לדלג לתוכן

אביהו רונן

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אביהו רונן 2024

אביהו רונן (נולד ב-1948) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור חבר במכללה האקדמית תל חי, ומרצה מן החוץ באוניברסיטת חיפה (גימ.). תחומי מחקרו הראשיים הם היסטוריה של הלוגיקה, מחקרי מנהיגות וחקר השואה.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביהו רונן נולד בקיבוץ העוגן ליעקב רוזנברג (רונן) ממפעילי המחתרת בסלובקיה במלחמת העולם השנייה, ולחייקה קלינגר (רוזנברג) מפעילות הארגון היהודי הלוחם בבנדין וראשונת העדות על מרד הגטאות שהגיעה לארץ ישראל. בשנת 1958 התאבדה אמו של רונן, ושנה לאחר מכן הופיעה גרסה ראשונה של ספרה בדפוס מיומן בגיטו.

רונן השלים את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי של השומר הצעיר "רמות חפר" בקיבוץ מעברות. בשנה האחרונה ללימודיו היה בין יוזמיו של הקמת גרעין בנים ראשון של השומר הצעיר, גיל"ת (גרעין ילדי תנובה). יחד עם חבריו לקח רונן חלק באזרוח היאחזות כרם שלום בשנת 1968. במלחמת ההתשה (1968 – 1970) שירת בצה"ל כקצין קרבי בסיירת אגוז. במשך השנים שירת רונן במילואים גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה והשתחרר בדרגת רב-סרן.

עם שחרורו מצה"ל הצטרף רונן לחבריו בכרם שלום, והיה שותף לעיצוב וגיבוש הקיבוץ, שנתפס בשנים אלה כסמן רדיקלי של השמאל. יחד עם חברי הקיבוץ פעל כנגד ניסיונות הגירוש של הבדואים מפתחת רפיח, כנגד תחילת ההתיישבות בגדה המערבית ובקידום תנועות שמאל כגון שי"ח, ושל"י. כמו כן היה שותף לניסיון לעצב את כרם שלום כקיבוץ פתוח מדגם מחדש. בשנים אלה, מילא רונן תפקידים חברתיים ומשקיים רבים בכרם שלום וביניהם מזכיר קיבוץ ורכז בניין.

בשנת 1979 עזב רונן את כרם שלום ועבר לתל אביב שם החל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב. במקביל היה פעיל באגודת הסטודנטים החדשה ובשלום עכשיו. רונן למד היסטוריה ופילוסופיה במסלול ישיר לתואר שני, אך לאחר שהתקדם בלימודיו במסגרת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, בחר לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא השואה, זאת בהשפעת גילוים המחודש של יומני אמו חייקה קלינגר. לאחר קבלת תואר שלישי (1990) עבד רונן במשך שנים אחדות במוסדות לחקר והוראת השואה בין השאר במורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' ובבית לוחמי הגטאות שם היה ראש האגף הרעיוני (1999 – 2001).

בין השנים 1996 – 2017 לימד אביהו רונן במכללה האקדמית תל חי, וביןם השנים 1998 – 2019 באוניברסיטת חיפה. נשוי, אב לבת ובן.

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו הבסיסית של רונן היא אינטרדיסציפלינרית, אך התפתחותו המחקרית הייתה גם כתוצאה של מפנים אישיים שעבר. שלושת תחומי המחקר וההוראה שלו הם: היסטוריה של הלוגיקה, מחקרי מנהיגות וחקר השואה. בתחום הלוגיקה, כתב את עבודת המ"א שלו על ג'ורג' בול ואלגברה בוליאנית (1985). אך משפנה לכיוונים אחרים לא פרסם עוד בתחום זה, הגם שפיתח את עיסוקו בלוגיקה מבחינה דידקטית.

