הרברטס צוקורס
 | |
| הרברטס צוקורס במדי הצבא הלטבי בשנת 1934 | |
| לידה |
17 במאי 1900 לייפאיה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| נהרג |
23 בפברואר 1965 (בגיל 64) מונטווידאו, אורוגוואי |
| מדינה |
לטביה |
| פרסים והוקרה | |
|
עיטור שלושת הכוכבים | |
  | |
הרברטס צוקורס (בלטבית: Herberts Cukurs; 17 במאי 1900, לייפאיה, לטביה – 23 בפברואר 1965, מונטווידאו, אורוגוואי) היה פושע מלחמה וטייס לטבי, ממשתפי הפעולה עם השלטון הנאצי. בעקבות פעילותו בזמן כיבוש לטביה, בין השנים 1941 ל-1944, הוא נודע בכינויים "הקצב מריגה", "התליין מריגה".
בשנות השלושים התפרסם כטייס נועז. בתקופת הכיבוש הנאצי בלטביה הצטרף לסיירת הקומנדו של ויקטורס אראייס, אשר הייתה מעורבת ברצח יהודי לטביה בזמן השואה, ומילא תפקיד ראשי בזוועות שבוצעו בגטו ריגה ובטבח יער רומבולה. לאחר המלחמה נמלט לברזיל. הוא נהרג בהתנקשות על ידי סוכני מוסד באורוגוואי ב-1965.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]צוקורס סיים בית ספר עממי בלייפאיה וסולק מתנועת הנוער הסוציאל-דמוקרטית הלטבית בעוון פעילות שמאלנית-קיצונית.[דרוש מקור] לאחר מכן הצטרף לכוחות הלוחמים במלחמת העצמאות הלטבית. הוא עבר הכשרה כקצין וסיים את בית הספר לטיסה. עד שנת 1927 שירת כטייס ואז הודח מתפקידו בגלל התנהגות בלתי-הולמת. לאחר מכן עבד כנהג מונית.
חלוץ התעופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]צוקורס היה טייס ובונה מטוסים במקצועו. במרץ 1933 יצא לטיסה במטוס דו-כנפי שהרכיב בעצמו מריגה לגמביה שבמערב אפריקה. בזכות טיסה זו, שדווחה בהרחבה בתקשורת הלטבית, זכה לפופולריות רבה בלטביה ואף הוענק לו עיטור הוקרה ממלכתי. לאחר מכן הוא הוחזר לשירות בחיל האוויר הלטבי. אולם, במהלך לימודי תורת התעופה, אותם נאלץ להשלים, התברר שהיה בעל השכלה כללית ירודה ונאלץ לקחת שיעורים פרטיים אצל סטודנט יהודי, שבפניו הביע השקפות אנטישמיות. בשנת 1937 אף עבר מסלול של 45,000 ק"מ בטיסה דרך רוסיה, יפן, סין והודו. לפני מלחמת העולם השנייה התחבר עם יהודים ואף ביקר בארץ ישראל וחזר מלא התפעלות מהמפעל הציוני, הופיע לפני קהל והרצה על רשמיו מארץ ישראל. הודות לטיסות למרחקים ארוכים שערך זכה אף לכינוי "לינדברג הלטבי".
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1941, בעת שלטביה הייתה תחת הכיבוש הנאצי, חל בצוקורס שינוי קיצוני, והוא הצטרף לקומנדו ארייס הידוע לשמצה, שהייתה אחראית למספר רב של פשעי מלחמה בזמן השואה בלטביה והפך לרוצחם הסדיסטי והאכזר ביותר של יהודי ריגה. על פי עדויות מהתקופה, צוקורס מילא תפקיד ראשי בזוועות שבוצעו בגטו ריגה ובטבח יער רומבולה. הוא גם השתתף בשריפת בתי הכנסת בריגה, כאשר באחד המקרים נעל עשרות יהודים בתוך בית הכנסת ברחוב סטאבו, לפני שהעלה אותו באש על יושביו. על פי עדויות, נהגו צוקורס ופקודיו לדחוף ילדים יהודים מגגות מבנים ולירות בהם במהלך נפילתם.
לאחר מותו בשנת 1965 העריך המגזין "טיים" שצוקורס היה אחראי ישירות לרצח של יותר מ-13,000 איש, ופיקח על רציחתם של כ-30,000 אחרים.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סיום המלחמה ברח צוקורס לגרמניה ביחד עם נסיגת הכוחות הגרמנים, ומשם הצליח להימלט לברזיל. שמו עלה מספר פעמים בזמן משפטי נירנברג, שם הוזכר כפושע נאצי אכזרי, אך מכיוון שלא ניתן היה לאתרו הוא לא הואשם באופן רשמי. בברזיל פתח עסק של השכרת סירות וטיסות סיור ותענוגות לתיירים. עסקיו של צוקורס לא זכו להצלחה רבה ואורח חייו הכלכלי היה צנוע. הוא הביא עמו יהודייה צעירה בשם מרים קייצנר שעליה הגן בימי המלחמה והיא דברה בשבחו של "המציל" מריגה.
