רודזיה הצפונית

רודזיה הצפונית
**Northern Rhodesia**
דגל	סמל
המנון לאומי	אלוהים נצור את המלכה המנון
ממשל
משטר	פרוטקטורט בריטי
שפה נפוצה	אנגלית
עיר בירה	ליווינגסטון (עד 1935); לוסקה (מ-1935)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	ייסוד המושבה; 1 באפריל 1924
תאריך; ; תאריך	פירוק הפדרציה; 31 בדצמבר 1963
פירוק	הקמת הפדרציה; 1 באוגוסט 1953
תאריך; ; תאריך	עצמאות; 24 באוקטובר 1964
ישות קודמת	צ'ארטר רודזיה
ישות יורשת	רודזיה-ניאסלנד; זמביה
שטח בעבר	752,618 קמ"ר
אוכלוסייה בעבר	1927 – 1,004,000 נפש; 1960 – 2,416,000 נפש
כלכלה
מטבע	פאונד רודזיה הצפונית‏ (£)

רודזיה הצפונית (באנגלית: Northern Rhodesia) הייתה פרוטקטורט בריטי בצפונה של רודזיה, המצויה בדרומה של יבשת אפריקה. רודזיה הצפונית שכנה בתחומי זמביה של ימינו. היא הוקמה על בסיס שטחי הזיכיון של חברת דרום אפריקה הבריטית במקום בשנת 1924, והתקיימה עד לאמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. במשך עשור, בין השנים 1953 ו-1963, היא הייתה חלק מהפדרציה של רודזיה וניאסלנד. בשנת 1964 הגיע קיום הפרוטקטורט לקיצו, עת הוקמה על חורבותיו הרפובליקה של זמביה. עד שנת 1935 עיר הבירה של רודזיה הצפונית הייתה העיר ליווינגסטון שלגדת מפלי ויקטוריה, ולאחר מכן העיר לוסקה שבמרכז הארץ.

השם "רודזיה" נגזר משמו של ססיל ג'ון רודס, הקפיטליסט הבריטי ובונה האימפריה שהיה דמות מנחה בהתפשטות הכבישה הבריטית מצפון לנהר הלימפופו לדרום מרכז אפריקה.

המונח הגאוגרפי, בניגוד לפוליטי, "רודזיה" התייחס לאזור הכולל בדרך כלל את האזורים שהם היום זמביה, מלאווי וזימבבואה. משנת 1964, הוא התייחס רק לדרום רודזיה לשעבר.

היסטוריה

ססיל רודס קידם את ההשפעה הבריטית באזור בו שלט על ידי השגת זכויות מינרלים (זכויות לניצול שטח עבור המחצבים שהוא כולל) מראשי השבטים המקומיים במסגרת הסכמים מפוקפקים (עקב הסכמתם בעל פה).

לאחר שהרוויח הון עצום בכרייה בדרום אפריקה, שאיפתו הבאה הייתה להרחיב את האימפריה הבריטית צפונה עד לקהיר, אם כי דבר זה היה הרבה מעבר למשאבים של כל חברה מסחרית להשיג.

המוקד העיקרי של רודס היה דרומית לזמבזי, במשונלנד ובאזורי החוף שממזרח לו. כשהעושר הצפוי של משונלנד לא התממש, נותר מעט כסף לפיתוח משמעותי באזור שמצפון לזמבזי, שאותו רצה רודס.

למרות ששלח רודס מתיישבים אירופאים לשטח שהפך לדרום רודזיה, הוא הגביל את מעורבותו מצפון לזמבזי בכדי לעודד מימון משלחות בריטיות בכדי הכנסתה לתחום ההשפעה הבריטי.

בשנת 1895 נערכו חיפושים על ידי נציג של חברת דרום אפריקה הבריטית, פרדריק ראסל ברנהאם, שהוביל ופיקח על משלחת מסיבית אשר חיפשה בשטחים הצפוניים. משלחת זו קבעה לראשונה עבור תושבי המערב כי קיימים מרבצי נחושת גדולים במרכז אפריקה. לאורך נהר "קאפווה" שבצפון רודזיה דאז, ראה ברנהאם קווי דמיון רבים למרבצי נחושת שעבד בהם בארצות הברית, והוא נתקל בילידי המקום אשר לבשו צמידי נחושת. מאוחר יותר, חברת דרום אפריקה הבריטית בנתה עיירות לאורך הנהר ומסילת רכבת כדי להעביר את הנחושת דרך מוזמביק.

