סחורה תמורת דם

סחורה תמורת דם הייתה עסקה להצלת יהדות הונגריה במהלך השואה, שנרקמה בין יואל ברנד וישראל קסטנר, נציגיה של ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, ובין אדולף אייכמן וקורט בכר, נציגי האס אס. העסקה כללה את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות. העסקה ברובה לא יצאה אל הפועל ו-434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ. ועם זאת, "הניבו הדיונים תוצאות ניכרות". כאות ל'רצון טוב' מצד אייכמן במהלך המשא ומתן, נשלחו ביולי 1944 כ-21 אלף יהודים למחנה שטרסהוף. רובם היו לעובדי כפייה ושרדו..

ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה, והאסון רבץ לפתחה של יהדות הונגריה. אנשי ועדת העזרה וההצלה יצרו מגע עם אדולף אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות. אחד מחברי ועדת העזרה וההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול ומשם נסע ברכבת לחלב כדי להיפגש עם משה שרת (אז שרתוק) ולהעביר את ההצעה לבריטים. אולם הבריטים, בהוראת הלורד מוין, שר המושבות, שמו את ברנד במעצר בקהיר, וההצעה שהביא כלל לא עלתה לדיון.

שליחותו של יואל ברנד

המשא ומתן בין ברנד לאייכמן

יואל ברנד (1961)

ביום ראשון, 19 במרץ 1944, פלשה גרמניה להונגריה ללא התנגדות. קבוצת העבודה היהודית, שפעלה בסלובקיה והגיעה עם דיטר ויסליצני, קצין האס אס שהיה אחראי על שליחת היהודים לאושוויץ, לעסקה של עצירת המשלוחים תמורת שוחד, המליצה לוועדת העזרה וההצלה להגיע עם ויסליצני לעסקה דומה.

ברנד הוחבא אצל יוזף וינינגר, שליח האבווהר הגרמני, שקיבל כסף מברנד בתמורה למתן מידע על הפליטים היהודים. ברנד עצמו שילם בין 8,000 ל-20,000 דולר עבור מקום מסתור. על פי עדותו של ברנד במשפט אייכמן, וינינגר קישר בינו לבין אדולף אייכמן באפריל 1944. ברנד נלקח לבית מלון בו התקיימה הפגישה, בה נכח גם קורט בכר - קצין אס אס ונציגו של היינריך הימלר.

על פי העדות, אמר אייכמן לברנד: "אתה יודע מי אני?", והמשיך:

"אני ביצעתי את הפעולה ברייך, בפולין, בצ'כוסלובקיה. עכשיו זה תורה של הונגריה. נתתי לך לבוא לפה בשביל לדבר איתך עסקים. לפני שאני חוקר אותך, ואת האנשים שלך, אלה מהג'וינט ואלה מהסוכנות, אני הגעתי למסקנה שעדיין יש לכם משאבים. אז אני מוכן למכור לך - מיליון יהודים. לא את כולם אני אמכור לך. זה המון כסף שאין לך. אבל מיליון - הולך. סחורה תמורת דם - דם תמורת סחורה. אתה יכול לאסוף את המיליון ממדינות שעדיין יש בהן יהודים. אתה יכול לקחת אותם מהונגריה, מפולין, מאוסטריה, מטרזינשטט, מאושוויץ, מהיכן שאתה רוצה. מה אתה רוצה להציל? גברים חזקים? נשים בוגרות? מבוגרים? ילדים? שב ודבר"

ברנד אמר לאייכמן שהוא אינו מוסמך לקבל החלטה זו, ושאל היכן ישיג לו תמורה, כשכל רכוש היהודים הוחרם על ידי הגרמנים. אייכמן הציע לנסוע לחו"ל ולדון ישירות מול בעלות הברית, והוסיף שהגרמנים צריכים בעיקר משאיות, "10,000 משאיות שוות למיליון יהודים בשבילי", ברנד הוסיף בעדותו כי אייכמן דרש גם אלף טון של קפה, תה וסבון. הרמן קרומיי, עוזרו של אייכמן, הציע להכניס לעסקה גם כלים מכניים, עורות וסחורות נוספות, אך העסקה נסגרה על 10,000 משאיות ומצרכים בסיסיים. קסטנר סיפר בעדות מאוחרת יותר שהמצרכים הבסיסיים היו 200 טון תה, 200 טון קפה, 2 מיליון אריזות סבון, 10,000 משאיות לשימוש הואפן אס אס וטונגסטן.

