חיל רגלים קל
חיל רגלים קל הוא הסוג הקדום ביותר של חיל הרגלים. בעת העתיקה וימי הביניים חימושם היה דל וכלל קשתות וכלי הטלה למיניהם. הם נלחמו בדרך כלל במערך מפוזר, לעומת החי"ר הכבד שנלחם במערכים מוצקים. חיל הרגלים הקל קיים גם בצבאות מודרניים.
בצה"ל, המונח חי"ר קל מתייחס ליחידות חיל רגלים הנושאות ציוד קל (נשק קל אישי, רובי סער, רימוני יד, מקלעים ורובי צלפים), שנועדו בעיקר לפעולות ביטחון שוטף ושמירה על הגבולות. בחי"ר הקל משרתים גדודים מעורבים (גברים ונשים). הדרישות הפיזיות בהם נמוכות יותר וכך גם רמת ההכשרה. לוחמי חי"ר קל אינם מיועדים ללחימה אינטנסיבית (כגון מלחמה כוללת) אלא לפעולות אבטחה וביטחון שוטף. לפי אמיר אבשטיין ומידד אבידר המונח חי"ר קל הוצמד בתחילה ללוחמים ביחידת קרקל כדי לציין שמדובר בלוחמי חי"ר בעלי הכשרה פחותה, אך השימוש במושג הוא שגוי, שכן בעולם המושג light infantry מתייחס באופן כללי לחי"ר מוצנח או רגלי, ללא קשר לרמת ההכשרה.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה עתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושג של הסתערות הוא עתיק מאוד והיה מבוסס כבר בתקופות יוון העתיקה והרפובליקה הרומית, כדוגמת הפלטסטים והפסילוי היווניים, והוליטים הרומאים. כמו ב"מערך חי"ר קל" בתקופות מאוחרות יותר, המונח תיאר יותר את תפקיד הלוחמים מאשר את משקל ציודם בפועל. ציוד הפלסטים, לדוגמה, הלך ונהיה כבד יותר באותו הזמן שציודם של לוחמי ההופליטים הלך והוקל. מה שהפך את הפלסטים לחי"ר קל היה העובדה שנלחמו במערך פתוח כלוחמים ניידים, בעוד שההופליטים לחמו בשורה אחת במערך הפלנקס, ולכן נחשבו לחי"ר כבד.
היסטוריה מודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בצבאות הסדירים המוקדמים של העת החדשה נהגו להסתמך לעיתים קרובות על כוחות בלתי-סדירים לצורך ביצוע משימות של חי"ר קל. הצבא הצרפתי, לדוגמה, העסיק יחידות שכירי חרב מגרמניה והבלקן ששימשו כסיירים באזורים קשים עד להקמת חיל קבוע של רובאי הרים ("Fusiliers des Montagnes") בשנות ה-40 של המאה ה-18.[2] במאה ה-17, נהגו לעיתים להפעיל את הדרגונים כלוחמי הסתערות ניידים של אותה תקופה – חיל רגלים רכוב שדוהר לקרב על גבי סוסים, אך נלחם כשהוא רגלי, מה שהעניק לו יתרון של ניידות שחסרה לחי"ר הרגיל.[3]
במאה ה-18 ובמאה ה-19, לרוב גדודי החי"ר היה פלוגת חי"ר קל שהייתה חלק אינטגרלי מהמערך שלהם. חברי הפלוגות הללו היו בדרך כלל חיילים קטני גוף, זריזים ובעלי יכולת ירי מדויקת, אשר התאפיינו ביוזמה אישית. הם לא לחמו לרוב במערכים מסודרים כמו שאר החי"ר, אלא בקבוצות מפוזרות. הם היו אמורים להימנע ממעורבות בקרב פנים-אל-פנים אלא אם כן היה צורך בכך, ופעלו בדרך כלל לפני קו הלחימה הראשי במטרה להטריד את האויב ולסגת לעמדת האם.
