השלטון לבניהם. על מנת למנוע קשיים והשגות הם דאגו להעניק ליורשים המיועדים את התארים הסמכויות וההכשרה המעשית שיבטיחו העברה חלקה של השלטון בעתיד ויבטיחו שכל מי שיערער על חילופי השלטון יתמודד עם עובדה מוגמרת.

באביב 208 יצא ספטימיוס סוורוס לפרובינציה בריטניה מלווה באשתו שני בניו ומפקד המשמר הפרטוריאני. מטרתו הייתה להחזיר את השלטון הרומאי אל חלקי האי שאבדו לידי פולשים מהצפון. בשנת 196 הם פרצו את חומות ההגנה והגיעו עד לעיר יורק, הרומאים שהבינו כי לא יצליחו לדכא את המרד בכוחות העומדים לרשותם קנו את נסיגת הפולשים בכסף וניסו לשקם את ההריסות במהלך העשור אבל בשנת 207 חזרו השבטים המורדים לסורם ערכו פשיטות וזרעו הרס ושדדו מכל הבא ליד. הנציב הרומאי פנה לקיסר בבקשה לעזרה. ספטימיוס סוורוס שהיה אדם חולה וחשש כי הוא קרב למותו החליט לצאת למלחמה בעצמו גם מתוך רצון לסיים את חייו כחייל ולא כאדם הרתוק למיטתו. סיבה נוספת הייתה דאגה לגורל השושלת שהקים: שני בניו קרקלה וגטה ללא הסתירו את שנאתם אחד לשני, ולא הסתירו את משיכתם לחיים נוחים ברומא. ספטימיוס סוורוס קיווה כי המשימה בבריטניה והאחריות שבקבלת פיקוד על צבא יתרמו לתיקון אורחות החיים של בניו והניסיון שיצברו יביא אותם לעבודה ביחד ויכשיר אותם לאתגרים שיעמדו מולם כאשר יעלו לשלטון. בשנת 209 לאחר שהרומאים לא הצליחו להביא את המלחמה להכרעה הם הכריזו על ניצחון לאחר שהצליחו להגיע לחלקים הצפוניים של סקוטלנד. ההכרזה על הניצחון לא הרשימה את המורדים שבשנת 210 הפרו את ההסכם וחידשו את הלחימה ביתר שאת.

גם תקוותו של ספטימיוס סוורוס שהמערכה בבריטניה תשפר את היחסים בין קרקלה לגטה הסתיימה במפח נפש, הוא לא הסתיר את שאיפתו לעלות לשלטון ללא דיחוי וכשליט יחיד והמקורות הרומאיים מציינים במפורש כי התנהגותו של קרקלה הסבה עוגמת נפש לאביו. עם חידוש הלחימה היה סוורוס על ערש דווי והוא נותר במחנה הרומאי ביורק ביחד עם גטה בעוד קרקלה יצא בראש הצבאות לפגוש לכאורה את האויב אך על פי המקורות הרומאיים ההיסטוריונים קסיוס דיו והרודיאנוס הוא לא התעניין בניהול המלחמה אלא פעל להסיר מדרכו את המכשול העיקרי לכס השלטון וניסה לשחד את רופאיו של סוורוס להחיש את קיצו. ספטימיוס סוורוס מת ביורק בראשית ספטמבר 211 ואמר לשני בניו שנקראו אליו "שמרו על האחדות בינכם, העשירו את החיילים ואל תשימו לב לכל האחרים". קרקלה התנהג תחילה כאילו הוא מקבל עליו את דין צוואת אביו, אבל הלכה למעשה התנהג כשליט יחיד לכל עניין וניצל לשם כך את כל הסמכויות שניתנו לו. הוא ניהל משא ומתן על השבטים הקלדונים המורדים והגיע איתם במהירות להסכם שלום: הרומאים נסוגו כל כיבושיהם מצפון לחומת אדריאנוס ומהתוכנית של סוורוס לכבוש את כל צפון בריטניה, כתוצאה ממהלך זה התייצב הגבול למשך תקופה ארוכה.

ההיסטוריונים הרומאיים ובעקבותיהם חלק מהמחקרים ההיסטוריים מותחים ביקורת על קרקלה, מערכה עתירת משאבים ומאמץ שנמשכה 3 שנים נסתיימה ללא הישגים טריטוריאליים ומבלי ניצחון מכריע. הם רואים את המהלך דרך הניתוח המייחס לקרקלה את הרצון ליישב את המלחמה בבריטניה, לשוב לרומא על מנת לתפוס את השלטון ולסלק את גטה. היסטוריונים אחרים משבחים את ניהול שלבי המלחמה האחרונים תחת שרביטו של קרקלה על פי גרסה זו מוצו המהלכים הצבאיים וההסכם שלגבי תנאיו יש מידע חלקי בלבד הביא לייצוב גבולות הפרובינציה וסיום המערכה שגבתה מחיר גבוה.

שלטון משותף עם קרקלה

קרקלה הורג את אחיו גטה ציור רומנטי מהמאה ה-19

מטבע זהב. מצד אחד דמותה של יוליה דומנה. מהצד השני דמויותיהם של קרקלה וגטה.

