תנא קמא וסתם משנה

התַּנָּא קַמָּא בארמית, ובתרגום לעברית - התנא הראשון, או ה'סתם משנה' או ה'סתמא דמתניתין' בארמית, הם ביטויים המתייחס לחלקים האנונימיים של המשנה. לתפיסת מפרשי המשנה השונים, בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, דברים אלה נאמרו על ידי תנא אנונימי שדבריו מוזכרים ראשונה באותה משנה שבה דנים, או שאין שום שם של חכם באותה משנה, או שאחרי הדברים המובאים ללא שם אומרם מופיעות דעות נוספות של חכמים המזוהים בשמם.

משמעות הביטויים

בדרך כלל בתחילת משנה כתובה הלכה ללא ציון שמו של התנא שאמר אותה. הלכה זו נקראת בתלמוד שיטת "תנא קמא". במידה ויש תנא נוסף אשר חולק על דברי התנא הראשון, מצוין שמו של התנא החולק, וכך לדוגמה מציינת הגמרא: "תנא קמא סבר... ורבי יוסי סבר..."..

לדוגמה:

נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגיר, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.

רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העמור.

— משנה, מסכת פאה, פרק ד', משנה ו'

החלק הראשון של המשנה הוא של "תנא קמא" אנונימי, ורבי יהודה חולק עליו.

כמו כן בהרבה מן המשניות שסידר רבי יהודה הנשיא כתובות הלכות ומימרות ללא ציון שמו של התנא שאמר אותן וכן ללא אף תנא אחר שחולק, או שהחלק האנונימי איננו מיד בפתיחת המשנה. הלכות אלו נקראות "סתם משנה".

הניסיונות לזהות את התנא קמא והסתם

בתלמוד הבבלי מסופר בסוף מסכת הוריות על ניסיון הדחה שיזמו רבי נתן ורבי מאיר, שרצו להדיח את רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג), אביו של רבי יהודה הנשיא, מתפקידו כנשיא. לאחר שנכשל הניסיון ושני החכמים הוצאו מבית המדרש, ביקשו החכמים להחזירם. ענה להם רשב"ג:

אָמַר לָהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נִיעַיְּילִינְהוּ [נחזירם], מִיהוּ נִיקְנְסִינְהוּ [אולם נקנוס אותם], דְּלָא נֵימְרוּ שְׁמַעְתָּא מִשְּׁמַיְיהוּ [שלא יאמרו דבר הלכה משמם]. אַסִּיקוּ [העלו] לְרַבִּי מֵאִיר [את הכינוי] "אֲחֵרִים", וּלְרַבִּי נָתָן "יֵשׁ אוֹמְרִים".

— בבלי הוריות, י"ג עמוד ב

רשב"ג קובע כעונש ל'מורדים' (ובהמשך משנה מעט את דעתו) שר' מאיר ור' נתן לא יוזכרו במשנה בשמותיהם, אלא בכינויים "אחרים" (לר' מאיר) ו"יש אומרים" (לר' נתן). במסורת זו עולה האפשרות שיש לייחס לתנא מסוים דברים אנונימיים במשנה המובאים תחת ביטוי החוזר על עצמו פעמים רבות.

במקום אחר בתלמוד הבבלי קובע רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, כללים לזיהוי יוצריהם או עורכיהם האנונימיים של הקבצים התנאיים הבולטים:

דאמר ר' יוחנן: סתם מתניתין - ר' מאיר; סתם תוספתא - ר' נחמיה; סתם ספרא - רבי יהודה; סתם ספרי - ר' שמעון [בר יוחאי]; וכולהו - אליבא דר' עקיבא.

— בבלי סנהדרין, פ"ו עמוד א

לפי הבבלי, ר' יוחנן קבע שהקטעים האנונימיים במשנה הם משל רבי מאיר, הקטעים האנונימיים בתוספתא הם משל רבי נחמיה, ובספרא הם משל רבי יהודה בר עילאי, ובספרי הם משל רבי שמעון בר יוחאי, כולם תנאים בני הדור הרביעי, וכולם גם יחד הם במקור מדברי רבי עקיבא, שהיה רבם. הזיהוי של התנא קמא או הסתם משנה עם ר' מאיר מופיע גם בירושלמי, אלא ששם זו דווקא דעתו של תלמידו-עמיתו ריש לקיש, ואילו דעתו של ר' יוחנן עצמו שונה:

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כָּל־מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה סְתָם מִשְׁנָיוֹת - דְּרַבָּנָן, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ רַבּוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל־סְתָם מִשְׁנָיוֹת - דְּרִבִּי מֵאִיר, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ רַבּוֹ.