במהלך השנים 1777–1781, אימץ הצבא הקונטיננטלי של ארצות הברית את השיטה הבריטית של גיוס עונתי של גדודי חי"ר קל כיחידות זמניות לפעילות שטח, על ידי איחוד פלוגות החי"ר הקלות שהופרדו מגדודיהן המקוריים.
לעיתים נשאו חיילי החי"ר הקל רובים קלים יותר מאשר יתר לוחמי החי"ר, ולעיתים נשאו רובים ייעודיים ולבשו מדים ירוקים. בבריטניה כונו יחידות אלו כגדודי רובאים, ובמדינות דוברות גרמנית כונו יגר (Jäger) ושוצן (Schützen). בצרפת, בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, כונה החי"ר הקל "וולטיז'ר" (Voltigeurs) ו"שאסר" (Chasseurs), והצלפים כונו "טיראייר" (Tirailleurs). הצבא האוסטרי הפעיל החל מאמצע המאה ה-18 את רגימנטי הגרנזרים (Grenzer), שהחלו את דרכם כיחידות מליציה בלתי סדירות שגויסו מאזורים גבוליים. הם השתלבו בהדרגה בחי"ר הסדיר והפכו לסוג היברידי שהצליח להתמודד מול הצבא הצרפתי. בעקבות ניצחונו של נפוליאון על אוסטריה בשנת 1809, אולצו האוסטרים לוותר על שטחים מהם גויסו הגרנזרים המסורתיים, ונפוליאון צירף כמה מהיחידות הללו לצבאו שלו. בשנת 1797 הוקמו בפורטוגל פלוגות "ציידים" ("Caçadores") בצבא הפורטוגזי, ובשנת 1808 הן הפכו לגדודי ציידים עצמאיים, שהתפרסמו ביכולת קליעה מדויקת למרחקים ארוכים.
קציני החי"ר הקל נשאו לעיתים קרובות רובים או מוסקטים במקום אקדחים, וחרבותיהם היו סיף מעוקל וקל, בניגוד לחרבות הכבדות והישרות של קציני חי"ר אחרים. הפקודות ניתנו באמצעות ביוגל או משרוקית במקום תופים צבאיים (אנ'), שכן צליל הקרן נישא למרחק רב יותר, וקשה להתקדם במהירות כשנושאים תוף. כמה צבאות, בהם הצבא הבריטי והצרפתי, גייסו רגימנטים שלמים (או הסבו יחידות קיימות) לחי"ר קל. אלה נחשבו ליחידות עילית, שכן נדרשו הכשרה מיוחדת, דגש על משמעת עצמית, יכולת תמרון ויוזמה אישית לביצוע משימות של חי"ר קל וגם של חי"ר רגיל.
המאה ה-19 והלאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סוף המאה ה-19, עם התקדמות הנשק האישי, החלה דעיכת הלחימה במערכים גדולים, וההבדלים בין חי"ר קל לחי"ר כבד החלו להיטשטש. למעשה, כל החי"ר הפך לחי"ר קל במונחים של פעילות בשדה הקרב. מספר רגימנטים שמרו על שמם ומסורותיהם, אך בפועל לא היה הבדל משמעותי ביניהם לבין יחידות חי"ר אחרות.
בפתח מלחמת העולם הראשונה, כללו הצבא הבריטי שבעה רגימנטים של חי"ר קל, אשר נבדלו מיתר יחידות החי"ר רק בתחזוקת סמלים מסורתיים כגון קרן סמלים, קסדות ירוקות במדי טקס וצעדה מהירה יותר במצעדים.[3]
תקופה עכשווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום המונח "קל" מתאר, בטבלת הארגון והציוד של צבא ארצות הברית, יחידות שאין להן כלי נשק כבדים או שריון, או שלהן פחות אמצעי רכב. יחידות חי"ר קל חסרות את עוצמת האש, הניידות המבצעית וההגנה של יחידות ממוכנות או משוריינות, אך הן נהנות מניידות טקטית גבוהה יותר ויכולת לבצע משימות בתנאי שטח קשים ובתנאי מזג אוויר המונעים תנועה של רכבים.
