סתמאים
הסתמאים הוא כינוי לכותבי ה'סתמא' בתלמוד הבבלי. הסתמא הם אותם קטעים בתלמוד שלא מובאים בשם תנא או אמורא כזה או אחר, אלא באופן סתמי, כלומר אנונימי. הכינוי 'סתמא דמתניתין' (בארמית) או 'סתם משנה' (בעברית), המכוון לקטעים האנונימיים במשנה, מופיע פעמים רבות כבר בתלמוד עצמו,[1] תמיד בפיו של רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל. הכינוי התאום, 'סתמא דגמרא' או 'סתם התלמוד'[2] נמצא בשימוש כבר בקרב פרשני התלמוד בימי הביניים, בעיקר בפי התוספות. מתוך כינויים עתיקים אלה חודש במחקר העכשווי הכינוי 'סתמאים'. כמה חוקרים בולטים, ביניהם חוקרי התלמוד פרופ' דוד הלבני[3] ופרופ' שמא פרידמן,[4] רואים בסתמאים יוצריה של שכבה מאוחרת לשכבה האמוראית בתלמוד, ולמעשה רואים בהם את יוצריו העיקריים של התלמוד המוכר לנו. תפיסה זו הפכה לרווחת במחקר בעשרים השנים האחרונות, כמבואר להלן.
הדיון המחקרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לשיטת הלבני,[5] פרידמן[6] וחוקרי תלמוד מובילים עכשוויים רבים ההולכים בעקבותיהם,[7] את התלמוד הבבלי כפי שהוא לפנינו יצרו הסתמאים, כאשר הסתמות מהווה למעשה את רוב התלמוד. הסתמאים החכמים שחיו בבבל במאתיים השנים לערך שאחר תום תקופת האמוראים, כלומר למן אמצע המאה השישית ועד אמצע המאה השמינית (הלבני דחה את תאריך סיום העריכה לימי רב יהודאי גאון ב-750). האמוראים עצמם מסרו לדורות רק הלכות פסוקות (אפודיקטיות), ורוב השקלא והטריא שלהם לא השתמרו. הסתמאים עסקו בשחזור הסוגיות האמוראיות, אך כיוון שחיו בריחוק זמן מן האמוראים, לא תמיד ידעו לשחזר במדויק את הדיונים האמוראיים, ולפיכך נוצרו פירושים דחוקים וסוגיות שאין בהן עקיבות פנימית כפי שהן בתלמוד לפנינו. בשלהי תקופת הסתמאים, באותו זמן שפעלו ראשוני הגאונים שפרסמו חיבורים עצמאיים (שאילתות דרב אחאי גאון, הלכות גדולות וכדומה), פעלו גם הסבוראים. בתום תקופת הסבוראים נחתם התלמוד. לשיטתם, התלמוד הבבלי נחתם אבל לא נערך, רוצה לומר, הסתמאים סיימו לשחזר לפי הבנתם את השקלא והטריא האמוראיים, אבל לא פעל עורך שיפעל לאחידות ולהסרת הסתירות בין הסוגיות ובתוך עצמן; וכך נותרו בתלמוד סוגיות מוקשות וסותרות. האחרונים שפעלו בתלמוד (מלבד מגיהי נוסח שהמשיכו לפעול עד העת החדשה) היו "המאספים", שליקטו את כל המימרות והדיונים לכדי סוגיות סדורות, ו"המעבירים", שהעבירו חלקי סוגיות ממקום למקום בתלמוד לפי ההקשר והעניין.
שיטת המחקר החדשה מנוגדת לדעה המקובלת אודות עריכת התלמוד, למן רב שרירא גאון באיגרתו המפורסמת, דרך הראשונים והאחרונים ועד חוקרי התלמוד בעת החדשה. הדעה המקובלת מפרשת את מאמר התלמוד "רבינא ורב אשי סוף הוראה" במובן זה שהם (ובעיקר רב אשי) אלו שערכו את התלמוד במאה החמישית. לפי הלבני הוראה אינו גמרא וסוף אינו עריכה, אלא הוראה היא תמיד הלכה פסוקה (קיימת מסכת שלמה בשם "הוריות" העוסקת בהלכות פסוקות); לכן מפרש הלבני "סוף הוראה" במובן של סוף מסירת הלכות פסוקות על ידי המסרנים (התנאים). הלבני מחדש את קיומם של הסתמאים, שפעלו לאורך מאתים שנה, אף על פי שאינם ידועים בשמם ולא נזכרו במפורש בשום מקור היסטורי.
