מיראז' 5

מטוס כפיר בכניסה לבסיס חיל האוויר עובדה

מיראז' 5 (מצרפתית: Mirage - "חזיון תעתועים") מתוצרת חברת "דאסו" הצרפתית הוא מטוס קרב על-קולי שתוכנן בשנות ה-60 של המאה העשרים לבקשת והזמנת חיל האוויר הישראלי על בסיס מיראז' 3 ויוצר בצרפת. בסופו של דבר, בעקבות האמברגו הצרפתי על נשק לישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא סופק המטוס לישראל.

עקב תנאי מזג האוויר הבהירים בדרך כלל במזרח התיכון, הביע חיל האוויר הישראלי עניין בגרסת מיראז' 3 נטולת מכ"ם ואוויוניקה, כך שמחירה יוזל, מבנה המטוס יפושט והוא יתאים יותר למשימות תקיפה. בחודש ספטמבר 1966 הזמין חיל האוויר 50 מטוסים מהדגם שזכה לסימון מיראז' 5.

מטוס המיראז' 5 הראשון טס ב-19 במאי 1967. הוא דומה מבחינה חיצונית לדגם הקודם, אך חרטום המטוס הוארך והוצר בשל ביטול המכ"ם. צינור הפיטו הועבר מקצה החרטום אל מתחתיו. המיראז' 5 נשא שני תותחים כקודמו, אך נוספו לו עוד שתי נקודות לנשיאת חימוש חיצוני (סה"כ 7 נקודות). משקל החימוש הכולל היה 4,000 ק"ג וכן בוטלה האפשרות להתקנת רקטת האצה.

עליית המתח בין ישראל לשכנותיה גרמו לנשיא צרפת שארל דה גול להכריז, ב-3 ביוני 1967, על אמברגו שמנע את העברת המטוסים לישראל. אמברגו זה התברר כלא-יעיל, מכיוון שהמלחמה פרצה ממילא יומיים לאחר מכן. המיראז'ים המשיכו לרדת מקו הייצור ועד 1968 הצטברו כל המטוסים בעוד ישראל סיימה לשלם את תמורתם.

בסוף 1969, ביקשו טייסי הניסוי של חיל האוויר הישראלי בצרפת להעביר את המטוסים לקורסיקה, בטענה שכך יוכלו להמשיך ולהתאמן גם בעונת החורף. הממשלה הצרפתית חשדה שהם מנסים להעביר את המטוסים לישראל, חשד שהתגבר כאשר נודע כי הם ביקשו להתקין מיכלי דלק גדולים על המטוסים. כתוצאה מכך לא אישרה ממשלת צרפת מהלך זה. לבסוף ויתרה ישראל על קבלת מטוסים אלו, והושב התשלום בגינם. 50 המטוסים שהוזמנו על ידי ישראל שירתו בסופו של דבר בחיל האוויר הצרפתי.

עם זאת, הצליחה מדינת ישראל להשיג את תוכניות המיראז' 5 והחלה לייצר בתעשייה האווירית העתק שלו שזכה לשם "נשר" והיה מטוס הקרב הראשון שיוצר בישראל. הנשר היה העתק מושלם של המיראז' 5, פרט לכמה התקנים אלקטרוניים מתוצרת ישראל, כסא מפלט "0-0" מתוצרת מרטין בייקר והתקנים לנשיאת חימוש מגוון יותר, כטיל האוויר-אוויר הישראלי שפריר. מטוס הנשר שירת בחיל האוויר החל משנת 1972 וזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים. בסה"כ נבנו 61 מטוסי נשר, מתוכם 10 דו-מושביים. 39 מאלו שופצו ונמכרו לארגנטינה בשנים 1978-1982, שם כונו "Dagger" (פגיון) ונטלו חלק במלחמת פוקלנד, תוך שהם סופגים אבדות כבדות.

במקביל לפרויקט הנשר, נעשו נסיונות בישראל להשתלת מנוע סילון אמריקאי J-79 מתוצרת ג'נרל אלקטריק (שנבנה ברישיון בישראל) בגוף המיראז' 3. נסיונות אלו הולידו את מטוס הקרב הישראלי הראשון - הכפיר. גרסת ניסוי ראשונית שנקראה "טכנולוג" טסה לראשונה באוקטובר 1970. דגם משופר טס ביוני 1973. דגם הייצור נקרא כפיר C1 והוחל בייצורו באפריל 1975. השוני החיצוני הבולט ביותר היה כנפוני הקנארד שהוספו למטוס לשיפור התנהגותו וכושר תמרונו. 27 מטוסי כפיר C1 יוצרו עד אשר שופרו בדגם ה-C2, שכלל "שפם" לאורך החרטום, כנפוני קנארד שונים וגדולים יותר, כנף עם "שן מסור" ועוד שתי נקודות לחימוש חיצוני (סה"כ 9). שינויים אלו קיצרו את מרחק ההמראה של הכפיר לעומת קודמיו בעלי כנף הדלתא והקנו לו יכולת תמרון עדיפה במהירויות נמוכות.

בשנת 1991 פרסמה התעשייה האווירית כי היא מפתחת דגם ייצוא של הכפיר שכונה "נמר", המצויד במנוע סנקמה אטאר 9K-50 או GE-Volvo F-404, עקב הגבלות אמריקאיות על מכירת מנועי J-79. אף על פי שלא היו קופצים על הנמר, המשיכה התעשייה האווירית בפיתוח ה"כפיר-2000" (כונה גם "סופר כפיר") למטרות ייצוא.