— ירושלמי יבמות, פ"ד, ה"יא, דף ו, עמודה ב

לפי הירושלמי, ר' יוחנן מציע שהסתם הוא דעת החכמים באופן כללי, כלומר דעת הרוב, אלא אם כן יש לרב המלמד זיהוי אחר של הסתם. ריש לקיש לעומתו סבור שהסתם הוא משל ר' מאיר, אבל גם הוא מניח יוצאים מן הכלל, כלומר זיהויים של הסתם עם חכמים אחרים במקרים ספציפיים. דעת ר' יוחנן בירושלמי זהה למעשי לדעת החוקרים בני זמננו, אולם הדומיננטיות של התלמוד הבבלי גברה בפרשנות המסורתית על הירושלמי. לאחר תקופת התלמוד חוזר גם רב שרירא גאון באיגרתו על הזיהוי של ה'סתם משנה' עם רבי מאיר, וזיהוי זה נעשה מקובל על פרשנים מסורתיים רבים.

מכל מקום, הזיהוי של הסתם עם ר' מאיר במסכת סנהדרין סותר את הזיהוי שלו עם 'אחרים אומרים' במסכת הוריות, ושני הזיהויים לא עומדים במבחן הביקורת כשבודקים כל מקור לגופו, וכבר בבבלי עצמו אפשר למצוא ניסיונות לזהות את ה'סתם' עם חכמים אחרים. פתרון אפשרי לסתירה לכאורה נרמז כבר בדברי הרמב"ם, המסביר:

אבל סתם משנה הוא מה שהסכים עליו דעת רבים, והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או יקבלוהו רבים מפי רבים עד משה, כפי אשר חלקנו בפתיחת דברינו. והמקבל הקרוב שנתייחס אליו המאמר הוא רבי מאיר, וזהו עניין שאמרו "סתם משנה רבי מאיר"...

— הקדמת הרמב"ם למשנה, תוכן המשנה, הפרק השישי.

הרמב"ם מסביר שסתם משנה היא דעת הרוב, ותלייתה בר' מאיר היא מכיוון שהוא קיבלה (מר' עקיבא, שקיבל מדורות קודמים) ומסרה באופן הקרוב ביותר לנוסחה המקורי, כלומר שנה אותן 'בסגנון ובלשון ששמען מר' עקיבא, ובסגנון זה נקבעו הסתמות הישנות במשנתנו', כדברי חנוך אלבק.,

דעת המחקר המודרני

לדעת חוקרי זמננו, בדומה לדעת ר' יוחנן בירושלמי והרמב"ם, היה לר' עקיבא תפקיד מרכזי בניסוח משניות רבות, ולר' מאיר היה תפקיד מרכזי במסירתן. עם זאת, הקול האנונימי של המשנה הוא קול מגוון ביותר, שמשלב את מגוון המקורות שעמדו בפני רבי יהודה הנשיא בבואו לערוך את המשנה, ומביא את דעת הרוב המקובלת.

לסיכום, לדעת חלק מהפרשנים המסורתיים ולדעת החוקרים בני ימינו, התנא קמא והסתם משנה אינם דברי חכם מסוים דווקא, אלא דעת הרוב המקובלת.

'הלכה כסתם משנה'

מעט קודם לדיון שצוטט לעיל מהירושלמי יבמות מופיע הכלל הבא:

כָּל־מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רִבִּי מַחֲלוֹקֶת וְחָזַר וְשָׁנָה סְתָם - הֲלָכָה כִסְתָם מִשְׁנָה.

— ירושלמי יבמות פ"ד ה"יא, דף ו עמודה ב

כלל זה חוזר עשרות פעמים גם בתלמוד הבבלי, תמיד משמו של ר' יוחנן ("...וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה"). לפי דברים אלה, כאשר מובאות מספר דעות, אחת אנונימית ואחרות בשם חכמים מסוימים, יש להעדיף את הדעה האנונימית, הסתם משנה. הכרעה הלכתית גורפת זו הותקפת כבר בבבלי עצמו, ורבו עליה הדיונים והערעורים בין הפוסקים במרוצת הדורות. בסופו של דבר התקבל הכלל העקרוני, אך נוספו לו יוצאים מן הכלל שונים. דומה שהכלל התלמודי מעיד על כך שלמרות שהאמוראים הציגו לא פעם את ה'סתם' כדעת יחיד שוות ערך לדעות היחיד האחרות שסביבה, בסופו של דבר הם הכירו בחשיבותו היתרה של הסתם כמבטא את עמדת הרוב (או לכל הפחות את עמדת הרוב בדורו של רבי יהודה הנשיא עורך המשנה).

ראו גם

• סתמא דגמרא
• סתמאים
• משנה

לקריאה נוספת

• Ishay Rosen-Zvi, "Orality, Narrative, Rhetoric: New Directuons In Mishnah Research", AJS Review 32 (2008), pp. 235–249
• ישי רוזן־צבי, מבוא למשנה, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2018. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"