בשלב כלשהו צוקורס זוהה על ידי ניצול שואה מריגה והקהילה היהודית פתחה בהליכים משפטיים כנגדו, אך לא הצליחו להביא למעצרו. גרמניה המערבית פנתה לממשלת ברזיל בדרישת הסגרה, אך פנייתה נדחתה מאחר שצוקורס לא היה אזרח גרמני. צוקורס עבר עם משפחתו למתחם מוגן בסאו פאולו. לאחר שהותקף על ידי צעירים יהודים ובעקבות חטיפת אייכמן קיבל רישיון לשאת אקדח מהמשטרה המקומית[1].
ההתנקשות בצוקורס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-50 גיבש "המוסד" רשימת מבוקשים פושעי מלחמה נאצים, כדי למצות עמם את הדין על פשעיהם בתקופת השואה. אחד מהם היה צוקורס.
בקיץ 1964, בעקבות רעיון שעלה במדינות אירופאיות ליישם חוק התיישנות על פשעי הנאצים החל ממאי 1965, 20 שנה לאחר תום כניעת גרמניה הנאצית, הוחלט להוציא פעולת התנקשות בפושע נאצי בכיר כדי להטות את דעת הקהל בעולם נגד חוק זה[1]. ראש המוסד, מאיר עמית אישר למפקד יחידת קיסריה, יוסף יריב לאתר את צוקורס ולהתנקש בו[2].
יריב בחר בסוכן המוסד יעקב מידד[3], ושניהם נפגשו לתדרוך בפריז בספטמבר. במשך שבוע בנה מידד את הכיסוי שלו באירופה כאיש עסקים אוסטרי בשם "אנטון קינצלה", וטס לברזיל בגפו. לאחר כשבוע בברזיל, הזמין טיסה תיירותית במטוס ימי בעסק של צוקורס, כדי לפתוח בהיכרות עמו. מידד רמז שהוא מעוניין להשקיע במיזמי תיירות בדרום אמריקה. כדי לרכוש את אמונו של צוקורס סיפר מידד שלחם כסגן בצבא הגרמני ושנפצע בחזית המזרחית ואף הציג את צלקת הפציעה שלמעשה הייתה צלקת ניתוח שנעשה בישראל.
צוקורס הזמין את מידד לביתו השמור היטב, שם הציג למידד את אוסף האקדחים שלו. בסיור נוסף בחווה שבבעלות צוקורס, יצא מסמר מהנעל של מידד וצוקורס הושיט לו את אקדחו כדי שיכה במסמר עם הקת ויכניס אותו חזרה פנימה. בחודשים הבאים, היחסים בין צוקורס ומידד התהדקו ובשלב מסוים מידד הציע לצוקורס משרה כיועץ, אך למרות זאת צוקורס חשד באיש העסקים ומסר תמונה של "קינצלה" לאשתו שתעביר אותה למשטרה במקרה שהוא ייעדר. צוקורס ו"קינצלה" שמרו על קשר גם כאשר האחרון חזר לאירופה.
כדי למנוע מעשי נקמה של נאו-נאצים ביהודי ברזיל ובשל עונש המוות שהיה קיים בברזיל הוחלט לקיים את מבצע ההתנקשות על אדמת אורוגוואי. צוקורס ומידד תכננו לצאת למסע עסקי ברחבי דרום אמריקה ולשם כך "קינצלה" שלח לצוקורס כרטיס טיסה אל היעד הראשון – מונטווידאו, בירת אורוגוואי.
לצורך המבצע, נשכרה וילה חד-קומתית בפרבר קטן של מונטווידאו על ידי אנשי המוסד. בווילה התמקמה חוליית ההתנקשות שכללה את מפקד הפעולה, יוסף יריב[4], זאב עמית (סלוצקי)[5], אליעזר סודיט, יעקב מידד ומשה לוין[6]. מנחם ברבש, ששהה באותה תקופה במונטווידאו, סייע לחוליה כתצפיתן.