אייכמן הציע לברנד כמקדמה לשחרר 1,000 יהודים. הוא אמר לברנד: "תיקח אותם מהיכן שאתה רוצה, הונגריה, אושוויץ, סלובקיה - מהיכן שאתה רוצה ואיזה שאתה רוצה". ברנד נשאל איפה הוא מעוניין לבצע את ההסכם והוא בחר באיסטנבול. ברנד שאל מי נותן לו ביטחונות שהיהודים באמת ישוחררו. אייכמן ענה:

"אתה חושב שכולנו נוכלים, עכשיו אני אוכיח לך שאני סומך עליך יותר משאתה סומך עלי, כשתחזור מאיסטנבול ותגיד לי שהגעת להסכמה, אני אפרק את אושוויץ ואשחרר עוד 10 אחוזים מהעסקה. אתה תקבל 100,000 יהודים אחרי שיגיעו אלף משאיות ולאחר מכן העסקה תצא צעד צעד, על כל 100 אלף יהודים, אלף משאיות".

ברנד אמר בעדותו:

"כשעזבתי את המבנה, הרגשתי כמו משוגע, מה אנחנו נעשה עם ההצעה המפלצתית הזאת? ... אני הבנתי שהגרמנים והשקרים האכזריים שלהם הצליחו מאוד, אבל המחשבה על 100 אלף יהודים משוחררים עינתה את מוחי, לא הייתה לי שום זכות לחשוב על שום דבר מעבר לזה". ברנד האמין שאם רק יחזור עם הסכמה מאיסטנבול הוא יצליח להציל 100 אלף יהודים.

ברנד נפגש עם אייכמן שוב, הפגישה האחרונה ביניהם התקיימה ב-14 במאי 1944. אייכמן אמר לברנד שההגליה לאושוויץ מתחילה מ-12,000 יהודים ביום, אבל הם לא הורגים אף אחד כל עוד השיחות מתקיימות. אייכמן אף הציע לפוצץ את אושוויץ ולשחרר בהתחלה "עשר, עשרים, חמישים אלף יהודים", כל עוד יקבל מאיסטנבול הסכמה עקרונית להצעה שלו.

לאורך כל המגעים עם הפעילים הציונים בבודפשט, ההנהגה הגרמנית לא הראתה כוונה רצינית להרפות ממדיניות ההשמדה, ואף הייתה נחרצת עוד יותר בפעילות ליישומה המלא. ברנד יצא לדרך מלווה בהבטחתו של אייכמן שאין המגורשים נשלחים לאושוויץ ותוך התראה שעל היהודים להזדרז בתשובתם, אך בפועל עשרות אלפי יהודים נשלחים להשמדה לאושוויץ. גם במקומות אחרים באירופה נמשכה פעילות ההשמדה במלוא עוזה.

מעורבותו של הימלר בהצעה

קורט בכר, קולונל אס אס בהונגריה, אמר כי ההצעה הגיעה ישירות מהימלר:

"אז הלכתי למפגש עם יואל ברנד ... משאיות היו הבעיה הגדולה, ולכן דנו על משאיות, 10,000 במספר. היו הרבה דיונים, הימלר אמר לי: 'תיקח מה שאתה יכול מהיהודים. תבטיח להם מה שאתה רוצה, מה נקיים זה כבר עניין אחר'".

אייכמן עצמו העיד שההצעה הגיעה ישירות מהימלר והוא עצמו לא שמח לדון עם ברנד. כשברנד לא חזר מאיסטנבול, אייכמן כעס מאוד וכל הזמן איים להתחיל לגרש יהודים אם הוא לא שומע ממנו. אייכמן היה שליחו של הימלר בשיחות עם ברנד, תפקידו היה להרוג יהודים ולא לסחור בהם.

