לדלג לתוכן

דניס נילסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דניס אנדרו נילסן
Dennis Andrew Nilsen
לידה 23 בנובמבר 1945
פרייזרבורו, אברדינשייר, סקוטלנד
פטירה 12 במאי 2018 (בגיל 72)
יורק, צפון יורקשייר, אנגליה
שם לידה דניס אנדרו נילסן
מדינה בריטניה
מקום קבורה גופתו נשרפה ואפרו נמסר למשפחתו
מקום מגורים גני קראנלי 23, שדרות מלרוז 195
כינויים נוספים הרוצח ממוסוול היל
תקופת הפעילות 1978–1983 (כ־5 שנים)
מקצוע איש צבא, שירות אזרחי

דניס אנדרו נילסן (באנגלית: Dennis Andrew Nilsen;‏ 23 בנובמבר 1945 – 12 במאי 2018) היה רוצח סדרתי ונקרופיל סקוטי אשר רצח לפחות שנים עשר נערים וגברים צעירים בין השנים 1978–1983 בלונדון[1]. לאחר שהורשע בבית המשפט אולד ביילי בשישה סעיפי רצח ושני סעיפי ניסיון לרצח, נידון למאסר עולם ב-4 בנובמבר 1983 בהמלצה כי עונשו לא יפחת מ-25 שנים, ובדצמבר 1994 בוטלה זכאותו לשחרור מוקדם ונקבע כי לא ייצא לחופשי לעולם.

כל רציחותיו של נילסן התבצעו בשתי כתובות מגורים בצפון לונדון בהן חי. תחילה היה מפתה את קורבנותיו להגיע לביתו ולאחר מכן היה חונק או מטביע אותם למוות. בתום הרצח היה רוחץ בטקסיות את הגופות ומלביש אותן. הוא נהג לשמור אותן לאורך תקופות זמן ממושכות בטרם החל בביתורן והשמדת שאריותיהן על ידי שריפתן במדורות בגינתו, או הורדתן באסלה.

נילסן נודע בכינוי הרוצח ממוסוול היל, שכן ביצע את מרבית רציחותיו המאוחרות באזור זה שבצפון לונדון. הוא נפטר בבית החולים יורק ב-12 במאי 2018 כתוצאה מתסחיף ריאתי ודימום רטרופריטונאלי, אשר התרחשו במהלך ניתוח שעבר לתיקון קרע באבי העורקים.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניס נילסן נולד ב-23 בנובמבר 1945, בפרייזרבור, אברדינשייר, הבן השני מבין שלושת ילדיהם של אליזבת דותי וייט ואולב מגנוס מוקסהיים (שם המשפחה נילסן אומץ בידיהם)[2]; אביו היה חייל נורווגי אשר הגיע לסקוטלנד כחלק מהמחתרת הנורווגית אשר נמלטה ממדינתם לאחר כיבושה בידי גרמניה הנאצית. כעבור תקופה קצרה נישא לאליזבת במאי 1942, ויחד עברו השניים לגור בבית הוריה[3]. לאחר לידתה של בתם, אחותו הצעירה של נילסן, הגיעה אליזבת למסקנה כי התחתנה במהירות וללא כל מחשבה, והזוג התגרש ב-1948[4].

נילסן היה ילד שקט אך הרפתקני. מאוחר יותר בחייו תיאר את שלב זה של ילדותו כתקופה של נחת ושלווה[5], ואת סבו כגיבור נהדר ואישיות מגינה. בכל פעם שסבו של נילסן יצא לים, שם עבד למחייתו כדייג, הרגיש נילסן, לדבריו, שחייו הפכו לריקים עד לשובו הביתה.

לאחר מותו של סבו באוקטובר 1951 החל נילסן להסתגר והפך לשקט ומופנם, והיה נוהג לעמוד בנמל בתכיפות ולבהות בספינות החולפות.

באחד מטיוליו בחוף הים ב-1954 או ב-1955 שקע נילסן תחת המים ונסחף אל תוך הים. תחילה נבהל ונכנס לפאניקה, בעודו מנופף בידיו וצורח, אולם לאחר שנאבק לנשום אוויר "שלא היה בנמצא"[6], לדבריו, החל לפתע לדמיין כי סבו עומד להגיע ולהצילו. לבסוף ניצל על ידי צעיר אחר אשר משך אותו חזרה לחוף[7]. לאחר התקרית עזבה אמו את בית הוריה לדירה חדשה יחד עם כל ילדיה, וכעבור זמן מה התחתנה עם בנאי בשם אנדרו סקוט, ממנו הרתה וילדה ארבעה ילדים נוספים[8]. המשפחה כולה עברה לכפר סטריטשן ב-1955.

בראשית גיל ההתבגרות סבר נילסן כי הוא הומוסקסואל, דבר שגרם לו לחוש בושה רבה. מפני שרבים מהילדים אליהם חשב שהוא נמשך היו בעלי תווי פנים אשר דמו לאלו של אחותו הקטנה, סילביה, ניסה נילסן במקרה אחד למשש את גופה ולגעת בו, מתוך מחשבה שסטייתו המינית כלפי גברים היא לא יותר מהתגשמות החיבה שחש כלפיה[9]. הוא האמין כי התקרית בה נגע באחותו היוותה הוכחה לכך שהלכה למעשה היה ביסקסואל.

נילסן לא הפגין מאמצים כלשהם ליצירת מגע מיני עם נערים בני גילו, אף על פי שבזיכרונותיו תיאר תקרית בה נער מבוגר ממנו נגע בו, תחושה שלא עוררה בו רגשי אי-נעימות[10]. בפעם אחרת, ליטף גם את גופו של אחיו הגדול בזמן שישן[11]. כתוצאה מכך החל אחיו לחשוד בסטיותיו ולגנות אותו מול חבריהם, ולעיתים פנה אליו בשם "תרנגולת", ביטוי שמשמעותו נקבה בדיאלקט הסקוטי[12].

בגיל ארבע עשרה הצטרף לכוח הצוערים של הצבא הבריטי, דרך בה ראה הזדמנות לברוח מחייו הכפריים[13].

שירות צבאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נילסן סיים את חוק לימודיו ב-1961 ובמשך תקופה קצרה עבד במפעל לייצור מזון שימורים[14]. לאחר שלושה שבועות במפעל הודיע לאמו על כוונתו להתגייס לצבא, שם רצה לעבוד כטבח. הוא עבר את מבחני הקבלה בהצלחה וקיבל התראה רשמית על גיוסו העתידי בספטמבר 1961 עבור שירות באורך תשע שנים.

נילסן גויס לחיל ההסעדה הצבאי במחנה אלדרשוט, המפשייר, והתחיל את אימוניו. במהלך שהותו באלדרשוט החלו דחפיו המיניים להתעורר, אולם הוא שמר על סטיותיו בסוד, ומעולם לא התקלח בנוכחותם של חבריו לפלוגה מחשש לגירוי וקבלת זיקפה[15].

לאחר שעבר את בחינות ההסעדה היסודיות שלו ב-1964, סופח נילסן לגדוד הרובאים המלכותי הראשון באוסנבריק, גרמניה המערבית, שם שירת בדרגת טוראי. באותה העת החל לשתות לשוכרה לעיתים קרובות, ותיאר את עצמו ואת עמיתיו כ"חבורה חרוצה אך שתיינית". חבריו סיפרו כי שתה כדי להתגבר על ביישנותו. במקרה אחד, השתכר נילסן יחד עם צעיר גרמני עד שאיבד את הכרתו. כאשר התעורר, מצא את עצמו שוכב על רצפת דירתו של הצעיר. לא התקיים כל מגע מיני בין השניים, אולם התקרית עוררה לראשונה במחשבתו פנטזיות מיניות בהן דמיין את בן זוגו משותק לחלוטין, וכעבור זמן מה אף חסר הכרה או מת[16].

כעבור שנתיים באוסנבריק שב נילסן לאלדרשוט, שם עבר את בחינות ההסעדה הסופיות שלו, בטרם נשלח לשרת כטבח בנורווגיה. מאוחר יותר סופח לבית הכלא אל מנסורה בקולוניית עדן שבפדרציית דרום ערב (כיום תימן). מקום זה היה המסוכן ביותר בו שירת במסגרת שירותו הצבאי[17].

רפסודת המדוזה מאת תאודור ז'ריקו, 1819; בפינה השמאלית התחתונה ניתן לראות איש מבוגר המחזיק בזרועותיו בגופתו הרפויה של בחור צעיר, דימוי ששימש את נילסן ברבות מהפנטזיות המיניות שלו.

בתקופת זו גילה נילסן, שקיבל חדר לעצמו, כי כאשר הציב את המראה בחדרו בתנוחה מסוימת, הביא הדבר ליצירת האשליה בה ראשו נמצא מחוץ לטווח הראייה, והדבר כולו נראה כאילו קיים יחסי מין עם גבר אחר. שיטה זו יצרה בעבורו את המעמד המושלם בו הצליח למעשה לפצל את אישיותו, כך שהיה גם השולט וגם הנשלט[18]. בסופו של דבר החל מנהגו לערב פרטים אירוטיים נוספים, ועירב את חוויית סף המוות שעבר כשנחטף בידי נהג המונית הערבי, את גופות חבריו למחלקה שראה בעדן, וכן ציור שמן מהמאה ה-19 הקרוי רפסודת המדוזה, שתיאר, בין השאר, אדם מבוגר המחזיק בגופתו הרפויה של צעיר עירום, בעודו יושב לצד גופת צעיר אחר[19]. בדמיונו של נילסן, גופת הצעיר הייתה מקבילה לחייל שהכיר אשר נהרג בקרב, והאדם המבוגר היה איש מלוכלך ואפור שיער, השוטף את הגופה ומקיים עמה יחסי מין[20].

לאחר שסיים את תקופת שירותו הקצובה בעדן, שב לבריטניה והוצב בגדוד הרגלים של ארגיל וסאת'רלנד במחנה סיטון, פלימות', דבון. בתום שהותו שם, הועבר יחד עם שאר הגדוד לקפריסין ב-1969. כעבור מספר חודשים הועבר הגדוד לברלין המערבית, שם חווה נילסן את ניסיונו המיני הראשון בחייו עם בנות המין השני, אצל אישה שעסקה בזנות. מאוחר יותר התרברב על כך בפני חבריו, אולם כעבור שנים רבות סיפר שהמפגש לא תאם את ציפיותיו הגבוהות, והיה בעל אפקט מדכא.

בתום תקופת שירות נוספת באינוורנס, נבחר נילסן לשמש כטבח בעבור חיל המשמר של בית המלוכה הבריטי. בינואר 1971 עבר לשרת בגדוד חדש באיי שטלנד, ובאוקטובר 1972 סיים את אחת עשרה שנות שירותו הצבאי בדרגת רב-טוראי[21].

בשלושת החודשים הבאים שב נילסן חזרה לבית משפחתו. במהלך תקופה זו העלתה אמו יותר מפעם אחת את דאגותיה בנוגע לכך שטרם מצא בת זוג, והביעה את רצונה לראותו מתחתן ומקים משפחה. במקרה אחד הצטרף נילסן לאחיו ואשתו אשר צפו בסרט דוקומנטרי שעסק בהומוסקסואליות יחד עם זוג נוסף. כל המשתתפים הביעו את תחושות הגועל שחשו כלפי הנושא, למעט נילסן, אשר הגן על זכויות הגאים. בתום ויכוח קל, הודיע אולב ג'וניור לאמם שאחיו הוא הומוסקסואל[22]. נילסן לעולם לא דיבר עמו שוב, ושמר על קשר לא סדיר עם שאר בני משפחתו באמצעות מכתבים. הוא החליט להצטרף למשטרת המטרופולין של לונדון, ובדצמבר עבר ללונדון כדי להתחיל קורס שיטור[23].

מעבר ללונדון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום אימוניו המשטרתיים באפריל 1973 הוצב נילסן בוילסדן שבצפון לונדון. באותה שנה החל לבלות בפאבים של הומוסקסואלים ולקיים מין מזדמן עם גברים שונים. מפגשים אלו נראו בעיניו כהרסניים לנשמתו, קיומי מגע בהם רק השאיל את גופו לאנשים אחרים בחיפוש ריקני אחר שלווה פנימית[24], וזאת, לדעתו, מתוך רצון למצוא זוגיות אמיתית[25]. לאחר מערכת יחסים נוספת שהתפרקה, הגיע למסקנה שחייו האישיים לא התאימו לעבודתו, ובחודש דצמבר הודיע על התפטרותו[24][26]. באותה העת נפטר אביו הביולוגי והוריש לכל אחד משלושת ילדיו כאלף לירות שטרלינג.

