קלרה פון וילה
 | |
| לידה |
1838 דיסלדורף, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 1883 (בגיל 45 בערך) דיסלדורף, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| תחום יצירה |
ציור, ציור בעלי חיים |
| זרם באמנות |
בית הספר לציור של דיסלדורף |
| הושפעה על ידי |
קרל פרדיננד זון, לודוויג קנאוס, רוזה בונר |
| בן או בת זוג |
אוגוסט פון וילה |
| צאצאים |
פריץ פון וילה |
  | |
קלרה פון וילה (בגרמנית: Clara von Wille; 1838 – 15 במרץ 1883) הייתה ציירת חיות גרמנית מבית הספר בדיסלדורף.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קלרה פון וילה הייתה הצעירה מבין ארבע בנותיו של רב ההוסרים הפרוסי המלכותי קרל פרידריך פון בטשר (1785–1857) ואשתו יוליאנה וילהלמין שרלוט פון בוגנהאגן (1797–1871) ילידת דיסלדורף.[1]
ב־31 במאי 1859 נישאה לצייר הנוף והז'אנר יליד קאסל, אוגוסט פון וילה ברודסהיים, עמו התגוררה בויימאר בין השנים 1859–1862 ואז חזרה לדיסלדורף. ב-1860 היא ילדה את בנם פריץ פון וילה, שלימים הפך לצייר נוף חשוב. בן שני נולד לפני שחזרה לדיסלדורף.[2]
כתלמידה פרטית של קרל פרדיננד זון ולודוויג קנאוס, היא התאמנה בציור. לאחר מכן היא הייתה תלמידה של ציירת החיות הצרפתית רוזה בונר.
עם ציור של כלבים היא הציגה לראשונה ציור בתערוכה השנתית של אגודת האמנות של ריינלנד ווסטפליה בשנת 1856/57 בדיסלדורף. בתערוכות של סוחרי האמנות של דיסלדורף אדוארד שולטה וביסמייר וקראוס, היא יוצגה אז באופן קבוע עם "יצירות בעלי חיים".
התמונות הבאות נרכשו עבור מפעל תרומות לבניין קתדרלת קלן: אחרי הציד (1865), כלב ועוף (1877) ומעבר לחיפוש (1880).
בתערוכת האמנות של ברסלאו בשנת 1871 היא הציגה תמונות נוספות: האורח הלא קרוא, דיוקן כלבים, מסטיף ומשחק שועלים צעירים. רפרודוקציות של ציוריה הופיעו במגזינים המאוירים של אותה תקופה, כמו אורח מוזר (עורב תוקף שני כלבים מול הצריף שלהם).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Wille, Clara von". In: Friedrich von Boetticher: Malerwerke des 19. Jahrhunderts. Beitrag zur Kunstgeschichte. Vol.II-2, Dresden 1901.
- ^ Wille, Klara von. In: Hans Vollmer (Hrsg.): Allgemeines Lexikon der Bildenden Künstler von der Antike bis zur Gegenwart. Begründet von Ulrich Thieme und Felix Becker. Band 36: Wilhelmy–Zyzywi. E. A. Seemann, Leipzig 1947, S. 12.