ביום שברנד עזב לווינה, נסע אייכמן לאושוויץ כדי לוודא שרודולף הס, מפקד המחנה, ערוך לקבל משלוח ראשון שעוזב את הונגריה ב-14 במאי. הס אמר לו שעלולה להיווצר בעיה עם כמות כזאת גדולה, כתוצאה מכך הורה אייכמן שבמשלוח הקרוב לא יהיו סלקציות אלא כולם יועברו מיד לתאי הגזים, דבר המנוגד למה שהבטיח לברנד, שיחכה לו עד שיחזור מאיסטנבול.

משוער כי הימלר, יוזם העסקה המקורי, ניסה להשיג בעסקה זו מספר יעדים:

• מסירה של רכש צבאי מהבריטים לגרמנים, תגרום לפילוג וקרע בין בעלות הברית
• אם בריטניה תסרב לעסקה, הגרמנים יוצגו כמחפשים אחר פשרה ומנסים להציל את היהודים ואת בעלות הברית לתוקפניים חסרי רחמים ואשמים במות מיליון יהודים.
• הצלת מיליון היהודים תקנה לגרמנים זכות וכתב סנגוריה לאחר המלחמה.

יש הטוענים כי עסקה זו הייתה מלכתחילה ניסיון תעתוע של הנאצים, כדי להשקיט את הנהגת היהודים וכדי להוביל את השמדת יהודי הונגריה בשקט יחסי.

המפגש של ברנד עם הסוכנות היהודית

יום לאחר המפגש האחרון עם אייכמן, קיבל ברנד גיבוי מלא מהיודנראט ההונגרי, ונסע עם שותף, בנדי גרוס, יהודי הונגרי, אשר על פי היסטוריונים רבים היה מרגל בשביל הגרמנים, ההונגרים, הבריטים ואף האמריקאים, ונסע תחת כיסוי של מנהל חברת הובלות הונגרית שנוסע למשא ומתן עם שלטונות טורקיה לגבי הסכם הובלות. ברנד וגרוס עזבו את בודפשט ב-17 במאי 1944, והוסעו על ידי האס אס לווינה.

בווינה קיבל ברנד דרכון גרמני עם השם יוגן באנד. ברנד שלח מברק לסוכנות היהודית באיסטנבול (אז נקראה קונסטנטינופול) להודיע שהוא מגיע. תחילה טס לסופיה ומשם לאיסטנבול, במטוס שנועד לדיפלומטים גרמנים, והגיע ב-19 במאי. במברק שקיבל חזרה נאמר לו שחיים יפגוש אותו באיסטנבול. ברנד התרגש מאוד כיוון שחשב שמדובר בחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אבל הכוונה הייתה לחיים ברלס, יושב ראש קבוצה של שליחים ציונים מאיסטנבול.

בהגיעו לאיסטנבול, גילה ברנד שלא רק שאף אחד לא חיכה לו בנמל התעופה, אלא שהוא גם עלול להיעצר ולהיות מגורש וחשב שהסוכנות בגדה בו. בפועל, כשנחת, חיים ברלס עדיין ניסה להשיג לו ויזת כניסה לאיסטנבול. בעיה נוספת הייתה שבדרכון שמו היה יוגן באנד, מה שלא היה ידוע לחיים ברלס. בסופו של דבר בנדי גרוס, שהיה מקושר מאוד, עשה מספר טלפונים והשיג לברנד אישור כניסה לאיסטנבול.

בכל תקופת ניסיונות ההצלה, ראשי הסוכנות היו מוקפים בכ- 6 ארגוני מודיעין, בריטי ואמריקאי, שעקבו וצוטטו בכל מה שנאמר בפגישות האינטימיות שלהם. ראשי המעצמות התנגדו לעסקאות כעין אלו שהיוו תקיעת תריז בשיתוף הפעולה המלחמתי בין המערב ולבין הסובייטים, וניסיון השהיה של המלחמה לצורך ריכוז כוחות גרמניים בחזית המזרחית, לפיכך כל גורם שהתחבר אל ברנד ושותפו נחשב כגורם עוין המסייע לגרמנים בהגשמת מטרותיהם האסטרטגיים.