BSAC דרשה בעלות על זכויות מינרלים על כל צפון רודזיה תחת זיכיונות שניתנו בין השנים 1890–1910 על ידי לווניקה (שהיה מלך בארוצלנד דאז), המכסים אזורים מוגדרים של צפון-מערב רודזיה. האזורים נוהלו על ידי ג'וזף תומסון ואלפרד שארפ בשנים 1890 ו-1891 עם צ'יפים מקומיים באזורים שנויים במחלוקות השייכים לצפון-מזרח רודזיה. דרישה זו התקבלה על ידי ממשלת בריטניה.

לאחר סיום האמנה, BSAC הצטרפה לקבוצה של תשע חברות דרום אפריקאיות ובריטיות שמימנו את הפיתוח של מכרות באזור, כדי למנוע מהם ליפול לשליטת ארצות הברית. עם זאת, דאגתה העיקרית הייתה קבלת תמלוגים.

המצב הקולוניאלי בצפון רודזיה

המושבה הוקמה בפועל בשנת 1911 כשהחברה הבריטית הדרום-אפריקאית BSCA החליטה לאחד את מושבותיה "צפון-מערב רודזיה" ו"צפון-מזרח רודזיה" למושבה אחת שקיבלה מעמד של פרוטקטורט בחסות החברה, בניגוד להסכמים קודמים. היא נוהלה בתחילה על ידי ה-BSAC, שהייתה חברה פרטית קולוניאלית, אשר פעלה בחסות האימפריה הבריטית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. מטרת החברה הייתה לנצל את עושרם של חבלי הארץ הריקים משלטון ממשי אשר השתרעו במרכז אפריקה הדרומית, (חבלי הארץ אשר היום מכונים רודזיה).

המרכיב החשוב ביותר בכלכלת רודזיה הצפונית היה הנחושת. עבודות נחושת נדירות ועתיקות היו ידועות בקנסנשי (ליד סולווזי), בוואנה מקובווה ולואנסיה, ומה שנודע מאוחר יותר כחגורת הנחושת.

משמעותיים ככל שיהיו, לא ניתן היה לנצל את מרבצי הנחושת הללו באופן מסחרי עד שבניית מסילת הרכבת הדרומית של רודזיה לא תסתיים. בניית מסילת הרכבת התפרשה על פני נהר זמבזי (נהר בדרום-מזרח אפריקה, הוא הנהר הרביעי באורכו ביבשת) והמשיכה צפונה, כדי להגיע לגבול קונגו הבלגית. הבנייה הסתיימה בשנת 1909. עד סוף בניית מסילת הרכבת החלה כרייה בקטנגה, אשר שם היו עפרות תחמוצת נחושת רבות על פני השטח. בצפון רודזיה, עפרות פני השטח היו באיכות ירודה יותר, ונחושת עובדה רק לסירוגין עד שבשנת 1924 התגלו עפרות נחושת גופרתית עשירות כ-100 רגל מתחת לפני השטח. לפני 1924, לא היה ניצול משמעותי של המשאבים המינרלים של צפון רודזיה: היה גידול בקר בבארוצלנד, אבל אזור צפון רודזיה משך מעט התיישבות לבנה, זאת בניגוד לדרום רודזיה, שבה ההתיישבות הלבנה הייתה גדולה יותר.

בשונה מדרום רודזיה, שראתה מבול של בעלי הון שביקשו להקים מכרות עצמאיים, מדיניות הכרייה של צפון רודזיה הייתה להסכים על עסקאות בקנה מידה גדול עם חברות כרייה מסחריות גדולות.

בשנת 1924 הוקם משרד המושל של צפון רודזיה והוקמו מועצות מבצעות ומחוקקות.

