המרד הגדול

המרד הגדול

תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכת ניצחון של לגיונרים רומאים הנושאים שלל מבית המקדש
תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכת ניצחון של לגיונרים רומאים הנושאים שלל מבית המקדש
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריכים	66–73 (כ־7 שנים)
מלחמה אחרי	מרד התפוצות
מקום	פרובינקיית יהודה
תוצאה	ניצחון רומי
שינויים בטריטוריות	רומא החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה יודיאה
הצדדים הלוחמים הממשלה הזמנית ביהודה בתמיכת ממלכת חדייב פלג כפריים (בר גיורא) אדומים (שנים 69–70) קנאים: פלג של יוחנן מגוש חלב פלג של אלעזר בן שמעון מורדים אדומים (שנת 68) סיקריים הקיסרות הרומית נאמני המלך אגריפס השני מפקדים ממשלת יהודה: חנן בן חנן יוסף בן גוריון יהושע בן גמלא אלעזר בן חנניה יוסף בן מתתיהו יוסף בן שמעון יוחנן האיסי יהושע בן צפיא פלג כפריים: שמעון בר גיורא יהודה בן ארי אדומים: יעקב בן סוסא (69–70) קנאים: יוחנן מגוש חלב אלעזר בן שמעון אדומים (בשנת 68): יוחנן יעקב בן סוסא שמעון בן קטלס פנחס בן קלסותוס סיקריים: מנחם בן יהודה אלעזר בן יאיר אספסיאנוס טיטוס קסטיוס גאלוס אגריפס השני

המרד הגדול, או מרד החורבן, היה המרד המשמעותי הגדול הראשון של העם היהודי נגד האימפריה הרומית בארץ ישראל. המרד החל בשנת 66 לספירה והסתיים בשנת 73 בתבוסת המורדים.

בין הגורמים למרד היו אכזריות השלטון הרומי, מתיחות בין היהודים לבין האוכלוסייה ההלניסטית בארץ, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון, וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכתות יהודיות אחרות.

לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו בידי נירון קיסר המצביאים הרומאים אספסיאנוס (בתחילה ואחר שמונה לקיסר שלח את בנו טיטוס להשלים את דיכוי המרד) ובנו טיטוס (בירושלים ולאחר מכן) לדכא את המרד. הקרבות הגיעו לשיאם בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש השני על ידי טיטוס. דיכוי הלחימה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל, הרומאים הצליחו לפגוע קשות ביהודים, ומנהיגיהם נהרגו או נלקחו בשבי. ירושלים וכן מספר יישובים בהרים הסובבים אותה ובגליל חרבו. מרכזו הרוחני, הפוליטי והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות.

כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו (שבתחילת המרד היה מגן הגליל ולאחר שנכבשה יודפת הסגיר עצמו לאספסיאנוס ושינה שמו ל-"יוספוס פלאביוס") בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

רקע היסטורי

בשנת 6 לספירה הפך הקיסר אוגוסטוס את יהודה לפרובינקיה רומית בשם "יודיאה". תקופת הנציבות החלה מאז עד החורבן ואילך, חוץ מתקופה קצרה שאגריפס הראשון נכדו של הורדוס מונה למלך. 12 נציבים היו לפני המרד הגדול: 7 נציבים לפני המלך אגריפס, ו-5 נציבים אחריו. הנציב האחרון פלורוס התאכזר כלפי האוכלסייה היהודית כשהוא נוטל מיסים רבים ומפעיל כוח צבאי רב כנגד היהודים.

יוסף בן מתתיהו התייחס לשלוש קבוצות מרכזיות בחברה היהודית בתקופתו: הפרושים (סיעה עממית שקיימה מצוות לפי ה"תורה שבעל פה"), הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון, שנהגו לפרש את המצוות הכתובות בתורה על פי פירוש עצמאי, בשונה ממסורתם של הפרושים), והאיסיים (שהאמינו בחיים של פרישות והתבודדות).

כת בולטת נוספת הייתה הסיקריים הקיצוניים, שהאמינו כי אין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל. שיטתם הדתית של הסיקריים הייתה דומה לזו של הפרושים, מלבד שאיפתם הגדולה ופעילותם האקטיבית לחירות מרומא. כת אחרת, שהייתה קרובה במידה מסוימת לפרושים ונראה ששימשה מסד רעיוני לתפישות הסיקריים, נקראה בפי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית". "רביעית", מכיוון שלצידה פעלו הצדוקים, הפרושים והאיסיים, ו"פילוסופית" משום הגותה המיוחדת. זו גיבשה עמדה קנאית לגבי שלטון האל, החירות והנכונות להקרבה עצמית למען מימוש רעיונותיה.

אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, שהיה לעיתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, משפחות דלות אמצעים של רועי צאן ועובדי אדמה המשיכו לשלם תרומות ומעשרות למשפחות כהונה אמידות מהמעמד השליט. עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, ונמכרה לכל המרבה במחיר, בתלמוד הבבלי מתואר המצב כך^{[דרושה הבהרה]}:

שנינו, אבא שאול אומר: קורות של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלים אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישון לשמים. עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות.

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ז, עמוד א'

מצב זה בא לידי ביטוי במדרש חז"ל, שלפיו חרב הבית בשל "שנאת חינם".

אל הקיטוב הפנימי נוסף הקרע האתני. יהודה הייתה מיושבת לא רק ביהודים, אלא גם בבני עמים נוספים - הסורים (המכונים לפעמים יוונים), השומרונים וקבוצות אתניות נוספות. ערים רבות בארץ, כדוגמת קיסריה, היו בעלות אוכלוסייה מעורבת; הרכב דמוגרפי זה הביא פעמים רבות לסכסוכים. הסכסוכים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים בימי שלטונו של הנציב קומאנוס, כשעולי רגל מהגליל לירושלים הותקפו ונרצחו, ובתגובה התקיפו היהודים את השומרונים והרגו רבים מהם. לעיתים קרובות התערבו בסכסוכים הנציבים הרומיים לטובת הסורים והשומרונים.

מפה של פרובינקיה יודאה במאה הראשונה לספירה

אובדן העצמאות והכיבוש הרומי היה גורם נוסף לתסיסה. משלטון בית חשמונאי עברה מדינת יהודה שלבים רבים של שיעבוד הדרגתי למעצמה הרומית, בתחילה יהודה הייתה מדינת חסות לאחר מכן היה את שלטון הורדוס עד שבשנת 6 לספירה מונה נציב רומי ליהודה, לאחר כישלון שלטונו של ארכלאוס, בנו של הורדוס. תקופת הנציבות הראשונה הסתיימה בשנת 41, עת מונה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, חביבם של קיסרי רומא קליגולה וקלאודיוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו בשנת 44 שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה.

אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון, אך לאחר מספר שנים הורחבה ממלכתו וכללה שטחים בגליל בגולן ובבשן. מכל מקום, זכות אחת נותרה למלך אגריפס השני, הזכות למנות את הכהן הגדול. בעשרים השנים שקדמו למרד מינה שבעה כוהנים גדולים, וזאת על פי נטייתם הפוליטית והשלמונים ששלמו לו, ולא על פי מדרגתם הרוחנית.

משבטלה המלוכה ביהודה, שלטו הנציבים הרומיים. שלא כבתקופת הנציבות הראשונה, עד לשנת 41, שבה נקרא הנציב "פרפקט" (נציב), נקראו עכשיו הנציבים "פרוקורטור" (משגיח). השינוי לא היה סמאנטי בלבד: תקופתם של חמשת הנציבים שבין שנה זו לבין פרוץ המרד, המכונה "תקופת הנציבות השנייה", הייתה תקופה של עריצות, ממשל כושל ומתיחות בין-דתית. למשרת הנציב נבחרו אנשים ממוצא סורי, שתמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, שניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים.

היבט מדיני: הרומאים העניקו, כפי שנהגו גם בפרובינקיות אחרות, פריווילגיות (זכויות יתר) לתושבים-אזרחים שבערי הפוליס. ערים אלה כללו חיילים רומיים משוחררים וסורים מתייוונים. תופעה זו בלטה בקיסריה, ואכן מקרב יהודיה נשמעה לראשונה ההתנגדות כלפי הרומאים והקיסר העומד בראשם.

הפקידות הרומית הבכירה ביהודה, כלומר הנציבים, ניצלו את מעמדם המשפטי המיוחד: היות שהם נהנו מחסינות מפני העמדה לדין בפני בית המשפט הרומי בתקופת כהונתם, הייתה אף דעתם של הנציבים נוחה מכך שביהודה, לקראת סוף כהונתם, יפרצו מהומות כנגדם. מצב זה שירת את האינטרסים של הנציב, שכן יכול היה לטעון להגנתו, כי היהודים הם מרדנים ופורקי עול באופיים, ובכך לנקות את עצמו מכל אשמה ומכל טענה שהיהודים מבקשים להעלות כנגדו לגבי מעשים שעשה בתקופת כהונתו.

הציפייה המשיחית: בנוסף לכל אלו, קיננה תמיד בקרב היהודים ציפייה לעצמאות מדינית ודתית. נודעה תפיסתה של הקבוצה הקנאית, "הפילוסופיה הרביעית", שדגלה ברעיון שאין אדון מלבד אלוהים. תפיסה זו התבססה על האמונה בגאולה, בתורות משיחיות בדבר יום הדין העתיד לבוא, ובדבר הגאולה העתידית שתסיר את עול הגוים מהעם היהודי. משיחי שקר רבים הופיעו בארץ והטיפו לגאולה קרובה. נראה כי כאשר המצב היה ללא נשוא, וכי קיומו של עם ישראל בארצו כמעט שאינו אפשרי עוד, נראתה דרך הגאולה המיסטית מידי שמים, שהובטחה עוד בספרי התנ"ך, כעדיפה ומציאותית אף יותר מן האפשרות של השעבוד המתמשך.

הנסיבות הבינלאומיות: קשה היה להסתיר מעיני הציבור ביהודה, ולפחות זה שחי בירושלים, כמו גם כלפי נתינים אחרים בפרובינקיות השונות, שהשלטון המרכזי ברומא נמצא במצב מעורער. היו אלה ימי שלטונה של השושלת היוליו-קלאודית, ובעיקר הקיסר האחרון לשושלת זו - נירון - שהצטיין בתכונות רעות של חמדנות, בזבוז, אכזריות, השפלת מקורביו והתקפות של טירוף הדעת. הקיסר התקשה לאחוז ברסן הפרובינקיות, ועל כן ראו בכך הנציבים, כמו אלו שביהודה, הזדמנות לנצל את תקופת כהונתם לעושק ולגזל הפרובינקיה. תופעות אלה יצרו רקע נוח להתפרצות מרידות נגד רומא.

המאורעות שהובילו לפרוץ המרד

השלטון הרומי ותקופת הנציבים

ערך מורחב – התקופה הרומית בארץ ישראל

מאז כיבושה של ירושלים בידי פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה, אירעו בעיר מספר ניסיונות מרידה עד לפרוץ המרד הגדול. בתקופה זו, שנמשכה כ-130 שנה, היו אלו בעיקר התלהמויות ותסיסות שבאו לידי פשרה וטיפול בידי השלטון הרומאי.

לאחר שלטונו של הורדוס, שהמשיך זמן קצר לאחר מותו בידי יורשיו, הפכה רומא את יהודה לפרובינקיה רומאית בשם יודיאה. בתקופה זו נשלטה הארץ בידי נציבים רומאים.

מעשי הטבח של פלורוס

הנציבים הרומיים האחרונים הכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם היה גסיוס פלורוס, שבשנת 64 מונה לנציב ביהודה במקום אלבינוס. פלורוס עלה אף על ארבעת הנציבים שקדמו לו בשחיתות ובאכזריות, ובמקום שבו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. פלורוס ניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית. הממונה על פלורוס היה קסטיוס גאלוס, שהיה נציב סוריה. האימה שהטיל פלורוס הגיעה לידי כך שאיש לא העז להתלונן עליו בפני גאלוס, אך כשביקר גאלוס בירושלים על מנת להשתתף בחגיגות קורבן הפסח בשנת 66, צעק אליו ההמון את התלונות והטענות כלפי פלורוס. גאלוס הרגיע את הציבור והבטיח שיפעל לשינוי לטובה בהתנהגותו של פלורוס, אך בפועל לא נקט בכל צעד ממשי.

יוסף בן מתתיהו מייחס לאירוע זה חשיבות רבה, שכן לדעתו החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, שאכן קרה לבסוף, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו. היסטוריונים מאוחרים מטילים בכך ספק. כתביו של יוסף בן מתתיהו חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית. מעצם היותו מעורב באירועים כמפקד בצפון הארץ, נטה מתתיהו לאפולוגטיקה שבאה לבקר את יריביו הפוליטיים ולהצדיק את מעשיו. בטענה זו הוא מנקה את הנהגת העם מאחריות למרד, ומטיל אותה על כתפי הנציבים הרומאים. אין לדעת אם כך היו פני הדברים.

המאורעות החריפו כאשר תגרה בין יהודים וסורים בקיסריה בחודש אייר שנת 66 הובילה לעזיבת כל יהודי העיר, עם ספר התורה בידם, אל העיר נרבתא הסמוכה. המקרה עורר סערת רוחות רבה בירושלים, שאליה הגיעו השמועות, ופלורוס לא עשה דבר על מנת להרגיע את הרוחות, אלא הוסיף וסכסך בין הצדדים.

פלורוס הגיע לירושלים בט"ז באייר שנת 66, ודרש מהעם את כספי המקדש. כאשר התעוררה מהומה עקב כך, שלח פלורוס את צבאו לירושלים. הוא פיזר באמצעות רוכבים את בני ירושלים שיצאו לקראתו לברכו, ולמחרת קבע את מחנהו בשער העיר ודרש מנכבדיה כי אלה שקיללו אותו בשל מעשיו יוסגרו לידיו. משלא נענה, הורה לאנשיו לצאת אל השוק העליון בעיר, לשדוד את כל הנמצא שם, ולהרוג את כל הנקרה בדרכם. חלק מן האזרחים שנתפסו בחיים נצלבו. באותו יום נרצחו 3,600 בני אדם כולל נשים, ילדים ותינוקות.

בעת מעשי הטבח שביצע פלורוס הייתה זאת ברניקי (בתו של המלך אגריפס הראשון ואחותו של המלך אגריפס השני) שהתמודדה עם המצב, מאחר שאחיה שהה באותו הזמן באלכסנדריה, לשם נסע כדי לברך את טיבריוס אלכסנדר הנציב החדש במצרים. בריניקי שלחה שוב ושוב את מפקדי הפרשים שלה ואת שומרי ראשה לבקש מפלורוס שיעצור את מעשי הרצח. אלא שפלורוס התעלם ממנה וממעמדה. חייליו המשיכו במעשי הרצח ואף העזו לתקוף גם אותה, עד שברחה אל חצר הארמון והסתגרה בו כל הלילה יחד עם שומרי ראשה.

