גבריאל אלמונד

גבריאל אלמונד
Gabriel Almond
	אין תמונה חופשית
לידה	12 בינואר 1911; רוק איילנד, ארצות הברית
פטירה	25 בדצמבר 2002 (בגיל 91); פסיפיק גרוב, ארצות הברית
ענף מדעי	מדע המדינה
מקום לימודים	אוניברסיטת שיקגו (1938)
מנחה לדוקטורט	הרולד לאסוול
מוסדות	אוניברסיטת פרינסטון (1951–1959); אוניברסיטת ייל (1947–1951); אוניברסיטת ייל (1959–1963); ברוקלין קולג' (1939–1942); אוניברסיטת סטנפורד (1963–1993); אוניברסיטת טוקיו ;
תלמידי דוקטורט	G. Bingham Powell, Jr., Richard Fagen
פרסים והוקרה	עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; Karl Deutsch Award (1997); Nevitt Sanford Award for Outstanding Professional Contributions to Political Psychology (1983) ;

הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

גבריאל אברהם אלמונד (באנגלית: Gabriel Abraham Almond; ‏12 בינואר 1911 - 25 בדצמבר 2002) היה חוקר מדע המדינה אמריקאי, שנודע בייחוד בשל עבודתו החלוצית בחקר הפוליטיקה ההשוואתית, הפיתוח הפוליטי, והתרבות הפוליטית.

ביוגרפיה

אלמונד נולד ברוק איילנד, אילינוי, והיה בנם של מהגרים מרוסיה ומאוקראינה. הוא עשה את חוק לימודיו האוניברסיטאיים באוניברסיטת שיקגו ועבד בצוותא עם מדען המדינה הרולד לסוול. הוא השלים את הדוקטורט שלו ב-1938, אולם הדיסרטציה שלו "פלוטוקרטיה ופוליטיקה בעיר ניו יורק", פורסמה לראשונה רק ב-1998, מכיוון שהיא כללה אזכורים שלא היו מחמיאים לג'ון ד. רוקפלר, שהיה מיטיבה של שיקגו.

אלמונד לימד בברוקלין קולג' (כיום שייך לאוניברסיטת העיר ניו יורק) משנת 1939 עד 1942. כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, הצטרף אלמונד למשרד המידע המלחמתי של ארצות הברית (United States Office of War Information), ניתח את תעמולת האויב, ונעשה אחראי על יחידת שפירשה את מודיעין האויב. לאחר המלחמה, עבד אלמונד בגוף שסקר את מדיניות ההפצצה האמריקאית בגרמניה בתקופת המלחמה (U.S. Strategic Bombing Survey).

אלמונד שב לחיים האקדמיים ב-1947 והורה באוניברסיטת ייל (1951-1947 ו-1963-1959), באוניברסיטת פרינסטון (1959-1951) ובאוניברסיטת סטנפורד (1993-1963). הוא עמד בראש הפקולטה למדע המדינה בסטנפורד מ-1964 עד 1969 ושימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות טוקיו, אוניברסיטת בלו הוריזונטה בברזיל וקייב. אלמונד פרש ב-1976 מאוניברסיטת סטנפורד כפרופסור אמריטוס, אולם המשיך לכתוב וללמד עד יום מותו.

אלמונד עמד שנים רבות בראש ועדה לפוליטיקה משווה של 'מועצת המחקר של מדע המדינה' (Social Science Research Council) וכיהן כנשיא 'איגוד מדע המדינה האמריקני' (American Political Science Association) ‏ (APSA) בין השנים 1965–1966. בשנת 1981 העניק לו 'איגוד מדע המדינה האמריקני' את פרס ג'יימס מדיסון, שניתן לחוקרי מדע המדינה אשר הייתה להם "תרומה ייחודית למחקר" במהלך הקריירה שלהם.

עבודתו

אלמונד הרחיב את שדה המחקר של מדע המדינה בשנות החמישים בהכניסו לתוך עבודתו גישות מדיסציפלינות אחרות במדעי החברה, כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ואנתרופולוגיה. הוא המיר את תחומי עניינו ממדיניות חוץ למחקר שיטתי בפיתוח ובתרבות של הפוליטיקה המשווה. שדה מחקרו כיסה לבסוף סוגיות רבות, בכללן פוליטיקה של ארצות מתפתחות, קומוניזם ופונדמנטליזם דתי.

אלמונד היה סופר פורה, הוציא לאור 18 ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת וכתב ביחד עם מחברים שותפים רבים אחרים. עבודתו המפורסמת ביותר היא ספרו "תרבות אזרחית" (The Civic Culture), שהתפרסם ב-1963, אותו כתב ביחד עם סידני ורבה. הספר הפך לפופולרי את הרעיון של "התרבות הפוליטית" - מושג שנושא אופי לאומי ואף מתאר כיצד אנשים בוחרים מנהיגים - כהיבט יסודי של החברה. אלמונד וורבה ערכו הבחנה בין תרבויות פוליטיות שונות בהתאם לרמת ולסוג ההשתתפות הפוליטית שלהן ולגישת האנשים כלפי הפוליטיקה. "התרבות הפוליטית" היה אחד המחקרים הראשונים שנעשו בהיקף רחב וחוצה לאומים במדע המדינה והיוו תמריץ לעריכתם של מחקרים משווים נוספים אודות הדמוקרטיה.