ברנד כעס מאוד על התקרית הזאת והגיע נרגש לפגישה עם הנציגים היהודים. הוא אמר להם:

"חברים, אתם מבינים מה כרוך בכך? אנחנו צריכים לבצע משא ומתן, עם מי אני יכול לשאת? יש לכם את הכוח לבצע הסכמים? 12 אלף יהודים מגורשים מדי יום, זה 500 כל שעה, הם צריכים למות כי אין פה אף אחד שיכול לבצע? אני רוצה לשלוח מברק מחר כדי שיהיה הסכם מאובטח, אתם מבינים במה זה כרוך, חברים?"

הנציגים היהודים אמרו לברנד שמשה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ונציג התנועה הציונית מול המנדט הבריטי, יגיע לאיסטנבול לפגוש אותו, דבר שגרם לברנד לקוות שהעניינים מתנהלים בצורה רצינית. הוא סיפר להם על אושוויץ (כנראה מדיווחו של רודולף ורבה) ועל דרישתו לבטל את תאי הגזים. מאוחר יותר אמר ברנד שהם לא ירדו לסוף דעתו, "הם כנראה לא ראו את המוות יום יום, כמונו בבודפשט".

הסוכנות נתנה לברנד דף לכתוב עליו את עיקרי ההסכם שהוא מעוניין בו ושיוסכם על ידי אייכמן. המסמך הבטיח לגרמנים 4,000 דולר על כל 1,000 יהודים שישוחררו לארץ ישראל ומיליון פרנק שווייצרי על כל 1,000 יהודים שישוחררו לספרד. בנוסף בעלות הברית יעניקו ציוד ליהודים במחנות הריכוז ויעניקו לגרמנים ציוד ואספקה. ברנד שלח מסמך זה לאייכמן, בתקווה שלפחות הגירושים לאושוויץ יפסקו זמנית.

המעצר על ידי המודיעין הבריטי

לאחר מספר ימים באיסטנבול, היה ברור לברנד שמשה שרת לא יגיע, והויזה הבריטית של ברנד עמדה לפקוע. ברנד נשאל אם הוא מעוניין להגיע לחלב שנמצאת על גבול סוריה-טורקיה ולהיפגש שם עם שרת. ברנד הסתייג כיוון שהיה זה שטח שנשלט על ידי הבריטים והוא פחד שהם יעכבו את התוכניות שלו ויחקרו אותו. בסופו של דבר הוא הסכים ועלה על רכבת מלווה בשני חברי הסוכנות היהודית.

ברכבת, ברנד היה עוד יותר מתוח, כיוון שניגשו אליו אנשים מברית הציונים הרוויזיוניסטים ומאגודת ישראל. הם אמרו לו שמפא"י מתכוונים להסגיר אותו לבריטים כדי שיעצרו אותו בחלב, "הבריטים הם לא בני ברית שלנו בנושא הזה", אמרו לו האנשים והזהירו אותו שהוא לא יורשה לחזור אם ימשיך במסע שלו.

בעדותו אמר ברנד שהוא נבהל מאוד כשהוא שמע דברים אלה, כיוון שלא לחזור לבודפשט, משמעותו כישלון במשימה וסיכון חיי בני משפחתו ומליון יהודים הונגרים. ברכבת הובטח לו על ידי אחד מחבריו מהסוכנות שלא ייעצר בחלב והוא קיווה שזה יקרה. ברנד אמר: "לא יכולתי להאמין שאנגליה, המדינה האירופית היחידה שהמשיכה להילחם (בגרמנים), אותה אנגליה, אשר הערכנו כלוחמת למען החופש, תרצה להקריב אותנו, העניים והחלשים ביותר".

אך נציגי הסוכנות לא עמדו בהבטחתם לברנד. הם גרמו לו להאמין שהוא לא יעצר על ידי הבריטים, כשבפועל מסרו מידע עליו לבריטים. ב-7 ביוני 1944, ברנד הגיע לחלב ונחטף מיד לג'יפ צבאי על ידי אנשי המודיעין הבריטי.