למחרת היום הצליחה ההנהגה בירושלים להרגיע את העם. פלורוס דרש כי נכבדי העם יצאו לקראתו, ויברכו את חייליו החונים מחוץ לעיר לשלום. העם נענה לדרישה זו, ונכבדי העם, הכוהנים, יצאו לקראת חייליו. אלה התנפלו עליהם ורמסו אותם בפרסות סוסיהם. העם, אשר הבין כי פלורוס מתכוון עתה לבזוז את בית המקדש מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, ובכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס זימן את הכוהנים, והבטיח להם לצאת מירושלים. לבקשת הכוהנים הושאר גדוד (קוהורטה) אחד על מנת לשמור על הסדר, ועיקר הצבא יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה קשה. ההיסטוריון צבי גרץ כותב על הרס האולמות שהובילו לבית המקדש כי: ”במעשה זה התחילו בני ירושלים את המרד בממלכת רומי, מבלי דעת ומבלי לשער מראש את תוצאותיו הגדולות והנוראות”.

הניסיונות להשקטת אלימות

בצר לו פנה פלורוס אל גאלוס שבסוריה ודיווח לו על האירועים בירושלים המסמנים פתיחת מרד, אך גאלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בה מראשיה ומברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני, המצביעים על שחיתויותיו ומעלליו של פלורוס. גאלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים.
בקיץ של שנת 66, המלך אגריפס השני עשה דרכו מאלכסנדריה לירושלים, מתוך כוונה להניא את המרידה ברומאים. ליד יבנה נפגשו נפוליטנוס ואגריפס, והשניים המשיכו את דרכם לירושלים. בירושלים נועד אגריפס עם הכהנים הגדולים, עם ראשי העם ומועצת הזקנים. כולם התנגדו למהלך מרדני, אך הביעו את מחאתם הקשה מול מעשיו האכזריים של גסיוס פלורוס, הנציב הרומי ביהודה. בתגובה, זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ושם, כשהוא ניצב במקום גלוי, ולידו אחותו ברניקי, מול ארמון החשמונאים, נשא לפני הציבור נאום מרגש, שנועד לרפות את מבקשי הנקמה והמרד ולהניאם מכוונותיהם. יוסף בן מתתיהו מביא את הנאום במלואו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס הם:

• אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים).
• לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם.
• הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה?
• עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו.
• לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצדה. לכן היציאה למלחמה היא עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הוא אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים.

כשסיים אגריפס את נאומו, הרימו העם את קולם ואמרו שאין הם רוצים כלל להילחם ברומאים, אלא רק בנציב פלורוס, שעשה להם רעות. אגריפס השיב להם שמעשיהם נראים כמכוונים למרידה, שהרי לא שלמו עדיין את המס שהיו חייבים לרומאים, והרסו את האולמות המחברים את המקדש עם מצודת אנטוניה שמצפון-מערבו (כדי למנוע מפלורוס לשדוד את אוצר המקדש). העם שמעו את הדברים והחלו לשפץ את האולמות ההרוסים ולאסוף את המס שהיו צריכים לשלם. אולם אגריפס דרש מהעם להיכנע תחת הנציב פלורוס ולהתאפק מעט עד סוף כהונתו, ועמד בסירובו לשלוח משלחת לקיסר נירון, כדי להתלונן על מעשי פלורוס. נוכח עמדה זו של אגריפס התרגז העם, שככל הנראה חשב שאגריפס מסרב לאפשר לעם להציג את עמדתו בחצר הקיסר משיקולים אישיים. זעם המפגינים עלה והמרד היה לעובדה. אגריפס נמלט מהעיר, כשמטר אבנים הוטח בו על ידי חמומי מוח.

השתלטות המורדים על ירושלים

בינתיים התרחשו שני אירועים שהפכו את המרד לבלתי נמנע. ראש הסיקריים, מנחם בן יהודה, אדם קיצוני בדעותיו שהיה מצאצאיו של ראש הקנאים מימי הנציב קוויריניוס, יהודה הגלילי, עלה בראש אנשיו על מצדה, כבש את המבצר, והרג את חיל המצב הרומי ששמר עליו. בירושלים הנהיג את המתמרדים הכהן אלעזר בן חנניה, שהיה בנו של הכהן הגדול חנניה בן נדבאי. אלעזר שכנע את הכוהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים זבח לשלום הקיסר בבית המקדש, כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה המעשה ההפגנתי המכריע שהתחיל את המרד נגד רומא.

מעתה ואילך, נשמעו הכוהנים, ועמם העם החפץ במרד בירושלים, לפקודתו של אלעזר, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כ"בחור עז פנים".

המלך אגריפס השני שלח מממלכתו שבצפון כוח של פרשים שמנה 3,000 איש ובא לירושלים בחודש אב שנת ג'תתכ"ו (66) כדי לדכא את המרד. תגבורת זו עודדה את אנשי השררה, הכוהנים הגדולים ומתנגדי המרד. כל אלו האחרונים התבצרו בעיר העליונה ובמצודת אנטוניה, מקום שבו היה מצוי עדיין חיל משמר רומי, בעוד המורדים משתלטים על העיר התחתונה והר הבית. שני המחנות לחמו זה בזה באמצעות המטרת אבנים וחִצים, החל מערב ט' באב, במשך שבעה ימים. ביום השמיני, שהיה יום ט"ו באב - יום קורבן עצים, ניצלו הסיקריים את יום-החג והצליחו לפלוש אל העיר העליונה. חיילי אגריפס ועִמהם בני המעמד העליון, נמלטו אל ארמון הורדוס והתבצרו בו. במהלך ההשתלטות על העיר העליונה, הציתו הסיקריים מבני ערך, ביניהם את הארכיון של העיר. מעשה זה היה עשוי לעודד את המון דלת העם להתקומם נגד העשירים שהיו יד אחת עם אגריפס, שכן בארכיון שעלה באש היו מונחים גם שטרי החוב הרבים שלהם. יש הרואים במהלך זה צעד בעל אופי סוציאלי של המרד - מאבק בין העניים לעשירים, ויש המגדירים זאת כצעד טקטי מחושב. כמו כן הוצתו גם ארמונות אגריפס וברניקי, במחאה על תמיכתם ברומאים ועל הסיוע שהגישו למחנה המתונים. אף ביתו של הכהן הגדול הוצת (הכהונה הגדולה השתייכה למחנה המתונים). ביום שלמחרת (ט"ז באב) הסתערו המורדים אף על מצודת אנטוניה, שכעבור יומיים הייתה תחת ידיהם. חיל המצב הרומי שהיה במקום – נטבח, והמבצר הועלה באש.

המורדים המשיכו לכיוון ארמון הורדוס, צרו עליו וערכו מלחמה. לאחר שבועיים של לחימה הציעו הנצורים למנחם הגלילי להסגיר את הארמון לידיו ובלבד שיניח לחייהם. מנחם נתן את רשותו, אך ליהודים בלבד. הללו יצאו, והחיילים הרומיים, שנמנעו מלהתמקח על חייהם משיקולי כבוד ואי-אמון, נמלטו אל המגדלים שסביב הארמון: היפיקוס, פצאל ומרים. כוחות המורדים פלשו אל הארמון ביום ו' באלול והרגו את שאר החיילים שלא הספיקו לברוח ונותרו במרחב שטחי הארמון. הפולשים ערכו במקום בזיזות והצתות. למחרת אותו היום נתפסו ונהרגו חנניה הכהן הגדול ואחיו חזקיה בסמוך לאחת ממחילות הארמון, שם התחבאו.
בשלב זה הנהיגו את המרד ראשי השכבות הנמוכות בעם, ובראשם מנחם בן יהודה, מנהיג הסיקריים ממצדה, שהגיע לירושלים. אלעזר (בנו של חנניה הכהן גדול) ואנשיו ממחנה הקנאים, שראו במנחם מנהיגות עריצה, התנפלו עליו כשהוא לבוש בגדי מלכות, בבואו להשתחוות במקדש, הוא ואנשיו, בעוד המון העם מיידים אבנים לעברם. מנחם הצליח להימלט, אך נתפס והוצא בפומבי להורג לאחר עינויים קשים, כמו עוד כמה מאנשיו הבכירים. אלעזר בן יאיר עם קומץ מועט מהסיקריים הצליחו לברוח אל מצדה והתבצרו בה. שאר הסיקריים נתפסו ונטבחו.

לאחר שביצר את מעמדו מבחינה פנימית, המשיך אלעזר בן חנניה במרד נגד הרומאים. אלעזר שב אל הארמון לסיים את מלאכתו של מנחם הגלילי. הרומאים שהתבצרו במגדלים, קצרה ידם מהילחם במורדים, ומפקדם מֶטִילִיוּס התחנן על חייהם תמורת נשקם ורכושם. ההצעה נענתה בחיוב והקנאים נשבעו על ביטחונם של הרומאים. ביום שבת ירדו הרומאים מהמגדלים והניחו את נשקם כמסוכם. אולם אנשיו של אלעזר הפרו את שבועתם, הסתערו על הרומאים וטבחו אותם. מטיליוס, שהתחנן על נפשו והבטיח להתגייר ולהימול – קיבל את נפשו לשלל. רצח הרומאים לאחר שנכנעו הפך את המאבק לעימות דמים אלים, שבו לא התקבלה כניעתו של צד כלשהו, אלא היה עליו להמשיך ולהילחם עד מוות.
כעת הייתה ירושלים בשליטה מלאה בידי המורדים, אך לא נראתה כל חגיגה או אות שמחה. העם, שלדבריו של יוספוס, ראה בטבח שבוצע בשבת עבירת-דת חמורה, היה חרד לבאות ודיכאון כבד ירד על העיר.

הצלחות ראשונות

התפשטות המרד אל כל רחבי הארץ

המרד, שבתחילה היה מרוכז בירושלים בלבד, התפשט עד מהרה לכל רחבי הארץ, כשהוא נושא אופי של סכסוך אתני בין היהודים ליוונים והסורים, שישבו בערים ההלניסטיות. כך שבעוד ירושלים נכבשת בידי המורדים, ברחבי הפרובינקיה "יודיאה" התרחשו פרעות בהיקף רב.

בתחילה ניצלו הסורים בקיסריה את ההזדמנות שנקרתה להם לנקום ביהודי עירם, עמם היו מסוכסכים מזה שנים. בטבח שערכו ביהודים נהרגו אלפים, ורבים אחרים נשבו ונמכרו על ידי פלורוס לעבדים. מותם של יהודי קיסריה הביא להתלקחות המרד בכל הארץ, והיהודים יצאו לנקום את נקמת אחיהם, תוך שהם פושטים על הערים המעורבות, והורגים את יושביהן שאינם יהודים.

בבית שאן, היא סקיתופוליס, כרתו היהודים ברית עם הסורים, על מנת להילחם ביחד בבאים להרוג את הסורים. כאשר הצליחו היהודים והסורים להדוף את המורדים שבאו להרוג את הסורים תושבי בית שאן, התנפלו לפתע הסורים על שכניהם היהודים ובני בריתם, והרגו בהם אלפים. מעשה בגידה זה היה אף הוא זרז למעשי אלימות הדדיים שהתפשטו בכל רחבי הארץ, בצור, בסבסטיה שבשומרון ובערים רבות נוספות. הלחימה נשאה אופי של טיהור אתני, שבו כל צד מנסה להשמיד את בני העם האחר הנמצאים בטריטוריה שלו. היהודים נמצאו במיעוט בערים רבות, וברוב המקומות שבהם נמצאו במיעוט, נרצחו על ידי תושבי הערים האחרים.

כתגובת זעם, כילו היהודים את חמתם בתושבי הערים בפילדלפיה, חשבון, עכו ופלה ובערים רבות באֵזורים אלו. כך גם בשומרון, אשקלון, עזה ואנתדון. הכנופיות היהודיות טבחו, הרסו ושרפו את כל הנקרה לפניהם. הנכרים לא נותרו חייבים והשיבו מלחמת-נגד במסעות נרחבים של הרג, שוד וביזה.

באלכסנדריה הפכו המהומות הבין עדתיות ללחימה של ממש. הסכסוך בין היהודים והיוונים הגיע לשיאים של אלימות, ומשנכשלו ניסיונות ההרגעה של המושל, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שהיה יהודי מומר, ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני, שילח אלכסנדר ביהודים את חייליו הרומאים, שהרגו רבבות מהם.

במשך כל שלהי הקיץ מחזות הדמים וגלי ההרג הלכו ושטפו בכל ערי הסביבה המעורבות. הנציבים הרומאים והמושלים המקומיים לא הצליחו להשליט כל סדר ואזלת-יד השלטון הרומאי נראתה בעליל.

ניסיון המתקפה על ירושלים בידי קסטיוס גאלוס

בניסיון להשליט סדר בכל פרובינקיית יודיאה והסביבה, נשלח הנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, כשעִמו כוח צבאי גדול שנאסף לצורך המערכה ומנה 36,000 לוחמים בהסדר הבא:

• הלגיון השנים עשר פולמינטה (Fulminata) בפיקודו של קָאיסֶניוס גאלוּס – 6,000 לוחמים.
• יחידות משלושה לגיונות נוספים - (הלגיון השלישי גאליקה (GALLICA), הלגיון השישי פראטה (Ferrata) והלגיון העשירי פרטנסיס (FRETENSIS): סך 2,000 מכל אחד, ס"ה – 6,000 לוחמים.
• 6 קוהורטות (חיילים רגליים) ו-4 אָלות (פרשים), ס"ה – 6,000 לוחמים.
• 3,000 קשתים ו-2,000 פרשים מאנטיוכיה, ס"ה – 5,000 לוחמים.
• יחידות מצבאו של אגריפס: 3,000 רגלים וקרוב ל-2,000 פרשים, ס"ה – כ-5,000 לוחמים.
• יחידות מצבאו של סוֹאַימוּס מלך אֶמָסָה, כ-4,000 לוחמים מרביתם קשתים.
• כוחות מיליציה מערי השלטון: 4,000 לוחמים.

