רחל שביט-בנטואיץ
 | |
| לידה |
ספטמבר 1929 ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה | 3 במאי 2022 (בגיל 92) |
| לאום | ישראלית |
| תחום יצירה | ציור |
| בן או בת זוג |
אליהו גת |
  | |
רחל שביט-בנטואיץ (ספטמבר 1929 – 3 במאי 2022) הייתה ציירת ורשמת ישראלית, ממייסדי קבוצת אקלים, יחד עם הצייר אליהו גת. כיהנה כיו"ר אגודת הציירים והפסלים בתל אביב בין השנים 1989–2005, וכיהנה כיו"ר קריית האמנים בצפת, בין השנים 1997–2001. הייתה מורה לציור במוסדות שונים להוראת האמנות ולימדה ציור בביתה. הייתה נשיאת כבוד של בית האמנים בתל אביב. רחל שביט בנטואיץ הציגה בעשרות תערוכות יחיד בארץ ותערוכת יחד אחת בפריז, ובמספר גדול של תערוכות קבוצתיות בארץ, בבוסטון ובפריז. אצרה כ-10 תערוכות. עבודותיה מצויות במספר מוזיאונים בארץ.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רחל שביט-בנטואיץ נולדה ב-1929 בירושלים, בת לשרה בת הלל יפה ויוסף בנטואיץ'. ילדותה ונעוריה עברו בבית המשפחה ברחביה בירושלים. בקרבתם התגוררו סבה ואחותו של אביה, דודתה הצ'לנית תלמה ילין (שעל שמה נקרא תיכון "תלמה ילין" בגבעתיים) ובעלה אליעזר ילין. סבה של שביט-בנטואיץ, הרברט בנטוויץ (1856–1932) (הסיבה לכיתוב השונה של שם המשפחה נובעת ממסורות שונות של כתיבה בחלקי המשפחה השונים), היה מנהיג ציוני מפעילי "חובבי ציון" באנגליה, ממנהיגי האגודה הציונית הבריטית "המכבים". ב-1897 הגיע ארצה בראש משלחת עולי רגל מטעם "המכבים" ואז רכש את אדמות גזר. בהמשך השתתף כנציג יהדות אנגליה בכמה כנסים של הקונגרס הציוני ובערוב ימיו שב לירושלים כדי לסיים בה את חייו. בנו, יוסף בנטואיץ' (1902–1982), אביה של רחל שביט-בנטואיץ, עלה ארצה בשנת 1924 ונישא לשרה, ילידת יפו שגדלה בזכרון יעקב, בתם של ד"ר הלל יפה ורבקה יפה. יוסף בנטואיץ' היה מחנך, מפקח חינוך מטעם ממשלת המנדט הבריטי, מנהל בית הספר הריאלי בחיפה וחתן פרס ישראל לחינוך (1962). הלל יפה, אביה של שרה היה רופא ידוע של המושבות חדרה וזיכרון יעקב וחוקר מחלת הקדחת. טקס הנישואין של יוסף ושרה בנטואיץ נערך ב"חצר כרמל", החווה החקלאית בזיכרון יעקב שיסדו בתחילת המאה ניטה לבית בנטואיץ ובעלה מיכאל לנגה. קרובה אחרת של רחל, ליליאן (בנטוויץ) פרידלנד, רעייתו של פרופ' ישראל פרידלנדר שנרצח ב-1920 בברית המועצות לשם נסע מטעם "ג'וינט", עברה לאחר מותו לגור בחווה עם ששת ילדיה.
אך בכך לא נגמרת ההשפעה המשפחתית. בנוסף על תלמה ילין, הצ'לנית המחוננת, גם יתר בני משפחתה של רחל שביט-בנטואיץ היו מוזיקאים או אמנים מחוננים: סבתה סוזן בנטוויץ הייתה פסנתרנית מוכשרת, אך ויתרה על שאיפותיה האמנותיות לטובת הטיפול המשפחה. אחי סבתה, סולומון ג'וזף סולומון (1860–1927), היה צייר מפורסם באנגליה הוויקטוריאנית וחבר האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון. דיוקנאות של בני משפחתה שצייר תלויים בביתה של רחל שביט-בנטואיץ. אחותו לילי דליסה ג'וזף (1863–1940) הייתה ציירת מחוננת ופעילה סופרג'יסטית. דודתה מיוריאל בנטוויץ מושינזון הייתה גם היא ציירת מוערכת, שהתמחתה בציורי אקוורל וציירה את נופי הארץ. ציוריה נחשפו מחדש לקהל הישראלי כאשר ד"ר אירית מילר אצרה תערוכה מציוריה במוזיאון מאנה-כץ בחיפה, בשנת 1997. ביתה בזיכרון יעקב שימש אחר כך לסטודיו של רחל שביט-בנטואיץ, עד שנאלצה לעזוב אותו.