מידע מהעסקה הנרקמת בין ברנד לאייכמן דלף ללונדון ולוושינגטון. הקבינט לענייני פליטים בלונדון, שכלל את האחראי לקהילה הזרה מטעם הממשלה, אנתוני אידן, ואת אוליבר סטנלי, מזכיר המדינה, דן בהסכם "סחורה תמורת דם" והחליט להתנגד לו. אם ההצעה הייתה מגיעה ישירות מהאס אס זאת הייתה סחטנות, ואף אחד לא היה שוקל לתת ציוד לחיזוק האויב, אך כיוון שהיה פה ניסיון להציל יהודים, הוחלט לדון על כך כדי לא לקבל ביקורת פנימית בבריטניה.

אי חזרתו של ברנד לבודפשט תוך שבועיים, כפי שנקבע עם אייכמן, הוערכה כאסון על ידי חברים בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט. אייכמן תבע מהם לדעת האם הסכם דם תמורת משאיות הוסכם בבריטניה. ב-9 ביוני אמר להם אייכמן: "אם אני לא מקבל תשובה חיובית תוך שלושה ימים, אני מפעיל את מחנה הריכוז באושוויץ".

המפגש עם משה שרת ושביתת הרעב

ברנד העיד שהוא נלקח לווילה ערבית, בה היו קצינים רמי דרג בריטים, וב-11 ביוני הוא נפגש עם משה שרת, איתו דיבר לאורך כל היום בשתי פגישות של שש שעות כל פגישה. שרת רשם ביומנו: "אני חייב להסתכל בספקנות קטנה על דבריו (של ברנד): 'בבקשה תאמין לי, הם הרגו שישה מיליון יהודים, נשארו רק שני מיליון חיים'".

לאחר הפגישה השנייה, דיבר שרת עם הקצינים הבריטים, חזר לברנד, ואמר לו: "יואל היקר, אני צריך להגיד לך משהו מר כעת", הוא אמר לברנד לנסוע דרומה, לא לבודפשט, כי כך הבריטים דורשים. ברנד החל לצעוק עליו: "אתה יודע מה אתה עושה? זה פשוט רצח! זה רצח המוני. אם אני לא אחזור, האנשים הטובים שלנו יישחטו! אשתי! אמא שלי! הילדים שלי יהיו הראשונים! ... אני בא לכאן תחת דגל הפסקת האש. הבאתי לך מסר, אתה יכול להסכים איתו או לסרב לו, אבל אין לך שום זכות להחזיק את השליח".

למרות מחאתו, נלקח ברנד לקהיר, שם נחקר על ידי הבריטים בין 10 ל-12 שעות ביום. ביום העשירי, החל ברנד לשבות רעב, וכתב מכתב לסוכנות היהודית: "ידוע לי כעת שאויב של העם שלנו מחזיק אותי ולא מתכוון לשחרר אותי בעתיד הקרוב. החלטתי להתחיל שביתת רעב שוב ואעשה את מירב היכולת כדי לפרוץ את הכידון אשר שומר עלי". ביום ה-17 קיבל ברנד פתק מאיש הסוכנות היהודית שהיה איתו בחלב, שהמליץ לו לא להיות קשה.

ברנד טען לאחר מכן כי לורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, חקר אותו. לדבריו, לורד מוין אמר לו: "מה אעשה עם מיליון יהודים? איפה אשים אותם?" למעשה, לורד מוין מעולם לא חקר אותו. ברנד המציא את הדברים, ככל הנראה, על בסיס אמירות ששמע בוועידת מפא"י שבה דיווח משה שרת על הגישה הצוננת שנתקל בה בלונדון. ברנד ניסח אותם כהצדקה בדיעבד לרציחתו של מוין ב-6 בנובמבר 1944 על ידי שני אנשי ארגון שטרן, אליהו בית צורי ואליהו חכים.

במהלך שיחות עם משה שרת, ב-6 ביולי 1944, הביע אנתוני אידן "סימפתיה עמוקה" כלפי היהודים, אך הוא אמר כי הוא צריך לעבוד בתיאום עם האמריקאים והסובייטים, שלא יכלו לשאת ולתת עם האויב.