בחודשים הבאים עבד נילסן לסירוגין בתור שומר והחל לחפש אחר מקום עבודה יציב ובטוח יותר, עד שלבסוף מצא משרה בשירות האזרחי[27]. תחילה הוצב במרכז לחיפוש עבודות, שם תפקידו העיקרי היה למצוא תעסוקה למובטלים חסרי הכשרה[28]. כעבור חמש שנים מונה לממלא מקום המנכ"ל[29], ולאחר שלוש שנים נוספות מונה באופן רשמי למנכ"ל בפועל, והועבר למקום עבודה חדש בקנטיש טאון[30], בו נותר עד למעצרו[29].

נילסן הכיר את דייוויד גליטשן בן ה-20 בנובמבר 1975 לאחר שהותקף בידי שני גברים מחוץ לפאב. כאשר נחלץ לעזרתו ולקח אותו לביתו בדרך טיינמות' 80 בקריקלווד, בילו השניים את הערב בשתייה לשוכרה; גליטשן עבר ללונדון מוסטון, סאמרסט, והיה הומוסקסואל מובטל אשר התגורר במלון. בבוקר למחרת, החליטו שניהם לעבור לגור יחדיו בדירה גדולה יותר, ונילסן גמר אומר בדעתו להשתמש בירושתו של אביו על מנת לעשות זאת[31]. כעבור מספר ימים השכירו דירת קרקע פנויה בשדרות מלרוז 195, אולם בטרם עברו פנימה הגיע נילסן לעסקה עם בעל המקום כי יקבל חזקה בלעדית על הגינה שבחזית הבניין[32].

הדירה הייתה אמורה להיות מרוהטת, אך משעברו להתגורר בה באופן רשמי מצאו אותה ריקה לחלוטין, ובשל כך נאלצו לשפץ אותה במהלך החודשים הבאים ולרכוש רהיטים[33]. מרבית העבודה נעשתה בידי גליטשן, שכן נילסן החל להרגיש מנוצל בהיותו היחיד אשר עובד לפרנסתם, וזאת עקב חוסר הרצון של שותפו למצוא עבודה. מאוחר יותר טען נילסן שנמשך מינית אל גליטשן, אך השניים כמעט ולא באו במגע מיני.

תחילה חש נילסן שבע רצון ממערכת היחסים, אולם לאחר שנה בה התגוררו בביתם החדש החלה זוגיותם להתדרדר. הם עברו לישון במיטות נפרדות, וכל אחד הביא לביתם גברים אחרים[34]. גליטשן טען כי נילסן מעולם לא נהג באלימות כלפיו, אך היה נוטה לקלל, והשניים נהגו להתווכח באופן תדיר. לאחר ויכוח קולני במאי 1977 דרש נילסן מגליטשן שיעזוב את ביתם.

עד סוף שנת 1978 ניהל נילסן לפחות שלוש מערכות יחסים כושלות ועבר לחיות בבדידות. הוא החל להרגיש כי אינו אדם אשר ניתן לחיות לצדו[35]. לאורך אותה שנה הקדיש את מרבית זמנו לעבודתו[36], ובערביו הפנויים היה נוהג לשתות כמויות גדולות של אלכוהול ולהקשיב למוזיקה.

הרציחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1978–1983 רצח נילסן לפחות שנים עשר נערים וגברים צעירים, וניסה לרצוח שבעה נוספים, אף על פי שבמהלך חקירתו הראשונה הודה בסך הכל בשישה עשר מקרי רצח. מרבית קורבנותיו היו מחוסרי בית הומוסקסואלים אשר פגש בפאבים ותחנות אוטובוס, ובמקרה אחד מחוץ לביתו[37]. כל הרציחות התרחשו בשתי הדירות בהן התגורר לאורך השנים הללו לאחר שפותו קורבנותיו לבוא עמו לביתו בהבטחות לאוכל ומחסה[38].

משנכנסו הקורבנות לביתו נהג נילסן לתת להם אוכל ושתייה בטרם חנק אותם למוות. אילו היו מאבדים את הכרתם כתוצאה מהחנק, היה מטביע אותם באמבטיה, בכיור או בדלי מים, לפני שהתחיל בטקס ארוטי בו שטף והלביש את גופותיהם. הוא שמר את הגופות בביתו לאורך מספר שבועות או חודשים לפני שביתר אותן לחתיכות קטנות ונפטר מהן. את שאריות הקורבנות שרצח בין השנים 1978–1981 שרף במדורה בגינתו, ואת שאריותיהם של אלו שנרצחו בין השנים 1982–1983 הוריד באסלה בביתו[39]. בטרם ביתר את הגופות הסיר את איבריהן הפנימיים[40] והשליכם בסמוך לגדר ביתו או בגלאדסטון פארק[41].

נילסן הודה כי במספר מקרים נהג לאונן בזמן שהסתכל על גופותיהם העירומות של קורבנותיו, וקיים יחסי מין עם שישה מהם בסך הכל[42], אולם התעקש על כך שבאף אחד מהמקרים מעולם לא חדר אליהם[43].

שדרות מלרוז 195

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנו הראשון של נילסן היה סטיבן הולמס בן ה-14, אותו רצח ב-30 בספטמבר 1978. השניים נפגשו בפאב בקריקלווד, שם ניסה הולמס לקנות אלכוהול ללא הצלחה. נילסן טען כי שתה לשוכרה בטרם יצא מביתו באותו ערב והחליט כי הוא מוכרח לעזוב את דירתו בכל מחיר ולחפש חברה[44]. הוא הזמין את הולמס לביתו בהצעה לשתות עמו אלכוהול ולהאזין למוזיקה[45], בטוח כי הוא בן 17 לפחות. כאשר הגיעו לביתו שתו שניהם בכבדות ונרדמו. בבוקר למחרת גילה נילסן את הולמס ישן לצידו במיטתו. בהודאתו הסביר כי פחד להעיר אותו מחשש שיעזוב. לאחר שליטף במשך זמן מה את גופו, החליט שעליו להישאר עמו עד לערב השנה החדשה, בין אם ירצה ובין אם לא[46], והחל לחנוק את הצעיר עד שאיבד את הכרתו, אז תחב את ראשו לדלי מים. לאחר מכן שטף את הגופה העירומה בטרם השכיב אותה על מיטתו וליטף אותה. הוא אונן מעליה פעמיים והמתין עד לצפידת המוות לפני שאחסן אותה תחת קורות הרצפה[47], שם שכבה במשך שמונה חודשים עד שבנה מדורה בחצר האחורית של ביתו ושרף אותה ב-11 באוגוסט 1979[48].

במבט לאחור על סדרת הרציחות שערך, אמר נילסן בנוגע למותו של הולמס "יצרתי חלומות שהובילו למוות.. זה הפשע שלי"[49], והוסיף שהוא "התחיל ללכת במורד שדרת המוות, ואני קיבלתי חבר מסוג חדש"[50].

מאוחר יותר באותה שנה ניסה נילסן לרצוח סטודנט מהונג קונג בשם אנדרו הו. השניים נפגשו בפאב בסנט מרטין ליין ונילסן פיתה את הצעיר לבוא עמו לדירתו בהבטחה ליחסי מין. משהגיעו לביתו ניסה לחנוק אותו, אולם הו הצליח לברוח ודיווח על שאירע למשטרה. בהמשך זומן נילסן לחקירה, אך שוחרר לאחר שהחליט הצעיר שלא להגיש נגדו תלונה.

כעבור חודשיים הכיר נילסן סטודנט קנדי בשם קנת אוקנדן[51] אשר הגיע ללונדון כדי לבקר את קרוביו[52]. השניים נפגשו בזמן ששתו יחד בפאב ברובע וסט אנד. לאחר שסיפר לו אוקנדן כי הוא סטודנט, ביקש נילסן להראות לו מספר מקומות תיירותיים בעיר, הצעה לה הסכים. בתום הבילוי הזמין אותו לבוא עמו לביתו כדי לאכול ולשתות. בדרכם עצרו בחנות משקאות וקנו וויסקי, רום ובירה, כאשר אוקנדן התעקש שיחלקו בחשבון. בעדותו לא הצליח נילסן להיזכר ברגע המדויק בו חנק אותו למוות, אולם ציין כי עשה זאת באמצעות חוט האוזניות בהן השתמש אוקנדן כדי להאזין למוזיקה. לאחר מכן גרר אותו לאורך הסלון בעזרת אותו החוט, ולבסוף מזג לעצמו כוס רום והאזין למוזיקה בעזרת האוזניות אשר שימשו ככלי הרצח[53].

למחרת קנה מצלמת פולארויד וצילם את גופתו של אוקנדן בתנוחות שונות. לאחר מכן נשכב במיטתו והניח את הגופה מעליו בצורה בה רגליה מפוסקות, וצפה בטלוויזיה במשך מספר שעות לפני שעטף אותה ביריעות פלסטיק והחביאה מתחת לרצפתו. בשבועיים הבאים הוציא את הגופה לפחות ארבע פעמים והושיב אותה על כיסא סמוך בזמן שצפה בטלוויזיה ושתה לשוכרה.

קורבנו השלישי היה מרטין דאפי בן ה-16, אותו רצח נילסן ב-17 במאי 1980. דאפי היה סטודנט להסעדה שהגיע מבריקנהד, מרזיסייד, לאחר שנתפס בידי המשטרה על גבי רכבת ללא כרטיס בידו, והמשיך במסעו ללונדון באמצעות טרמפים ללא ידיעת הוריו. במהלך ארבעה ימים ישן דאפי במקומות מזדמנים לאורך תחנת הרכבת ביוסטון עד שנתקל בו נילסן כאשר חזר מכנס איגוד עובדים בסאותפורט[54]. דאפי היה מותש ורעב, ונענה בשמחה להזמנתו של נילסן לבוא לביתו עבור ארוחה חמה ומיטה ללילה. לאחר שנרדם קשר נילסן חבל מסביב לצווארו והתיישב על חזהו, מחזק בו זמנית את אחיזתו וחונק אותו בכוח רב עד שאיבד את הכרתו. לאחר מכן גרר אותו למטבח והטביע אותו בכיור בטרם החל לשטוף את גופתו, אותה תיאר כ"צעירה ביותר שאי פעם ראה".

לאחר מותו של דאפי החל נילסן להגביר את תדירות רציחותיו. עד סוף אותה שנה רצח חמישה קורבנות וניסה לרצוח אדם נוסף; רק אחד מביניהם זוהה בוודאות, ויליאם סאת'רלנד בן ה-26. זיכרונותיו של נילסן בנוגע לזהות השאר לוטים בערפל, אם כי בעדותו ידע לתאר בדיוק רב כיצד כל אחד מהם נרצח ולאורך כמה זמן שמר את גופתו לפני שהחל בביתורה. לדבריו, הזיז אחד הקורבנות את רגליו בצורת דיווש אופניים בזמן שחנק אותו, והיעדרותו ממקום עבודתו בין התאריכים ה-11 ל-18 בנובמבר נגרמה ככל הנראה בשל הרצח המסוים הזה[55]. במקרה אחר ניסה להנשים קורבן לא מזוהה אחר אותו חנק למוות, בטרם קרס על ברכיו ופרץ בבכי, ומאוחר יותר בהה בהשתקפותו במראה וירק עליה[56]. במקרה נוסף, נשכב נילסן במיטתו לצד אחד הקורבנות והאזין ליצירה המוזיקלית פנפארה עבור האדם הפשוט מאת אהרן קופלנד, בטרם החל לבכות[57].

מלאי הגופות שהצטבר תחת רצפת דירתו החל למשוך חרקים ולפלוט ריח רע, במיוחד בחודשי הקיץ. במקרים בהם הוציא את הגופות לסיפוק סטיותיו, הבחין נילסן כי היו אכולות רימות ומכוסות בגלמים[58]. הוא שם דאודורנט תחת קורות הרצפה וריסס אותה בקוטלי חרקים פעמיים ביום, אולם לא הצליח להפיג את ריח הריקבון ואת נוכחות הזבובים[59].

לקראת סוף השנה החל להוציא את הגופות ולבתר אותן בהדרגה. הוא נפטר מהשאריות באמצעות שריפתן במדורות שהקים בגינתו[60], וכדי להסתיר את ריח הבשר החרוך הניח צמיגים ישנים בתוך האש. במקרה אחד עמדו שלושה מילדי השכונה מחוץ לגינתו וצפו בנעשה; בזיכרונותיו כתב נילסן כי היה זה הולם אילו היו רוקדים שלושתם מסביב למדורת ההלוויה[61]. כאשר שככה האש היה נילסן בודק את האפר בחיפוש אחר עצמות או שאריות מפלילות אחרות. במקרה אחד, כאשר נתקל בגולגולת שלמה, ריסק אותה בעזרת מגרפה[61].