ההיסטוריה המשפחתית של רחל משמעותית להתפתחותה כאמנית, מכיוון שהיא הרבתה לצייר ובעיקר לרשום את בתי המושבה הראשונים של זיכרון יעקב, את חורבות "חצר כרמל", ואת חורשות האורנים העתיקים. כמו כן מופיעים בציוריה רהיטים וחפצים שהיו שייכים לבני משפחתה ומצויים כיום ברשותה.
שביט היא אימו של העיתונאי ארי שביט.
לימודים והשפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוריה הראשונים של שביט-בנטואיץ היו מירון סימה, איזידור אשהיים ויעקב שטיינהרדט, בחוגיהם למדה בשנים 1944–1946, במקביל ללימודיה בתיכון. במסגרת ההכנות לבחינת בגרות באמנות, למדה יום בשבוע בבצלאל והמורה, מרדכי ארדון הנחה אותה בעבודת הגמר לבגרות. הציירת אנה טיכו, ידידת המשפחה, הייתה מושא להערצתה באותן שנים. ב-1949 סיימה את הסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, התקבלה לעבודת ההוראה ברחובות, כמורה בבית הספר היסודי סמילנסקי. אחרי שנתיים יצאה לחופשת לידה ולאחר חזרתה לעבודה המשיכה בהוראה אמנות בבית הספר היסודי שפרינצק.
בשנים 1953–1954 למדה במכון אבני לציור ופיסול, שנפתח מחדש באותה עת, בניהולו של הצייר משה מוקדי. מוריה שם היו מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, חברי "אופקים חדשים". בשנים 1954–1956 שהו שביט-בנטואיץ ובעלה ד"ר נחמיה שביט בארצות הברית, במדיסון, ויסקונסין, ושם למדה הוראת האמנות באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון. היא התוודעה לאמנות והאמריקאית ובמיוחד הושפעה מהציורים של אדוארד הופר. אז גילתה את המינימליזם ואת סגנון ה"הארד אדג'" (Hard edge – צורות גאומטריות עם ומעברים חדים בין שטחי צבע) וכן את הציור בצבע אקריליק. כל אלה ישפיעו מאוד על סגנונה.
בשובה לארץ ב-1957 עבדה שביט-בנטואיץ כמורה במעברת רחובות (זרנוגה). והושפעה ממנהגיהם המסורתיים של תושבי המעברה, רובם ממוצא תימני. במקביל, היא ובעלה בנו את ביתם והיא החלה ללמד אמנות בבית ספר שפרינצק. ב-1959, במהלך לימודיה בסדנתו של מרסל ינקו בעין הוד, היא בחרה להתמקד בציור כמקצוע. בשנים אלה הרבתה לצייר במנזר ברמלה. קשתות המבנה הזכירו לה לדבריה את הבנייה האוריינטלית של ירושלים, סביבת ילדותה. בנסיעתה הבאה לארצות הברית, הפעם לניו יורק (1968–1969), כבר ראתה את עצמה כאמנית, ציירה שם בסטודיו משלה, וביקרה במוזיאונים ובגלריות. לאחר שחזרה ארצה, בשנת 1971, התמנתה ליועצת אמנותית בעיריית רחובות, וריכזה את האולפנה לאמנות במרכז לתרבות ברחובות, עד 1980.