בראשית החורף של שנת 66 (ג'תתכ"ז) החל קסטיוס גאלוס בהכנעת הגליל; תחילה הוא יצא מאנטיוכיה, משם עבר לעכו, שם קבע את מחנהו, המשיך והדרים לקיסריה, כבש את יפו בה הרג 8,400 איש, ולאחר מכן החריב את הערים כאבול ונרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו לגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גאלוס לאחר מצור קצר. במהלך מסעו של גאלוס בארץ אל ירושלים, כבש גם את אפק. כשהתקרב ליהודה, מצא את לוד ריקה מאדם. יושביה עלו לחוג את חג הסוכות בירושלים. גאלוס שרף את העיר והמשיך לירושלים דרך בית חורון. גאלוס חרג מהנוהל הצבאי הרומי ופיצל את שיירתו: הלוחמים נעו ראשונים, ובהמות המסע (או גם מכונות המצור) נעו מאחור. המורדים ניצלו את השגיאה, ובשבת של חול המועד סוכות תקפו את השיירה בעודה עוברת מגבעון לירושלים. לוחמת הגרילה ששימשה את המורדים, יחד עם הטקטיקה הצבאית המעולה שנקטו, ובניצול התנאים הטופוגרפיים, הובילו את הצלחת המערכה. המצטיינים בקרב היו לוחמי חדייב - בני משפחת מונבז המלך. שמעון בר גיורא תקף את שיירת האספקה הרומאית מן העורף בעודה מטפסת את מעלה בית חורון, ניתק חלק גדול ממנה שכלל בהמות משא רבות, והביאן לירושלים דרך מוצא. פעולה זו נתנה למורדים תועלת רבה בעת המצור והקשתה על הרומאים. בסופו של דבר, הרומאים אמנם הדפו את המתקפה, אך היא גבתה את חייהם של 515 חיילים, כרבע מהם פרשים. מחיר הדמים ששילמו היהודים היה 22 לוחמים בלבד.

בינתיים שלח אגריפס השני שליחים לירושלים בניסיון לפייס את המורדים, אך אלה הוכו בידי המורדים ונהרגו.

גאלוס קרב אל ירושלים והחליט לחנות בהר הצופים – צפונית-מזרחית לירושלים (העתיקה), שם כבר היה ניתן לראות את ירושלים. גאלוס המתין במקום שלושה ימים עד להיאספות כוחותיו, וביום הרביעי (ל' בתשרי) התארגנו הכוחות לעריכת מלחמה. גאלוס עדיין לא היה מודע לרוחב היקפו של המרד. המורדים מצִדם נבהלו מהסדר והמשמעת שנראו במחנה הרומאי, וזה לבד הביא אותם לסגת אל העיר והר-הבית. גאלוס חדר אל העיר מצפון לשכונת בית זיתא ללא כל ניסיון התנגדות מצד המורדים, העלה אותה באש והמשיך אל מול הארמון המלכותי, שם מיקם את מחנהו.

לחימה על-יד החומה בטכניקת טסטודו - "דבוקת הצב"

אחד מנכבדי העיר בשם חנן בן יונתן, ניגש ופתח את שערי העיר והזמין את גאלוס להיכנס בקלות אל העיר. גאלוס דחה את ההצעה הנדיבה, ואף המורדים מצידם הניסו את חנן ואנשיו מהמקום. המורדים עמדו מעל החומה ובמשך חמישה ימים ירו על הרומאים שניסו לטפס על החומה באמצעות סולמות.
ביום שלאחר מכן, ניסה גאלוס לתקוף מכיוון הצד הצפוני של הר-הבית בעזרת קבוצת לוחמים נבחרת ובסיוע קשתים. המורדים, שעמדו על הסטואיי שבהר-הבית, אמנם הצליחו להדוף פעם אחר פעם את התוקפים ולהרחיקם מחומת הר-הבית, אך לבסוף הירי המסיבי הכריח אותם לנסוג מעמדתם. גאלוס תכנן לחתור תחת החומה, ובכך לפלוש אל העיר. פעולת החתירה עשויה הייתה להיות מלאכה קשה ומפרכת בשל גודל האבנים וקיבוען המוחלט. פעולה דומה שנעשתה בעבר אף בעזרת מגדל מצור ומכונות מלחמה אחרות, בניסיון למוטט את השער הצפוני שבהר-הבית, נתקלה בקשיים ומאמץ רב, וגם אחרי שהצליחו לחלץ את אבני היסוד החיצוניות, נשאר השער על עמדו כשהוא נתמך היטב באבנים שמאחוריהן. אך במקרה והפעולה תצליח - היא תצדיק ודאי את הקושי הכרוך בה. בשלב זה קרבו החיילים הרומיים אל החומה במבנה טסטודו ("צב"): הלוחמים עומדים בשורות צמודות זו לזו כשהמגנים שלהם מהודקים אחד לשני, מלפנים וממעל. מבנה זה מאפשר מחסה מפני המטרת קליעים, מה שנתן להם את היכולת לחתור תחת החומה מבלי להיפגע, וכך יוכלו להכין את הריסת ושרֵפת שערי הר-הבית.

היהודים לעומת זאת נתקפו בחרדה, חוסר-אונים וייאוש.

תבוסתו ונסיגתו הפתאומית של גאלוס

מסיבות בלתי מובנות, קסטיוס גאלוס, שכנראה לא היה מודע למצב הקשה של היהודים הנצורים בעיר, החליט לוותר על תוכניתו לכבוש את העיר, ופתח בנסיגה מהירה של כוחותיו מהעיר אל השפלה. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גאלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן שהיה מכניע את העיר ומדכא את המרד עוד באיבו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה נכונה. סיבה אפשרית אחת לנסיגה הרומית הפתאומית היא מחסור במכונות מצור, או בחומרים הדרושים לבניית מכונות מצור, כגון מגדלי מצור ואילי ניגוח, שנדרשו להבקעת חומות ירושלים. ההשערה היא שמכונות מצור אלו, מסיבה כלשהי, לא עברו את מעבר בית חורון לכיוון ירושלים. השערה נוספת היא כי היו לגאלוס בעיות אספקה, שלא אפשרו קיום מצור ממושך על העיר, בהתחשב בעונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) העשויה לשבש את האספקה. ייתכן כי כשלים אלה נבעו מהערכת-חסר של עָצמת המרד היהודי. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, שהשליכו מהחומה את אלה מביניהם שרצו לפתוח את שערי העיר בפני גאלוס, הביאה את גאלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, ושעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.

הנסיגה הבלתי צפויה הפיחה מחדש את רוח הלחימה של היהודים, ואלו החלו במרדף אחר הרומאים הנסוגים. הנסיגה המבוהלת והבלתי מאורגנת של הצבא הרומי, איפשרה לכוחות המורדים להגביר את התקיפות על הכוח הנסוג ולגרום לו אבדות כבדות. בין החללים מצאו את מותם מפקד הלגיון השישי, פריסקוס; הטריבון, לוגינוס; מפקד גדוד הפרשים, אמיליוס יוקונדוס, ועוד קצינים בכירים רבים. אלו שהצליחו להימלט הגיעו אל המחנה בגבעון בהותירם מאחוריהם ציוד רב שכלל כלי נשק ובהמות משא. בגבעון התעכב גאלוס יומיים לשקול את צעדיו, וביום השלישי, לאחר שהבין כי הזמן פועל לרעתו וככל שישתהה עוד, יתקבצו יהודים נוספים ללחימה, פקד גאלוס על השמדת בהמות-משא רבות, שלא יפלו לידי היהודים, ופתח בנסיגה נוספת דרך מורד בית חורון. משבאו אל המעבר ההררי הצר, שבו ותקפו אותם היהודים מכל עבר בהמטרת אבנים וחצים על הצבא הרומי הנסוג והמובס, תוך שהם סוגרים עליהם את שני פתחי המעבר. רק רדת הלילה היה עוגן ההצלה שחילץ את הרומאים מאָבדן מוחלט, כך בחסות החשיכה הצליחו לנוס חיים אל בית חורון.
בבית חורון נקט גאלוס בתחבולת הערמה כדי להציל את מחנהו. הוא בחר 400 חיילים אמיצים, הללו הניפו דגלים ועמדו וקראו בקול זה לזה כדי ליצור רושם כאילו כל המחנה עומד על מקומו. בינתיים שאר המחנה נמלט והתרחק במהלך הלילה. משהאיר הבוקר, מצאו היהודים את המחנה מרוקן. היהודים הרגו מיד את החיילים הנותרים, לקחו ממעט שלל כלי המצור שנותרו שם ופתחו במרדף אחר הכוח הרומאי, אך זה כבר הספיק להתקדם הרבה על עבר יעדם - השפלה. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטריס, שם התייאשו מלהשיגם וחזרו על עקבותיהם כשבידיהם שלל רב שננטש במהלך המנוסה, מתוכו: אילי ברזל, קטפולטות ומכונות מלחמה נוספות. קציר הדמים הסתכם ב-5,300 רגלים ו-480 פרשים מקרב הרומאים, לעומת אבֵדות מועטות בקרב היהודים. בנוסף, כלי הנשק הרומיים, קופת הכסף של הלגיון ובגולת הכותרת - הנס של הלגיון השנים עשר נפלו בידי היהודים (דבר שהמיט חרפה גדולה על הלגיון, באשר הנס היווה פריט מקודש שעצם הימצאותו בידי האויבים מבשר את הניצחון על הלגיון). ביום ח' בחשוון ג'תתכ"ז (66) שבו היהודים לעיר בשירי ניצחון ומצב רוח מרומם.

הניצחון של היהודים השפיע מאוד על המצב בעיר; אוהדי הרומאים ומתנגדי המרד ברחו מירושלים, או שהצטרפו אל שורות המורדים לאחר שהשתכנעו בחוזקם, או מחשש לחייהם. העם נטה לתמוך במורדים והעמדה המתונה נחלשה, אך העימותים הפנימיים לא פסקו.

גאלוס שלח אל הקיסר נירון נכבדים יהודים התומכים ברומאים, אשר נמלטו מירושלים לאחר תבוסתו, על מנת שאלה יפילו את האשמה בתבוסתו המחפירה על ראשו של פלורוס.

על פי טקיטוס, מת גאלוס בשנת 67, "אם בדרך הטבע, או כתוצאה מן הרוגז".

התבססות המורדים והקמת הממשלה

ערך מורחב – הממשלה הזמנית ביהודה

לכל היה ברור כי רומא לא תשלים עם המצב בחיבוק ידיים, וכי מתקפה נוספת בוא תבוא. התגובה הרומית תהיה רק שאלה של זמן. כדי להיערך לבאות היה מן הצורך להקים מנהיגות יהודית מאורגנת. אחד המוסדות השלטוניים שהתבססו בתקופת הבית השני היה "אספת העם". זו התכנסה רק באירועים מיוחדים, כגון ההכרזה על "האמנה" בימי נחמיה או בחירת שמעון החשמונאי לכהן גדול. לא היה כל מנגנון קבוע לזימון האספה, אך כוחה היה רב. עתה התכנסה בירושלים אספת העם, ולכל שכבות העם ניתן בה ביטוי. נראה כי היסודות המתונים בעם ייצגו היטב את הדעה הרווחת, והשתלטו על היסודות הקיצוניים. המתונים ייצגו את הכהנים ואת המעמדות העליונים, ותמכו בניסיונות לפשרה ולפיוס. האספה גדולה שנערכה בהר-הבית הביאה למינוי מפקדים רבים במחוזות שונים בארץ לקדם את פני הרעה ולהשיב מלחמה. משלחות נשלחו אל יישובים בבבל ושאר מקומות שמעבר לנהר פרת להתארגן למרד רחב. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין. רבן שמעון בן גמליאל הביא^{[דרוש מקור]} לבחירתם של יוסף בן גוריון וחנן בן חנן כמפקדי המרד בירושלים וענייני העיר נמסרו בידיהם עם סמכויות נרחבות. פעולה עיקרית שהיו צריכים למלא: תיקון וחיזוק החומות. שני אלה היו ממחנה המתונים. תפקידם, כפי שהתברר לאחר מכן, היה קשה ביותר, והם עמדו בלחץ מתמיד הן מהאויב שמבחוץ, והן מהקנאים שמבפנים.

בשלב זה היו מנהיגי המרד מהשכבה העליונה של העם: חנן בן חנן, כהן גדול לשעבר ומנהיג הצדוקים; יהושע בן גמלא, אף הוא מבית הכהנים הגדולים; אלעזר בן חנניה מנכבדי הכוהנים; רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין מבית הלל ומנהיג הפרושים; מפקד המרד בגליל היה יוסף בן מתתיהו שגם הוא היה ממשפחת כהנים.

תופעה זו אינה מובנת מאליה, שהרי הללו ייצגו את הקו המתון של היהודים, והיו בעלי קשרים עם השלטון הרומי. ייתכן שהמנהיגים המתונים חששו מקיצוניותם של הקנאים ומן היריבויות והמלחמות ביניהם, שעלולות להזיק ליהודה, ובעיקר לקראת המאבק הממושך הצפוי נגד הרומאים. ההנהגה המתונה סברה, ככל הנראה, שיש להקים ממשלת מרד שקולה ומתונה, שתוכל לפתוח, בנסיבות מתאימות, במשא ומתן עם הרומאים.

ממשלת המרד ביצעה מיפוי בארץ. היא חילקה את הארץ למחוזות ומינתה מפקד לכל אזור, כמו יוסף בן שמעון - מפקד יריחו, יוחנן האיסיי - מפקד יפו, לוד, אמאוס ניקופוליס ומחוז תמנה, יוסף בן מתתיהו מפקד הגליל והגולן ועוד. היא גם ביצעה ביסודיות הכנות חשובות, כגון: חיזוק חומות ירושלים, צבירת נשק ומזון ואימון יחידות לקרב.

ראשי הקנאים והלוחמים בגאלוס הוסטו הצידה. אלעזר בן חנניה מונה למושל צבאי של חבל אדום המרוחק, ואף זאת לא לבדו כי אם עם יהושע בן צפיא. גיבור המלחמה בגאלוס, ניגר איש עבר הירדן, הושם אף הוא תחת פיקודם. ראש הקנאים, אלעזר בן שמעון, שהחזיק בידו את אוצרו של גאלוס, וציפה להיבחר למשרה רמה, הוסט כליל מההנהגה ולא ניתן לו כל תפקיד.

הטבעת המטבעות

מטבע מימי המרד הגדול שנת 68. מצד אחד "שקל ישראל שג (שנה 3)" וגביע, מכלי המקדש; מצד שני "ירושלים הקדושה" מסביב לשלושה רימונים, סמל יהודי

סימן מובהק לעצמאות מדינית היה הטבעת המטבעות על ידי ממשלת המרד. הטבעת המטבעות שהונפקו בהתמדה במשך כל שלבי המרד עד לחורבן הבית, מלמדת על המדיניות לסמל את הריבונות היהודית העצמאית. הוטבעו מטבעות מארד ומכסף, כשעליהן, לראשונה מאז תקופת החשמונאים, כיתוב עברי. תכולת מתכתם שווה לשקל הצורי, והכתובת "ירושלים הקדושה" מקבילה לכתובות היווניות על מטבעות צור מאותה תקופה. על המטבעות הוטבעה השנה, כאשר הספירה היא מתחילת המרד (שנה א', שנה ב', וכך הלאה), הכתובת "שקל ישראל", וכן סיסמה. בשנה הראשונה למרד הוטבעו מטבעות שעליהם הכתובת "ירושלים הקדושה". בשנה השנייה והשלישית הוטבעו מטבעות שעליהן כתוב "חרות ציון". בשנה הרביעית הוחלפה הסיסמה לסיסמה "לגאולת ציון", וייתכן שחילוף זה מסמן את סיומן של התקוות הריאליות לחירות, והתבססותן של התקוות המיסטיות לגאולה, כאשר צבאו של טיטוס סגר על ירושלים מכל עבריה. הציורים שעל המטבעות סימנו נושאים יהודיים כאתרוג, לולב, כפות תמרים ועוד.