קורבן לא מזוהה נוסף, אותו תיאר נילסן כצעיר סקוטי כחול עיניים בן 18, אשר פגש ב-4 בינואר 1981 בפאב האריה הזהוב שבסוהו, פותה לבוא לדירתו לתחרות שתייה. לאחר ששתו השניים מספר משקאות, חנק אותו נילסן עם עניבה והניח את גופתו תחת קורות הרצפה. מעסיקיו ציינו כי ב-12 בינואר דיווח על מחלה ולא הגיע לעבודתו, אולם היעדרותו קושרה ככל הנראה לביתור גופת הצעיר וגופת קורבן לא מזוהה נוסף אשר נרצח כחודש לפני כן. עד חודש אפריל, רצח נילסן עוד שני קורבנות שמעולם לא זוהו; אחד מהם תואר על ידיו כגלוח ראש אנגלי אשר פגש בכיכר לסטר, והשני כצעיר מבלפסט בתחילת שנות ה-20 לחייו, גובהו מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים, אותו רצח בסביבות חודש פברואר. בהתייחסו לראשון מבין שני הקורבנות הללו אמר נילסן כי, "סופו של היום, סופו של המשקה, סופו של אדם. קורות הרצפה שבות למקומן, השטיח נפרס מחדש, ואני חוזר לעבודתי ברחוב דנמרק"; כעבור חודש הסיר את איבריהם הפנימיים של חלק מהגופות, והשליכם בפח הזבל שמאחורי ביתו[62].

הקורבן האחרון שנרצח בדירתו בשדרות מלרוז היה מלקולם ברלו בן ה-23, אותו מצא זרוק מחוץ לביתו ב-17 בספטמבר 1981. כאשר נחלץ לעזרתו, סיפר לו הצעיר שהתרופה שלקח עבור מחלת האפילפסיה ממנה סבל גרמה לרגליו לקרוס. בתגובה אמר לו נילסן כי עליו להיות בבית החולים, ולאחר שתמך בו לכיוון ביתו, הזמין בעבורו אמבולנס[63]. למחרת שב ברלו מבית החולים לביתו של נילסן במטרה להודות לו. לאחר שנכנס, אכל ארוחה ושתה מספר משקאות רום וקולה, נרדם על הספה. נילסן חנק אותו למוות בזמן שישן ולמחרת בבוקר תחב את גופתו תחת קורות הרצפה[64].

רחוב גני קראנלי, מוסוול היל, לונדון. נילסן התגורר בדירת סטודיו (עליית גג) בבית מספר עשרים ושלוש, שם רצח כמה מקורבנותיו ונעצר לאחר ששאריות גופות אשר הוריד באסלה סתמו את הצנרת והתגלו.

במהלך אותה שנה החליט בעל הבית של נילסן לשפץ את הדירה בשדרות מלרוז[65] וביקש ממנו לעזוב את המקום. תחילה סירב לכך בתוקף, אולם לאחר שהציע לו סכום כספי בסך אלף לירות שטרלינג, הסכים נילסן לבקשתו ועבר לדירת סטודיו ברחוב גני קראנלי 23[65][66]. ביומו האחרון במקום בנה מדורה בה שרף את שאריות הגופות המבותרות שנותרו בידיו והיו שייכות לחמשת קורבנותיו האחרונים[67].

גני קראנלי 23

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מגוריו החדש ברחוב גני קראנלי 23 היה מעין דירת סטודיו עליונה או עליית גג, ובשל כך איבד נילסן את גינתו בה היה יכול להקים מדורות ולהיפטר בקלות יחסית מהגופות שהצטברו תחת רצפתו. בחודשיים הראשונים למעברו לא פגע באף אחד מהגברים שפיתה לבוא עמו לביתו[28], אף על פי שבמקרה אחד ניסה לחנוק למוות סטודנט בן 19 בשם פול נובס[68], אך עצר את עצמו בזמן[69].

נילסן פגש את ג'ון האולט בן ה-23 בחודש מרץ 1982 בזמן שבילה בפאב סמוך לכיכר לסטר, ושכנע אותו לבוא לביתו באומרו כי יוכלו להמשיך לשתות שם בנחת[70]. עם הגעתם צפו השניים בסרט ושתו לשוכרה בטרם הלך האולט לחדר השינה ונרדם. כעבור שעה ניסה נילסן להעירו, אך משנכשל התיישב לשתות רום על קצה המיטה והחליט להורגו[71]. בין השניים התקיים מאבק ממושך בו ניסה האולט לחנוק בחזרה את תוקפו, אך לבסוף הצליח נילסן להכניעו עד לאובדן הכרה ושב לסלון. לדבריו רעד במשך מספר דקות "מפאת הלחץ הרב" שהיה כרוך במאבקם, בו היה בטוח שיפסיד. בעשר הדקות הבאות ניסה לחנוק את האולט שלוש פעמים נוספות לאחר שהבחין כי חזר לנשום, בטרם גמר אומר בדעתו להטביע אותו באמבטיה[72]. לאחר המקרה נשא נילסן את סימני אצבעותיו של קורבנו על צווארו במשך שבוע[73].

כעבור חודשיים פגש את קארל סטוטור בן ה-21, צעיר הומוסקסואל אשר נהג לפקוד את פאב המצנפת השחורה בקמדן טאון[29]. השניים החלו לשוחח וסטוטור סיפר לו כי יצא זה עתה ממערכת יחסים כושלת והיה שרוי בדיכאון. נילסן הזמין אותו לדירתו בהצעה לשתות לשוכרה יחדיו[74] והבטיח לו כי אין בכוונתו לקיים עמו יחסי מין. לאחר הגעתם שתה לשוכרה ונרדם על שק שינה שפרס בעבורו נילסן; מאוחר יותר התעורר כדי למצוא את תוקפו חונק אותו בחוזקה ולוחש, "אל תזוז"[75].

במשפטו של נילסן העיד סטוטור כי תחילה חשב שניסה לפתוח את רוכסן שק השינה, אך במהרה איבד את הכרתו. מאוחר יותר שמע רעש מעומעם של מים זורמים לפני שהבין כי היה שקוע בהם ושנילסן ניסה להטביע אותו. לאחר שהצליח להרים את ראשו מחוץ למים למשך מספר שניות, התנשף בכבדות ואמר, "לא עוד, בבקשה! לא עוד!", לפני שדחף נילסן את ראשו חזרה פנימה[75]. הוא הושיב את סטוטור על כיסא סמוך אליו, בטוח שכבר אינו בין החיים, ולפתע הבחין בכלבתו, בליפ, מלקקת את פני גופתו, והבין כי סטוטור עודנו נאבק על חייו. הוא החל לשפשף את גפיו וחזהו בכדי להגביר את פעילות מחזור הדם, כיסה את גופו בשמיכות והניח אותו במיטתו. כאשר שב להכרתו חיבק אותו נילסן בחוזקה, והסביר לו כי כמעט חנק את עצמו למוות לאחר שנתפס ברוכסן שק השינה, בטרם הצליח לבצע בו החייאה. במהלך היומיים הבאים שב סטוטור להכרתו לסירוגין, וכאשר אזר מספיק כוח בכדי לשאול את נילסן בנוגע לזיכרונותיו המטושטשים בהם ניסה להטביעו, הסביר לו כי לאחר שנתפס ברוכסן שק השינה ונחנק, הניח אותו בתוך אמבטיית מים קרים כדי להוציאו ממצב ההלם אליו נכנס. כאשר התאושש לקח נילס את הצעיר אל תחנת הרכבת הקרובה והביע תקווה שייפגשו שוב בטרם איחל לו בהצלחה ועזב.

שלושה חודשים לאחר קידומו של נילסן למשרת המנכ"ל בפועל בחודש יוני 1982, פגש את גרהאם אלן בן ה-27 כאשר חיפש מונית בשדרות שאפטסברי. אלן נענה להצעתו של נילסן להתלוות אליו לארוחה בדירתו. בדומה למספר מקרים אחרים, העיד נילסן כי לא הצליח להיזכר ברגע המדויק בו חנק את אלן, אולם סיפר כי התקרב אליו בכוונה לרצוח אותו כאשר ישב לתומו ואכל חביתה[73]. הוא שמר את גופתו באמבטיה לאורך שלושה ימים בטרם החל לבתר אותה על רצפת המטבח, וב-9 באוקטובר לקח יום מחלה ונעדר מעבודתו ככל הנראה לשם כך[76].

קורבנו האחרון של נילסן היה סטיבן סינקלייר בן ה-20 אשר נרצח ב-26 בינואר 1983. סינקלייר נראה לאחרונה בחברתו של נילסן על ידי עמיתיו בזמן שהלכו השניים לכיוון תחנת הרכבת התחתית. כאשר הגיעו לדירתו נרדם סינקלייר כתוצאה מהשפעת הסמים והאלכוהול שצרך, בזמן שנילסן ישב לצידו והאזין לאופרת הרוק טומי[77]. הוא התקרב אליו, כרע ברך לצידו ואמר לעצמו, "הו, סטיבן, הנה זה קורה לי שוב"[78], לפני שחנק אותו בעזרת עניבה וחבל. לאחר שהבחין בתחבושות לחץ שעטה על ידו, הסיר אותן וגילה מספר חתכים עמוקים שהעידו כי סינקלייר ניסה להתאבד לאחרונה[79].

במסגרת הטקס הרגיל שנהג לערוך לאחר כל רצח, שטף נילסן את גופתו של סינקלייר, פידר אותה באבקת טלק, והניח אותה על מיטתו עם שלוש מראות המוצבות סביבה, בטרם נשכב לצדה בעצמו. כעבור מספר שעות סובב את ראשו של סינקלייר לכיוונו ונישק אותו במצחו באומרו, "לילה טוב, סטיבן", ונרדם[80]; בדומה לקורבנותיו האולט ואלן, בותרה גופתו של סינקלייר במהרה, ושאריותיה נעטפו ביריעות פלסטיק אותן אחסן נילסן בארון הבגדים, במספר מגירות ובתיבת התה שלו. השקים שהכילו את שאריותיו של סינקלייר נקשרו בעזרת תחבושות הלחץ שנמצאו על ידו[79]. הוא ניסה להיפטר מהבשר, האיברים הפנימיים והעצמות הקטנות של שלושת קורבנותיו האחרונים על ידי הורדתם באסלה. מאוחר יותר ניסה לפעול בשיטה בה השתמש קודם לכן בביתו הראשון, אשר כללה את הכנסת הראשים, הידיים והרגליים לתוך סיר מלא במים רותחים, בניסיון להוריד מהם את הבשר.

נילסן שלח מכתב לסוכן ביתו ב-4 בפברואר 1983 בו התלונן על סתימות חוזרות ונשנות בבניין בו התגורר, וכתב כי המצב הפך לבלתי נסבל הן עבורו והן עבור שאר דיירי המקום[81]. למחרת סירב להכניס לביתו מכר שהגיע לבקרו, ככל הנראה מפני שעדיין היה טרוד בביתור גופתו של סינקלייר על רצפת מטבחו.

מעצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרשרת הרציחות של נילסן התגלתה לראשונה בידי מייקל קטרן, שרברב שעבד בחברת דינו-רוד (אנ') והגיב לקריאת שירות אשר הגיעה אליו מידי נילסן ושאר דיירי הבניין ב-8 בפברואר 1983[82]. כאשר פתח את הצנרת גילה קטרן סתימה שנגרמה בשל חומר דמוי בשר ומספר עצמות קטנות שלא הצליח לזהות את מקורן, ודיווח על כך לממונה עליו, גארי ווילר. מאחר שקטרן נענה לקריאה לעת ערב, הסכימו השניים כי יחזרו לבדוק את מצב הצנרת למחרת בבוקר. בטרם עזב את הבניין שוחח עם נילסן ודייר נוסף בשם ג'ים אלקוק בנוגע למקור הסתימה. כאשר אמר להם עד כמה דמה החומר הגושי לבשר אנושי, אמר לו נילסן "נראה כי מישהו הוריד באסלה חתיכות של קנטקי פרייד צ'יקן"[83].