משנת 1924 היא נוהלה על ידי ממשלת בריטניה כמדינת חסות, בתנאים דומים לאלו של מדינות חסות אחרות בניהול בריטי, וההוראות המיוחדות שהתקיימו בעת ניהול רודזיה על ידי BSAC בוטלו.

בשנת 1927 העניק מזכיר המושבות השמרני, ליאו אמרי, למתנחלי דרום רודזיה את הרושם שהוא תומך בתביעתם לרכוש את החלקים היצרניים יותר של צפון רודזיה.

בתום מלחמת העולם הראשונה, אוכלוסיית האירופים שבצפון רודזיה הייתה זעירה, כ-3,000 נפשות לעומת פי עשרה בדרום רודזיה, אך היא גדלה במהירות לאחר גילוי חגורת הנחושת בשנות ה-20.

מתיישבי צפון רודזיה רצו שלטון עצמי עבור ציבור המיעוט האירופי, בנפרד מדרום רודזיה. עם זאת, ברגע שראו שהממשלה הבריטית דוחה את הרעיון של ממשלות מיעוט למדינות חסות נוספות באפריקה, התחדשו הדיבורים על מיזוג צפון רודזיה יחד עם דרום רודזיה.

ה-BSAC הפעילה שליטה מנהלית וחקיקתית מלאה על השטח עד לשנת 1923 כאשר היא ויתרה על בנייניה, נכסיה וכל קרקעותיה וזכויות מונופוליסטיות אחרות, מלבד זכויות מינרלים, בתמורה לתשלום מזומן מהממשלה הבריטית.

בשנת 1927 מינתה ממשלת בריטניה את ועדת הילטון הצעירה על האיחוד האפשרי של השטחים הבריטיים במזרח ובמרכז אפריקה. רוב הוועדה חשב שצפון רודזיה וניאסלנד צריכים להדק את קשריהם עם מזרח אפריקה, אך דו"ח המיעוט העדיף קישור בין שני הטריטוריות הללו עם דרום רודזיה בעקבות סיבות כלכליות.

מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה, יחידות צבאיות של צפון רודזיה לחמו לצד בריטניה. כוחות צפון רודזיה היו מעורבים במערכה במזרח אפריקה, בבורמה ובקרב על מדגסקר. מאוחר יותר במלחמה, משרד האספקה של ממשלת בריטניה קבע הסכם עם מכרות הנחושת של צפון רודזיה וקנדה, שיספקו את כל הנחושת הדרושה לבריטניה תמורת מחירים קבועים. הסכם זה גרם לכך שלא תהיה תחרות חופשית ולכן הוריד את המחירים.

הפדרציה של רודזיה וניאסלנד

כבר ב-1915, BSAC הציעה למזג את דרום רודזיה וצפון רודזיה, אך הדבר נדחה על ידי בית המחוקקים של דרום רודזיה ב-1917, מכיוון שהיה עשוי למנוע מדרום רודזיה לקבל שלטון עצמי. אפשרות זו נדחתה שוב ב-1921, מאותה סיבה. לאחר שציבור הבוחרים של דרום רודזיה הצביע בעד הגדרה עצמית ב-1922, התנגדות זו פסקה.

עוד לפני פרסום דו"ח הוועדה, התקיימו דיונים בין מתיישבי צפון רודזיה לממשלת דרום רודזיה על תנאי האיחוד הכולל של כל רודזיה כמושבה אחת. מתיישבי צפון רודזיה היו מוכנים להצטרף לדרום רודזיה רק כאופציה האחרונה, במקרה זה - רק אם לא הייתה דרך אחרת להשיג שלטון מיעוט. כאשר תעשיית הכרייה של צפון רודזיה סבלה ממיתון משמעותי בשנות ה-30, נציגיה דחפו למיזוג בינואר 1936, אך ממשלת בריטניה התנגדה לכך שמדיניות דרום רודזיה של שמירת עבודה והפרדה תהיה מיושמת גם בצפון.

המושבה משכה יחסית מעט מתיישבים אירופים, אולם אחרי שהם קיבלו ייצוג פוליטי, התפתחה בקרבם תנועה למען השכנת שלטון המיעוט הלבן, או במסגרת יחידה נפרדת או תוך כדי איחוד עם רודזיה הדרומית ואולי גם עם ניאסלנד.

