הוועד הפועל הערבי

הוועד הפועל הערבי (בערבית: اللجنة التنفيذية العربية, אל־לג'נה אל־תנפיד'יה אל־ערביה) היה המוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים מראשית שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 וייצג את ערביי ארץ ישראל אל מול שלטונות המנדט הבריטי.

הוועד הוקם ב-13 בדצמבר 1920 במהלך הקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי בחיפה ובראשו עמד מוסא כאזם אל-חוסייני. תפקידו של הגוף היה ליישם את החלטות הוועידה הערבית פלסטינית. קריאתו המרכזית הייתה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הערבים (לאור ארבע עשרה הנקודות של וילסון) וכינונה של מדינה ערבית עצמאית עם בית מחוקקים נבחר. הוועד הפועל הוביל את ההתנגדות לכינונו של בית לאומי לעם היהודי על חשבון בית לאומי לערבים תושבי ארץ ישראל. הוועד דגל במאבק חוקי ולא אלים, שכלל כתיבת עצומות, משלחות לוועידות השלום וללונדון והשפעה על דעת הקהל הערבית דרך עיתונות וכינוסים. הוועד התפרק בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירתו של מוסא כאזם אל-חוסייני.

המנהיגים הפוליטיים העדיפו בתקופה זו לכנות את הוועד הפועל "ערבי", ללא התייחסות למונח "פלסטין", משום שבהגדרה "ערבי" לא היה מימד טריטוריאלי מחייב.

הוועידות 1920–1928

חברי הוועד הפועל ניסו להשפיע על המדיניות הבריטית ולשנותה לטובת הציבור הערבי באמצעות פגישות עם נציגים של ממשלת המנדט הבריטית, קיום ועידות ארציות ושיגור משלחות לאנגליה, לחבר הלאומים ולארצות שונות. בשל סכסוכים פנימיים בציבור הערבי וקשיים כלכליים, פעילות הוועד הייתה מועטת במחצית השנייה של שנות העשרים.

הועידות הערביות פלסטיניות הן למעשה המשך להתכנסויות הלאומיות של האגודות המוסלמיות-נוצריות שקמו עם ראשית הכיבוש הבריטי של הארץ. הוועידה הלאומית הראשונה של אגודות אלה נערכה ב-1919 והשנייה נקבעה ל-1920, אך לא נערכה משום שהבריטים אסרו על קיומה. כאשר הוחלט לכנס ועידה נוספת בדצמבר 1920, היא נקראה הוועידה הערבית פלסטינית השלישית. הוועד הפועל שימש מסגרת להפיכת האגודות הלאומיות השונות ברחבי הארץ לתנועה אחת.

הוועידה השלישית

ב-13 בדצמבר 1920 התקיימה "הוועידה הערבית פלסטינית השלישית" בחיפה בהשתתפות 46 נציגים, מנהיגי הציבור הערבי בארץ ישראל. חשיבותה של הוועידה השלישית, הייתה בכך שלראשונה הוקמה מסגרת כלל ארצית ששמה לה למטרה לאגד בתוכה את התנועה הלאומית. הוועידה הייתה בעלות אופי עירוני מובהק עם דומיננטיות לחיפה, ירושלים ושכם. מתוך 46 נציגים, 18 היו מחיפה, 9 ירושלמים ו-6 משכם.

כאשר נפתחה הוועידה, היה זה מחמד מוראד, מופתי חיפה, אשר נשא את נאום הפתיחה. הוא ברך את הנציגים, דיבר בשבח האחדות הנוצרית-מוסלמית והכריז על נושאי הדיון: הדרישה להקים ממשלה לאומית, הסירוב לרעיון הבית הלאומי ליהודים וארגון וביצור האיגוד הלאומי. מוראד הציע כי מוסא כאזם אל-חוסייני, זקן הנציגים, יהיה הנשיא. בוועידה הונח המצע שהיווה את הבסיס לתביעות ולמדיניות של התנועה הלאומית הפלסטינית עד מותו של אל-חוסייני. מעבר להתנגדות למדיניות הבריטית, הונחו שם גם היסודות לפעולת התנועה הלאומית. ממרכז הוועידה נשלחו שני מברקים: אחד לממשלה הבריטית והשני לשריף חוסיין בבקשת תמיכה בסוגיה הפלסטינית. התשובות לשני המברקים היו מאכזבות. הבריטים השיבו כי למרות המחאה הם ימשיכו לדבוק במדיניותם והשריף חוסיין הביע כאב וצער על מצבם של הערבים בפלסטין.

למרות התגובות המאכזבות, הצלחתה של הוועידה הייתה עצם ההתכנסות וההכרזה על תחילתה של דרך וחזון. כדי לבצע את ההחלטות שנתקבלו בוועידה, נבחר גוף בן תשעה חברים. בתחילה הוא כונה "ועד מרכזי", אולם מהר מאוד נודע בכינוי "הוועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינית". בראשו עמד מוסא כאזם אל-חוסייני וסגנו היה עארף א-דג'אני. הקמת הוועד הפועל הפכה את הוועידה מהצהרה גרידא לפרויקט מתמשך אשר במרכזו מוסד נבחר.

חברי הוועד הפועל שנבחר:
ירושלים: מוסא כאזם אל-חוסייני (נשיא), עארף א-דג'אני (סגן-נשיא), אבראהים שמאס (אורתודוקסי). יפו: יעקוב ברתקוש (אורתודוקסי). טולכרם: שיח' עבד אל-לטיף אל-חג' אבראהים. שכם: אל-חג' תופיק חמאד. עכו: עבד אל-פתאח אל-סעדי. חיפה: מועין אל-מאדי. רמלה: שיח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי. המזכיר: אסחאק דרויש (לזמן קצר); ג'מאל אל-חוסייני.