המטבעות הוטבעו בדרך כלל בירושלים, אך משנותק הקשר בין ירושלים והגליל בעת מסעו של אספסיאנוס, הוטבעו מטבעות אף בערים הנצורות. בגמלא נמצא מטבע של שקל ועליו הכיתוב "לגאולת ירושלים הקדושה" שהוטבע שם בעצם ימי המצור. עובדה זו מראה את החשיבות שייחסו המורדים לפעולת הטבעת המטבעות כסימן לריבונות ולחיזוק המוראל בקרבם.

קרוב לאלפיים שנה מאוחר יותר אימצה מדינת ישראל חלק מסמלים אלו במטבעותיה המודרניים. לדוגמה, המטבע של לירה ישראלית אחת, ולאחריו המטבע של עשרה שקלים (ישנים), נושאים משני צידיהם העתקים של המטבע בן שקל אחד משנת א' למרד.

במסגרת חפירות ארכאולוגיות באזור מדבר יהודה, נמצא במערה ביולי 2023, מטבע מהשנה הראשונה למרד.

תבוסה באשקלון

אשקלון הייתה עיר הלניסטית ובה אוכלוסייה מעורבת, יהודית ונוכרית, שנראתה למפקדי המרד כמכשול בדרכם, והוחלט להורסה. לאחר הניצחון על גאלוס, הלוחמים הירושלמים רצו להרחיב את הזירה ומתוך רוממות ניצחון ושלהוב רוחות עלו לאשקלון כשבראשם מפקדי הקרבות נגד גאלוס - ניגר, יוחנן האיסי ושילא הבבלי, כדי לכבשה. הם הצליחו להחריב אזורים בסביבות העיר אך נתקלו בהתנגדות חריפה של חיל המצב הרומי הקטן שנמצא בעיר. ניסיון ההתקפה נחל בסופו של דבר כישלון מוחץ וכואב. אשקלון לא נפלה לידי היהודים, ושמונת אלפים לוחמים אבדו, ובנוסף נטבחו רבים מתושבי העיר היהודיים. ניגר ניצל לאחר שנחשב כבר למת, ושב לירושלים. התברר כי בלחימה בשטח פתוח הרומאים עומדים ביתרון בולט מעל היהודים. שיטת ההגנה והמרד השתנתה, ונוסחתה החדשה הייתה: התבצרות בערים.

ההכנות למרד בגליל

מצבו האסטרטגי של הגליל

מצבו האסטרטגי של הגליל, עת נשלח אליו יוסף בן מתתיהו, היה קשה יותר ממצבה האסטרטגי של יהודה. הוא היה מוקף בטריטוריות לא יהודיות (לרוב יוונים הלניסטים), והיו בו ערים שנותרו נאמנות לשלטון רומא, כמו בית שאן, תל קדש ובירתו של אגריפס השני קיסריה פיליפי. בנוסף, הגישה אליו קלה ונוחה, הן מצפון והן מהים, לעומת יהודה המוקפת במכשולים טבעיים. ברור היה כי הפלישה תבוא מן הים, שכן הרומאים שלטו באנטיוכיה שעל נהר האורונטס, העיר השנייה בגודלה באימפריה הרומית והמרכז האדמיניסטרטיבי של השלטון הרומי במזרח כולו, ובערי הנמל עכו וקיסריה. הגליל שימש כמאגר כוח אדם לצבא המורדים, וכן כאסם התבואה של ארץ יהודה. כיבוש הגליל יהיה מכה מורלית וכלכלית שיקשה על המורדים לעמוד בה. המשימה שעמדה בפני יוסף בן מתתיהו הייתה קשה ביותר.

עם הגיעו של יוסף בן מתתיהו אל הגליל גילה כי לפקודתו עומדים מאה אלף לוחמים, נחושים אך לא מאומנים, ללא נשק מתאים וללא מתחמים מבוצרים. הוא עשה ככל יכולתו על מנת לאמן את אנשיו, בטקטיקות שראה אצל הרומאים. כמו כן החל במסע ביצורים. בהשגחתו בוצרו שבע עשרה ערים ומתחמים בגליל:

שרידי גמלא

• יודפת
• באר שבע (אשר בגליל), כיום סמוך לצומת חנניה (המכונה "צומת שבע") על כביש עכו-צפת.
• צולמין (כיום חורבת צלמון, בלב נחל צלמון).
• כפר איכו (ייתכן שהמדובר בשיבוש של "כפר עכו", אשר מיקומו אינו ידוע).
• יפה (היא כיום יפיע).
• סיגף (היא כנראה סכנין).
• הר תבור (אִיתַבּוּרְיוֹן).
• טריכיי כפר דייגים על הכנרת, כיום סמוך למגדל.
• טבריה.
• ארבל וחומות על המערות שמסביב לים כנרת.
• סלע עכברא (סמוך לצפת).
• צפת.
• יבנית (על הר כנען).
• מרות. כ-4 ק"מ מערבית מתל חצור, בינו לבין מושב עלמה.
• סיליקיה (בגולן).
• סגנה (כפי הנראה יהודיה שבגולן).
• גמלא.

שתי ערים נוספות בוצרו בהשראתו של יוסף:

• ציפורי ביוזמתם ובמימונם של תושביה.
• גוש חלב על ידי יוחנן בן לוי.

מבחינה אסטרטגית הייתה חשיבות לערים העומדות על דרכי הגליל, שהיו ברובן דרכים רוחביות. הביצורים נבנו במטרה להשקיף על דרכים אלו, ולשלוט בהן. אם אכן הייתה כוונתו של יוסף להגן על הגליל באופן אפקטיבי, הרי שביצורן של הערים, במגמה להחזיק בהן, תוך פיצול כוחו לערים בודדות, וניסיון להחזיק בהן אל מול הרומאים המצוידים בכלי מצור, לא היה הדרך הנכונה לבצע זאת.

פעולות יוסף בגליל

בחירתו של יוסף בן מתתיהו למפקד הגליל מתמיהה היסטוריונים. הוא היה ממשפחת כוהנים מכובדת, ומצד אמו קרוב לבית חשמונאי. הוא בילה זמן מה ברומא, והיה מקורב לאגריפס השני. אם היה פרופיל של אדם אשר האינטרס שלו מנוגד לחלוטין לאינטרס של המרידה, הרי שהיה זה יוסף. לטענתו ביצר את הגליל, ואימן את אנשיו בשיטות אותן שאב מתרגולי הצבא הרומי. ברור היה כי לבו אינו עם המרידה, כי אם עם חבריו ואנשי שלומו שרובם מצויים בצד הרומי. בגליל נמצאו באותה תקופה אנשי מלחמה מרי נפש, כיוחנן מגוש חלב אשר קיבץ אל דגלו כמה מאות פליטים מערי הצפון וסוריה, ועסק בלחימה מזה מספר חודשים, או מנהיגם של אנשי טבריה, יוסטוס איש טבריה, אשר לימים יכתוב היסטוריה של הקרבות. לאנשים אלו היה רצון חזק לניצחון בכל מחיר לעומת יוסף המתון.

שני אירועים חשפו את מסכת האינטרסים המורכבת של יוסף בן מתתיהו, כמו גם את כושרו לצאת בשלום מכל צרה. האחד היה סירובו לשדוד את מחסני התבואה של הקיסר בגליל ולהשתמש בהם לצורכי המרד. השני היה ניסיונו להחזיר לידי אגריפס השני וברניקי כספים השייכים להם שנשדדו משיירה על ידי צעירים קנאים למטרת המרד. האירוע השני הביא את יוסף להתנגשות חזיתית עם הקנאים. ביתו בטריכיי נשרף, וההמון ניסה לעשות בו מעשה לינץ'. בלשון חלקלקות ריצה יוסף את ההמון, בטענה כי ניסה להשתמש בכספים על מנת לבצר את חומת העיר.

כאן בא לידי ביטוי השבר המעמדי בעם. האצילים, עשירי טבריה וציפורי, נטו אל יוסף, בעוד שדייגיה העניים של טריכיי, והפליטים חסרי הכול מערי סוריה, נטו אל מחנה יוחנן מגוש חלב. עד מהרה היה הגליל מפוצל לשני מחנות עוינים, ופעם נוספת במלחמה זו, אל מול פני אויב מתקרב, לא היו היהודים עסוקים בהכנות לקראת הקרב, כי אם במלחמות ביניהם.

יוחנן מגוש חלב שלח שליחים אל ממשלת המרד בירושלים ואלה שכנעו את הממשלה כי יש להדיח את יוסף ולהעמידו למשפט הסנהדרין. כוח צבאי של 2,500 איש נשלח על מנת להביאו, אך יוסף הצליח להשיבם כלעומת שבאו.

עם בואו של הצבא הרומי, לא היה בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה אחידה והירארכיה ברורה, ובעלי תוכנית קרבית ברורה לעצירת הרומאים, כי אם ערים בודדות המפוזרות ומבוצרות על פני מספר דרכי רוחב, בין עכו לגמלא, אשר הנהגתן מסוכסכת עם הנהגת הערים האחרות, ובינה ובין עצמה. חמשת החודשים שבין תבוסת קסטיוס גאלוס לבואו של אספסיאנוס בוזבזו בגליל לשווא.

דיכוי המרד

מינויו של אספסיאנוס

אספסיאנוס. מנהל דיכוי המרד בשלביו הראשונים

השמועות הקשות אודות המתחולל בפרובינקיה יודיאה כמו גם התבוסה המבישה של הלגיון השנים עשר הגיעו אל נירון קיסר, מי שהיה באותה עת קיסר רומא, בעודו שוהה ביוון על-מנת להשתתף במשחקי האולימפיאדה. נירון ידע כי התרחישים ביהודה עלולים להוות תקדים לפרובינקיות נוספות ליציאה במרד ויש למנות מפקד מובחר שייקח את העניין לידיו ויבלום בכוח את ההתקוממות מוקדם ככל האפשר.
דא עקא, כי מינוי מפקד על מבצע בהיקף רחב שכזה, עלול למנף את מעמדו של המפקד עד כדי שיוכל לערער את שלטונו של הקיסר ולרשת את כסאו. נירון מצא פתרון לבעיה בבחירתו של אספסיאנוס למשימה. לאספסיאנוס היה עבר צבאי מפואר עם הצלחות מרשימות במאורעות דומים, ועם זאת הוא לא נמנה עם אנשי האצולה של הסנאט, כך שמינויו לא שיקף סכנה לשלטונו של נירון. על אספסיאנוס הוטל לענוש את המורדים היהודים ולעצור ולמנוע את המרידות שכבר החלו להתפשט במקומות נוספים.

תכנון וביצוע שלבי הדיכוי

אספסיאנוס יצא לסוריה - אנטיוכיה, שם ריכז את הכוחות הרומיים, שהורכבו משלושה לגיונות, בנוסף לחילות העזר הרבים שנשלחו מארצות שכנות, בהם גם לוחמים שגייס המלך אגריפס השני. את בנו טיטוס שלח לאלכסנדריה להביא עמו משם את הלגיון החמישה עשר שהוצב באותה תקופה במזרח התיכון. בשלב זה כוחותיו של אספסיאנוס מנו בסך-הכל כ-60,000 לוחמים.

כפי שמסתמן ממהלכיו של אספסיאנוס, האסטרטגיה הצבאית שנקט הרכיבה שני מאפיינים בולטים:

• השתלטות מדורגת על כל האֵזורים, תוך הפעלת כוח למוקדי המרד, עד לבידודה של ירושלים.
• שמירת צירי תנועה נקיים מאויבים, שבהם ינועו יחידות האחראיות על הלוגיסטיקה (לשינוע מים, מזון, עצים וציוד נוסף).

פירוק ריכוזי המרד עד להכנעת ירושלים נעשה בסדר הבא:

1. ריכוז הכוחות ובניית המערך הלוגיסטי בעכו.

   במשך החורף של 67 שהו הכוחות במחנות חורף בקיסריה ובית שאן.

2. כיבוש הגליל והגולן – במהלך האביב והקיץ של 67 (כשנפילת יודפת פותחת את המערכה ונפילת גמלא וגוש חלב מסמנת את סופה). (עם נפילת הגולן נמלטו אלפי מורדים עם יוחנן מגוש חלב אל ירושלים)

   גם במשך החורף של 68 שהו הכוחות באותם מחנות החורף ששהו בהם אשתקד.

3. כיבוש מישור החוף והשפלה – עם פתיחת האביב ב-68.
4. כיבוש הערבה, עבר הירדן ובקעת הירדן עם יריחו.
5. כיבוש הרי יהודה עם חברון – לקראת סיום הקיץ של 68.
6. המערכה על ירושלים.

התהליך המלא במסע הדיכוי של אספסיאנוס

המלחמה בגליל

בואו של אספסיאנוס

צבאו של אספסיאנוס עולה אל ארץ ישראל לדכא את המרד. ציור על קלף מהשנים 4–1503 (משוער)

נמל העיר עכו וחומותיה

אספסיאנוס וצבאו הגיעו בדרך הים, אספסיאנוס מצפון וטיטוס מדרום, ונחתו בעכו. בעכו המתינו להם המלך אגריפס ואחותו ברניקי, ונשבעו להם אמונים. גם אנשי העיר הגלילית הגדולה ציפורי הגיעו לחלוק כבוד לאספסיאנוס ולכרות עמו ברית.

שלא כקסטיוס גאלוס, רצה אספסיאנוס לצאת לקרב רק כאשר יהיה צבאו בשיא כושרו, על פי תוכנית ברורה, וכאשר השעה תהיה יפה לכך מכל הבחינות, לרבות תנאי מזג האוויר. את חודשי החורף של שנת 67 הקדיש טיטוס לארגון צבאו בעכו. במקום המכונה היום סטלה מאריס בחיפה שכן אורקל, המכונה "האל אשר על הכרמל", ועל פי המנהג העתיק הקריב בו אספסיאנוס קורבנות. על פי כבד החיות שהקריב^{[דרוש מקור]}, הבטיח האורקל לאספסיאנוס "שכל אשר יחשוב ויתאווה בלבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון".