אף על פי שעקבה אחר הנעשה באמנות בתל אביב ובירושלים, קשריה לסצנה האמנותית המרכזית התמצו בביקורים בתערוכות. פנייתה של שביט-בנטואיץ להתקבל כחברה באגודת הציירים והפסלים ב-1970 נדחתה. אך זמן לא רב לאחר מכן, כשהיא כבר גרושה, פגשה באליהו גת, שהיה לימים בן זוגה. פגישה זו פתחה למעשה פרק חדש בחייה וביצירתה. באמצעות גת התוודעה לציירי צפת ולציירים אחרים שהתמקדו בציור נוף, וחוג החברים זה נתן לה תחושה של השתייכות. זה היה גרעין שממנו הוקמה בשנת 1973 קבוצת אקלים, שאותה ייסדה יחד עם ואליהו גת. הקבוצה קמה ופעלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אך במקום לבקר את הנעשה במדינה, כדוגמת אמני הציור המושגי בשנות ה-70, אמני אקלים דגלו בציור הנוף הישראלי ולכן נתפסו כבעלי תפיסה פוליטית ימנית וגישה אנכרוניסטית לציור. זאת אף על פי שרוב חברי הקבוצה היו דווקא שמאלנים, חלקם יוצאי קיבוץ, ורובם היו אמנים איכותיים וחדשניים, והפכו עם השנים לאמנים ידועים ובולטים בהיסטוריה של האמנות הישראלית.
סגנון האמנות של שביט-בנטואיץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]יצירותיה של שביט בנטואיץ מתחלקות לשני סגנונות עיקריים, כל סגנון בטכניקה שונה. סגנון אחד, שניתן לתאר אותו כקרוב לריאליזם משולב עם אימפרסיוניזם, מבוצע בטכניקה של רישום. סגנון שני, בצבעי אקריליק, נוטה להפשטה, שבו ניתן לזהות את המקור הפיגורטיבי שממנו התפתחו הצורות.
רישום וציור צבע בסגנון ריאליסטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]רחל רושמת ביד וירטואוזית נופים שונים: נופים המצוירים בחיק הטבע, שחלקם, כאמור, קשורים לנופי ילדותה, כגון בית לנגה, או נופים אחרים בזיכרון יעקב, וחלקם מרחבי הארץ; נופים אורבניים שנשקפים דרך חלונות דירותיה השונות. וגם נופים של תוך הסטודיו שלה, שהם למעשה מעיון דיוקן עצמי שלה כאמנית, והם כוללים לעיתים את האמנית בתוכם. רחל מרבה לרשום על ניירות גדולים, ובזמנו – כאשר עבדה בסטודיו הגדול שלה בזיכרון יעקב – ציירה על ניירות ענקיים, לעיתים גלילים שלמים שנפרשו כפנורמה שהקיפה את כל קירות החדר או הגלריה. בנוסף על הרישומים הריאליסטיים שביט גם הרבתה לצייר בצבע כלים ורהיטים עתיקים שירשה ממשפחתה.
ציור צבע בסגנון הארד אדג'
[עריכת קוד מקור | עריכה]ציורי הצבע (אקריליק) של שביט-בנטואיץ שונים בתכלית. הם קרובים להפשטה ובנויים מצורות גאומטריות בצבעים לוקאליים, גרפיים, כשכל צבע מגדיר צורה. המעבר בין הצבעים, כלומר בין הצורות, חד וברור ויוצר קו מתאר בין צורה לצורה ובין צבע לצבע, כך שניתן כביכול "לגזור" מתוך הציור קטעי צבע מוגדרים. זהו סגנון ה"הארד אדג'". שביט-בנטואיץ בחרה בסגנון זה כאשר הגיעה למסקנה שזו הדרך הנכונה לצייר בארץ בסגנון מקומי, שמבטא את הניגודים החזקים בין אור לצל שנוצרים באור החזק הים תיכוני. לדבריה היא ציירה את האור העז, הבוהק והמסנוור בארץ ישראל, אור שמטשטש ומעלים צורות. אך למעשה היא מציירת את הצל. האזורים הצבועים מייצגים דווקא את הצל, בעוד שחוסר הצבע, ה"אין", מייצג את האור. אנחנו רגילים שצבע בציור מייצג בדרך כלל את היש המוחשי, אך אצל שביט-בנטואיץ הצבע הרווי מייצג את הצל, הלא-מוחשי, בעוד שחוסר צבע הוא האור. ציורי הצבע שלה גם הם ציורי נוף, אלא שהנוף הוא בדרך כלל נוף אורבני, של קטעי מבנים שהופכים לצורות כמעט מופשטות. המראות נתפסים מזוויות ראייה לא מקובלות שיוצרות הזרה, ללא מודולציה וללא פרספקטיבה. תחושת העומק נוצרת בגלל קווים אלכסוניים, אבל מטרתם לא ליצור אשליה של עומק אלא צורה בפני עצמה.