למחרת חזר קטרן יחד עם ווילר בשעה 07:30 בבוקר וגילה כי הסתימה בצנרת נעלמה, דבר אשר עורר את חשדם. הם מצאו ארבע עצמות נוספות בתוך צנרת אחרת שהובילה לדירת הגג, אשר הזכירו להם אצבעות אנושיות. הם התקשרו במהרה למשטרה אשר פתחה בבדיקה מעמיקה יותר ומצאה עצמות וחתיכות בשר נוספות[84]. ממצאים אלו נלקחו לחדר המתים בהורנסי, שם אישר הפתולוג דייוויד בוואן כי הגיעו ממקור אנושי[85], ואף הצביע על כך שחתיכה מסוימת הגיעה מצווארו של אדם ונשאה סימני חניקה.

כאשר למדו השוטרים מפי שאר הדיירים כי הדירה העליונה ממנה הגיעו העצמות וחתיכות הבשר לצנרת הייתה שייכת לנילסן, החליטו פקד פיטר ג'יי ושני עמיתים נוספים להמתין בכניסה לבניין עד שיחזור ממקום עבודתו. כאשר הגיע למפתן דלתו, בירכו אותו לשלום והסבירו כי באו לבדוק את מקור הסתימה בצנרת. נילסן תהה לגבי התעניינותה של המשטרה בסתימות ושאל האם שני עמיתיו של ג'יי היו פקחי תברואה. ג'יי השיב כי שניהם היו שוטרים וביקש לעלות לדירתו על מנת לבדוק את העניין לעומק.

שלושת השוטרים עלו בעקבות נילסן לדירתו ומיד הבחינו בריח הריקבון החזק[86]. נילסן שאל בשנית מדוע התעניינו בסתימות הצנרת, ונענה כי הן נגרמו כתוצאה מחסימה של שאריות אנושיות. בתגובה הביע הלם ובלבול, ואמר, "אוי ואבוי, כמה נורא!"; ג'יי התקרב אליו והשיב, "אל תשחק איתנו, איפה שאר הגופה?"; נילסן השיב ברוגע כי השאריות שנותרו נמצאו בשתי שקיות פלסטיק בארון הבגדים. השוטרים לא פתחו את הארון אלא שאלו אותו האם היו חלקי גופות במקומות אחרים בבית. בתגובה אמר להם נילסן "זה סיפור ארוך שנמשך כבר הרבה זמן. אני אספר לכם הכל, אני רוצה להוריד את זה ממני. אבל לא כאן, בתחנת המשטרה"; נילסן נעצר בחשד לרצח ונלקח לתחנת המשטרה. במהלך נסיעתם נשאל האם השאריות בדירתו היו שייכות לאדם אחד או שניים, ובעודו בוהה מחוץ לחלון השיב, "חמישה עשר או שישה עשר, מאז 1978"[86].

באותו הערב ליווה הפקד הבכיר צ'יימברס את פקד ג'יי והפתולוג בוואן חזרה לגני קראנלי בכדי לקחת את שקיות הפלסטיק שהכילו את שאריות הגופות אל חדר המתים. אחד השקים הכיל שני פלגי גוף עליונים (קרי גוף חסר ראש וגפיים) ושקית קניות מלאה באיברים פנימיים. השק השני הכיל גולגולת אנושית חסרת בשר או עור, ראש כרות, ופלג גוף עם זרועות אך ללא כפות ידיים. בדיקת שני הראשים שהתגלו העלתה כי הם הושרו במים רותחים[87].

הודאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחקירה המשטרתית שנערכה ב-10 בפברואר הודה נילסן בהימצאותם של חלקי גופות נוספים בתיבת התה שבסלון ביתו[88], וכן באחת המגירות שבחדר השירותים. חלקים אלו היו שייכים לשלושה קורבנות שמתו כתוצאה מחניקה, ככל הנראה בעזרת עניבה. בשמו של אחד מהם לא הצליח להיזכר[89], קורבן אחר הכיר רק בשם "ג'ון השומר"[90], ואת השלישי זיהה כסטיבן סינקלייר. כמו כן מסר כי מאז דצמבר 1978 רצח שנים עשר או שלושה עשר גברים במקום מגוריו הקודם בשדרות מלרוז 195. בנוסף לכך הודה כי ניסה לרצוח שבעה אנשים אחרים אשר הצליחו להימלט, למעט מקרה אחד בו קורבנו היה על סף המוות לאחר שנחנק בחוזקה, בטרם ביצע בו החייאה והרשה לו לעזוב את ביתו.

בחיפוש נוסף בביתו שנערך באותו יום נמצאה שקית בחדר השירותים שהכילה את פלג גופו התחתון של קורבן מסוים, בנוסף לשתי רגליים, גולגולת, חלק גוף נוסף ועצמות שונות. במקביל לחיפוש התלווה נילסן אל חוקרי המשטרה שנסעו למקום מגוריו הקודם בשדרות מלרוז, שם הצביע על שלושת המקומות בהם הקים את המדורות בהן שרף את שאריות קורבנותיו.

השרברב מייקל קטרן, אשר גילה את הסתימה בדירתו של נילסן אשר הובילה למעצרו, פנה אל עיתון הדיילי מירור ודיווח על השתלשלות האירועים ומציאת חלקי הגופות. בעקבות זאת דלף הסיפור לציבור והביא לסקירה תקשורתית רחבה בקנה מידה לאומי[91]. תוך כמה שעות השיגו כתבי העיתון תמונות מידי אמו של נילסן באברדינשייר, אשר הודפסו במהדורת היום הבא[92].

תחת החוק האנגלי הייתה המשטרה חייבת להגיש אישום כלשהו נגד נילסן בתוך ארבעים ושמונה שעות מרגע מעצרו או לשחררו. לאחר שנאספו כל שאריות הגופות מגני קראנלי על רצפת חדר המתים בהורנסי, הצליח הפתולוג בוואן להתאים את טביעות אצבעותיה של אחת הגופות לטביעותיו של סטיבן סינקלייר אשר נמצאו בארכיון המשטרה. בשעה 17:40 ב-11 בפברואר הואשם נילסן ברצח, והצהרה בדבר המשך מעצרו שוחררה לתקשורת. באותו הערב נפתחה החקירה הרשמית[93] ולראשונה הסכים נילסן לקבל ייצוג משפטי. במהלך הימים שלאחר מכן נחקר נילסן על ידי השוטרים שש-עשרה פעמים, ובסך הכל במשך למעלה משלושים שעות.

נילסן התעקש כי לא ידע מדוע ביצע את מעשיו, ואמר בפשטות "קיוויתי שאתם תוכלו לומר לי למה". כמו כן עמד על כך שהחלטתו לרצוח לא נעשתה עד לרגעים האחרונים שקדמו לעצם המעשה. הוא סיפר כי במספר אירועים הטביע את קורבנותיו לאחר שאיבדו את הכרתם כתוצאה מכך שחנק אותם[94]; לאחר מכן נהג לשטוף את גופותיהם, לגלח את שיער גופן, אם היה כזה בנמצא, ולאפר פצעים או סימנים כלשהם שנראו על העור. הגופות הולבשו בדרך כלל בגרביים ותחתונים, בטרם הסתיר נילסן גופות אחרות, אם היו בנמצא, בעזרת וילון, ופתח בשיחה עם קורבנו החדש. בשלב זה לרוב החל לאונן בעודו עומד או כורע לצד הגופה, וכן נהג לקיים יחסי מין עם ירכיהן (אנ') של הגופות, אף על פי שעמד בתוקף על כך שמעולם לא חדר לאף אחת מהן, מאחר שלדבריו היו קורבנותיו "כה מושלמים ויפים עבור קיום הטקס הפתטי של יחסי מין פשוטים".

כל חפציהם האישיים ורכושם הפרטי של קורבנותיו הושמדו לאחר ששטף את גופותיהם. השטיפה נעשתה במטרה למחוק את זהויותיהם הקודמות לרצח, ולסמל את הפיכתם לכדי מה שנילסן כינה "אביזרים" שקיבלו תפקיד בפנטזיות שלו[53]. במספר מקרים שוחח עם הגופות לאחר שהושיב אותן על כיסא או במיטתו, ולדבריו נכנס למצב מאוד רגשי כאשר בהה בתדהמה ביופי של גופם. בהתייחס לאחד הקורבנות, קנת אוקנדן, סיפר נילסן ש"גופו ועורו היו יפהפיים" וכי התמונה כולה הייתה מרגשת עד דמעות.

בנוגע לקורבנות שרצח בבית מגוריו הראשון, אמר נילסן כי שמר את גופותיהם לאורך הזמן המרבי שתהליך הריקבון איפשר לו. כאשר הבחין בסימנים משמעותיים של דעיכה והתפרקות החליט להחביא את הגופות תחת אריחי הרצפה לאלתר. אם הגופות לא הראו כל סימנים מתריעים, היה מכניס ומוציא אותן מבעד לרצפתו לסירוגין, בייחוד כאשר רצה לאונן. במקרים אלו השתמש שוב באיפור על מנת לשמר את יופיין של הגופות.

כאשר נשאל מדוע הראשים שהתגלו בדירתו בגני קראנלי נחשפו לחום גבוה, הסביר נילסן כי לעיתים נהג להרתיח אותם בסירי בישול גדולים מעל לתנורו בכדי שהבשר והאיברים הפנימיים יתאדו, כך שלא יצטרך להתעסק בהסרת המוח. פלגי הגוף העליונים והגפיים של שלושת הקורבנות שנרצחו באותה דירה בותרו לאורך השבוע הראשון לאחר מותם, לפני שנעטפו ביריעות פלסטיק ואוחסנו בשלושת המקומות השונים עליהם סיפר למשטרה; את האיברים הפנימיים והעצמות הקטנות הוריד באסלה, שיטה אשר הובילה לבסוף למעצרו, בה השתמש, לדבריו, מאחר שהייתה הדרך היחידה עליה הצליח לחשוב כדי להיפטר מהשאריות לאחר שאיבד את גישתו לגינה.

בזמן שהתגורר בשדרות מלרוז נהג לשמור את הגופות לתקופות ממושכות יותר מאשר בגני קראנלי, לפני שהחל לבתרן. לדבריו הסתיר שלוש או ארבע גופות מתחת לאריחי הרצפה בטרם ביתר אותן, אולם גם לאחר מכן השיב את השאריות בחזרה למקומן, למעט בשני מקרים בהם הכניסן לתוך שתי מזוודות אשר הושארו במקום בידי דייר קודם. שאריות אלו, אשר היו שייכות לאוקנדן ודאפי, הונחו לבסוף בתוך צריף בגינה האחורית, ונשרפו במדורה השנייה שהקים בשטחו[58].

בעדותו אמר כי ביותר ממקרה אחד הסיר את איבריהן הפנימיים של הגופות והניחם בשקיות, אותן שפך כעבור זמן מה לצד גדר סמוכה לביתו בכדי שייאכלו בידי בעלי חיים. הוא נזכר כי ריח הריקבון שנוצר הפך את המלאכה למגעילה ביותר, ואמר שנאלץ לשתות כמויות גדולות של וויסקי כדי שיוכל להתמודד עם המשימה הקשה; כמו כן נזקק למלח רב כדי לסלק את הרימות שאכלו את השאריות. לעיתים קרובות הקיא בזמן הביתור[61], אולם הדבר לא מנע ממנו לאונן לצד הגופות בטרם לקח אותן למדורה. זו, הסביר, הייתה דרכו הסמלית להיפרד לשלום מקורבנותיו[58].

בתום החקירה נשאל נילסן האם חש חרטה על מעשיו. הוא השיב בתגובה "הלוואי שיכולתי לעצור, אבל לא היו לי ריגושים או הנאות אחרים"[94]; כמו כן אמר כי לא הפיק כל תענוג ממעשי הרצח, אך כן "סגד לאומנות והתגשמות המוות"[95].

משפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב אישום רשמי הוגש נגד נילסן ב-11 בפברואר 1983 בגין הרצח של סטיבן סינקלייר[96]. הוא נעצר עד תום ההליכים ונלקח לבית הכלא בריקסטון. עם מעברו לכלא חש שלווה ורוגע, לדבריו, מאחר שהאמין כי תחת החוק יהיה מחויב לקבל יחס הראוי לאדם חף מפשע לפחות עד שתוכח אשמתו. לדאבונו גילה כי ייאלץ ללבוש את בגדי האסירים והתנגד לכך בתוקף, תוך איום כי אם לא יורשה לו ללבוש את בגדיו הרגילים אז לא ילבש בגדים בכלל, ויתהלך עירום. כתוצאה מכך נענש ונאסר עליו לעזוב את תאו. ב-1 באוגוסט השליך את תכולת סיר הלילה שלו החוצה ופגע במספר סוהרים[97]. בשל תקרית זו הואשם בתקיפת סוהרים ב-9 באוגוסט ונשלח לתקופת בידוד בת חמישים ושישה ימים[96].