התפתחותו של רונן בחקר המנהיגות הייתה תוצאת עבודתו בבית הספר הצבאי לפיתוח מנהיגות בשנים 1981 – 1989. במסגרת זו התבקש לכתוב מספר מאמרים ואחר כך לערוך את ספר היסוד של המכון. רונן ערך את הספר על המנהיגות יחד עם מיכה פופר מפקד המכון אז. רונן כתב את מאמריו וערך את הספר במתכונת הומניסטית, תוך שהוא משלב בו קטעים פילוסופיים, היסטוריים וספרותיים שנועדו להמחיש לקצינים צעירים את העושר העצום של תופעת המנהיגות. הגם שהספר כלל גם עמדות ביקורתיות, זכה הספר לפופולריות גדולה בקרב קציני צה"ל, והופיע במספר רב של מהדורות. הקשר עם גורמי המחקר בצבא נמשך גם בשנים הבאות, זאת למרות עמדותיו הרדיקליות של רונן. בשנת 1996, התפרסם צבא ואתיקה, שהיווה מחקר רב-תחומי בנושא האתיקה הצבאית ובשנות האלפיים המשיך רונן לחקור ולייעץ בנושאי המנהיגות הצבאית.

פנייתו של רונן לחקר השואה לקראת כתיבת הדוקטורט נעשתה משיקולים אישיים ובניגוד לאזהרות מנחיו וחבריו, כי הוא נכנס לתחום מחקר רווי אידאולוגיה. בפרט הזהירו מורו, פרופסור יהודה אלקנה שלא האמין בחקר השואה וטען לזכות השכחה.[1] בתקופה זו מרבית חוקרי השואה היו בני הדור הראשון לשואה, ומרביתם ניצולים. באופן טבעי הייתה להם רגישות גבוהה במיוחד לעמדות חריגות. עוד בעבודת הדוקטורט (יהודי זגלמביה בתקופת השואה, 1989), הטיל רונן ספק בצדקת מרד הגטאות, במיתולוגיזציה של הלוחמים, ובהדגשה היתרה שהייתה מקובלת בהיסטוריוגרפיה הישראלית של היסודות הציוניים שלהם. מצד שני הוא חשף כי חלק ניכר מאנשי היודנראט באזור שחקר, ובפולין בכלל, היו ציונים, וכן הבליט את הדברים מנקודת המבט של פעילי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ואת המחדלים של הנהגת היישוב בסיוע ליהודי אירופה. מבחינה היסטוריוגרפית הבליט רונן את עמדותיו הביקורתיות והמרכסיסטיות של עמנואל רינגלבלום שלא עלו בקנה אחד עם הצגתו כ"קדוש היסטורי". גם תפיסתו כי חקר השואה צריך להתבצע בכלים בינתחומיים תוך שימוש בכלים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים עוררה התנגדות בשעתו. כיום, עם התקדמות המחקר, מרבית גישות אלה אינן נראות חריגות או יוצאות דופן. אך בשנות התשעים ואף ראשית האלפיים, היה רונן מבודד מבחינת הממסד המחקרי, וזאת אף על פי שנמנה עם ראשוני חוקרי השואה מבין ילידי הארץ.

בשנת 2008 שב רונן למחקריו הראשוניים על יומני אמו חייקה קלינגר, ולאחר עריכה מחודשת ותוספות שונות פרסם את נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר (2011). הספר שעוצב באמצעות כתיבה רב קולית המבוססת על שלושה נרטיבים משולבים – היומנים המקוריים של קלינגר, הקונטקסט ההיסטורי של חייה ותהליך ההיזכרות מקץ שנים, זכה במפתיע לתהודה רחבה, הן מצד הקהילה האקדמית והן מצד קוראי ספרות היסטורית. סיפור יומניה המצונזרים של קלינגר, בקורתה הנוקבת על המוסדות ועל הציבור היהודי בתקופת השואה ועל היישוב בארץ ישראל, כמו גם סיפור התאבדותה - התקבלו עתה כעמדה נוקבת אך לגיטימית בכל הקשור לאירועי השואה, דרכי כתיבה וזיכרונה המשותף. הספר תורגם לפולנית (2021) ןתרגומו האנגלי יצא בשנה הקרובה (2024).

בינואר 2024, התפרסם ספרו של רונן: אנחנו לא בקונצנזוס: כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה, 1968 – 1978, שזכה לתגובות חמות, כמו גם ראיונות ביקורות ותוכניות רדיו רבות ותהודה נרחבת ברשתות חוברתיות. בהקדמה לספר נכתב: "כרם שלום שחה נגד הזרם בחברה הישראלית של שנות השבעים, חברה שלאחר כיבושי מלחמת ששת הימים נעשתה לאומנית יותר, מיליטריסטית יותר ונהנתנית יותר. כפי שמעידים קטעי העיתונות מאותם ימים, הקיבוץ הקטן היה עבור רבים סמל לאנשי עמל שנפשם קשובה למצוקתו של האחר, והם נכונים להתגייס לכל מאבק של צדק חברתי. אמנם עמדותיהם ודרכי מאבקם הלא שגרתיות הרגיזו רבים, ובפרט את ממסד תנועת העבודה שממנה צמחו, אך עבור אחרים הם סימלו תקוות חדשות והפכו למיתוס של השמאל."

ספריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אנחנו לא בקונצנזוס: כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול רצועת עזה, 1968 – 1978, כנרת זמורה דביר, 2024.
  • Forthcoming) Condemned to Life: The Diaries and Life of Chajka Klinger (English translation), Yad Vashem, due: 2024).
  • Skazana na życie: Pamiętnikii życie Chajka Klinger, (Polish translation), translator: Michael Sobelman, Żydowski Instytut Historyczny, Warszawa 2021.
  • נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר, תל אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2011.
  • מערכי קצונה בצבאות זרים: מיון, פיתוח, מנהיגות, ערכים (בשיתוף עם זאב מעוז), מדור מחקר, מפקדת הזרוע לבנין הכוח ביבשה, צה"ל, 2005.
  • Harc az életért : Cionista (Somér) ellenállás Budapesten, 1944, Budapest: Belvarosi Konyvkiado, 1998 (Hungarian).
  • הקרב על החיים: השומר הצעיר בהונגריה, 1944, תל אביב: הוצאת יד יערי, 1994.

ספרים בעריכתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מכתבים בזמנים אפלים (עורך ראשי יחד עם הייני בורנשטיין, לבנה פרנק ורונן הרן), כרך א': פולין, סלובקיה; כרך ב': הונגריה, צרפת ובלגיה, תל אביב: מורשת 2019; כרך ג': יוגוסלביה, רומניה, בולגריה, אנגליה וארצות הברית, ארץ ישראל, כינס פריז, מורשת 2023.
  • Chajka Klinger, I am writing these words to you : the original diaries, Będzin 1944, edited by Avihu Ronen, translated from Polish by Anna Brzostowska and Jerzy Giebułtowski, Yad Vashem Publications and Moreshet Publications, 2017.
  • (עורך מדעי) חייקה קלינגר, אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943, תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר, יד ושם ומורשת, 2016.
  • צבא ואתיקה: היבטים היסטוריים, סוציולוגים, פילוסופים ומשפטיים, תל אביב: הוצאת קצין חינוך וגדנ"ע ראשי ובית הספר לפיתוח מנהיגות, צה"ל 1996.
  • גוף שלישי יחיד: ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, (עורך לצד יהויקים כוכבי). שני כרכים. חיפה: הוצאת בית לוחמי הגטאות, מורשת, יד יערי 1994 – 1995.
  • על המנהיגות (עורך לצד מיכה פופר), תל אביב: הוצאת משרד הביטחון. תל אביב: 1989 – 2006.