הדליפה לתקשורת וסיום ההצעה

המודיעין הבריטי הדליף מידע ממשימתו של ברנד לתקשורת. ב-19 ביולי 1944, פרסם ה-BBC סיפור על שני נציגים מהממשלה ההונגרית שהגיעו לטורקיה והציעו שכל היהודים שעדיין בהונגריה יורשו לעזוב לבריטניה, ואמריקה תספק כמות מסוימת של תרופות ומשלוח כולל משאיות ותקבל הבטחה שלא ישתמשו בציוד במערכה המערב אירופית. הצעה זאת, שכונתה על ידי ה-BBC "סחטנות הומניטרית", הייתה ניסיון גס לפצל את בעלות הברית (על פי ה-BBC), ובדיווח הוסיפו שלא ברור מה התוכניות של השלטונות הגרמנים וההונגרים. לאחר שידור זה, יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, ביקש לדעת האם זה נכון. לאחר פרסום זה, יצא לאור פרסום נוסף על ידי הטיימס הלונדוני אשר כינה את הסיפור כ"אחד הנתעבים" ביותר שהמלחמה סיפקה.

ההדלפות חיסלו את כל מה שנשאר מהיוזמה, על אף שהגירוש ההמוני של יהודי הונגריה הופסק כבר על ידי הממשלה ההונגרית ב-7 ביולי.

הבריטים שחררו את ברנד באוקטובר 1944 אך אסרו עליו לנסוע להונגריה, ואילצו אותו לנסוע לארץ ישראל. בארץ ישראל ניסה ברנד ליצור קשר עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ויצמן הגיב למכתבו של ברנד כשכתב לו שהוא מוזמן לתאם עמו פגישה מול המזכיר שלו. לטענת ברנד הפגישה לא התקיימה מעולם.

רבים מחוקרי השואה, ובהם: יהודה באואר, ישראל גוטמן, שאול פרידלנדר ולני יחיא, וכן חוקרים אחרים שייחדו את עבודותיהם להצלה ולחקר תוכניות הכופר, ביניהם: דינה פורת, יחיאם ויץ, חוה אשכולי, ילה פטרן וחנה יבלונקה, גורסים שלא היה ממש בתוכנית זאת, ולא הייתה אפשרות להצלה גדולה הרבה יותר מזו שעשה היישוב.

תוכנית הצלה אשר ביסודה מוטלת על ממשלות בריטניה וארצות-הברית נועדה לכתחילה לכישלון כי הן התנגדו לכך בתוקף וראו בכך סחטנות פוליטית והונאה גרמנית, וניסיון ביצירת קרע בין המדינות הדמוקרטיות המערביות הלוחמות בנאצים לבין ברית-המועצות. מזימה גרמנית ב"הצפה" של מיליון פליטים מהשטח הנאצי אליהם ובכך לשבש את ניהול המלחמה ומניעת משאבים חשובים לצורכי המאמץ המלחמתי (כגון: אוניות, משאיות, אספקה וסתימת דרכי תעבורה ועוד). העלאת הבעיה היהודית תגרום להסטת מטרות המלחמה כמלחמה של היהודים, כפי שהנאצים מצהירים בתעמולתם, מה שיגרור מתח עם המדינות האנטישמיות אשר שותפות בבעלות הברית כנגד הגרמנים, וכן יעלה גלי אנטישמיות בארצותיהם.