משפטו נקבע ל-26 במאי באולד ביילי, והוא הואשם בחמישה סעיפי רצח ושני סעיפי ניסיון לרצח. סעיף רצח נוסף התווסף בהמשך. במהלך שימועו הראשוני יוצג בידי עורך הדין רונלד מוס, אותו שחרר משירותיו קודם לכן, ב-21 באפריל[98]. מוס מונה לייצגו מחדש לאחר שהתלונן נילסן בפני המגיסטראטים כי לא קיבל כל ייצוג משפטי הולם לצורך הכנת הגנתו. מוס נותר בתפקידו עד לחודש יולי באותה שנה, אז הביע נילסן שוב את רצונו לייצג את עצמו ופיטר אותו, אולם מינה אותו מחדש ב-5 באוגוסט.

תחילה התכוון נילסן להודות באשמה בכל הסעיפים שהוגשו נגדו[99], ובהתאם לרצונו הכין עבורו מוס את המסמכים המשפטיים המתאימים, אולם כחמישה שבועות לפני תחילת המשפט שחרר אותו מתפקידו והחל להתייעץ עם עורך הדין ראלף סם היימס, אשר המליץ לו לטעון לחפות מפשע בגין אחריות מופחתת[100].

משפט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטו של נילסן החל ב-24 באוקטובר 1983 באולד ביילי בפני השופט דייוויד פאוול קרום ג'ונסון (אנ')[101], בו טען לחפות מפשע בגין אחריות מופחתת בפני ששת סעיפי הרצח ושני סעיפי הניסיון[102].

הוויכוח העיקרי בין התביעה לבין ההגנה לא עסק בהוכחה כי הרציחות בוצעו על ידי נילסן, אלא בנוגע למצבו הנפשי לפני ובמהלך הרציחות. התובע הראשי, אלן דייוויד גרין (אנ'), טען שנילסן היה שפוי ובשליטה מלאה על עצמו בזמן מעשיו, וכי ביצע את הרציחות בכוונה תחילה. מנגד, טען הסנגור הראשי, איוון לורנס (אנ'), כי נילסן היה נתון במצב של אחריות מופחתת, בו נמנעה ממנו היכולת המודעת לפעול מתוך כוונה כלשהי, ולפיכך עליו להיות מורשע בהריגה בלבד[99][103].

התביעה פתחה את המשפט בתיאור האירועים שהובילו למציאתם של חלקי הגופות בצנרת הבניין ולמעצרו של נילסן בחודש פברואר. לאחר מכן עסקה בשלוש הגופות המבותרות שנמצאו בדירתו, בהקראת הודאתו המפורטת, בכך שהוביל את חוקריו למקום בו שרף את קורבנותיו בגינתו, ובתיאור המאמצים שנקט כדי להסתיר את פשעיו. התובע סיים את נאום הפתיחה שלו במשפט שמסר נילסן לחוקריו כאשר נשאל מדוע חש צורך לרצוח: "ברגע המדויק של הרצח האמנתי כי אני צודק"; כדי לחזק את עמדתו, הוסיף כי גם אם סבל נילסן באותה העת מהפרעה נפשית מסוימת, לא היה די בכך על מנת לפטור אותו מאחריותו לרציחות.

עד התביעה הראשון היה דאגלס סטיוארט, אשר סיפר שבמהלך חודש נובמבר 1980 הוא נרדם על כיסא בדירתו של נילסן, וכשהתעורר גילה את רגליו קשורות, בעוד תוקפו חונק אותו עם עניבה ודוחק בחזהו עם ברכו. לאחר שהצליח להתגבר עליו צעק נילסן "קח את הכסף שלי!"[104]; לדעת התביעה הוכיח פרט זה את קור הרוח של נילסן, אשר פעל בכוונה תחילה כדי להישמע בידי השכנים, כך שאם ייעצר יוכל לספר כי נשדד. לאחר שעזב סטיוארט את הדירה הגיש תלונה במשטרה על שאירע, וזו חקרה את נילסן; בשל פרטים סותרים שהתגלו בשתי העדויות, פטרה המשטרה את המקרה כמריבה בין אוהבים[105] ושחררה את נילסן לחופשי. במהלך החקירה הנגדית ניסתה ההגנה לפגוע באמינותו של סטיוארט והצביעה על חוסר העקביות שבעדותו, צריכת האלכוהול שלו בזמן ההתרחשויות, וזיכרונו הסלקטיבי אשר הציג פרטים שונים בבית המשפט מאלו שחשף בפני ראיון שמכר לתקשורת.

בית המשפט שמע ב-25 באוקטובר את עדותם של שני עדים נוספים אשר שרדו את ניסיונותיו של נילסן לרצוח אותם. הראשון מביניהם, פול נובס, סיפק מידע אשר איפשר לתביעה להצביע על שליטתו העצמית של נילסן בזמן מעשיו, ועל יכולתו להימנע מדחפים רצחניים, אילו רק רצה בכך. נובס העיד כי התלווה לדירתו של נילסן בעבור מין ואלכוהול, והתעורר בשעות הבוקר המוקדמות עם כאב ראש נוראי. לאחר ששטף את פניו בחדר השירותים, הבחין שעיניו היו שטופות דם ופרצופו אדום לחלוטין. כאשר ראה אותו נילסן אמר, "אלוהים! אתה נראה נורא!" והציע לו ללכת לרופא. נובס לא דיווח על התקרית למשטרה מפחד כי נטייתו המינית תיחשף. ההגנה ניסתה לסתור את טענת התביעה כי נילסן בחר רק בגברים חסרי בית שהיעלמותם לא תמשוך תשומת לב רבה כקורבנותיו, על ידי הצגת העובדה שנובס היה סטודנט באוניברסיטה ואילו היה נעלם לבטח היו מכריו או משפחתו מחפשים אחריו.

בתום עדותו של נובס עלה לדוכן קארל סטוטור וסיפר על כך שבחודש מאי 1982 ניסה נילסן לחנוק ולהטביע אותו, לפני שביצע בו החייאה. קולו רעד מהתרגשות כאשר תיאר כיצד נילסן הטביע אותו שוב ושוב על רקע קול תחינותיו, וכיצד התעורר מאוחר יותר וראה את כלבתו של נילסן, בליפ, מלקקת את פניו. השופט הרשה לעצור את מתן העדות מספר פעמים בכדי שסטוטור יוכל להירגע. הראיות שסיפק לא נכללו באישום המקורי שהוגש נגד נילסן מאחר שהתביעה לא הצליחה למצוא אותו בזמן[106].

בשלב זה הזמינה התביעה את פקד המשטרה פיטר ג'יי, אשר מסר את גרסתו בנוגע לנסיבות מעצרו של נילסן וההודאות שסיפק במהלך חקירתו, שלדבריו נאמרו ברוח רגועה ועניינית. לאחר מכן הקריא לבית המשפט מספר הצהרות שנידב נילסן לידי המשטרה לאחר מעצרו. באחת מהן אמר "אין בעיניי דמעות בעבור קורבנותיי, אין בעיניי דמעות בעבור עצמי, וגם לא בעבור אלו שסבלו כתוצאה ממעשיי"; ג'יי הודה שהיה זה משונה כי אדם אשר הואשם בפשעים כה מחרידים כמו נילסן ינדב מידע מפליל בכזאת קלות[107], והשיב בחיוב לעמדת ההגנה אשר הציעה כי לא רק שנילסן סיפק את רוב הראיות אשר נאספו נגדו, אלא גם עודד את מציאתן של ראיות נוספות אשר עשויות היו לסתור את גרסתו.

עם סיום עדותו של ג'יי, הקריא הפקד הבכיר צ'יימברס את וידויו הרשמי של נילסן בפני בית המשפט. עדות זו הכילה תיאור מפורט של האקטים המיניים והטקסים שנהג לבצע בגופות קורבנותיו, מגוון השיטות בהן השתמש כדי לבתר את גופותיהם, המקומות בהם אחסן אותן, והבעיות השונות להן גרם ריקבונן. מספר מושבעים החלו לרעוד בזמן קריאת העדות, ואחרים הסתכלו על נילסן בספקנות בעודו הקשיב לנאמר בשוויון נפש[108]. הקראת התמליל נמשכה עד הבוקר למחרת, אז הציגה התביעה מספר ראיות נוספות, ביניהן היו הסיר בו הרתיח נילסן את ראשיהם של שלושת קורבנותיו מגני קראנלי, קרש החיתוך עליו ביתר את גופתו של ג'ון האולט, ומספר סכינים אשר היו שייכים למרטין דאפי ונמצאו ברשותו.

שני פסיכיאטרים העידו במשפט לטובת ההגנה. הראשון מביניהם, ג'יימס מקקית', הסביר כיצד התייחסותו של נילסן כלפי בני אדם כאל לא יותר מאביזרים לפנטזיות שלו נגרמה כתוצאה מכשל בהתפתחותו הרגשית[109], אשר הגבילה את יכולתו להביע רגשות לכעס בלבד[110]. כמו כן תיאר את יחס ההקשר שיצר נילסן במחשבתו בין משיכתו לשיתוקם של שותפיו המיניים, חסרי הכרה או מתים, לבין עוררותו מינית; הוא ציין כי נילסן היה בעל תכונות אופי נרקיסיסטיות, סבל מתחושת זהות רעועה, ונכשל לתפוס את הסובבים אותו כבני אדם כמוהו. מסקנתו הסופית הייתה כי נילסן הראה סימנים רבים של חוסר הסתגלות התנהגותית, אשר בשילוב עם אבחנותיו הקודמות, ובתוך נפש אחת, הוכיחה את עצמה כדבר קטלני[110]. גורמים אלו יכולים היו, לדבריו, להצביע על הפרעת אישיות לא מזוהה (אנ') ממנה סבל. בתגובה לטענות הנגד של התביעה כי אבחנת הפרעת אישיות לא מזוהה העידה על חוסר החלטיות במסקנותיו[111], הסביר מקקית' כי הייתה הפרעה זו חמורה מספיק בכדי לבטל את אחריותו הפלילית של נילסן למעשיו[112].

הפסיכיאטר השני, פטריק גאלווי, אבחן את נילסן כסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית גבולית[113], עם התקפים מזדמנים של התפרצויות סכיזואידיות עליהן הצליח לשלוט רוב הזמן. גאלווי הסביר כי במהלך התפרצויותיו הפכו תכונותיו הסכיזואידיות לדומיננטיות, וגרמו לו להתנהג באופן אלים ואימפולסיבי. כמו כן הוסיף כי חולים הסובלים מהתפרצויות דומות עשויים למצוא את עצמם במצבים של בידוד חברתי. לדבריו, לא ניתן היה לומר כי נילסן ביצע את מעשיו בכוונה תחילה. במהלך החקירה הנגדית התרכזה התביעה בהצגת הראיות אשר הצביעו על מודעותו של נילסן לפשעיו ויכולתו לקבל החלטות בזמן ביצועם. גאלווי הסכים שנילסן היה מודע למעשיו, אולם הדגיש כי בשל הפרעת האישיות ממנה סבל, לא העריך כראוי את טבעם של מעשיו ולא היה מסוגל להבין את האלמנט הפלילי שבהם.

בתום עדותם הזמינה התביעה ב-31 באוקטובר את הפסיכיאטר פול באודן, אשר ראיין את נילסן לאורך שישה-עשר מפגשים שונים אשר נמשכו יותר מארבע עשרה שעות. באודן העיד במשך יומיים כי אף על פי שמצא את התנהגותו של נילסן חריגה ולא נורמלית, מסקנתו הסופית לגביו הייתה כי היה אדם מניפולטיבי המסוגל לקיים מערכות יחסים, אשר הכריח את עצמו להחפיץ את בני האדם שהיו מעורבים בהן[114]. באודן שלל את חוות הדעת של מקקית' וגאלווי, ומסר כי לא מצא כל ראייה לבעיית הסתגלות התנהגותית או להפרעות נפשיות.

לאחר נאומי הסיום של שני הצדדים התכנס חבר המושבעים ב-3 בנובמבר כדי לדון בפסק הדין. בית המשפט התכנס שוב למחרת והודיע כי נילסן נמצא אשם על ידי רוב המושבעים בגין שישה סעיפי רצח וסעיף ניסיון לרצח אחד, ואילו בעבור ניסיון הרצח של נובס נמצא אשם פה-אחד[115]. השופט ג'ונסון גזר עליו מאסר עולם בהמלצה כי ייכלא לתקופה מינימלית של עשרים וחמש שנים[116].