יש לציין שהסתמות מצויות גם בתלמוד הירושלמי, אמנם בהיקף קטן בהרבה מבבבלי, אך רוב המחקר שעוסק בסתמאים התרכז עד כה בבבלי בלבד.
דעתו של הלבני היא דעה מרכזית במחקר התלמוד, אך לא בלעדית. החולק המרכזי על שיטת הלבני הוא פרופ' ירחמיאל ברודי.[8] יש לציין כי רוב ככל החוקרים מודים בקיומם של סתמות קדומות ומאוחרות, והמחלוקות היא מי ומתי יצרו את רוב הסתמות בתלמוד: האמוראים עצמם, או ממשיכיהם האנונימיים, המאוחרים יותר.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד הלבני, מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד, סדרה בת 10 כרכים, כולל כרך מבואות, ירושלים: הוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה, תשל"ה - תשפ"ג.
- יואל קרצ'מר רזיאל, סתם התלמוד כתופעה התפתחותית: סוגיות הפתיחה למסכת נדרים בירושלמי ובבבלי, תרביץ פו (תשע"ט), עמ' 611–661.
- אבינועם כהן, 'ביקורת הלכתית לעומת ביקורת ספרותית בסוגיות התלמוד (פרק בהתהוות השכבתית של הבבלי)', אסופות ג (תשמ"ט), עמ' שלא-שמו.
- Joshua Even Eisen, ‘Stammaitic Activity versus Stammaitic Chronology: Anonymity’s Impact on the Legal Narrative of the .Babylonian Talmud’, Ph.D. dissertation, Columbia University, 2013, pp. 49-98
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד הלבני, מקורות ומסורות: מסכתות עירובין ופסחים; מסכת שבת, הוצאת בית המדרש לרבנים באמריקה, תשל"ה - תשפ"ג (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
- זאב גלילי, הסתמאים בשיטת דוד הלבני בחקר התלמוד, באתר היגיון בשיגעון
- יהושע ענבל, המקורות והמסורות מורידין ולא מעלין - מאמר ביקורת על שיטתו של פרופ' הלבני
- יאיר שלג, חתן פרס ישראל דוד הלבני – מגדולי חוקרי התלמוד של הדור האחרון, מקור ראשון 29.6.2022.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ו עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ט עמוד ב, ועוד הרבה.
- ^ ראו למשל תוספות על תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ו עמוד א, דיבור המתחיל 'זכר למקדש הוא'; תוספות על תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף פ"ה עמוד ב, דיבור המתחיל 'וכן לתפילה', ובמקומות רבים נוספים.
- ^ David Halivni, Midrash, Mishnah, and Gemara: The Jewish Predilection for Justified Law, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1986
- ^ שמא יהודה פרידמן, פרק האשה רבה בבבלי, בצירוף מבוא כללי על דרך חקר הסוגיא מחקרים ומקורות א, ערוך בידי ח"ז דימיטרובסקי, ניו יורק: בית מדרש לרבנים באמריקה, תשל"ח, עמ' 441-275.
- ^ המחקר המעודכן ביותר של הליבני בנושא זה הואDavid Halivni, The Formulation of the Babylonian Talmud, introduced, translated, and annotated by Jeffrey L. Rubenstein. Oxford: Oxford University Press 2013.
- ^ המחקר המעודכן ביותר של פרידמן בנושא הוא: שמא יהודה פרידמן, סוגיות בחקר התלמוד הבבלי: אסופת מחקרים בענייני מבנה הרכב ונוסח, בית המדרש לרבנים באמריקה, 2010.
- ^ ראו סקירה טובה בעברית בספרו של ג'פרי רובינשטיין, סיפורים תלמודיים: אומנות הסיפור, עריכה ותרבות, תרגם מאנגלית עמרי שאשא, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2021, עמ' 40-50, ובאנגלית ראו למשל סקירה אצל Moshe Simon-Shoshan, Talmud as Novel: Dialogic Discourse and the Feminine Voice in the Babylonian Talmud, Poetics Today 40, 2019, עמ' 110-119
- ^ ירחמיאל ברודי, סתם התלמוד ודברי הגאונים, איגוד -מבחר מאמרים במדעי היהדות א, תשסח, עמ' 213-232