העושר במחצבים שנתגלו במושבה זו הביא להתחזקות הרצון של הפוליטיקאים מרודזיה הדרומית למזג את מושבתם עם רודזיה הצפונית, אולם השלטונות הבריטיים העדיפו איחוד רופף בלבד שיכלול גם את ניאסלנד, זאת מפני שהורגש הצורך להגן על אוכלוסייה האפריקאית הילידית ברודזיה הצפונית ובניאסלנד מפני החוקים הגזעניים המפלים שברודזיה הדרומית. איחוד כזה אכן קם בשנת 1953 עם היווצרות הפדרציה של רודזיה וניאסלנד. פדרציה זו הייתה מאוד לא פופולרית בקרב הרוב האפריקאי שנאבק ביתר שאת להשיג אוטונומיה שלטונית. כתוצאה ממאבקו, בשנת 1963 יצאה רודזיה הצפונית ממסגרת הפדרציה והפכה למושבה אוטונומית. בשנת 1964 היא זכתה לעצמאות והחל מ-24 באוקטובר 1964 היא נקראה זמביה.

אוכלוסייה

אוכלוסיית רודזיה הצפונית^[1]
1927	1,004,000
1946	1,656,899
1955	2,150,000
1960	2,416,000

התפלגות גזעית

קבוצות גזעיות באוכלוסיית רודזיה הצפונית
1927^[1]
לבנים	4,000	0.4%
שחורים	1,000,000	99.6%
סה"כ	1,004,000	100%
1946^[1]
לבנים	21,919	1.32%
שחורים	1,634,980	97.68%
סה"כ	1,656,899	100%
1960^[1]
לבנים	76,000	3.14%
שחורים	2,340,000	96.85%
סה"כ	2,416,000	100%

תרבות

השפה הרשמית של צפון רודזיה הייתה אנגלית אך גם השפות במבה, ניאנג'ה, טונגה ולוזי היו נפוצות מאוד.

ממשלת בריטניה הנפיקה בולי דואר רשמיים עבור צפון רודזיה בין השנים 1925 עד 1963.

אולימפיאדת 1964

זמביה הפכה למדינה הראשונה אי פעם ששינתה את שמה ודגלה בין טקס הפתיחה והסיום של המשחקים האולימפיים. המדינה נכנסה לאולימפיאדת הקיץ 1964 כצפון רודזיה, ועזבה בטקס הנעילה כזמביה ב-24 באוקטובר, היום בו הוכרזה רשמית על העצמאות.

ראו גם

מדיה וקבצים בנושא רודזיה הצפונית בוויקישיתוף

קישורים חיצוניים

RHODESIANA - הארכיון הרודזי, ארכיון לתולדות של רודזיה
רודזיה הצפונית, באתר The British Empire
רודזיה הצפונית, באתר Crw Flags
המדריך המקוצר לרודזיה הצפונית, חוברת תמציתית ואינפורמטיבי על מצב העניינים במושבה זמן קצר לפני התפרקות הפדרציה
רודזיה הצפונית וזמביה, אוסף מידע ותמונות משטחי רודזיה הצפונית של שנות ה-50 וה-60
חלון לרודזיה - היהלום של אפריקה, ארכיון להיסטוריה של רודזיה ולחיים ברודזיה

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Wills, A.J. (1967). "Three Territories". An Introduction to the History of Central Africa (2nd ed.). Durban: Oxford University Press. p. Appendix IV. ISBN 0-620-06410-2. Retrieved 10 September 2012.

[An_Introduction_to_the_History_of_Central_Africa-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Wills, A.J. (1967). "Three Territories". An Introduction to the History of Central Africa (2nd ed.). Durban: Oxford University Press. p. Appendix IV. ISBN 0-620-06410-2. Retrieved 10 September 2012.

[1]

מדינות היסטוריות בזמביה
השלטון הקולוניאלי	צ'ארטר רודזיה (1890–1924) • רודזיה הצפונית מושבת רודזיה הצפונית (1924–1964) • הפדרציה של רודזיה וניאסלנד (1953–1963)
זמביה העצמאית	זמביה הרפובליקה של זמביה (החל מ-1964)