מאסר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הרשעתו הועבר נילסן לבית הסוהר וורמווד סקרבס[117]. כאסיר בקטגוריה א' (אסירים בעלי סיכון גבוה הדורשים אבטחה גבוהה) הוא שוכן בתא פרטי, אך הורשה להסתובב עם האסירים האחרים. נילסן לא ביקש להגיש ערעור על גזר דינו וקיבל את דברי התביעה, קרי שהיה אחראי למעשיו וכי רצח בכוונה תחילה. מעבר לכך, ביום הרשעתו הרחיב ואמר כי הפיק סיפוק נהדר מאומנות הפיתוי, מרכישת חבריו הנצחיים, מביתור הגופות וסילוק שאריותיהן, ומרגעי הקיצון בהם גמר אומר בדעתו לרצוח אותם[118]. בנוסף טען כי מנהגו לשתות לשוכרה היה הסיבה היחידה לכך שלפחות שניים מקורבנותיו הצליחו להימלט[119].

בסוף השנה הותקף נילסן בידי אסיר בשם אלברט מופאט, אשר חתך אותו בפניו ובחזהו וגרם לו לפציעות שדרשו שמונים ותשעה תפרים[120]. לאחר מכן הועבר לבית הסוהר פארקהורסט לתקופה קצרה, וכעבור זמן מה נשלח לבית הסוהר וייקפילד, שם נותר עד לשנת 1990. נילסן הועבר ליחידת מאסר התנדבותית בבית הסוהר פול סוטון בשנת 1991 בשל חשש לבטיחותו, שם נותר במשך שנתיים, עד שהועבר לבית הסוהר וויטמור, שוב כאסיר בקטגוריה א', ובבידוד מוגבר משאר האסירים.

תקופת המאסר המינימלית של עשרים וחמש שנים עליה המליץ השופט ג'ונסון במשפטו בוטלה ב-1994 על ידי מזכיר הפנים מייקל הווארד, והוחלפה במאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם. החלטה זו הבטיחה כי נילסן לעולם לא יהיה שוב אדם חופשי, עונש איתו השלים[121].

נילסן הועבר חזרה לבית הסוהר פול סוטון ב-2003[122]; הוא בילה את זמנו בתרגום ספרים לכתב ברייל בסדנת העבודה של הכלא, ונהג לקרוא ספרים רבים ולכתוב. כמו כן הורשה לצייר ולהלחין מוזיקה באמצעות קלידים. לעיתים שלח מכתבים למכריו[122]. הוא נותר בבית הסוהר פול סוטון עד למותו ב-12 במאי 2018[84][123].

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת הטלוויזיה ITV Central ערכה ריאיון עם נילסן בספטמבר 1992 כחלק מתוכניתה "נקודת מבט - מניע הרצח" אשר התרכזה בפרופילאות פלילית[124]. קטע באורך ארבע דקות בו סיפר נילסן על פשעיו תוכנן להופיע בשידור התוכנית ב-19 בינואר 1993, אולם משרד הפנים הבריטי דרש להסירו בטענה שהרשת לא קיבלה רשות לערוך את ראיונותיה עם נילסן, וטענה לחזקת זכויות יוצרים על החומר המצולם[125]. הרשת העבירה את הוויכוח לזירת בית המשפט תוך ציטוט חלקים נרחבים מחוק זכויות היוצרים, התוכניות והפטנטים של 1988 (אנ'), וטענה כי הראיון עם נילסן נערך בידיעת וברשות המשרד. כעבור שבוע הכריע השופט וויליאם אלדוס (אנ') לטובת הרשת, ובאותו היום אישרו שלושת שופטי בית המשפט לערעורים, תומאס בינגהאם (אנ'), אנתוני מקקוואן (אנ'), ודייוויד הירסט (אנ'), את החלטתו[124]. הראיון המלא שודר באותו ערב[126].

לאורך מאסרו חיפש נילסן אסמכתאות חוקיות כדי להגן על עצמו מפני הפרות דמיוניות ואמיתיות כאחד של חוקי הכלא מהן סבל בידי סוהריו, ולעיתים קרובות הגיש עתירות שונות למשרד הפנים, ומאוחר יותר אף לבית הדין האירופי לזכויות אדם. כתוצאה מכך הפך לאסיר שנוא בקרב הסוהרים ועבר בין בתי כלא רבים במהלך תקופת מאסרו[121]. בחודש אוקטובר 2001 הצליח להוביל לפתיחת ביקורת שיפוטית כנגד שירות בתי הסוהר, במחאה על כך שמגזיני הפורנו ההומוסקסואלי הרך "וולקן" ו"הוא", אליהם נרשם כמנוי, הכילו מספר תמונות ומאמרים אשר הוסרו בטרם נמסרו אליו[127][128]. התיק המשפטי שבנה נגד שירות בתי הסוהר נסגר מפאת חוסר יכולתו להוכיח כי זכויותיו נפגעו בצורה משמעותית[129].

במהלך השנים הבאות כתב נילסן אוטוביוגרפיה בת ארבע-מאות עמודים בשם "חיי הנער שטבע"; מקור השם היה תחושת השלווה שחש לאחר מותו של סבו כאשר כמעט טבע למוות ב-1954[130]. בספרו כתב כי החל משירותו הצבאי חי שני חיים נפרדים; חיי מציאותו וחיי הפנטזיה שלו, ולדבריו, "כאשר הייתי עם אנשים, היה זה העולם האמיתי, וכאשר הייתי לבד, נכנסתי מיד לעולם הפנטזיה שלי. יכולתי לעבור בין השניים בקלות רבה"[131]; בנוגע לפשעיו טען כי מצבו הרגשי בזמן הרציחות, יחד עם כמויות האלכוהול המוגזמות שצרך, היו גורמים משמעותיים בקבלת ההחלטות שהובילו למעשיו. כמו כן הדגיש כי כאשר חש מדוכדך, ניצול ההזדמנות לספק את צרכיו המיניים והפנטזיות שפיתח על ידי לכידת קורבן צעיר ממנו, עזרה להפיג את תחושת חוסר השייכות שהרגיש רוב הזמן.

קורבנו הראשון של נילסן זוהה בשנת 2006 כסטיבן הולמס בן ה-14[132]. אימות רשמי בוצע על ידי שילוב של ראיות נסיבתיות וזיהוי תמונתו בידי נילס, אולם הוא לא הורשע ברצח מאחר שמשרד התובע המלכותי השתכנע כי העלאת האישומים נגדו לא תיצור עניין רב בקרב הציבור, וכך או כך לא תשפיע במאומה על גזר דינו[132].

לפחות ארבעה קורבנות שנרצחו בין השנים 1980–1981 בביתו של נילסן בשדרות מלרוז טרם זוהו. מומחה לזיהוי פלילי העיד במשפטו ב-1983 כי לפחות שמונה גופות נשרפו בגינתו, ואישר כי בסך הכל נרצחו לפחות אחד עשר קורבנות. מספר פריטים שהוחרמו מביתו של נילסן בגני קראנלי והתקבלו כראיות במשפטו מוצגים כיום במוזיאון הפשע של הסקוטלנד יארד. פריטים אלו כוללים את התנור בו השתמש נילסן כדי להרתיח את ראשיהם של שלושת קורבנותיו האחרונים, הסכינים איתם ביתר כמה מגופות קורבנותיו, האוזניות שבעזרתן חנק את אוקנדן, החבל בו נעזר כדי לחנוק את קורבנו האחרון, והאמבטיה בה הטביע את האולט ושמר את גופתו של אלן טרם ביתר אותה[133][134].

מכר של נילסן בשם מארק אוסטין חשף בחודש ינואר 2021 כי גרסה מתוקנת של האוטוביוגרפיה שלו עתידה להתפרסם על ידי הוצאת רד דורס. ספרו הורכב מששת אלפים הדפים שכתב לאורך תקופת מאסרו בהם תיאר את מהלך חייו ופשעיו. הוא נערך בידי אוסטין, אשר הפך לחברו הקרוב של נילסן במהלך השנים האחרונות לחייו, עם תכתובת בת למעלה מ-800 מכתבים. האוטוביוגרפיה יצאה לאור ב-21 בינואר באותה שנה[135][136][137].

מוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נילסן פונה לבית החולים יורק ב-10 במאי 2018 לאחר שהתלונן על כאבים חמורים בבטנו. בבדיקה שעבר נתגלה אצלו קרע באבי העורקים בגינו נשלח לחדר הניתוח אשר הסתיים בצורה תקינה, אולם גרם להתפתחותו של קריש דם בגופו אשר הוביל למותו ב-12 במאי. הנתיחה שלאחר המוות קבעה כי סיבת המוות המיידית הייתה תסחיף ריאתי ודימום רטרופריטונאלי[84][138][139].

גופתו של נילסן נשרפה בחודש יוני 2018 במהלך טקס קטן בו נכחו רק חמישה אנשים, ביניהם חברו מארק אוסטין ושלושה סוהרים שעבדו בבית הכלא. אף אחד מבני משפחתו לא הגיע למקום, אם כי אפרו נמסר לידיהם בתום הטקס[135]. נודע כי בהתאם למדיניות משרד המשפטים, שילם בית הסוהר סכום בגובה 3,323 לירות שטרלינג על ההלוויה[140].

קורבנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קורבנותיו הידועים של נילסן נאמד בשנים עשר נערים וגברים צעירים אשר נרצחו בין השנים 1978–1983, אולם ייתכן שהיו עמם שלושה נוספים, וכי מספר הקורבנות האמיתי הוא למעשה חמישה עשר[84]. תשעה קורבנות נרצחו בשדרות מלרוז 195, ושלושה נוספים בגני קראנלי 23. מתוך שמונת הקורבנות שזוהו, רק שלושה, סטיבן הולמס, קנת אוקנדן וגרהאם אלן, היו בעלי כתובת מגורים קבועה בזמן מותם, בעוד ששאר הנרצחים היו מחוסרי בית, נוודים, נערים שברחו מביתם וגברים שעבדו בזנות[106].

נילסן טען ב-1992 כי רצח בסך הכל כשנים עשר אנשים ובדה את מספר הקורבנות המקורי שמסר ביום מעצרו, קרי חמישה עשר[121][141]; כמו כן אמר כי שלושה קורבנות לא מזוהים אשר תיאר במהלך חקירותיו, גבר ממוצא אירי שנרצח בספטמבר 1980, היפי בעל שיער ארוך שנרצח בנובמבר או בדצמבר 1980, וגלוח ראש אנגלי שנרצח באפריל 1981, הומצאו כולם על ידו במטרה להשלים את רצף ההמשכיות של חשיפת הראיות, והמשך המשחק שניהל עם המשטרה. פקד פיטר ג'יי שלל את הטענות הללו והצהיר כי במהלך יותר משלושים שעות החקירה בהן השתתף, לא הציג נילסן אף שמץ של חוסר עקביות או פגם באמינות דבריו ביחס למראה הקורבנות, תאריכי ומקומות מפגשיהם, אופי הרצח, או הטקסים השונים שביצע בגופות[141].

1978

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 30 בדצמבר: סטיבן דין הולמס בן ה-14. נראה לאחרונה חוזר לביתו מהופעת רוק. פגש את נילסן בפאב בקריקלווד בערב ה-29 בדצמבר ונענה להצעתו לבוא עמו לביתו בשדרות מלרוז. למחרת בבוקר חנק אותו נילסן בעזרת עניבה עד שאיבד את הכרתו והטביע אותו בתוך דלי מים. גופתו נותרה תחת קורות הרצפה לאורך שבעה חודשים לפני ששרף אותה במדורה בגינתו. גופתו של הולמס הייתה היחידה שלא בותרה והושלכה לאש בשלמותה, וזוהתה רק בנובמבר 2006[132][142].

1979

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 3 בדצמבר: קנת ג'יימס אוקנדן בן ה-23. סטודנט קנדי אשר הגיע לבריטניה לבקר את קרוביו. פגש את נילסן בפאב הנסיכה לואיז בהוברן ב-3 בדצמבר. יחד טיילו השניים בלונדון לפני שחזרו לדירתו של נילסן כדי לאכול ולשתות. אוקנדן נחשב לנעדר במשך שנים רבות וזכה לסקירה תקשורתית רחבה עד לחשיפת גורלו המר בעקבות מעצרו של נילסן. הוא נחנק למוות באמצעות חוט האוזניות של נילסן בזמן שהאזין למוזיקה.

