צו מילאנו
צו מילאנו או האדיקט של מילאנו (בלטינית: Edictum Mediolanensium), המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס", הוא כתב הכרזת סובלנות דתית שפורסם באימפריה הרומית בשנת 313 תחת שמם של הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס, בעת שהותם במילאנו.
הצו, קובע כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת.
"חשבנו, בין שאר הנושאים שלדעתנו יהיו לטובת הכלל, כי יש לערוך תחילה את התקנות הנוגעות לעבודת האל, כדי שנוכל להעניק לנוצרים ולאחרים סמכות מלאה להאמין בדת שכל אחד מהם מעדיף; וכך כל אל שהוא היושב בשמיים יהיה נוח וטוב כלפינו וכל הנמצאים תחת שלטוננו, ולפיכך חשבנו לקבוע כי מאיש לא תישלל ההזדמנות להתמסר לאמונה בדת הנוצרית, באותה הדת שהוא חושב לטובה ביותר לעצמו. כדי שהאל העליון, שלעבודתו אנו נותנים את לבנו באופן מלא, יעניק את טובתו בכל דבר. לפיכן, על הוד קדושתך לדעת כי ראינו לנכון לבטל את כל התנאים, שהיו בצווים שנמסרו לך באופן רשמי בעבר, בנוגע לנוצרים, וכעת כל הרוצה להאמין בדת הנוצרית יכול לעשות זאת באופן חופשי ובגלוי, בלא שיתעמרו בו... הוד קדושתך יודע שהענקנו גם לדתות אחרות את הזכות לאמונה גלויה וחופשית בדתם, למען השלום בזמננו, כך שלכל אחד תהיה ההזדמנות להאמין כרצונו; תקנה זו נערכת על מנת שלא להפחית מכבודה של כל דת."
— צו מילנו
בנוסף לכך קבע הצו המופנה אל האפיפיור מילטיאדס כי יוחזרו לכנסייה הנוצרית כל רכוש או מקום התכנסות אשר הוחרם ממנה על ידי האימפריה.
צו דומה, צו הסובלנות של גלריוס, שיצא שנתיים קודם לכן על ידי קיסר המזרח גלריוס, הבטיח גם כן הגנה מפני רדיפות לנוצרים, אם כי הוא היה פחות מובהק ברוח הסובלנות הדתית שבו, והתייחס לדת הנוצרית כאל איוולת שניתן למחול עליה, ולא כאל דת שוות־מעמד.