הדרך אל יודפת

לאחר הברית שכרתו אנשי ציפורי עם הרומאים, שלח יוסף חיילים על מנת לכבוש את העיר ולבצרה. במקום נמצא כבר צבא רומאי חזק בפיקודו של פלקידוס, שהדף את התקפת יוסף בן מתתיהו, ולאחר מכן השתמש בעיר כמעוז לפשיטות על כפרי הסביבה וזרע הרס והרג בגליל. עתה היו היהודים מבוצרים בעריהם, כשמחוץ לערים שלט צבאו של פלקידוס. משראה פלקידוס כי היהודים מתבצרים בעריהם, ניסה לכבוש את יודפת, אך נהדף, כמעט ללא אבדות, מאחר שראה כי ייקשה על צבאו לכבוש את העיר ללא סיוע.

בשלב זה החל אספסיאנוס לנוע מזרחה עם הכוח העיקרי. יוסף ואנשיו ניסו לעצור אותו בגבולות הגליל, בעיר גריס (שיש המשערים כי היא באזור כפר ריינה של ימינו), אך משראו אנשיו של יוסף את הצבא הרומי האדיר העולה אל מולם, נמלטו רובם, ויוסף עצמו, שנותר עם מספר מועט של אנשים, נמלט אל טבריה, ומשם, לאחר שכתב להנהגה בירושלים והזהירה מפני עוצמת הצבא הרומאי, אל יודפת.

אספסיאנוס המשיך את מסעו בכיבוש ערב (גברה), שריפתה, והרג את כל תושביה על אף שלא נותרו בה לוחמים כלל. לאחר מכן שרף את כל הכפרים הסמוכים, שהיו ריקים מאדם. מכאן יצא אספסיאנוס אל יודפת.

נפילת יודפת

הגבעה שעליה ניצבה יודפת בימי יוסף בן מתתיהו.

ערך מורחב – המצור על יודפת

יודפת (או יטבת) הייתה עיר בצורה, המצויה בראש גבעה, אשר מסביב לה הרים וגבעות רבים. הגישה אל יודפת לא הייתה אפשרית למעבר צבא סדיר, ולכן שלח אספסיאנוס כוח צבאי ליישור הדרך והכשרתה למעבר, בטרם יבוא להילחם על העיר. לבסוף אספסיאנוס החנה את צבאו הרב על גבעה מצפון ליודפת. בעיר עצמה היו מצויים באותו הזמן כאלפיים נפשות, הן תושבי יודפת והן רבים מתושבי היישובים הסמוכים שנמלטו מן הצבא הרומי הקרב. אל מולם עמדו רומאים במספר רב בהרבה, כשהם מזוינים בכלי מצור וכלי הרעשה כבדים. בעיר הנצורה לא היו מקורות מים, אם כי היה בה מזון שהספיק למספר שבועות של מצור.

במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, אשר כלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. משניסיון זה נכשל (כאשר המגינים הגביהו את החומה), ניסו הרומאים לפרוץ באמצעות איל ברזל. אלעזר בן שמי, מן הכפר שאב (כיום שעב), הצליח להתיז את ראשו של איל הברזל, ולהיכנס עמו אל העיר מעל החומה. לאחר כל אלו המשיכו הרומאים להגביה את הסוללה הצפונית, ולנסות לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה את אנשיו על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.

יוסף וכארבעים פליטים נוספים התחבאו במערה. לאחר הלשנת אשה על הנצורים במערה, ניסו נציגי הצבא הרומי לשכנע את בן מתתיהו לצאת ולהסגיר עצמו. אנשי המערה לא הסכימו למעשה שכזה ואף איימו עליו שירצחוהו במקרה שיערוק. לבסוף כרתו הנצורים ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הוא נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.

במקביל ליודפת כבשו הרומאים בפעולה משולבת את המבצרים יפה (היא יפיע) ואת הר גריזים בו נאספו השומרונים, אשר אספסיאנוס חשש כי יצטרפו אל היהודים במרידתם.

יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל, ונפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו.

נפילת טבריה וטריכיי

ערך מורחב – קרבות טריכאי

לאחר נפילת יודפת, נכנעה טבריה ללא קרב, והקנאים שישבו בה נמלטו אל טריכיי (מגדלא) הסמוכה. טריכיי נכבשה על ידי טיטוס בהתקפה פתאומית, והמורדים שישבו בה יצאו בסירות אל הים. הרומאים התארגנו באופן מהיר, בנו רפסודות, ויצאו בעקבות המורדים. בקרב הימי שהתרחש נהרגו כל המורדים, ויוסף בן מתתיהו כותב כי הכנרת האדימה מדמם. תושבי טריכיי נפלו בידי טיטוס. אלף ומאתיים מן הזקנים והחולים נרצחו במקום, ואילו חמשת אלפים ניתנו כמתנה לקיסר נירון כעבדים. שלושים וארבעה אלף תושבים נוספים של העיר נמכרו כעבדים. אלה מהם שהיו תושבי ממלכתו של אגריפס השני ניתנו לו במתנה. אגריפס יכול היה לשחררם, אך הוא מכר אותם לעבדות.

נפילת שארית הגליל

ערכים מורחבים – המצור על גמלא, קרב הר תבור

עתה נותרו בידי המורדים רק גמלא, גוש חלב והר תבור. אספסיאנוס עלה עם חייליו מטבריה אל חמת גדר ומשם אל גמלא, והחל במצור על העיר. במהלך המצור נפגע המלך אגריפס השני בידו הימנית, מקלע שהשליך אליו אחד מן הנצורים בעיר. אספסיאנוס עצמו מצא עצמו באחד מסבבי הלחימה, כשהוא מכותר מכל עבריו, לאחר שחייליו נסוגו והוכו כשהתמוטטו גגות הבתים תחת רגליהם, ורק "מבנה יהלום אנושי" שטבעו סביבו קומץ נאמניו, אפשר לו לסגת בשלום מהמערכה אל מחנהו. תוך כדי המצור כבש אספסיאנוס אף את הר תבור כשמשך את הלוחמים היהודיים אל עמק הסמוך להר ושם הרג בהם. רבים מתושבי התבור נסו אל ירושלים.

לאחר שבועות של מצור שבו הצליחו היהודים להחזיק מעמד ואף לגרום לרומאים אבדות כבדות, גרמה רוח חזקה לכך שהיהודים לא יוכלו לירות חצים וקלעים לכיוון הרומאים, והגבירה את הטווח ואת החוזק של קלעי הרומאים וחציהם. חמשת אלפים מן המגינים התאבדו בקפיצה מן הצוק בגמלא, ביניהם נשים וילדים, וארבעת אלפים מתושביה נשחטו על ידי הרומאים לאחר נפילתה. ילדים קטנים רבים הושלכו על ידי חיילי רומא מראש ההר אל התהום, ואיש מן המגינים לא נשאר בחיים, למעט שתי נשים אצילות, קרובות למלך אגריפס השני, ששהו במקום במקרה.

לאחר כל הדברים האלו הגיעו הרומאים אל המעוז האחרון של היהודים בגליל. הייתה זו גוש חלב שבה שהה המנהיג יוחנן מגוש חלב. יוחנן פנה אל טיטוס וביקש שהות להתחלת המלחמה, שכן לטענתו לא רצה להילחם ביום השבת. טיטוס הסכים לבקשה זו, ובחסות החשיכה נמלטו יוחנן ועמו אלפי אנשים מן העיר. טיטוס רדף אחרי הבורחים והרג בהם רבים, אך יוחנן עצמו ועמו אלפי אנשים הצליחו להגיע עד לירושלים. טיטוס הורה להחריב את חומות העיר, אך לא פגע באנשיה, משום שהיו שוחרי שלום, והמורדים שבהם היו בעיקר אנשי יוחנן שברחו. חיל מצב הושאר בעיר. לאחר נפילת גוש חלב היה הגליל כולו בידי אספסיאנוס.

כיבוש קיני ההתנגדות שמחוץ לירושלים

לאחר כיבוש הגליל, נמלטו אלה מן המורדים שנותרו בחיים לירושלים. נראה שלירושלים פנה אספסינוס רק בסוף, משום שירושלים הייתה מעוז מבוצר, והוא שיער שכיבושה יהיה קשה וכרוך במאמץ ובקורבנות. לעומת זאת, שאר חלקי הארץ לא היו מבוצרים, וקל יותר היה להכניע אותם. שיקול נוסף היה כי בירושלים השתוללה מלחמת אחים, אשר החלישה מאוד את תושביה, ואספסיאנוס סבר כי ככל שייתן למורדים להיאבק בינם ובין עצמם, כן יקל לו לכבוש את העיר לכשיחפוץ בכך.

באביב שנת 68 יצא אספסיאנוס בראש צבאו מקיסריה שם חנה לאחר כיבוש הגליל, וכבש את אנטיפטריס, לוד ויבנה. יפו אבדה עוד בעת כיבוש הגליל, אך נכבשה בשנית לאחר שהפכה למפלט לתושבי ערי הגליל החרבות, שעסקו בה בשוד כלי שיט, בכל קו החוף של ארץ ישראל. לאחר כיבושה השני הותיר אספסיאנוס במקום חיל מצב כדי למנוע ניסיונות התיישבות נוספים.

לאחר מכן פנה מזרחה לארץ אדום, ולעבר הירדן היהודי המכונה פראיה, אשר אך זה עתה קם והתמרד כנגד השלטון הרומאי. פעולותיו של שמעון בר גיורא הביאו את הצבא הרומאי למלחמת נקם באזור הסמוך לירושלים - גופנה, עקרבתא, בית אל, אפרים וחברון נכבשו, עד חודש יולי 69. בשלב זה הקיף הצבא הרומי את ירושלים מכל עבריה. המורדים החזיקו עתה רק בירושלים, ובמצודות מצדה, הרודיון ומכוור. צבאו של אספסיאנוס חנה במבואות העיר, אך אספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר המסוכסכת והמפולגת.

אספסיאנוס ידע אפוא כי הקרב על ירושלים אינו כשאר הקרבות שקדמו, בשל כמה סיבות: ייעודה כעיר מלוכה, היותה מקום המפלט וההתבצרות של פליטי המערכות השונות, תעוזתם ועוז-רוחם של תושביה, מיקומה הטופוגרפי וביצורה בחומות. מחמת כך נתן אספסיאנוס ללוחמים תקופת התאוששות ואגירת כוחות, ובמקביל – ערך אימונים נרחבים.

מלחמת אחים בירושלים במהלך מסע הדיכוי

למרות ההצלחה בתפיסת שלטון העיר בידי היהודים, עברו על ירושלים ימים קשים ביותר. המאבק על השלטון בידי הקבוצות הפוליטיות היה איום, והעיר ניתנה ללהבי החרבות. אוכלוסיית המורדים התדלדלה והותשה איש מרעהו, מה שהכשיר לרומאים את הקרקע כשיבואו בעתיד לכבוש את העיר.

מאבקי ההנהגה המתונה מול הקנאים

הנהגת העיר התפצלה לשני מחנות עיקריים; האחד – יוסף בן גוריון וחנן בן חנן שמונו להנהגת העיר לאחר הבסת קסטיוס גאלוס, אלו תאמו בשיתוף פעולה עם הכהן הגדול יהושע בן גמלא והתנא ונשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל הזקן. הנהגה זו אופיינה במתינות ונקטה במדיניות כפולה: היערכות למלחמה ובד בבד נִטרול המורדים הקיצוניים, בתקווה שעל ידי-כך יוכלו לבוא בהמשך להסכם שלום עם הרומאים ויצילו את העיר והמקדש. המחנה השני היה מחנה הקנאים בראשותו של אלעזר בן שמעון שתחת ידו היה שלל מלחמה רב שתפס בעת נסיגתו של קסטיוס גאלוס. מצב המחנות הפוליטיים היריבים היה על סף מלחמת אחים. המונים מתושבי הארץ שנושלו מאחוזתם וברחו מהצבא הרומי הכובש, באו ועלו לירושלים. הבורחים לא נתנו אֵמון בהנהגה המתונה וברגשי זעם ומרירות על ממשלת המרד המתונה אשר לדעתם גרמה לאובדן הגליל, הצטרפו אל הקנאים שפעלו למיטוט הממשלה המתונה, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. בין הפליטים נמנה גם יוחנן מגוש חלב, שזיקתו הקיצונית הוסיפה רבות לעיצוב וחיזוק המפלגה הקנאית בעיר. המתונים, אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה, הכוהנים, ועשירי העיר, היו עתה במיעוט. הכהן הגדול מתתיהו בן תאופילוס הודח, והובא במקומו כהן אלמוני בשם פינחס בן שמואל מכפר חבתא.

שמעון בר גיורא אף הוא החזיק בשלל רב שתפס בעת התקפתו על שיירתו של קסטיוס גאלוס, בבואו על ירושלים, מעמדו הציבורי התחזק ושוחרי-קרב התאספו סביבו. שאיפתו לשלטון עצמי בלעדי על ירושלים, הביאה לתגובת-נגד מצִדו של חנן שרדף את שמעון באמצעות חוליות-לחימה והצליח לסלק אותו מירושלים. שמעון פרש למצדה, חבר לסיקריים, ומשם ניהל את מסעי השוד והביזה שלו.

מחנה הקנאים הלך והתחזק, והללו נקטו יד קשה נגד אנשי האצולה והוציאו להורג את אלה מהם שהאשימו בשיתוף פעולה עם הרומאים. חנן בן חנן, מראשי הפלג המתון, נשא לעם נאום ארוך במיוחד בו קרא לעימות מול הקנאים ועצירת מדיניות ההרג. המון העם הצליח ללחום בהם ולסלק אותם ממרחב הר-הבית, שהיה לפני-כן בריבונותם, אל שטח מצומצם של החצר הפנימית של-הבית, שהוכתם מפציעתם של הקנאים.

יוחנן מגוש חלב תופס שליטה

למרות ההתקדמות היפה של ההנהגה המתונה בהשתלטות על העיר, נמנע חנן בן חנן מתקיפת הקנאים שבמרכז הר-הבית המקודש. יוחנן מגוש חלב, ששאף אף הוא לשלטון בלעדי על ירושלים, הצליח להערים על חנן, שקיבל את הצעתו של יוחנן לשמש כמפשר בין המחנות. יוחנן תפס מהר מאוד את הפיקוד במחנה הקנאים במקום אלעזר בן שמעון, קומם אותם נגד חנן, בהציגו אותו כאכזר ובוגד.
בעצתו של יוחנן, הזעיקו הקנאים את האדומים לעזרתם נגד הפלג המתון, בתואנה שהללו מבקשים להסגיר את העיר לידי הרומאים. 20,000 הלוחמים האדומים שהתגייסו (בהם יעקב בן סוסא), הגיעו אל העיר אך מצאו את עצמם עומדים מבוישים מעבר לשעריה, אחר שאלו ננעלו מבעוד מועד על ידי חנן כדי למנוע את כניסתם. סופת-רעמים וברקים כבדה שבאה עם ליל, העניקה הזדמנות לקנאים: בחסות הסערה, התגנב קומץ קנאים אל השערים, ניסר אותם ואִפשֵׁר את כניסת האדומים. האדומים התפרצו אל העיר, ויחד עם הקנאים הרגו את השומרים ורצחו את הכוהנים הגדולים חנן ויהושע בן גמלא, בין יתר מנהיגי העם. בעיר השתולל קציר-דמים קשה. 8,000 איש איבדו את חייהם בלילה ההוא. מכאן העניינים החלו לדרדר בקצב מהיר, כדברי יוסיפוס: ”לא אטעה אם אומר כי כיבוש העיר החל עם מות חנן, וכי החומה התמוטטה וענייני היהודים שקעו ביום שראו בו כיצד נרצח בראש חוצות הכהן הגדול, מנהיג ישועתם”.