1980

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 17 במאי: מרטין ברנדון דאפי בן ה-16[84]. נמלט מבית הוריו בבירקנהד ב-17 במאי 1980[143], ופגש את נילסן בתחנת רכבת בלונדון, לאחר שחזר מכנס איגוד עובדים בסאות'פורט. נחנק למוות והוטבע בכיור המטבח[144].
  • 20 באוגוסט (בקירוב): ויליאם דייוויד סאת'רלנד בן ה-26. אב לילד. התגורר באדינבורו ועסק מעת לעת בזנות. פגש את נילסן בפאב קרקס פיקדילי באוגוסט 1980. נילסן לא הצליח להיזכר במדויק כיצד מת, למעט העובדה שחנק אותו, וכי בבוקר למחרת מצא את גופתו על הרצפה.
  • ספטמבר: קורבן לא מזוהה, ככל הנראה בטווח הגילאים 27–30. נילסן תיאר את מראהו כבלונדיני גבוה ממוצא אירי אשר עסק בעבודת כפיים והיה בעל ידיים מחוספסות. השניים נפגשו בפאב בקריקלווד ב-1980[64]. מאוחר יותר טען נילסן שקורבן זה כלל לא היה קיים וכי בדה אותו מדמיונו[145].
  • אוקטובר: קורבן לא מזוהה, ככל הנראה בטווח הגילאים 20–30. תואר כגבר רזה אשר עסק בזנות, גובהו מטר ושבעים ושמונה סנטימטרים, ממוצא פיליפיני או מקסיקני. לטענתו היה בעל תווי פנים צועניים. השניים נפגשו בפאב בסולסברי באוקטובר 1980[146].
  • נובמבר: קורבן לא מזוהה בשנות ה-20 לחייו. מחוסר בית רזה ממוצא אנגלי בעל עור חיוור ומספר שיניים חסרות. נילסן מצא אותו ישן על מפתן דלת בדרך צ'רינג קרוס ולקח אותו לביתו במונית. באותו הערב חנק אותו למוות בזמן שישן. נילסן אמר כי ברגעיו האחרונים הזיז את רגליו כאילו דיווש על אופניים. מאוחר יותר סיפר כי האמין שחייו היו אומללים ומלאי סבל[145], ואמר שהריגתו הייתה קלה כמו "לקחת ממתק מתינוק"[147].
  • נובמבר-דצמבר: קורבן לא מזוהה, ככל הנראה בטווח הגילאים 25–30. היפי ארוך שיער אשר פגש בנילסן בוסט אנד בשעת לילה מאוחרת. גופתו הושלכה מתחת לקורות הרצפה, הוצאה מאוחר יותר, בותרה ונזרקה בחזרה לאותו מקום בחלקים. שאריותיה נשרפו כעבור שנה. נילסן טען כי הקורבן לא היה אמיתי אלא פרי דמיונו[148].

1981

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 4 בינואר (בקירוב): קורבן לא מזוהה בן 18. תואר על ידי נילסן כצעיר בלונדיני ממוצא סקוטי בעל עיניים כחולות אשר לבש חולצה ירוקה ומכנסי ספורט. השניים נפגשו בפאב האריה הזהוב בסוהו בשלהי ינואר 1981. נרצח לאחר שערך עם נילסן תחרות שתייה, וגופתו בותרה ב-12 בינואר.
  • פברואר: קורבן לא מזוהה בשנות ה-20 המוקדמות של חייו. מעט מאוד ידוע עליו, אולם ככל הנראה הגיע מבלפסט. תואר כרזה, שחור שיער, גובהו מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים. פגש בנילסן בוסט אנד בשעת לילה מאוחרת. לאחר שחנק אותו למוות בעזרת עניבה השליך נילסן את גופתו תחת קורות הרצפה.
  • אפריל: קורבן לא מזוהה, ככל הנראה בן 20. תואר כגבר שרירי וגלוח ראש ממוצא אנגלי בו פגש נילסן בדוכן אוכל בכיכר לסטר. צווארו היה מקועקע בכיתוב "לחתוך כאן"; נילסן פיתה אותו לבוא לביתו בהבטחה למזון ושתייה, ולאחר שרצח אותו תלה את גופתו מתקרת חדר השינה שלו למשך יממה, בטרם השליך אותה תחת הרצפה. מאוחר יותר טען שבדה את הקורבן מדמיונו.
  • 18 בספטמבר: מלקולם סטנלי ברלו בן ה-23. הקורבן האחרון שנרצח בשדרות מלרוז. יתום שבילה את מרבית חייו במוסדות רווחה וסבל מאפילפסיה. נרצח לאחר ששב לביתו של נילסן כדי להודות לו על שהזמין בעבורו אמבולנס בליל אמש. בטרם החל בתהליך הביתור אחסן נילסן את גופתו בארון המטבח שלו, מאחר שלא נותר עוד מקום תחת הרצפה[149].

1982

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מרץ: ג'ון פיטר האולט בן ה-23. הגיע מהיי וויקומב, בקינגהאמשייר[70]. הקורבן הראשון שרצח נילסן בביתו החדש בגני קראנלי[71]. האולט נחנק למוות בזמן שישן במיטתו של נילסן, לאחר שהתעורר וראה אותו עומד מעליו וצועק "הגיע הזמן שתלך!" בעודו לוחץ על צווארו[72]; לבסוף החזיק את ראשו תחת מי האמבט לאורך חמש דקות והטביע אותו. מיד לאחר מכן החל בביתור הגופה וזרק חלקים ממנה במורד האסלה, ואת עצמותיו השליך בפח האשפה שמחוץ לביתו[150]. בעת מעצרו לא ידע נילסן לומר לחוקריו את שמו המלא של האולט וכינה אותו "ג'ון השומר"[71].
  • ספטמבר: ארצ'יבלד גרהאם אלן בן ה-27. אב לילד. הגיע ממאדרוול, צפון לנרקשייר, ופגש בנילסן בשדרות שאפטסברי בזמן שניסה לתפוס מונית[151]. נחנק למוות בזמן שאכל חביתה שנילסן הכין לו. גופתו זוהתה בעזרת צילומים דנטליים של שיניו ולסתו[152]. שאריות גופתו הן שגרמו לסתימה בצנרת אשר הובילה למעצרו של נילסן.

1983

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 26 בינואר: סטיבן ניל סינקלייר בן ה-20. קורבנו האחרון של נילסן. מכור להרואין אשר הגיע ללונדון מפרת' וסבל מהרגל של פגיעה עצמית[77]. נילסן פגש בו ברחוב אוקספורד וקנה לו המבורגר בטרם הציע כי יתלווה אליו לדירתו. לאחר ששתה לשוכרה והזריק את מנת הסם, חנק אותו נילסן למוות. ראשו, פלג גופו העליון וזרועותיו נשמרו בתיבת התה שניצבה בסלון, ואילו פלג גופו התחתון ורגליו אוחסנו מתחת לאמבטיה[153].

