יגואר (מטוס קרב)
יגואר צרפתי בטיסה | |||||||||||||||||
מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
סוג | מטוס תקיפה | ||||||||||||||||
ארץ ייצור | בריטניה וצרפת | ||||||||||||||||
יצרן | ברגה תעופה, דאסו תעופה, BAC, התעשייה האווירית ההודית | ||||||||||||||||
טיסת בכורה | 8 בספטמבר 1968 | ||||||||||||||||
תקופת שירות | 1973–הווה[1] (כ־51 שנים) | ||||||||||||||||
צוות | 1 - טייס | ||||||||||||||||
יחידות שיוצרו | 543 | ||||||||||||||||
משתמש ראשי | חיל האוויר הצרפתי, חיל האוויר המלכותי | ||||||||||||||||
משתמשים משניים | חיל האוויר ההודי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
תרשים | |||||||||||||||||
SEPECAT יגואר הוא מטוס תקיפה סילוני אנגלו-צרפתי ששימש במקור את חיל האוויר המלכותי הבריטי ואת חיל האוויר הצרפתי בתפקידי תקיפה אווירית צמודה והרתעה גרעינית.
פיתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]תוכנית ליצירת היגואר החלה בתחילת שנות ה-60, בתגובה לדרישה של חיל האוויר הבריטי למטוס אימון סילוני על-קולי מתקדם שיחליף את ה-Folland Gnat T1 והוק-האנטר, ודרישה של חיל האוויר הצרפתי עבור מטוס אימון על-קולי זול ומטוס תקיפה קל שיחליף את הפוגה ו-דאסו מיסטר IV. בשתי המדינות הגישו מספר חברות עיצובים: Hunting, הוקר סידלי ופוללנד מבריטניה; סוד אוויאסיון, נורד, ודאסו מצרפת. מזכר הבנות שנחתם במאי 1965 עבור שתי המדינות לפיתוח מטוס אימון ותקיפה. שיתוף הפעולה זה הוא האבא של שיתופי פעולה אירופאים בתחום התעופה כדוגמת: קונקורד, יורופייטר טייפון, פאנאוויה טורנדו ואיירבוס.
הראשון מתוך שמונה אבות טיפוס טס ב-1968, עיצוב דו-מושבי מצויד במנוע מהייצור הראשון. מטוס זה עבר על קולי בטיסתו השלישית אך אבד בנחיתה ב-26 במרץ 1970 בעקבות שריפה במנוע. בסך הכל שלושה אבות טיפוס טסו בתערוכה האווירית של פריז באותה שנה. אב הטיפוס הצרפתי הראשון "A" טס ב-1969. באותה שנה טס גם דגם "S" הבריטי את הטיסה הראשונה שלה.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליגואר הייתה גרסה חד-מושבי בגרסת התקיפה, וגרסת אימונים דו-מושבית, דו-מנועי עם מנועים הטובים ביותר דאז ה-Adour של רולס-רויס וטורבומקה. בתצורתו המקורית היו לו מתלים שהותאמו לעומס של עד 10,000 פאונד (4,500 ק"ג). כלי נשק טיפוסיים שהותקנו כללו את תרמיל הרקטות, טילי נגד מכ"ם, פצצות מצרר וטילי אוויר-אוויר מסוג AIM-9, משקל המראה מרבי בדרגת 15 טון; עם רדיוס קרב ללא תדלוק של 850 ק"מ, מה שמקנה ליגואר טווח גדול יותר ממטוסי מתחרים כמו MiG-27. למטוס היו נקודות תלייה מיוחדות לסיידוויינדר שהיו תלויים מעל הכנפיים. היגוארים של ה-RAF השיגו מספר כלי נשק חדשים במהלך מלחמת המפרץ, לבסוף היגואר היה מצויד בזוג תותחי DEFA צרפתיים, או תותחי ADEN בריטיים.
המטוסים ההודיים (היחידים שעדיין בשירות)[2] צוידו במכ"ם מתקדם ELM-2052 מתוצרת אלתא.[3] המכ"ם מתוצרת אלתא מוגדר גם כמכ"ם בקרת אש, המיועד למשימות של שמירה על עליונות אווירית ותקיפה, והוא מבוסס על טכנולוגיה מתקדמת של סריקה אלקטרונית, המאפשרת טווחי גילוי ארוכים, אמינות מבצעית גבוהה ויכולת ליירט כמה מטרות בעת ובעונה אחת.
המכ"ם החדש תומך בפעילויות נוספות של מטוס קרב, כגון אוויר-אוויר, אוויר-קרקע ואוויר-ים. במוד אוויר-אוויר מאפשר המכ"ם גילוי כמה מטרות בטווחים ארוכים במיוחד ושיגור כמה סוגי חימוש סימולטנית. ואילו במשימות אוויר-קרקע מאפשר המכ"ם מיפוי באיכות גבוהה (HR) וגילוי מטרות נעות. במשימות אוויר-ים המכ"ם נותן גילוי מטרות בטווחים ארוכים, עיקוב אחר המטרה ויכולת סיווג מטרות.
משתמשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הודו-היא פנתה כלקוחה אפשרית של היגואר כבר ב-1968, אך סירבה בטענה שעדיין לא ברור אם הצרפתים והבריטים יקבלו בעצמם את המטוס לשירות. עשור לאחר מכן חיל האוויר יהפוך ללקוח הייצוא היחיד הגדול ביותר, עם הזמנה של מיליארד דולר עבור המטוס ב-1978, היגואר נבחר במכרז בו ישתפו גם מיראז' F1 וסאאב ויגן לאחר תהליך הערכה ארוך וקשה. ההזמנה כללה 40 יגוארים שנבנו באירופה בוורטון, ו-120 נבנו בהודו ברישיונות. תחת השם המקומי Shamsher ("חרב הצדק").
- בריטניה - חיל האוויר המלכותי קיבל אספקה של הראשונה של 165 יגוארים חד-מושבים. אלה נוספו על ידי 35 מטוסי אימון שני מושבים. ליגוארים הייתה מערכת ניווט/תקיפה מקיפה יותר מדגמים המשמשים את חיל האוויר הצרפתי, המורכבת ממערכת בקרת נשק 10 כיוונית של פלסי. יגוארים של חיל האוויר המלכותי שימשו לפריסה מהירה ותגבור אזורי, ואחרים טסו בתפקיד התקיפה הגרעינית הטקטית, כשהם נושאים את פצצות אטום.
- צרפת - חיל האוויר הצרפתי קיבל אספקה של יגואר הייצור הראשון בשנת 1973 של 160 יגוארים בסופו של דבר. לאימונים צרפת לקחה גם 40 יגוארים דו-מושבים. בעוד שהיגואר היה מסוגל לשאת פצצה גרעינית אחת. ממשלת צרפת לא הקצתה אף יגואר לשימוש כאמצעי ההרתעה הגרעיני האסטרטגי של צרפת. יגוארים חמושים גרעיניים קיבלו במקום זאת את התפקיד "טרום אסטרטגי", כדי לפנות דרך לכוח התקיפה האסטרטגי. היגואר הצרפתי גם ביצעו בתפקיד מטוסי אמצעי לוחמה אלקטרונית.
- עומאן-
- אקוודור-
- ניגריה-
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 2005 בצרפת ו-2007 בבריטניה. עדיין בשירות הודו
- ^ מאמר שמור למנויים - Meta-Defense.fr
- ^ מטוס קרב הודי ביצע טיסת בכורה מוצלחת עם מכ"ם מתוצרת תעשייה אווירית, באתר Israel Defense, 13 באוגוסט 2017