האדומים, שמצאו כי אין בעם כל כוונה להעביר את העיר לידי הרומאים, ודברי הקנאים היו תרמית בלבד לצורך מאבקם, עזבו חלקם את העיר. אולם גם לאחר שעזבו, המשיכו הקנאים במסע "טיהור" שכבת ההנהגה הלאומית ורצחו גם את יוסף בן גוריון וגיבור המלחמה ניגר איש עבר הירדן, אשר הצטיין בקרבות אל מול גאלוס. חלק מהאדומים נשאר ללחום כעת נגד הקנאים, והעם, בעזרת האדומים, הצליח לדחוק בחזרה את יוחנן והקנאים אל תחומי הר-הבית.

שמעון בר גיורא נגד יוחנן

יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר היה מנהיג בעל נטיות חברתיות. איש מפלגת הקנאים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר, אחר שכבר סולק ממנה על ידי חנן. המאבק בין יוחנן ובין שמעון לבש אופי אישי כאשר הצליח יוחנן ללכוד בשבי את אשתו של שמעון, ושמעון בתגובה הרג את אנשי יוחנן אשר יצאו אל מחוץ לחומות להביא צידה לעיר. בלחץ אנשי ירושלים שוחררה אשתו של שמעון. שמעון נותר מחוץ לעיר, כשעמו כמה אלפים מן הקנאים, והוא זומם להיכנס אל תוך שערי העיר.

מותו של חנן, מרחץ-הדמים שניהל יוחנן ומאבקי העם והאדומים נגד הקנאים, היוו עבור שמעון בר גיורא חלון הזדמנות לחזור לירושלים ולשלוט בה. מנהיגי המתונים שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול מתתיהו, יחד עם המון העם, ששׂבעו מרורות מיוחנן והיו זקוקים לתגבור כבד נגדו, סברו כי אם יכניסו את שמעון לעיר, ייפטר זה מיוחנן ואנשיו השנואים עליהם. יחד עם האדומים שהוּנו על-ידו, קיבלו החלטה להכניס את שמעון בר גיורא ואנשיו אל בין חומות העיר ולמנותו עליהם למנהיג. בניסן 69 (ג'תתכ"ט) עלה שמעון לשלטון על ירושלים, מלבד הר-הבית, שהיה באחיזת הקנאים. עתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה. הקנאים התבצרו בהר היטב ואף בנו לאורך החומה המערבית שלו ארבעה מגדלי מצור. ניסיונותיו והתקפותיו של שמעון לכבוש את ההר המבוצר, נהדפו בידי הקנאים שלחמו בו קשות באמצעות מכונות-ירייה מעל-גבי החומה.

המלחמה ניטשה עתה בין המתונים (אשר כמעט ולא נותר בידם כוח לאחר הרציחות שערך בהם יוחנן), הקנאים בהנהגת אלעזר בן שמעון, קנאי הגליל בהנהגת יוחנן מגוש חלב, קנאיו של שמעון בר גיורא, ומפלגה נוספת, פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד.

אספסיאנוס בקרבת ירושלים

אספסיאנוס, שבמהלך האביב 68 כבש את בקעת הירדן ובא להרי יהודה, מצא את עצמו עומד מצפון לירושלים כשבעיר משתוללת סופת-הדמים הקשה והאכזרית בידי הקבוצות השונות. מפקדי הצבא לחצו על אספסיאנוס לבוא ולתקוף כעת את העיר, אך אספסיאנוס היה מנוסה ושקול, והשיב כי "אם ימהר ויתקוף את העיר כבר עתה, יביא לכך שהאויבים ישלימו ביניהם ויַפנו נגדו את מלוא עצמתם בכוחות מאוחדים; אך אם ימתין – יפחת מספר האויבים, שכן רבים ייהרגו במלחמת האחים... בעוד אויבינו הורגים איש את אחיו במו ידיהם, עליכם לשבת בשקט כצופים... הרי היהודים אינם עוסקים עתה בייצור נשק, בהקמת ביצורים או בגיוס חילות עזר. אלא מתייסרים במלחמת אחים ובמחלוקות ומדי יום נופלות בחלקם תלאות מחרידות". בינתיים העדיף אספסיאנוס לסיים את הקרבות מסביב לירושלים ולהיערך באופן מסודר ומאורגן לקראת המתקפה הגדולה על ירושלים, בעוד היהודים טובחים איש ברעהו.

סיפור הימלטותו של רבן יוחנן בן זכאי

לפי אגדות חז"ל, רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מגדולי התנאים ומראשי הפרושים, ראה את מצב העיר בכי רע תחת המצור. הוא הסיק כי הקרב אבוד והחליט להימלט מירושלים ולפנות לאספסיאנוס בתקוה להציל את מה שיוכל. רבן יוחנן הסתתר בארון מתים כדי לצאת מן החומות והתקבל אצל אספסיאנוס. אספסיאנוס התרשם מחוכמתו של רבן יוחנן, בין היתר כי הוא בישר לו שהוא עתיד להתמנות לקיסר, שכן "והלבנון באדיר יפול" - בית המקדש אינו ניתן אלא בידי מלך, ואכן מיד בסמוך באו שליחים לבשר לאספיאנוס על מינויו לקיסר רומא. אספסיאנוס הציע לרבן יוחנן לבקש ממנו דבר מה. הוא ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל". לפי מסורת חז"ל, רבן יוחנן אכן כינס ביבנה את חכמי הדור לצורך הקמת סנהדרין, ורבן גמליאל וצאצאיו כיהנו בנשיאות. מן המאה השלישית מוסד הנשיאות הוכר כגורם המייצג את יהדות ארץ ישראל, ומיבנה השתלשלה התנועה הרבנית שעד המאה השמינית לערך הפכה לגורם הדומיננטי גם בתפוצה היהודית. זו ראתה עצמה כנושאת הבלעדית של התורה שניתנה למשה בסיני, ואת ריב"ז וממשיכיו כחוליה בשלשלת המסירה שהבטיחה את קיום התורה לאחר החורבן.

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

תקופת ההפוגה

טלטולים ותמורות בצמרת ברומא והכתרתו של אספסיאנוס

ערך מורחב – שנת ארבעת הקיסרים

במהלך השנים שקדמו, גילה הקיסר המטורף נירון כשלים חמורים בהתנהלות מדינית וקיסרית, רדיפות, הוצאות להורג ושחיתויות. המרד ברחבי האימפריה כמו פעפע מאליו והביא להתאבדותו של נירון ב-9 ביוני 68, לאחר ניסיון בריחה כושל. בזאת הסתיימה השושלת היוליו-קלאודית, אשר נירון היה אחרון בניה, לאחר שזו שלטה באימפריה הרומית מזה כמאה שנים. גלבה, ממורדיו של נירון, שהתמנה לאחריו, לא הצליח לרכוש את אהדת העם והצבא, ולאחר קיסרותו בת החצי-שנה, נרצח ב-15 בינואר 69 בקשר פוליטי שאִרגנו אנשיו, ומלחמת אזרחים פרצה בין ויטליוס ובין אותו על ירושתו. אותו שהיה במרכז הקשר נגד גלבה, אחז מעט בשרביט השלטון, אך התאבד ב-17 באפריל, בסופן של שלושת חודשי קיסרותו, לאחר שהובס בידי הלגיונות שבגרמניה שראו מלכתחילה את ויטליוס כיורשו של גלבה.

עד לעת עתה הקפיא אספסיאנוס את המערכה על ירושלים. אך כעבור חודשיים בשלטונו של ויטליוס, היה נראה לאספסיאנוס כי השלטון ברומא מתייצב, והוא המשיך את הלחימה בסביבות ירושלים, כהכנה למתקפה על העיר.
מלבד ירושלים, נותרו למורדים רק שלושה מעוזים שבהם התבצרו: מצדה, הרודיון ומכוור.

ברניקי, אשר הייתה בינתיים לאהובתו של טיטוס, ראתה לעצמה סיכויים טובים אם יוכרז אספסיאנוס לקיסר, ולאחר מותו יעלה במקומו טיטוס, אהובה, אשר אף הבטיח לשאת אותה לאישה. תמיכתו של נציב מצרים, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אשר בעבר הייתה ברניקי נשואה לאחיו, נראתה הכרחית. ברניקי שכנעה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס לקיסר, ובעקבותיו באו חייליו של מוקיאנוס , נציב סוריה.
ויטליוס, שהשליט טרור ובמקביל רדף אחר תענוגות, צבר התנגדות רחבה מצד הנציבים במזרח שרצו את אספסיאנוס בשלטון והכריזו על מינויו במהלך חודש יולי. אליהם חברו הלגיונות שבדנובה ששמרו אמונים לאותו, ואלו האחרונים הצליחו להביס את כוחותיו של ויטליוס, וכאשר תפשו אותו ברומא ב-20 בדצמבר 69 – נתנוהו ללינץ' המוני. מתברר כי פיקודו של אספסיאנוס על הכוח הצבאי הרומי הגדול ביותר, במסגרת הכנעת המרד היהודי, תרם משמעותית למועמדותו לשלטון. כך או כך, אספסיאנוס הוכתר לקיסר רומא, הכתרה שהחזיקה מעמד שנים רבות תחת שושלתו.
אספסיאנוס, הקיסר החדש, ששהה בעת הכתרתו באלסנדריה, יצא לרומא, ומינה את בנו טיטוס להכניע את ירושלים ולסיים את המרד שבעקבות מלחמת האזרחים ברומא הושהה למעלה משנה וחצי.

הסלמת מלחמת האחים בירושלים

התנודות והרעידות בשלטון הרומאי העניקו למורדים בירושלים ארכת-זמן נכבדה, אולם זו לא נוצלה להתחמשות והיערכות מתאימה לבאות. להפך, הפוגת המערכה מהצד הרומאי נותבה להחמרת מרחץ-הדמים בירושלים, שהמשיך להתנהל ביתר שאת. במהלך ימים אלה, החריפה והרקיעה מלחמת-האחים: אלעזר בן שמעון לא השלים עם השתלטותו של יוחנן מגוש חלב על מחנה הקנאים. יחד עם קבוצת תומכים, הוא פרש מחבורתו של יוחנן, התבצר בשטחי בית-המקדש והציב את נשקו מעל שערי העזרות. המורדים, שנמצאו מפולגים לשלושה מחנות, לחמו אלה באלה ללא הרף כשיתרונות הגובה ומספר הלוחמים מווסתים את רוח שדה-הקטל: אלעזר עם קומץ לוחמים בחצר הפנימית של המקדש, מוקפת חומה שהתנשאה כ-20 מטרים מעל המפלס הכללי של הר הבית, תחתיו יוחנן בגובה הביניים של מרחב הר-הבית, ותחת הר הבית שמעון בר גיורא ברחבי ירושלים, כשמרכז כוחותיו בעיר העליונה. יוחנן נמצא מנהל מלחמה פנים ואחור, כשהוא יורה ללא הבחנה אל תוככי המקדש.
עבודת המקדש, שהמשיכה להתנהל למרות גיא ההריגה הסובב, נמצאה במצב קשה לנוכח מאבק-הדמים שלא פסח על משתתפיה: אבני הבליסטראות והחצים שנורו בידי הקטפולטות של יוחנן התעופפו אל העזרה והמזבח, פגעו בכוהנים ובמקריבי הקורבנות כמו גם באחרים שהתאספו מרחבי הארץ לחזות בזיו וקדושת המקדש. הכהנים והמקריבים נפלו בערבוביה הרוגים לפני הקרבנות שניסו להקריב, וחצרות המקדש מלאו שלוליות דם.

בתוך מהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שכללו הצלבות-אש והצתות מכוונות בהיקף רחב, עלו באש מחסני התבואה ושאר צורכי המחיה שנאגרו לעת המצור הממשמש ובא. בדברי חז"ל ניתן פירוט לתכולת המחסנים: חיטים ושעורים, יין, מלח, שמן ועצים, וכמות אספקת המחייה נאמדה כדי לספק את צורכי התושבים 21 שנה! כעת העיר נמצאה חרוכה וחשופה לקרבות מלחמה ומצור. יוספוס מתעד: ”מלאי המזון - שהיה מספיק לשנים לא מעטות של מצור - עלה כמעט כולו באש. הרעב הוא אשר הכריע את יושבי העיר, דבר שכמעט לא היה בגדר האפשר לולא סללו בעצמם את הדרך אליו”.
סיבת המעשה הקשה הזה כלל אינה מחוורת, ודומה לנקיבת חור בסירה המיטלטלת בין משברי הגלים. ניתן אולי לשייך צעד מוזר זה לאחת מההשערות הבאות: מהלך מטורף של קנאים; תוצאת מאבק בין קבוצות קנאים; רצון לכפות התגייסות כוללת של תושבי ירושלים (ובעיקר המתונים) בבחינת "הגב אל הקיר". אירוע זה מוצא את אזכורו בספרות התלמודית, באגדות החורבן, בהקשר ליציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.

נפילת ירושלים

תיאור המצור וחורבן ירושלים כפי שתואר על ידי הצייר דייוויד רוברטס

ערך מורחב – המצור על ירושלים (70)

מבנה ירושלים בעת המצור

ירושלים של תקופת הבית השני הייתה מוקפת בנחלים ובגאיות מדרום, ממזרח וממערב. נחל קדרון וגיא בן הינום שימשו מחסומים טבעיים להתפתחות העיר, ולכן התפתחה העיר לכיוון צפון. בכל פעם שהתפתחה העיר, נותרה בעינה החומה בתוואי הגבול הקודם. החומה הראשונה הקיפה את העיר העליונה (בה שכנו משכנות העשירים), ואת העיר התחתונה (בה שכנו המעמדות הנמוכים). כאשר התפשטה ירושלים צפונה, והוקם רובע חדש, אשר גבל ממזרח בהר הבית, הוקף הרובע החדש בחומה נוספת, היא "החומה השנייה". השכונה הצפונית החדשה, ביזיתא, הייתה מוקפת ב"חומה השלישית" שסבבה אותה מכל עבריה, והתחברה אל החומה המזרחית של הר הבית. החומה השלישית נבנתה בחלקה על ידי אגריפס הראשון, אך בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר, הופסקה בנייתה, ונמשכה בחופזה רק לאחר פרוץ המרד. הר הבית היה אף הוא מתחם מבוצר ובו חומה חזקה ושערים, כאשר מצדו הצפון מערבי מצויה מצודת אנטוניה.