אלמונד תרם גם במישור התאורטי בעבודתו על הפיתוח הפוליטי. הוא כתב בנושא ספר בשם "פוליטיקות משוות: גישה התפתחותית" (Comparative Politics: A Developmental Approach), ביחד עם ג. בינגהם פאואל, אשר התפרסם ב-1966. בספרם הם הציעו דרכים תרבותיות וישימות מגוונות על מנת לאמוד את ההתפתחות של החברות. בשנות השישים והשבעים, גישתו של אלמונד הגדירה את הפוליטיקה המשווה.

תאוריית שלושת הקהלים של אלמונד

בספרו משנת 1950 "הציבור האמריקני ומדיניות החוץ" (The American People and Foreign Policy), טען אלמונד שקיימות שלוש דעות בציבוריות האמריקנית:

הציבור הכללי שהוא הרוב שעניינו הציבורי הוא מועט והוא דואג בעיקר לענייניו האישיים. לדוגמה, ציבור זה מגלה עניין מועט במדיניות החוץ, אלא אם כן הארץ מצויה במלחמה או במשבר בינלאומי.
הציבור הקשוב, שהוא מיעוט המונה את המשכילים והמתעניינים בנושאים פוליטיים מופשטים יותר, כגון מדיניות החוץ. הם הקהל שאליו פונה האליטה, ובתמורה לכך הציבור הקשוב הזה מנחיל השקפות שמחלחלות לציבור הכללי.
אליטה, המונה מתי מעט של אנשים בעלי השפעה רבה המעורבים בפוליטיקה, לעיתים תכופות באופן מקצועי. אלו הם חברי קונגרס, פקידי ממשלה, ועיתונאים בכירים המגבשים דעות לגבי מדיניות החוץ והפנים ומעבירים אותם לציבור הכללי ולציבור הקשוב.

פרסומים נבחרים

קנאות דתית מודרנית: יהדות, נצרות, אסלאם, הינדואיזם אוסאמה בן לאדן, עמנואל סיון, גבריאל א' אלמונד וסקוט אפלבי. תרגמה מאנגלית: צביה נרדי, עריכה מדעית: שאול משעל. הוצאת מרכז חיים הרצוג לחקר המזרח התיכון והדיפלומטי, 2004.

"Aggressive Behavior by Clients Toward Public Relief Administrators: A Configurative Analysis." 1934. American Political Science Review 28(4): 643-655. (with Harold D. Lasswell).
The American People and Foreign Policy. 1950. Harcourt, Brace.
The Appeals of Communism. 1954. Princeton University Press.
The Politics of the Developing Areas. 1960. Princeton University Press. (edited with James S. Coleman).
The Civic Culture: Political Attitudes and Democracy in Five Nations. 1963. Princeton University Press. (with Sidney Verba).
"Political Theory and Political Science." 1966. American Political Science Review 60(4): 869-879.
Comparative Politics: A Developmental Approach. 1966. Little, Brown. (with G. Bingham Powell, Jr.).
Comparative Politics Today: A World View. 1974. Little, Brown. (editor).
Crisis, Choice, and Change: Historial Studies of Political Development. 1975. Little, Brown. (edited with Scott Flanagan and Robert Mundt).
The Civic Culture Revisited. 1980. Little, Brown. (edited with Sidney Verba.(
"The Return to the State." 1988. American Political Science Review 82(3): 853-874.
A Discipline Divided: Schools and Sects in Political Science. 1990. Sage.
Strong Religion: The Rise of Fundamentalisms Around the World. 2003. University of Chicago Press. (with R. Scott Appleby, and Emmanuel Sivan).
Polling, Policy, and Public Opinion: The Case Against Heeding the "Voice of the People". 2002. Weissberg, Robert. New York, Palgrave.

מקורות

Eulau, Heinz, Lucian Pye and Sidney Verba. 2003. "Memorial Resolution: Gabriel Almond." Stanford Reporter, 21 May.
Lockhart, Charles. 1993. "Gabriel Almond." In American Political Scientists: A Dictionary, eds. G. Utter and C. Lockhart. Greenwood Press.
Martin, Douglas. 2003. "Gabriel A. Almond, 91, Political Scientist." New York Times, 13 January.
Trie, Lisa. 2003. "Gabriel A. Almond, Preeminent Political Scientist, Dies." Stanford Reporter, 8 January.

קישורים חיצוניים

גבריאל אלמונד, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
גבריאל אלמונד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
גבריאל אלמונד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גבריאל א. אלמונד, דף שער בספרייה הלאומית