קרקלה פעל בהחלטיות לביסוס שלטונו, הוא פיטר את פפיאנוס מפקד המשמר הפרטוריאני שהיה יד ימינו של אביו והרחיק יועצים אחרים מתפקידם את אלו שבהם ראה איום עתידי הוא הוציא להורג ונתן את ההוראה להוציא להורג את אשתו שעד אז הייתה בגלות באי קפרי. כחודש לאחר מותו של סוורוס עזבו 2 השליטים את בריטניה מלווים ביוליה דומנה ואנשי החצר ובמאי 211 הגיעו לרומא. בשלב זה היו האחים השליטים עוינים זה לזה ולא היו יכולים לדור תחת קורת גג אחת הם התגוררו בחלקים שונים של ארמון מוקפים בשומרי ראש, השנאה שיתקה לא רק את חצר המלוכה אלא גם את האימפריה והועלתה הצעה לחלק את האימפריה לשניים: אירופה עד לים מרמרה תחת שלטון קרקלה ואסיה תחת שלטון גטה. יוליה דומנה שלמעשה הייתה בעלת תפקיד מכריע בניהול האימפריה התנגדה לתוכנית.

מותו של גטה

קרקלה החליט לקחת את היוזמה לידיו. הוא שכנע את גטה להיפגש בחדר של יוליה דומנה לפגישת פיוס אך הקיף את המגורים בחיילים חמושים שפרצו אל תוך החדר ברגע הינתן סימן. ההיסטוריון הרודיאנוס מתאר את הסצנה על פי קווי מתאר של האיליאדה במהלכה אפרודיטה מנסה להגן על בנה אניאס מתוקפיו ונפצעת תוך כדי המאבק. עם זאת הסצנה של הרודיאנוס מסתיימת במותו של גטה בזרועות יוליה דומנה שנפצעה אף היא. על פי קסיוס דיו, קרקלה היה מי שבסיכומו של דבר הכה את המכה הקטלנית בגטה ומיד יצא מזירת הרצח בצעקות שבר כמי שנאלץ להתגונן ממארב מתוכנן. הרצח הותירו את קרקלה בעמדה בעייתית מול הסנאט העוין וללא תמיכה מובטחת של הצבא, הוא יצא מהארמון ורץ למחנה המשמר הפרטוריאני שם הוא סיפר לקציני המשמר שהוא נמלט על נפשו מאחר שנאלץ להרוג את גטה שקשר עם אחרים להרוג אותו. את הסיפור הוא גיבה בהבטחה למענקים נדיבים לחיילי המשמר שקיבלו את הצעתו והבטיחו את שלומו.

משם פנה קרקלה ללגיון השני פרתיקה שחנה מחוץ לרומא, חיילי הלגיון סירבו תחילה לתת את תמיכתם או להכניס אותו למחנה אך גם הם התרצו לעמוד לצידו תמורת הבטחה למענקים נדיבים. קרקלה לא איבד מומנטום ולמחרת היום הופיע, מלווה בכוח צבאי משמעותי מול הסנאט. בנאום מחושב הוא הצדיק את הרצח של גטה, הציג את עצמו כקורבן לקשר שנרקם להרעיל אותו, הוסיף כי גטה אשם גם בחוסר כבוד כלפי יוליה דומנה, והכריז על חנינה לכל אזרחי רומא שהוגלו ממנה. ההיסטוריה אוגוסטה מסיט מעט את המסך מעל האירועים ומספר כי ביום למחרת הרצח כאשר קרקלה גילה שיוליה דומנה ביחד עם נשות החצר מתאבלות על גטה הוא ניסה לרצוח גם אותן. הביוגרפית המודרנית של יוליה דומנה החוקרת ברברה לוויק מטילה ספק בתיאור נסיבות מותו של גטה כמתואר על ידי הרודיאנוס או דיו. לפי טענתה רצח זה, בגלוי ולעיני עדים איננו התסריט הסביר ביותר לאירועים שהובילו למותו של גטה והיא מצביעה על ההשערה כי אופיים האלים והאימפולסיבי של שני האחים הביא להסלמה של מפגש שנועד לסכם תנאים לשלטון משותף או בנפרד, בתווך או חסות יוליה דומנה וכי במהלך העימות קרקלה היה בר המזל שהנחית את המכה הסופית.

כך או כך, את המהלך השלים מסע טיהורים חסר רחמים ובו הוצאו להורג כל תומכי גטה, כל אלו שנחשדו בתמיכה בגטה ובעיקר כל מי שקרקלה ראה בו כאיום פוטנציאלי להמשך השלטון. על פי קסיוס דיו נהרגו בטיהורים כ-20,000 איש. חלקם נרצחו על מנת שאפשר יהיה להחרים את רכושם ובהם המשפטן פפיאנוס. קרקלה הורה על מחיקת זכרו של גטה ושמו הוקע לדיראון עולם - נמחק מכתובות, חוקים ותקנות מטבעות עם דיוקנו או שמו של גטה הותכו והוא ירד מדפי ההיסטוריה.

לקריאה נוספת

• היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים, אנטונינוס גטה. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2009.
• Robert L. Cleve. Some Male Relatives of the Severan Women. Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 37, H. 2 (2nd Qtr., 1988)
• The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005
• Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007
• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
• אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גטה בוויקישיתוף

• גטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גטה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)