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • סרט הקולנוע אור היום הקר (אנ') מ-1989 בבימויה של פיונה לואיז ובכיכובו של בוב פלאג כנילסן מציג עיבוד קולנועי לרציחותיו של נילסן ומעצרו.
  • סדרת הטלוויזיה הבריטית דז (אנ') מ-2020 בבימויו של לואיס ארנולד ובכיכובו של דייוויד טננט מציגה את מעצרו של נילסן לאחר מציאתם של חלקי גופות בצנרת ביתו, ועוקבת אחר חקירותיו המשטרתיות והראיונות שניהל עם הסופר בריאן מאסטרס.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עברית English
קות'ורן, נייג'ל; טיבלס, ג'פרי; רוצחים; הוצאת בוקסטרי; 1994; עמודים 417–423 (מסת"ב: 978-0-7522-0850-3) Cawthorne, Nigel; Tibballs, Jeffrey; Killers; Boxtree; 1994; Pages 417–423 (ISBN 978-0-7522-0850-3)
ריאנון, דיאוור; נער מתחת למים: דניס נילסן: סיפורו של רוצח סדרתי; הוצאת אינדפנדנט; 2018 (מסת"ב: 978-1-982-90825-6) D'Averc, Rhiannon; Boy Under Water: Dennis Nilsen: The Story of a Serial Killer; Independent; 2018 (ISBN 978-1-982-90825-6)
ליין, בריאן; גרג, ווילפרד; אנציקלופדיית הרוצחים הסדרתיים; ספרי כותרת; 1992 (מסת"ב: 978-0-747-23731-0) Lane, Brian; Gregg, Wilfred; The Encyclopedia of Serial Killers; Headline Books; 1992 (ISBN 978-0-747-23731-0)
מלקוס, מתיו; לידת הפסיכופתיה, פסיכולוגיה של רוצח סדרתי, חייו של דניס נילסן; הוצאת לולו; 2012 (מסת"ב: 978-1-105-62061-4) Malekos, Matthew; The Birth Of Psychopathy, The Psychology Of A Serial Killer; The Life Of Dennis Nilsen; Lulu; 2012 (ISBN 978-1-105-62061-4)
ליסנרס, ג'ון; בית הזוועות: סיפורו המלא של דניס אנדרו נילסן; הוצאת קורגי; 1983 (מסת"ב: 978-0-552-12459-1) Lisners, John; House of Horrors: The Full Story Of Dennis Andrew Nilsen; Corgi Press; 1983 (ISBN 978-0-552-12459-1)
מקקונל, בריאן; בנס, דאגלס; תיקו של נילסן: סיפורם האמיתי של מעשי הרצח בקריקלווד; הוצאת פיוטורה; 1983 (מסת"ב: 978-0-7088-2430-6) McConnell, Brian; Bence, Douglas; The Nilsen File: The Inside Story Of The Cricklewood Murders; Futura; 1983 (ISBN 978-0-7088-2430-6)
אודל, רובין; גוט, ג'יי ה"ה; זהותם של הרוצחים החדשים; ספרי כותרת; 1989 (מסת"ב: 978-0-7472-3270-4) Odell, Robin; Gaute, Jhh; The New Murderers' Who's Who; Headline Books; 1989 (ISBN 978-0-7472-3270-4)
וויטינגטון-איגאן, ריצ'רד; וויטינגטון-איגאן, מולי; אלמנך הרצח; בית ההוצאה לאור בגלגזו על שם ניל ווילסון, לימיטד; 1992; עמודים 131–132 (מסת"ב: 978-1-897784-04-4) Whittington-Egan, Richard; Whittington-Egan, Molly; The Murder Almanac; Glasgow, Neil Wilson Publishing Ltd; 1992; Pages 131–132 (ISBN 978-1-897784-04-4)
ווילסון, קולין; רוצחים סדרתיים; הוצאת מרשל קוונדיש, מלזיה; 1992; עמודים 127–157 (מסת"ב: 1-85435-834-00) Wilson, Colin; Serial Murderers; Malaysia: Marshall Cavendish; 1992; Pages 127–157 (ISBN 1-85435-834-0)
ווילסון, קולין; ווילסון, דיימון; ווילסון, רואן; רוצחים סדרתיים מפורסמים בעולם; הוצאת פראגון, לונדון; 1993; עמודים 448–452 (מסת"ב: 978-0-752-50122-2) Wilson, Colin; Wilson, Damon; Wilson, Rowan; World Famous Murders; London: Parragon; 1993; Pages 448–452 (ISBN 978-0-752-50122-2)
קופי, ראסל; דניס נילסן: שיחותיי עם הרוצח הסדרתי השנוא ביותר בבריטניה; הוצאת ג'ון בלייק; 2013 (מסת"ב: 978-1-782-19459-0) Coffey, Russell; Dennis Nilsen: Conversations With Britain's Most Evil Serial Killer; John Blake; 2013 (ISBN 978-1-782-19459-0)
פורמן, לאורה; רוצחים סדרתיים; ספרי טיים לייף, אלכסנדריה, וירג'יניה; 1992 (מסת"ב: 978-0-783-50001-0) Foreman, Laura; Serial Killers; Alexandria, Virginia: Time-Life Books; 1992 (ISBN 978-0-783-50001-0)
מאסטרס, בריאן; להרוג בשביל חברה: סיפורו של דניס נילסן; הוצאת רנדום האוס, ניו יורק סיטי, 1985 (מסת"ב: 978-0-812-83104-7) Masters, Brian; Killing For Company: The Case of Dennis Nilsen; New York City: Random House; 1985 (ISBN 978-0-812-83104-7)
פרסוד, ראג'; מאסטרס, בריאן; ווילסון, קולין; מחשבה על רצח: דניס נילסן; הוצאת מרשל קוונדיש, לונדון, אנגליה; 1997 (מסס"ב: 1364-5803) Persaud, Raj; Masters, Brian; Wilson, Colin; Murder In Mind: Dennis Nilsen; London, England: Marshall Cavendish; 1997 (ISSN: 1364-5803)
וואדל, ביל; המוזיאון האפל: ניו סקוטלנד יארד; הוצאת ליטל, בראון וקומפני, לונדון, אנגליה; 1993 (מסת"ב: 978-0-751-51033-1) Waddell, Bill; The Black Museum: New Scotland Yard; London, England: Little, Brown And Company; 1993 (ISBN 978-0-751-51033-1)
אדיסון, אן ג'יי; הרוצחים המתועבים ביותר בעולם; הוצאת צ'אנסלור, לונדון, אנגליה; 2003 (מסת"ב: 978-0-753-70715-9) Edison, Nj; The World's Most Infamous Killers; London, England: Chancellor Press; 2003 (ISBN 978-0-753-70715-9)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מאמר בעיתון הסאנדיי טיימס בנוגע לאוטוביוגרפיה של נילסן, "חיי הנער שטבע"; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  • קטעים מתוך האוטוביוגרפיה של נילסן; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  • תמליל ערעורו של נילסן לבית הדין המלכותי מ-2004 אשר נועד לבטל את ההחלטה לשלול מידיו את האוטוביוגרפיה שכתב במטרה למנוע את פרסומה; אורכב מהמקור ב-30 באוקטובר 2021.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "דניס נילסן: שמונה עובדות מצמררות בנוגע לרוצח הסדרתי הסקוטי", הרלד סקוטלנד, סוזן סווארבריק, 12 בספטמבר 2020; אורכב מהמקור ב-12 בספטמבר 2020.
  2. ^ "הסופר שקיבל השראה מידי הרוצח הסדרתי נילסן", פרס אנד ג'ורנל, ג'יימי בוכאן, 29 בדצמבר 2009.
  3. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 40.
  4. ^ אדיסון, 2003; עמוד 79.
  5. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 42.
  6. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 50.
  7. ^ קופי, 2013; עמוד 42.
  8. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 57.
  9. ^ קופי, 2013; עמודים 43-44.
  10. ^ קופי, 2013; עמוד 44.
  11. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 60.
  12. ^ קופי, 2013; עמוד 43.
  13. ^ קופי, 2013; עמודים 47-48.
  14. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 61.
  15. ^ קופי, 2013; עמודים 74-75.
  16. ^ קופי, 2013; עמוד 72.
  17. ^ מאסטרס, 1985; עמודים 66-67.
  18. ^ קופי, 2013; עמודים 86-87.
  19. ^ קופי, 2013; עמוד 138.
  20. ^ קופי, 2013; עמוד 87.
  21. ^ וואדל, 1993; עמוד 188.
  22. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 82.
  23. ^ וואדל, 1993; עמוד 189.
  24. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 85.
  25. ^ קופי, 2013; עמוד 140.
  26. ^ "רוצח סדרתי אשר רצח 'לפחות' חמישה עשר גברים מת בבית הסוהר", פוליס פרופשיונל, ניק הדסון, 14 במאי 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  27. ^ וואדל, 1993; עמוד 190.
  28. ^ 1 2 פרסוד, 1997; עמוד 21.
  29. ^ 1 2 3 וואדל, 1993; עמוד 200.
  30. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 86.
  31. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 93.
  32. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 92.
  33. ^ קופי, 2013; עמודים 147-148.
  34. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 94.
  35. ^ "סיוט בלהות והצלחה מבלבלת", הגרדיאן, 5 בנובמבר 1983; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  36. ^ מאסטרס, 1985; עמודים 95-96.
  37. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 122.
  38. ^ קופי, 2013; עמוד 190.
  39. ^ "סדרת פשע-אמיתי דוקומנטרית מבית נטפליקס המבוססת על האוטוביוגרפיה של דניס נילסן", אינדפנדנט, איזובל לואיס, 27 בינואר 2021; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  40. ^ פורמן, 1992; עמוד 144.
  41. ^ קופי, 2013; עמוד 235.
  42. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 132.
  43. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 119.
  44. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 108.
  45. ^ אתר למנויים בלבד Neil Tweedie, ‏Nilsen describes how he murdered his first victim, The Telegraph, 10 November 2006
  46. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 120.
  47. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 112.
  48. ^ וואדל, 1993; עמוד 194.
  49. ^ פורמן, 1992; עמוד 134.
  50. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 109.
  51. ^ פורמן, 1992; עמוד 137.
  52. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 117.
  53. ^ 1 2 קופי, 2013; עמוד 200.
  54. ^ קופי, 2013; עמוד 202.
  55. ^ וואדל, 1993; עמוד 197.
  56. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 138.
  57. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 124.
  58. ^ 1 2 3 קופי, 2013; עמוד 212.
  59. ^ קופי, 2013; עמוד 220.
  60. ^ וואדל, 1993; עמודים 196-197.
  61. ^ 1 2 3 פורמן, 1992; עמוד 142.
  62. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 189.
  63. ^ פרסוד, 1997; עמוד 16.
  64. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 123.
  65. ^ 1 2 וואדל, 1993; עמוד 195.
  66. ^ אתר למנויים בלבד Lauren Davidson, ‏Would you buy the former flat of one of Britain's worst serial killers?, The Telegraph, 12 November 2015
  67. ^ וואדל, 1993; עמודים 188-189.
  68. ^ וואדל, 1993; עמוד 199.
  69. ^ קופי, 2013; עמודים 221-222.
  70. ^ 1 2 קופי, 2013; עמוד 224.
  71. ^ 1 2 3 מאסטרס, 1985; עמוד 126.
  72. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 127.
  73. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 128.
  74. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 211.
  75. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 212.
  76. ^ וואדל, 1993; עמוד 201.
  77. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 129.
  78. ^ מאסטרס, 1985; 1985; עמוד 300.
  79. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 160.
  80. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 302.
  81. ^ וואדל, 1993; עמוד 202.
  82. ^ פורמן, 1992; עמוד 117.
  83. ^ קופי, 2013; עמודים 15-16.
  84. ^ 1 2 3 4 5 "דניס נילסן: הרוצח הסדרתי נפטר בבית הסוהר בגיל 72", תאגיד השידור הבריטי, 13 במאי 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  85. ^ אתר למנויים בלבד Professor David Bowen (Obituary), The Telegraph, 12 April 2011
  86. ^ 1 2 פורמן, 1992; עמוד 119.
  87. ^ פרסוד, 1997; עמודים 5-6.
  88. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 16.
  89. ^ ווילסון, 1992; עמוד 130.
  90. ^ פרסוד, 1997; עמוד 6.
  91. ^ "חיפוש קודר אחר קורבנותיו של הרוצח מלונדון", הניו יורק טיימס, 12 בפברואר 1983; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  92. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 19.
  93. ^ "הודאתו של דניס נילסן", ספריית הפשע, קתרין ראמסלנד; אורכב מהמקור ב-22 באוקטובר 2012.
  94. ^ 1 2 פורמן, 1992; עמוד 150.
  95. ^ "ציטוטים מאת דניס נילסן", גודרידס; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  96. ^ 1 2 קופי, 2013; עמוד 52.
  97. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 179.
  98. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 177.
  99. ^ 1 2 פרסוד, 1997; עמוד 27.
  100. ^ "הכנות קדם משפטיות", ספריית הפשע, קתרין ראמסלנד; אורכב מהמקור ב-22 באוקטובר 2012.
  101. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 201.
  102. ^ "עשרים וחמש שנות מאסר נגזרו על נילסן", הטיימס, דייוויד ניקולסון, 5 בנובמבר 1983.
  103. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 219.
  104. ^ קופי, 2013; עמוד 248.
  105. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 206.
  106. ^ 1 2 מאסטרס, 1985; עמוד 202.
  107. ^ פרסוד, 1997; עמוד 31.
  108. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 218.
  109. ^ קופי, 2013; עמוד 258.
  110. ^ 1 2 פרסוד, 1997; עמוד 34.
  111. ^ קופי, 2013; עמוד 260.
  112. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 220.
  113. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 224.
  114. ^ קופי, 2013; עמודים 266-267.
  115. ^ "הרוצח הבודד שחיפש אחר טרמפיסטים צעירים", הטיימס, דייוויד ניקולסון, 5 בנובמבר 1983.
  116. ^ אתר למנויים בלבד Sir David Croom-Johnson (Obituary), The Telegraph, 25 November 2000
  117. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 240.
  118. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 244.
  119. ^ מאסטרס, 1985; עמודים 242-243.
  120. ^ "נילסן מכחיש התקדמויות", ההרלד, 19 ביוני 1984, עמוד 5.
  121. ^ 1 2 3 פרסוד, 1997; עמוד 37.
  122. ^ 1 2 קופי, 2013; עמוד 276.
  123. ^ "הרוצח הסדרתי דניס נילסן נפטר בבית הסוהר", סקיי ניוז, 13 במאי 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  124. ^ 1 2 "התקבלה ההחלטה להמשיך בשידור ראיונו של נילסן", אינדפנדנט, פול מגראת', 28 בינואר 1993; אורכב מהמקור ב-19 במאי 2014.
  125. ^ "צו איסור פרסום הוטל על ראיונו הטלוויזיוני של נילסן", אינדפנדט, מגי בראון, 20 בינואר 1993; אורכב מהמקור ב-19 במאי 2014.
  126. ^ "השדרנים קיבלו בשמחה את החלטתו המפתיעה של בית המשפט", הגורדיאן, אנדרו קולף, 27 בינואר 1993.
  127. ^ "רוצח המונים נלחם על זכותו להחזיק בפורנו מתוך הכלא", איוונינג סטנדרט, פול צ'סטון, 25 באוקטובר 2001; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  128. ^ "רוצח סדרתי נלחם על גישתו לפורנוגרפיה הומוסקסואלית", אינדפנדנט, רוברט ורקייק, 26 באוקטובר 2001; אורכב מהמקור ב-15 בדצמבר 2008.
  129. ^ "דיווח חדש לגבי חוק זכויות האדם: תיקונים והבהרות", אתר הפרלמנט הבריטי, דצמבר 2010; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  130. ^ "נילסן נגד בית הסוהר פול סוטון", ביילי, 17 בנובמבר 2004; אורכב מהמקור ב-28 ביולי 2012.
  131. ^ קופי, 2013; עמודים 75-76.
  132. ^ 1 2 3 "החלטת משרד התובע המלכותי בנוגע לקורבנו הראשון של דניס נילסן", משרד התובע המלכותי, 6 בדצמבר 2006; אורכב מהמקור ב-27 במרץ 2015.
  133. ^ וואדל, 1993; עמוד 154.
  134. ^ "המוזיאון השחור: לאחר מאה וחמישים שנה, יזכה הציבור לראות את ממצאיו של מוזיאון הפשע המשטרתי", אינדפנדנט, ניק קלארק, פול פיצ'י, 25 בדצמבר 2014; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  135. ^ 1 2 "אוטוביוגרפיית הרוצח הסדרתי דניס נילסן חושפת וידויים חדשים מבעד לקבר", הטיימס, דיפש גדהר, 17 בינואר 2021; אורכב מהמקור ב-18 בנובמבר 2021.
  136. ^ "חיי הנער שטבע", הוצאת רד דור; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  137. ^ "חיי הנער שטבע", גודרידס; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  138. ^ "הרוצח הסדרתי דניס נילסן נפטר בבית החולים יורק", יורק מיקס, 18 במאי 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  139. ^ "דניס נילסן: הרוצח הסדרתי נפטר לאחר ניתוח בבית החולים", תאגיד השידור הבריטי, 18 במאי 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  140. ^ "ההלוויה הסודית ושריפת הגווייה של הרוצח דניס נילסן עלו למשלם המיסים כ-3,300 לירות שטרלינג", פרס אנד ג'ורנל, בן הנדרי, 2 ביולי 2018; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  141. ^ 1 2 קופי, 2013; עמוד 208.
  142. ^ "הרוצח הסדרתי דניס נילסן מתוודה על הרצח הראשון שביצע", איוונינג סטנדרט, 9 בנובמבר 2006; אורכב מהמקור ב-18 בינואר 2022.
  143. ^ וואדל, 1993; עמוד 196.
  144. ^ "תיאבון למוות", ספריית הפשע, קתרין ראמסלנד; אורכב מהמקור ב-29 בספטמבר 2012.
  145. ^ 1 2 קופי, 2013; עמוד 209.
  146. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 146.
  147. ^ פורמן, 1992; עמוד 141.
  148. ^ קופי, 2013; עמודים 209-210.
  149. ^ פורמן, 1992; עמוד 144.
  150. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 204.
  151. ^ קופי, 2013; עמוד 229.
  152. ^ קופי, 2013; עמוד 232.
  153. ^ מאסטרס, 1985; עמוד 18.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דניס_נילסן&oldid=39691685"