כיבושה של ירושלים

דגם של מנוף רומאי המוצב בעיר העתיקה במרכז דוידסון ליד הכותל הדרומי

שרידים משריפת ירושלים בתום הכיבוש הרומאי. מוזיאון הפרוור ההרודיאני

טיטוס תכנן לתקוף מצפון-מערב, להבקיע את החומה השלישית במקום שבוצר בחופזה על ידי המורדים ולא היה חזק כביצורים המקוריים מימי אגריפס הראשון, ולאחר מכן להבקיע את החומה השנייה, שהגנה על חלקי העיר שגבלו בהר הבית, ועל הגישה למצודת אנטוניה. לאחר מכן לכבוש את העיר העליונה, ובד בבד לפרוץ דרך מצודת אנטוניה אל הר הבית.

חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הצבא היה מורכב מארבעה לגיונות - הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה, והלגיון החמישה עשר אפולינריס, ומחילות עזר נוספים.

במהלך מתקפת טיטוס על ירושלים עשו הרומאים שימוש ביוסף בן מתתיהו, כדי לשכנע את הנצורים בעיר לנטוש את נשקם, או לחלופין לצאת מהעיר ולהילחם ממקום אחר תוך הבטחה כי כך ינצלו העיר והמקדש מחורבן. חלק מן המתונים אכן ברחו אל הרומאים ושוכנו על ידי טיטוס ביישוב הנקרא גופנא, בהמשך הובאו אף הם כדי להשפיע על הנצורים להיכנע.

טיטוס החל בניסיונותיו להבקיע את החומה השלישית מצד צפון מערב. במשך חמישה עשר ימים עמלו חייליו של טיטוס באמצעות שימוש במכונות מצור ובאילי ברזל על הבקעת החומה, אל מול מטר של קליעים מעל החומה, ופשיטות של היהודים אל העוסקים במלאכת הבקעת החומה. הפרבר ביזיתא נכבש, והחיילים עמדו בפני החומה השנייה.

כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות. אנשיו של שמעון בר גיורא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא שכנעום להיכנע, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו לידיו, מאות אנשים מדי יום, והעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו. לבסוף הובקעה אף החומה השנייה, ועתה עמדה רק החומה הראשונה בין המגינים ובין הרומאים.

טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים. הוא הקים סוללת עפר בסמוך לאנטוניה, והעלה עליה את אנשיו, אך יוחנן ואנשיו חפרו מנהרה מתחת לסוללה אשר בעת חפירתה חוזקה בקורות עץ, ומשהסתיימה חפירתה הוצתו הקורות, וכך התמוטטה הסוללה. העיר כולה הוקפה בדייק. עתה יכול היה טיטוס לרכז את מאמציו בנקודה אחת, בעוד שבתוך העיר נמקים הנצורים ברעב ובצמא, שכן מחסני המזון של העיר נשרפו עוד בתקופת מלחמת האחים שקדמה למצור.

טיטוס הקים סוללות ענק אל מול מבצר אנטוניה, ולבסוף כבש אותה והרסה. היה זה המפתח להר הבית ולבית המקדש. המורדים התבצרו בהר הבית, ובמשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של המתחם. לאחר מכן, הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה האש, חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. ביום ראשון, ט' באב ג' תת"ל (5 באוגוסט שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, והציתו אש בבית המקדש. יוסף בן מתתיהו מציין כי למחרת, עשרה באב, טיטוס הורה לאנשיו לכבות את האש וקיים דיון בו החליט לשמר "את הבניין הנהדר", אך המורדים תקפו את החיילים שעסקו בכיבוי האש, שמצידם רדפו אחרי המורדים עד ההיכל, ואחד החיילים לקח לפיד מהאש ודרך חלון הצית את המבוא מצד צפון ללשכות הסובבות את ההיכל. בן מתתיהו אף מציין כי טיטוס נזעק למקום ופקד לכבות את האש, אך קולו לא נשמע בשל זעקות הקרב והמהומה ששררה במקום, וחייליו תאבי הנקם מיהרו להגביר את האש.

גרסתו של יוסף בן מתתיהו, לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש נתמכת על ידי העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהויות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן, שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד. עם זאת, רבים סוברים שגרסה זו של יוספוס נועדה לנקות את פטרונו ממעשה שנחשב ברברי. בן מתתיהו עצמו, בחיבורו "קדמוניות היהודים" שפורסם לאחר מותו של טיטוס, מציין את "היום שבו כבש ושרף טיטוס את בית המקדש ואת העיר".

לאחר נפילת הר הבית נאספו הנצורים בעיר העליונה. יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא דרשו מטיטוס להעניק להם מעבר חופשי אל מחוץ לעיר, אך דרישותיהם נדחו. טיטוס הסתער על העיר העליונה, שהחזיקה מעמד במצור עוד שמונה עשר ימים נוספים. לאחר מכן נהרסה העיר כולה. מכל חומות העיר הותיר טיטוס רק שלושה מגדלים - מגדל היפיקוס, מגדל מרים ומגדל פצאל, על מנת להעניק לדורות הבאים מושג עד כמה הייתה מבוצרת העיר שכבש.

המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות. מנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. שמעון הוצא להורג, ויוחנן נשלח למאסר עולם.

רבים נותרו בחיים מאנשי ירושלים, אף לאחר כיבושה המוחלט. החלשים והזקנים שבהם נרצחו על ידי צבא טיטוס, והמתאימים לצורכי עבדות נכלאו בעזרת הנשים של בית המקדש, ולאחר מכן נשלחו למטרות שונות. טיטוס הורה לידיד בשם פרונטון לפתוח בית משפט ומוקד הלשנות, שבו העידו תושבי העיר על מעשי חבריהם בזמן הלחימה, ונשפטו בהתאם.

חגיגות הניצחון

טיטוס חגג את ניצחונו בסדרה של משחקי גלדיאטורים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להילחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. במשחקים שנערכו בכל מקום אליו הגיע טיטוס, בקיסריה פיליפי, באנטיוכיה ובקיסריה, נכחו אף המלך היהודי אגריפס השני, ואחותו ברניקי, מאהבתו של טיטוס, והקיסרית המיועדת בעיני עצמה.

לאחר מכן הצעיד טיטוס שבויים רבים ברומא, במה שמכונה בשם "טריומף", שהיה חשוב מאד לדימוי המצביא בעיני העם הרומי. במסע הניצחון הוצגו בפומבי כלי המקדש הירושלמי, כמו שולחן הזהב ומנורת המקדש, בבחינת אות ניצחונו של יופיטר על אלוהי ישראל. את שיירת השבויים הוביל שמעון בר גיורא, אשר הוצא להורג מיד עם תום הטריומף. ברבות השנים הניצחון והמצעד הונצחו בכתובת על גבי שער טיטוס בקירקוס מקסימוס ובתבליט על גבי שער טיטוס בפורום רומאנום.

בעקבות הניצחון על היהודים, אספסיאנוס וטיטוס קיבלו את התואר "אימפראטור", אולם לא את התואר "יודאיקוס" (Iudaicus), שהיה תואם לנוהג קבלת תארים הנובעים משמות האומות הנכבשות לאחר מסע מלחמה מוצלח. מנהג זה היה הרבה פחות נפוץ בתקופת שלטון הקיסרים הפלאביים.

דיכוי המעוזים האחרונים

נפילת המעוז החזק מצדה בפסח של שנת 73/74, היה אקורד הסיום של המרד הגדול.

גם לאחר נפילת ירושלים לא נכנעו אחרוני הקנאים. המורדים עדיין החזיקו בשלושה מעוזים - בהרודיון, במכוור ובמצדה. הנציב הראשון שהוצב על ידי טיטוס, היה סקסטוס וטולנוס קריאליס, אשר שמר על השקט בפרובינקיה. לאחר שנה הוא הוחלף בסקסטוס לוסיוס באסוס אשר כבש את הרודיון ואת מכוור ללא מאמץ רב.

הנציב שהגיע במקומו של באסוס, לאחר שהלה מת בזמן שירותו כנציב הפרובינקיה, היה פלביוס סילבה, אשר יצא להכרית את מעוזם האחרון של המורדים במצדה. על המבצר הגן אלעזר בן יאיר ועמו כמה מאות מן הקיצוניים שבקנאים. לאחר מצור ארוך (אם כי מחקרים חדשים מצביעים על כך שהמצור נמשך מספר שבועות בלבד), החליטו קנאי מצדה להתאבד, במקום ליפול לידי הרומאים. כיום יש המטילים ספק בסיפור ההתאבדות, אשר אינו נתמך בממצאים ארכאולוגיים ואינו מוזכר בדברי חז"ל. כמו כן ניתוח חוזר של תמונות הממצאים הארכאולוגיים של יגאל ידין מראה כי ניתן לפרש את ערמת העפר המסודרת לפי שכבות מחוץ למגדל הצפוני - מגדל פנימי יותר בתוך ביצורי מצדה - כסוללת עפר שנבנתה על ידי הרומאים, דבר שיכול להעיד על המשך הלוחמה של הקנאים עד טיפת הדם האחרונה, מה שאילץ את הרומאים לבנות סוללת עפר נוספת.

נפילתם של מגיני מצדה בפסח של שנת 74/73 לספירה, הייתה סופו של המרד הגדול.

מפעלי בנייה ברומא לציון דיכוי המרד הגדול

השושלת הפלאבית, הקיסר אספסיאנוס ובניו טיטוס ודומיטיאנוס, רצו להצדיק את שלטונם על האימפריה הרומית. אספסיאנוס, שנבחר לקיסר על אף שלא היה ממשפחה מיוחסת, היה מעוניין להצדיק את שלטונו, ולכן הפריז בכוחם של המורדים היהודים, ופיאר את בנו שפיקד על הלחימה בירושלים. השושלת הפלאבית הטביעה את מטבעות "יהודה השבויה" ומימנו את כתיבת דברי ימי המלחמה בספרו של יוספוס פלאביוס - מלחמת היהודים. הקיסרים הפלאביים הקימו לציון הניצחון על היהודים את המבנים הבאים:

• הקולוסאום - את הבנייה החל הקיסר אספסיאנוס, שבנה את שלושת היציעים הראשונים. בנו, הקיסר טיטוס המשיך בבנייה, והוסיף שני יציעים, וזו הושלמה על ידי אחיו, הקיסר דומיטיאנוס, בשנת 80 לספירה. כתובת הבנייה של הקולוסיאום הוצבה לציון הקמת האמפיתיאטרון החדש מציינת שהקמת הקולוסיאום מומנה משלל שנבזז בכיבוש ירושלים ובית המקדש בשנת 70.
• שער טיטוס (קירקוס מקסימוס) - בשנת 81 לספירה, בעשור לחגיגת הטריומף של אספסיאנוס וטיטוס לדיכוי המרד הגדול, הציבו הרומאים קשת ניצחון בקירקוס מקסימוס ועליה כתובת הנצחה. הכתובת עצמה לא נשמרה, אך הטקסט הועתק בימי הביניים וכך הגיע לידינו. בכתובת נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי לתת כבוד לטיטוס (שתאריו המלאים נמנים אחד לאחד) על אשר, בצייתו לעצת אביו אספסיאנוס ולאותות השמים, הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליח לכובשה.
• שער טיטוס בוויה סקרה - לאחר מות טיטוס בשנת 82 לספירה, כשתים עשרה שנים לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול, הקדיש אחיו הקיסר דומיטיאנוס שער ניצחון הממוקם בפורום רומאנום שברומא. בכך דומיטיאנוס שייך את עצמו לניצחון ודיכוי המרד הגדול, על אף שלא השתתף בלחימה.

הסיבות לכישלון המרד

דגם בית המקדש השני. מוזיאון ישראל

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי:

מלחמת הדמים בין רומי ויהודה, האחת רגילה בניצחונות ונעזרת באמצעי מלחמה ותחבולות ערמה, והשנייה מחוסרת אמצעים חיצוניים ואין כוחה אלא ברצונה, מעוררת עניין בזה, כי בכל ההבדל הרב שבין שני הצדדים הנלחמים במספר ובחוסר חומרי, הייתה בת ציון החלשה, לפי חשבונות בני אדם, נוחלת באחרונה את הניצחון, לולא הייתה קרועה על ידי ריב מפלגות מבית ומוקפת בוגדים, ולולא כבר חתמה ההשגחה העליונה את גורל יהודה לחדול מלהיות עם היושב על אדמתו.

ראשי הצבא והמדינה הרומאים היו עסוקים במלחמותיהם הפנימיות וייתכן שהדבר יכול היה לשחק לטובת המורדים. אך כל אימת שעלתה דמות אשר ניסתה להביא לפשרה, וכל אימת שנמצאה ההזדמנות להשיג תנאים טובים יותר או פחות, ולנסות לשאת ולתת עם האויב, הופסקו מאמצים אלו באיבם על ידי המורדים, אשר לא עשו את "חשבון בני אדם" כי אם את החשבון האלוהי, וסברו כי הגאולה תגיע מן השמים, וכי הצבא הרומי יושמד מול חומות ירושלים בסיוע מן המרומים.

מרד זה נבדל ממרד בר כוכבא, בכך שלא היה בו מנהיג בעל שיעור קומה, שהכל כפפו את עצמם למרותו, והיו פיצולים רבים וקבוצות רבות, שכל אחת הייתה יותר קיצונית מחברתה. כך ידוע על קבוצה שנקראה סיקריים, שאנשיה החביאו מתחת לבגדיהם סכינים קצרות ("סיקה" מן היוונית) ורצחו את המתנגדים להם והמתונים מהם אף במקומות ציבוריים. על פי המסופר במקורות יהודיים, הקנאים פסלו כל אפשרות להיכנע בפני הרומאים, על אף שהיישוב היהודי היה על סף חורבן. הסיקריים אף שמרו על פתחי העיר ירושלים, אלא שרבן יוחנן בן זכאי, שהיה בין המתונים ושאף למצוא פשרה עם הכובשים ולהידבר איתם, התחפש למת, הוצא מהעיר בארון מתים, ואף עבר בהצלחה משמר של הקנאים באחד משערי העיר. הסיקריים שבשער לא דקרו את גופו, מכיוון שהורה להם כך בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, שהיה מנהיג הסיקריים במקום.