מבחר ממאמריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "בין סוסנוביץ למטרופולי: היבטים היסטוריים בכתיבתו של ק. צטניק", בתוך חידת ק. צטניק: חייו ויצירתו, אסופת מאמרים (בעריכת דינה פורת עם יוחאי עתריה), הוצאת פרדס 2024, עמ'251 - 290.
  • Podziemie w Będzinie (The underground in Będzin)", in Nie damy się wysiedlić: Bojowniczki i bojownicy żydowskiego ruchu oporu w Będzinie i Sosnowcu (We won't ger Deported: The Jewish Resistance Fighters in Będzin and Sosnowiec), (editors: Tomek Grząślewicz and Karolina Jakoweńko), Będzin / Katowice 2023, pp,28-35.
  • 'Communes in Auschwitz: The Communal Idea during the Holocaust", in Dan Michman and Robert Rozet (eds.), Jewish Solidarity, the Ideal and the Reality in the Turmoil of the Shoa, Jerusalem: The International Institute for Holocaust Research, Yad Vashem, 2022, pp. 245 – 266
  • Memories and Hopes: The Zionist Youth Movements and the Communist Regimes in Central Europe, 1944 – 1950", in Haim ,Fireberg et. al. (editors), Being Jewish in 21st Century Central Europe, Berlin/Boston: Walter de Gruyter Gmbh 2020 pp. 145 – 161.
  • "שתי תפיסות אוונגרד: פעולות השומר הצעיר בפולין ובהונגריה בתקופת השואה", ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל 23 (2016), עמ' 183 - 204.
  • "ניצולים או מייסדים: השתקפות דימויים ודימויים עצמיים של ניצולים בעלוני קיבוצים", בתוך ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה (עורכת: דליה עופר), הוצאת יד ושם 2015, עמ' 31 – 89.
  • "Collaborator or Would-Be Rescuer? The Barenblat Trial and the Image of a Judenrat Member in 1960s Israel" (with Hadas Agmon and Assaf Danziger), Yad Vashem Studies, vol. 39:2 (2011), pp. 117 - 165.
  • “The Suffering of The Other: Arab Teachers Studying the Holocaust", in The Multicultural Challenge in Israel, eds: Avi Sagi and Ohad Nachtomy, Boston: Academic Studies Press, 2009 pp. 226 – 242.
  • "Poland: Women Leaders in the Jewish Underground During the Holocaust", essay in Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia, eds.: Paula E. Hyman and Dalia Ofer, Jerusalem: Shalvi Publishing ltd., 2006.
  • "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה: עמנואל רינגלבלום ומאבקו בהשמדת הזיכרון", זמנים (כתב עת), 81 (חורף 2002 – 2003), עמ' 62 – 75.
  • “The Jews of Będzin”, in Before They Perished… Photographs found in Auschwitz, eds. Kersten Brandt, Hanno Loewy, Krystyna Oleksy, Auschwitz-Birkenau State Museum, Oświęcim and München: Kehayoff Verlag, English, 2001-2002, pp. 16-27.
  • "אתיקה צבאית", בתוך מנהיגות הלכה למעשה, עורכים: איציק גונן ואליאב זכאי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון,1999, עמ' 233 – 256.
  • "רעיון הלחימה בתפיסת תנועות הנוער בתקופת השואה – היבטים היסטוריים ופסיכולוגיים" (בשיתוף עם יוסי הדר), דפים לחקר תקופת השואה, מאסף י"ב (תשנ"ה), עמ’ 43-61.
  • "חיי יום יום במחנות העבודה של ארגון שמלט בזגלמביה, 1939-1943", דפים לחקר תקופת השואה, מאסף י"א (תשנ"ד), עמ’ 17 - 41.
  • ”Institutionen, Politik und Identität der jüdische Selbstverwaltung im Ghetto von Zaglembie", in Wer zum Leben, Wer zum Tod…,eds: D. Kiesel et. Al., Frankfurt – New York: Campus Verlag, 1992, pp. 97-114.
  • אביהו רונן, ‏"הפונקט הגדול" - 12.8.1942: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה, משואה י"ז, 1989, עמ' 147-102
  • "ארבע מסורות מנהיגות בצה"ל", בתוך על המנהיגות, עמ' 95 – 130.
  • "טוהר הנשק – גלגולי המושג והתפתחותו", סקירה חודשית, מספר 2 – 3 (אפריל 1991) עמ’ 5 – 24.
  • "מרדכי אנילביץ בזגלמביה", ילקוט מורשת מ"ז (נובמבר 1989), עמ’ 105 – 138.

חוברת חינוכית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שלוש שורות בהיסטוריה – תנועות הנוער בפולין בתקופת השואה", תוכנית עבודה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצאת משואה, תשנ"ב (1992).

מאמרים נבחרים בעיתונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ציון לשבח לספר אנחנו לא בקונצנזוס במסגרת פרס ע"ש ד"ר נתנאל ואריקה לורך לספר מחקר בהיסטוריה של מדינת ישראל לשנת תשפ"ד.
  • פרס בינלאומי לספר מחקר בנושא השואה ע"ש אברהם-מאיר שוורצבאום, של המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם לשנת 2013, לספר, נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר.
  • פרס בהט לכתבי יד פורצי גבולות לשנת 2011, מטעם הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה לספר: נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר.
  • פרס קרן עגיט מיסודה של ההסתדרות, לשנת 1995, לספר גוף שלישי יחיד.
  • פרס ואלנברג, מטעם אוניברסיטת תל אביב לשנת 1986 לעבודת הדוקטורט, יהודי זגלמביה בתקופת השואה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יהודה אלקנה, בזכות השכחה, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2012
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אביהו_רונן&oldid=39774820"