מאז שנאלצה לעזוב את הסטודיו בזיכרון יעקב שביט מציירת ורושמת את הנוף שנישקף מביתה ברחוב דב הוז, וכן ממשיכה לצייר רהיטים וחפצים עתיקים שירשה מבני משפחה ושעברו מאנגליה לארץ. היא הציגה בבית האמנים בתל אביב תערוכה אינטימית של רישומים מעורבים בצבע, שציירה מחלון ביתה, וחלקים הם דיוקנאות עצמיים דיוקנאות עצמיים שנעלמים בתוך הצל. אלה מוכיחים כי המעבר מהסטודיו הגדול לדירה הקטנה גרם לשביט להתמקד בעצמה ולהסתגר, אך לא דיכא את הצורך שלה לצייר וגם מהזווית הצרה של החלון או המרפסת מצאה נושאים לציור. התערוכה מלוות בסרט שצילמה מיכל היימן ובו עקבה במשך כמה שנים אחר תהליך פירוקו של הסטודיו של שביט, עד לתערוכה בבית האמנים.
תערוכות יחיד (מבחר)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1959 – גלריה נורה, ירושלים
- 1972 – גלריה יפו העתיקה; מוזיאון הנגב באר-שבע; גלריה בלטמן תל אביב
- 1974 – גלריה מבט, תל אביב
- 1976 – בית האמנים, ירושלים
- 1978 - בית האמנים, תל אביב
- 1980 – גלריה בית ליוויק, תל אביב
- 1982 – מוזיאון חיפה לאמנות
- 1983 – הקריה הבינלאומית לאמנות, פריז
- 1984 – המשכן לאמנות, עין חרוד
- 1986 – המשכן לאמנות, חולון; גלריה שלוש, תל אביב
- 1992 – מוזיאון ישראל, ירושלים
- 1994 – בית האמנים, תל אביב
- 1999 – בית יד לבנים, חולון; גלריה שרה ארמן, תל אביב
- 2004 – בית האמנים תל אביב
- 2005 – גלריה כנראה, זכרון יעקב
- 2006 – גלריה עירונית, עפולה
- 2012 – מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה
- 2015 – בית האמנים, תל אביב.
תפקידי הוראה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1975–1982 – מורה לרישום במכון אבני
- 1976–1987 – מורה לרישום במדרשת תלפיות (כיום מכללת תלפיות) בתל אביב ובסדנאות מוזיאון תל אביב לאמנות
- 1979–1989 – מורה במדרשה למורים לאמנות רמת השרון (כיום בית ברל)
- 1982–1984 - מורה ומרכזת המגמה לאמנות בתיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, גבעתיים
- 1987–1989 – מורה לרישום ואמנות בסדנאות מוזיאון תל אביב.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בר אור, גליה (אוצרת), רחל שביט – הישרדות (קט. תע.), עין חרוד: משכן לאמנות ע"ש חיים אתר, 1984.
- גילרמן, דנה, "רחל שביט-בנטואיץ", עכבר העיר, 2008
- טל, מרים, "4 אמנים בבית האמנים, ירושלים", ידיעות אחרונות, 1972.
- טלפיר, גבריאל, "רחל שביט", גזית כרך ל' חוברת א'-ד', 1972.
- להמן פרי, מאירה, רחל שביט בנטואיץ, דיוקן עצמי (קט. תע.),ירושלים: מוזיאון ישראל, 1992.
- רימון, עפרה, מתוך הבית, רחל שביט בנטואיץ, חיפה: מוזיאון הכט, אוניברסיטה חיפה, 2012.
- פישר, יונה (אוצר), רחל שביט בנטואיץ: ציורים ורישומים,(קט. תע), תל- אביב: בית האמנים ע"ש זריצקי, 2004.
- 1972 ,Berman, Reuven, Shadows. Jerusalem Post.
- https://web.archive.org/web/20160303172737/http://www.rehovot-archive.org.il/Doc.asp?MenuID=1474
- http://www.haaretz.co.il/1.3358889
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רחל שביט-בנטואיץ, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
נעמה ריבה, רחל שביט בת ה-90 פוקחת עין וממשיכה לצייר, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2019- נעמה ריבה, האמנית רחל שביט, ממקימות קבוצת "אקלים", מתה בגיל 92, באתר הארץ, 4 במאי 2022
- רחל שביט-בנטואיץ, דף שער בספרייה הלאומית