ביום ההתנקשות, 23 בפברואר 1965, הוביל מידד ברכב שכור מסוג פולקסווגן חיפושית את צוקורס לאתרים פוטנציאליים למיזמים תיירותיים. מידד עצר כמתוכנן את הפולקסווגן לתדלוק בתחנת דלק סמוכה לבית ובכך אותת לתצפיתן שהמבצע מתקדם בצורה תקינה. בינתיים בבית המתינו אנשי המוסד כשהם לבושים בבגדים תחתונים בלבד. ברגע שנכנס צוקורס פנימה לבית החשוך סגרו הסוכנים אחריו את הדלת, זינקו עליו והכו אותו. צוקורס שהיה גדול גוף נאבק בהם והצליח לחזור לכיוון הדלת ולנסות לפתוח אותה. הוא נשך את יוסף יריב בידו ובשלב מסוים ניסה לשלוף את האקדח שהיה על גופו. במהלך המאבק הכה אותו זאב עמית בראשו בפטיש. בעודו מעורפל מהמכה קרא אל הסוכנים: "תנו לי לדבר!". בשלב זה נורה פעמיים בראשו על ידי אחד הסוכנים וצנח ארצה.
הגופה הוכנסה לתוך ארגז שהוכן מראש ועליה נתלה דף המכיל את פירוט פשעיו נגד האנושות. על ההודעה היו חתומים "אלה שלא ישכחו לעולם". צוות המתנקשים התלבש ועזב כמתוכנן לפריז. מפריז התקשרו למערכת עיתון באורוגוואי ודווחו על קיומה של הגופה ומיקומה המדויק אך עורך העיתון שקיבל את הידיעה לא התייחס אליה כמהימנה. לאחר מספר ימים נוספים, התקשרו שוב לעיתון. הפעם החליט העורך לבדוק את הידיעה ובכך הביאו לחשיפת הגופה המרקיבה ולפרסום ההתנקשות ותוכן המכתב[7].
האינטרפול הודיע לאחר ההתנקשות, שהוא מחפש את מנחם ברבש[8], את "אנטון קינצלה" ואת אליעזר סודיט. תמונתו של "אנטון קינצלה" שאותה צילם צוקורס במהלך היכרותם פורסמה בעיתונות כמבוקש. אך כעבור זמן מה החקירה נזנחה.
כפי שקיוו מתכנני המבצע, הריגתו של צוקורס עוררה ויכוח על החלת התיישנות על פשעי הנאצים, וכחודש לאחר ההתנקשות נדחה יישום ההתיישנות. מאוחר יותר הסעיף בוטל לחלוטין בנוגע לפשעי הנאצים[9].
ניסיונות לטיהור שמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר נפילת הקומוניזם נעשו בלטביה מספר ניסיונות לטהר את שמו של צוקורס על ידי לאומנים לטבים. בשנת 2004 הוצגה בריגה תערוכה שמתארת את צוקורס כגיבור לאומי ואף הונפקו מעטפות דואר הנושאות את דיוקנו. מדינת ישראל הביעה על כך מחאה חריפה בפני ממשלת לטביה. בתגובה הצהיר שר החוץ הלטבי ש"אנשים אלו (שהנפיקו את המעטפות) אינם מבינים את ההיסטוריה הטראגית של לטביה במלחמת העולם השנייה. צוקורס הוא פושע מלחמה ונדחה כל ניסיון לנקות את שמו".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיכאל בר-זוהר, הנוקמים, לוין אפשטיין, תל אביב, 1969, עמ' 245–251.
- "אנטון קינצלה" וגד שמרון, חיסול התליין מריגה - הסיפור המלא על המבצע הישראלי היחיד לחיסול פושע נאצי, הוצאת כתר, 1997.
- מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד - המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות ספרים, 2010
- רם אורן, סילביה, חייה ומותה של סוכנת מוסד, הוצאת קשת, 2010, עמודים 105–107.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיקה אדלר, עדיין מאותו הכפר, באתר ישראל היום, 16 באפריל 2010
- פושע מלחמה לטבי הוצא להורג באורוגוואי, דבר, 8 במרץ 1965
- ירון דרוקמן, כשהמוסד סגר חשבון עם "התליין מריגה", באתר ynet, 7 במרץ 2015
אנטון קינצלה (1919-2012), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 גד שמרון, המוסד והמיתוס, כתר ספרים, 2011, עמ' 106-114
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 131.
- ^ מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010, פרק 10.
- ^ אביבה לורי ויוסי מלמן, עזה: מבצע הפינוי הראשון, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
- ^ אורי דן, בין מציאות לתדמית, באתר nrg, 9 באוקטובר 2005
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 316.
- ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 132-133.
- ^ נירית אנדרמן, עכבר העיר אונליין, "אקציה" במקום "אקשן", באתר הארץ, 22 באוקטובר 2008
- ^ ב-25 במרץ 1965 הבונדסטאג קיבלו את החלטה 96–344 שדחתה את מועד ההתיישנות ל-1970. ב-1969 מועד ההתיישנות נדחה שוב ל-1980 וב-1979 בוטל סעיף ההתיישנות לגבי רצח ורצח עם
| בקרת זהויות |
|
|---|