כוחות חי"ר קל מסתמכים על יכולתם לפעול בתנאים מגבילים, על אפקט ההפתעה, עוצמת פעולה מהירה, מיומנות גבוהה, התגנבות, ידע בשטח ורמת כושר גבוהה של החיילים כדי לפצות על חוסר בעוצמת אש. אף על פי שהמונח "קל" מתאר אותם, חיילים בכוח כזה נושאים בדרך כלל עומס אישי כבד יותר מזה של כוחות אחרים; עליהם לשאת את כל הדרוש להם כדי להילחם, לשרוד ולנצח בשל היעדר כלי רכב תומכים.
כוחות כמו הדיוויזיה המוטסת ה-101 והדיוויזיה המוטסת ה-82 מסווגים כחי"ר מוטס ומוטס-תקיפה בהתאמה, אך נכללים תחת הקטגוריה של חי"ר קל. הם מיועדים לרוב ללחימה בתנאים קשים כגון הרים או תנאי קור (הדיוויזיה ההררית העשירית, חיל הנחתים המלכותי יחידת אלפיני ועוד) או בג'ונגל (כגון רגימנט הסיור הראשון בפיליפינים והגדודים בג'ונגל של הצבא הברזילאי).
המאה ה-20 וה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-80 של המאה ה-20 הגדיל צבא ארצות הברית את כוחותיו הקלים כדי להתמודד עם איומים חדשים שדרשו כוחות ניידים יותר המסוגלים לפעול בסביבות מגבילות לפרקי זמן מוגבלים. בשיאו, כלל המערך את הדיוויזיות ה-6 וה-7 (חי"ר קל), הדיוויזיה ההררית ה-10, הדיוויזיה ה-25 ורגימנט הריינג'רס ה-75. הפלישה האמריקאית לפנמה מצוטטת לעיתים קרובות כהוכחה לקונספט. כמעט 30,000 כוחות אמריקאים, רובם קלים, נפרסו לפנמה תוך פרק זמן של 48 שעות כדי לבצע פעולות לחימה. ב-30 בספטמבר 1985 הופעלה מחדש דיוויזיית הרגלים ה-29 (המשמר הלאומי של צבא מרילנד ווירג'יניה) בפורט בלוואר, וירג'יניה כדיוויזיית החי"ר הקלה היחידה ברכיבי המילואים של צבא ארצות הברית.
במהלך שנות ה-90, הרעיון של כוחות קלים גרידא בצבא ארצות הברית נבדק עקב הירידה בקטלניות ובכושר השרידות שלהם. בדיקה זו הביאה לצוות הלחימה של חטיבת סטרייקר, התמקדות רבה יותר ביחידות מאורגנות משימות (כגון יחידות משלחת ימיות ) וצמצום של כוחות קלים בלבד.
למרות צמצוםם, כוחות קלים הוכיחו את עצמם כמוצלחים באפגניסטן והדגישו את הצורך המתמשך בחיל רגלים קל.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יגר (חיל רגלים קל בארצות דוברות גרמנית)
- שאסור אה פייד (חיל רגלים קל בארצות דוברות צרפתית)
- רובאי (חיל רגלים קל בארצות דוברות אנגלית)
- פרשים קלים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אמיר אבשטיין ומידד אבידר, "צבא ההגנה - בין זהות לאתוס", בין הקטבים (22–23), אוקטובר 2019, עמ' 155
- ^ Chartrand, Rene (1997). Louis XV's Army (4) Light Troops and Specialists. Bloomsbury USA. p. 37. ISBN 1-85532-624-8.
- ^ Chartrand, Rene (1988). Louis XIV's Army. Bloomsbury USA. p. 37. ISBN 0-85045-850-1.