יש טענות של היסטוריונים, כמו פרופ' מיכאל הר-סגור, כי טיטוס לא היה הורס את המקדש ולא היה הורג ללא הבחנה כל כך הרבה יהודים - אילו לא היו מנהיגי המרד היהודיים כה קיצוניים. בניגוד לקיצוניות זו, מציינים אותם היסטוריונים מנהיגים יותר פרגמטיים ופשרניים, כמו רבן יוחנן בן זכאי, שהצליח לשכנע את המפקדים הרומאים להציל את הסנהדרין ולהמשיכה ביבנה (בבקשתו המפורסמת תן לי את יבנה ואת חכמיה). אותם היסטוריונים אף טוענים כי כישלון המרד, לא נגרם כלל ממלחמות יהודיות פנימיות ומשנאת חינם, אלא עקב החלטות פוליטיות שגויות של מנהיגי העם.

פרשנות הפוכה של המרד, נמצאת בדברי ההיסטוריון יוסף נדבה. במאמר שפרסם בכתב העת "מחניים" כתב:

ולבסוף חורבן הבית - על אף הטבח וההרס ומבול הדמים שהיה כרוך בו - לא היה בלשון קלוזנר מפלה, אלא אסון בלבד. העם נפל, אך רוח החיים המשיכה לתסוס בו. אלמלא המרד אפשר שהיה בא הקץ לקיומו של העם כולו. הוא היה מת "מיתת נשיקה", בדרך של הכנעה והשלמה וטמיעה. חוט השדרה הרעיוני שלו היה נשבר. רומי והשקפת עולמה על כל ערכיה ומוסרה הקלוקל ושחיתות מידותיה הייתה שוחקת את עם יהודה ומעבירה אותו מן העולם. המרד הגדול עם כל הקזת הדם הנוראה שבאה בעטיו היה בו גם סם חיים חריף. אלמלא המרד בשנת 66–70 לא היה מתחולל מרד בר כוכבא בשנת 132, ואלמלא העצמאות קצרת הימים בימי בר כוכבא הייתה בוודאי כבה גחלת ייעודו של עמנו במרוצת מאות שנות גלותו. ההיסטוריה גזרה חיים רק על אותם העמים שהוכיחו רצון חיים עז בכל התנאים ובכל הנסיבות, ואלה שלא עמדו במבחן כזה ירדו מעל במתה ונעלמו מאופקה ללא שוב. גורל עמנו היה עם אלו שבחרו בחיים ומשום כך עדים אנו להתחדשותה של יהודה בימינו.

— מחניים, גיליון צ"ו, תשכ"ה

עם זאת, נדבה נותן סיכוי לפעולת המרד, לו היה העם מאוגד ומלוכד נגד האויב הרומאי:

ערב המרד ביהודה היו התנאים נוחים למלחמה ברומי. כל שאוזנו הייתה קשבת למתרחש בחלקיה המרוחקים של הקיסרות הרומית היה יכול לשמוע הד התמוטטויות ... שעת הכושר לא נוצלה בעיקר משום שלא הייתה לו לעם היהודי באותו פרק זמן מכריע הנהגה יהודית ראויה לשמה, ואפשר שבה יש לראות את שורש הסיבות לחורבן הבית.

— יוסף נדבה, ‏הבית השני וחורבנו, באתר "דעת"

השלכות המרד

השלכות דמוגרפיות

דיכוי המרד הגדול בידי הרומאים הביא לפגיעה דמוגרפית משמעותית ביישוב היהודי בארץ ישראל. במהלך המרד, יהודים רבים נהרגו בקרב או בשל תנאי המצור, ומספר ערים, עיירות וכפרים חרבו. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, היישוב היהודי בערים המעורבות הוכחד לחלוטין במהומות שקדמו לפרוץ המרד. בשנים הראשונות של המרד, חרבו שתיים מתוך ארבע הערים הגדולות בגליל ובגולן: טריכאה (מגדלא) וערב. בנוסף, חרבו גם העיירות יודפת וגמלא. בניגוד לכך, ציפורי וטבריה השלימו עם הרומאים ולפיכך לא נפגעו בצורה משמעותית בלחימה. מבין כל האזורים, נראה שחבל יהודה ספג את הנזק הכבד ביותר. הנזק המשמעותי ביותר התרכז בירושלים, שחרבה עד היסוד, וכן באזור הכפרי בהרים סביבה. ערים חשובות כמו לוד, יבנה וסביבתן כמעט ולא ניזוקו במלחמה.

הרומאים לקחו איתם שבויים רבים במהלך הלחימה. יוסף בן מתתיהו כותב כי במהלך מסע המלחמה של אספסיאנוס בגליל, הוא שלח ששת אלפים שבויים יהודיים לעבודות בתעלת קורינתוס שביוון. במקום אחר, הוא מציין כי הרומאים תפסו שבויים בגילאי 17 ומעלה ושלחו אותם לעבודות כפייה במצרים. הצעירים ביותר נמכרו לעבדות. בירושלים, לדבריו, 97,000 איש נשבו בידי הרומאים.

ההיסטוריון משה דוד הר העריך שכשליש מהאוכלוסייה היהודית בפרובינקיה יודיאה נספה במרד. מספר זה כולל את אלו שנפלו חלל בקרבות עם הרומאים, במלחמת האזרחים, ובמעשי טבח שערכו נוכרים ביהודים בערים המעורבות. בנוסף, רבים נפחו את נשמתם מחרפת הרעב וממגפות, בעיקר במהלך המצור על ירושלים. כעשירית מהאוכלוסייה היהודית נשבו בידי הרומאים, וגורלם היה לרוב טראגי, שכן רבים סבלו מתנאי מחיה קשים, הוצאות המוניות להורג ועבודה בכפייה. גברים צעירים וחזקים נשלחו לשרת כגלדיאטורים באצטדיונים ובקירקוסים ברחבי האימפריה הרומית, ואחרים נשלחו לעבוד בבתי בושת או נמכרו לעבדות. כתוצאה מכך, לטענת משה דוד הר, כשליש מהאוכלוסייה היהודית ביהודה נכחד.

התסכול המתמשך של האוכלוסייה היהודית בארץ מהשלטון הרומי הביא בהמשך לפרוץ מרד בר כוכבא, ולאחריו חוסל היישוב היהודי בחבל יהודה.

שינויים במנהל הרומי והטלת מיסים

מטבע "יהודה השבויה" (Judea Capta) שטבע אספסיאנוס על מנת לחגוג את ניצחונו. במטבע נראית יהודיה שבויה היושבת אבלה תחת דקל, כשמצידו האחר עומד שבוי יהודי שידיו קשורות מאחורי גבו. סביבם פזורים כלי נשק

יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי. מושל (לגאט) שישב בקיסריה משל בארץ והוא שודרג לבן המעמד הסנאטורי, והלגיון העשירי פרטנסיס ישב בירושלים. בסיס הקבע שלו היה בשלושת המגדלים שנותרו בעיר - היפיקוס, מרים ופצאל, ו-800 וטרנים הושבו ב"קולוניה" (היום מוצא) שבמבואות ירושלים.

כתוצאה מחורבן המקדש וכישלון המרד, בוטלה האוטונומיה המשפטית של היהודים, והם הפכו לנתינים זרים ("דדיטיקיי" בלטינית), משוללי זכויות חוקיות. מס מיוחד הוטל על היהודים - "המס היהודי" (Fiscus Iudaicus), שהיה בגובה הסכום אותו שילמו היהודים בעת שהמקדש היה קיים על מנת להחזיק את המקדש, קרי - שתי דרכמות. הסכום לא היה כלל גבוה (עלות של שני ימי עבודת פועל בממוצע), אלא היה בעל אפקט של השפלה והשתעבדות. שאר מסי השיעבוד, כמו מס גולגולת ומסי קרקע נשארו בעינם. "מס היהודים" הכניס לקופת האימפריה הרומית כספים רבים, חסרי תקדים אף במונחים רומיים. משרד מיוחד הוקם ברומא על מנת לפקח על גביית המס ולארגן את העברתו לרומא, והוא נקרא בשם "אוצר היהודים". נוסף על מס זה, הטילו הרומאים על היהודים מס צבאי - Anonna Militaris (בפי חז"ל - ארנונה), זהו מס על הוצאות הצבא לאחר מרד, המס אינו בכסף, הוא הוטל רק על יהודי ארץ ישראל והתקיים לפחות עד המאה ה-4. בנוסף הוטל על היהודים גם מס אנגריה (Angaria) – עבודות שירות - שהוטל עד המאה ה-3.

התפתחויות במישור הדתי והרוחני

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד הכוהנים, את האצילים והצדוקים. ישנם שיצאו לחוץ לארץ. אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו. רובם הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר). בעליהם היהודים הפכו לאריסים, ותופעה זו הצמיחה בעלי זרוע יהודים, שניצלו את המצב להפקת רווחים אישיים.

החורבן השמיד את המרכז היחיד שאיחד את התפוצה היהודית העצומה והמפולגת סביב הים התיכון. ללא בית המקדש, נותר למיליוני היהודים שחיו בקהילות מאלכסנדריה ועד בבל ורומא רק מעט במשותף. על אף שהסדר החברתי התמוטט בשל ההרס הנרחב שהותיר המרד, הכיתות הניצות של ימי בית שני המשיכו להתקיים: הפרושים התחזקו, הצדוקים והאריסטוקרטיה הכהנית נפגעו קשות אך היו רחוקים מלהיעלם, והקנאים לא התייאשו מחזונם האפוקליפטי וככל הנראה מילאו תפקיד מרכזי במרד בר כוכבא שישים שנה לאחר מכן. ביבנה, קם לאחר החורבן מרכז בו התכנסו חכמים שינקו בבירור מהמסורת הפרושית – אם כי לא הזדהו מעולם במפורש ככאלו – תחת הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי. לצד פועלם האינטלקטואלי, הם כוננו גם את מוסד הנשיאות. על אף שהייתה גורם בעל השפעה מועטה במשך דורות, התנועה שקמה ביבנה והתפשטה בארץ התגבשה וצמחה באיטיות, תוך שהיא ממלאת את הריק שהותירו המרידות השונות נגד רומי. במאה השלישית או הרביעית כבר היו הכח הדומיננטי בקרב יהודי ארץ ישראל ובעלי השפעה ניכרת בתפוצה.

למרות תוצאותיו הקשות של המרד, לא פסקו החיים היהודיים בארץ ישראל. אף על פי שישנן עדויות ארכאולוגיות לקיומם של בתי כנסת כבר בימי בית המקדש (גמלא, בית הכנסת של תאודוטוס בן וטנוס בירושלים), לאחר חורבן המקדש, התפתח מוסד בית הכנסת והפך לגורם משמעותי יותר בהווי החיים היהודי.

ראו גם

• בית המקדש השני
• מרד בר כוכבא
• מרד התפוצות
• הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
• מצדה
• אגדות החורבן

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ג - 1923, באתר דעת
• יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום: אברהם שליט), רמת גן: הוצאת מסדה.
• דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פרקים 4–7. (על המצור על ירושלים) (באנגלית)

מחקרים

• אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984.
• אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל - יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג.
• אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג.
• ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד.
• איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" - הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ד
• מיכאל בן ארי, המרד הגדול, מצעד האיוולת או סוד הקיום, אשדוד, תשע"ח.

יעץ והדרכה

• מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966.
• מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980.
• יחיעם שורק, בין שיעבוד לחירות, תולדות עם ישראל בתקופת בית שני, ב, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1997
• יחיעם שורק, "האם השתיקה ספרות חז"ל את אירועי המרד הגדול?" בתוך: החינוך וסביבו, מכללת סמינר הקיבוצים, 2003, עמ' 289–300
• מרטין גודמן ,‏ The Ruling Class of Judaea: The Origins of the Jewish Revolt Against Rome, A.D. 66-70.‏ הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1987.
• Andrea M. Berlin, J. Andrew Overman‏, The First Jewish Revolt: Archaeology, History and Ideology.‏ Routledge, 2003.

קישורים חיצוניים

• מלחמת המטבעות - רומא וירושלים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 7:09)

מאמרים מקוונים

• רשימת מאמרים על המרד הגדול באתר רמב"י
• מתיה קם, המרד הגדול, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, תשנ"ו - 1996
• יונתן פרייס, מצור ירושלים, שנת 70 לספירה, אתר אוניברסיטת תל אביב
• המרד הגדול - לוח זמנים, באתר "גולשים ברשת"
• שרגא גפני, מקרב מרתון עד קרב מצדה - המשך, מחניים, גיליון פ"ז (גרסה מקוונת באתר דעת)
• איתמר עצמון, מלחמה של רוח , (גרסה טקסטואלית באתר אפלטון, הבלוג של אורי קציר)
• יחיעם שורק, ‏המרד הגדול כמעט שנמנע ברגע האחרון, באתר "הידען", 28 במרץ 2003
• יחיעם שורק, ‏הוכחות לטבח בעין-גדי, באתר "הידען", 30 בדצמבר 2002
• דר רבקה שפק ליסק,האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ערב המרד הגדול (66 לספירה)
• זאב סולטנוביץ', המרד הגדול וחורבן הבית, באתר "ישיבה"
• המרד הגדול בגליל, יום עיון, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
• נעם קצב, מלחמה על חירות, כן, על חירות, באתר הארץ, 9 באפריל 2010
• יובל מלחי, פרק 36: המרד הגדול – חלק א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 22 בספטמבר 2011
• יובל מלחי, פרק 37: המרד הגדול – חלק ב, באתר "קטעים בהיסטוריה", 24 בספטמבר 2011
• 'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק א')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
• 'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
• אלעזר גלילי, ‏קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, מערכות 11 אפריל 1942
• אוריאל רפפורט, ‏הערות על סיבותיו של המרד הגדול ברומי, קתדרה 8, יולי 1978
• מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה 21, אוקטובר 1981
• מרטין גוּדמן, ‏שורשי המרד הגדול – אמות-מידה מעמדיות, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 36-14
• יובל שחר, ‏ההתנגשויות בין היישוב היהודי ליישוב הנוכרי במלחמת-החורבן, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 20-3
• מרדכי אביעם, ‏על תפקידם וזיהויים של ביצורי יוסף בן-מתתיהו בגליל, קתדרה 28, יוני 1983, עמ' 46-33
• עמנואל דמתי, ‏כפר איכו – חקוק, המבצר הלא-נודע של יוסף בן מתתיהו, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 43-37
• אמיר משיח, האתוס היהודי ותאוריית ההזדמנות בתקופת המרידות הגדולות בשלהי בית שני, מראה 7 (2012), 49-23.
• יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו, מחניים צ"ו, תשכ"ה, באתר דעת
• אלעזר גלילי, ‏קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני (סוף), מערכות 12 יולי 1942
• ד"ר איתמר ברנר, עדויות חדשות על הקרב האחרון של ירושלים הקדומה, 25 מאי 2017, מגזין להיסטוריה סגולה
• המרד הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שמעון אפלבאום, מאבק האיכרים על הקרקע והמרד הגדול, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה י"ב, 1975, עמ' 125–128
• יהודים - היסטוריה - מרד, 66-73, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

היסטוריה של עם ישראל

ג'תת"ל - חורבן בית המקדש השני