רכבת ההצלה

ערך מורחב – רכבת קסטנר

לאחר כישלון שליחותו של ברנד המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר. כתוצאה מכך התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. לדברי מרכיבי הרשימה, הם עשו מאמץ לכלול בה נציגים של כל הזרמים של יהדות הונגריה, כולל אנטי ציונים כמו הרב יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר והרב אברהם דויטש מאגודת ישראל. בין ניצולי הרכבת היו גם: הרב יהושע מנחם אהרנברג, הרב יונתן שטייף, הצייר פסח עיר-שי, מבקר האמנות אויגן קולב, המנהיגים הציוניים ד"ר ניסן כהן וד"ר בן-ציון קאודרס והפסיכיאטר לאופולד סונדי. בין הצעירים יותר היו הפרופסורים לעתיד: יהודה בלום, שושנה בלום-קולקה, שאול לדני ו-לדיסלאב לב, הכוריאוגרף יונתן כרמון, הסופרת יהודית רותם, איש העסקים והפילנתרופ פיטר מונק וטומי לפיד, שהיה עוזרו של קסטנר בישראל. למרות זאת, באופן לא מפתיע בנסיבות כאלה, רבים חשו שהבחירה הפלתה לטובה את בני משפחת קסטנר ואת חברי התנועה הציונית. כמו כן, היה בה ייצוג יתר של בעלי הון, שכספם שימש למימון העסקה עם הנאצים. קסטנר סבר כי רכבת זו תהווה תקדים ולאחריה תצאנה רכבות נוספות, אך תקוותו לא התגשמה.

הרכבת הייתה אמורה להגיע לארץ נייטרלית, אך במקום זאת היא הגיעה למחנה ברגן-בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו 318 מנוסעי הרכבת באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 נוסעי הרכבת.

באותה עת התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב, ו-434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ. הדבר היה כבר בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדי ותוך כדי התקדמות הצבא הסובייטי בפולין.

במקביל למשא ומתן על הרכבת, הגיעו לבודפשט שלושה צנחנים מארץ ישראל: חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי. פנייתם לקסטנר כמנהיג ציוני בבקשת עזרה העמידה אותו בפני דילמה מוסרית נוקבת של סיכון רכבת ההצלה. מפניות אמהּ של חנה סנש הכלואה בחר להתעלם, ולימים יאמר על כך חיים כהן: "מה תלינו עליו כי הפקיר יהודייה ארץ ישראלית אחת שנכנסה ללוע הארי ביודעין כאשר חיי אלפים ורבבות עמדו על הכף". את פרץ גולדשטיין שכנע קסטנר להסגיר עצמו לגסטפו כדי לא לסכן את יציאת הרכבת עליה עמדו לצאת הוריו של גולדשטיין.

בחורף 1944–1945 ביקר קסטנר בשווייץ, לשם המשך ניהול המשא ומתן בין הג'וינט לבין קורט בכר, אך חזר מרצונו משווייץ הבטוחה לגרמניה, ונסע עם קורט בכר לברלין בניסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו במחנות הריכוז. לימים נטען כי חזרתו לגרמניה הייתה חלק ממערכת שיתוף פעולה עם הנאצים. אולם, ישנה סברה כי התערבותו היא שהביאה את כניעת ברגן-בלזן לבריטים מבלי שירצחו אחרוני הכלואים.

כאמור, פעילותו של קסטנר הייתה שנויה במחלוקת קשה לאחר השואה, ובמשפט דיבה מפורסם שהתנהל במדינת ישראל קבע שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן" וכי סייע לגרמנים בהשמדת יהודי הונגריה. שמו של קסטנר טוהר על ידי בית המשפט העליון בערעור שהגיש על פסק הדין, אך בעת מתן הערעור כבר לא היה קסטנר בין החיים, שכן נרצח על ידי צעירים שהושפעו מחומרת ההאשמות שעלו כנגדו במשפט הדיבה.

ראו גם

• פריץ לאופר

לקריאה נוספת

• תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, הוצאת כתר, 1991, עמ' 237–303.
• יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 - 1945, הוצאת יד ושם 2001.
• בן הכט. כחש. מהדורה רביעית: יצאה לאור על ידי סלע מאיר, בעריכת אורי רדלר, בשנת תשפ"א/ 2021 (382 עמודים); גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"

קישורים חיצוניים

• שרת מגולל את שליחות-ההצלה של בראנד, מעריב, 6 ביוני 1954, המשך
• דני ברנד (3) – "אייכמן היה מוכן לשחרר 100 אלף יהודים תמורת הבטחה, סרטון בערוץ "אורי מילשטיין", באתר יוטיוב (אורך: 22:45)