הוועידה הרביעית

הוועידה הרביעית התכנסה בירושלים ב-29 במאי 1921 שלושה שבועות לאחר תום אירועי הדמים של ראשית החודש (מאורעות תרפ"א). מוסא כאזם נבחר לנשיא של ועד פועל חדש, שמנה 13 נציגים. גם בוועידה זו הייצוג היה בעל אופי עירוני מובהק ודומיננטיות חיפאית (11 נציגים), ירושלמית (12 נציגים) ושכמית (17 נציגים) מתוך 82 הנציגים. הוועידה אישרה את החלטות הוועידה השלישית והחליטה להקצות 1000 לירות מצריות לצורך הקמת עיתון בשפה הערבית והאנגלית לעשיית נפשות למען הרעיון הלאומי. השם הנבחר היה "אל-צבאח". ההחלטה המרכזית הייתה לשלוח משלחת לבריטניה כדי להמשיך את המאמצים לשינוי המדיניות הבריטית בארץ.

הוועד הפועל של ועידה זו נבחר לניהול הפעולה בארץ בעת שהייתה של המשלחת הראשונה בלונדון, ולכן חברי המשלחת לא נכללו בו:
ירושלים: עארף א-דג'אני (כיהן כנשיא בזמן שחוסייני שהה עם המשלחת בלונדון). יפו: עומר אל-ביטאר. עזה: שוכּרי אל-חוסייני. טולכרם: סלים עבד אל-רחמן אל-חג' אבראהים. ג'נין: חידר עבד אל-האדי. שכם: עזת דרוזה, חאפז אע'א טוקאן (ממלא-מקום הצירים), מוסטפא בושנאק. צפת: נאיף אל-צובח. טבריה: שיח' טאהר אל-טברי. עכו: חסן בדר. חיפה: שיח' מוחמד מראד, תיופיל בותאג'י (נוצרי). בית שאן: ג'בראן אסכנדר כזמא (אורתודוקסי). חברון: אל-חג' סלים שנייתר חג'אזי. המזכיר: ג'מאל אל-חוסייני.

בספטמבר 1921 החל "אל-צבאח" להתפרסם ושימש כביטאון הוועד הפועל והתנועה הלאומית. הוא תרם תרומה חשובה לקשר בין האגודות השונות, משום שבאמצעותו יכול היה הציבור כולו לדעת על הנעשה באזוריהן. אלא שהוא נתקל בקשיים כספיים וב-1923 הופעתו נפסקה.

הוועידה החמישית

הוועידה החמישית התקיימה ב-22 באוגוסט 1922 בשכם וכונסה עם שיבת המשלחת מלונדון בראשותו של כאזם, לאחר שזו נכשלה בניסיונות לשנות את כתב המנדט. אישורו הסופי של המנדט בסוף יולי היווה אכזבה קשה ללאומיים הפלסטינים ובמשך הדיונים בחבר הלאומים נערכו בארץ הפגנות ושביתות נגד המנדט על-בסיס הצהרת בלפור.

המשלחת הגיעה לנמל חיפה ב-21 באוגוסט וזכתה לקבלת פנים חגיגית ומשם המשיכה לקבלות פנים בעכו, צפת, טבריה, נצרת, ביסאן ושכם. אלפים מתושבי העיר והכפרים הסמוכים לשכם יצאו אל העיר לקבל את פני המשלחת ברוב התלהבות. ב-22 באוגוסט 1921 החלו דיוני הוועידה הערבית הפלסטינית החמישית באולם העירייה בשכם בנוכחות 104 נציגים. וועידה זו עסקה בעיקר בדיווחי המשלחות השונות, לונדון, ז'נבה, חג'אז ובמדיניות העתידית בארץ. השייח' סלימאן אלתאג'י אלפרוקי השביע את הנוכחים "באל, בהיסטוריה ובאומה", "כי ימשיכו במאמציהם למען עצמאות ארצנו והשגתה של האחדות הערבית באמצעים לגיטימיים וחוקיים, ולא נקבל את רעיון הבית הלאומי היהודי ואת ההגירה הציונית". בקרב נואמיה בלטו חברי המשלחת ממכה, אשר סיפרו על פעולתם בקרב עולי הרגל והתמיכה הגדולה לה זכו בקרבם.

חברי הוועד הפועל שנבחר:
ירושלים: מוסא כאזם אל-חוסייני (נשיא, חבר "טבעי" בתוקף היבחרותו למשלחת ללונדון), שיח' עבד אל-קאדר אל-מוט'פר (בתוקף היותו חבר המשלחת לחג'אז), אבראהים שמאס. יפו: עומר אל-ביטאר, שבלי אל-ג'מל (פרוטסטנטי, בתוקף היבחרותו למשלחת ללונדון). עזה: מוחמד אל-צוראני. טולכרם: עבד אל-לטיף אל-חג' אבראהים. ג'נין: עווני עבד אל-האדי. שכם: אל-חג' תופיק חמאד, אמין אל-תמימי (בתוקף היבחרותם למשלחת ללונדון). צפת: שיח' אסעד אל-חג' יוסף קדורה. טבריה: שיח' טאהר אל-טברי. נצרת: חוסיין אל-עובייד אל-זועבי. חיפה: פואד סעד (יווני קתולי), מועין אל-מאדי (בתוקף היבחרותו למשלחת ללונדון). בית שאן: עבדאללה אל-חוסיין, שיח' בשיר חסן. רמלה: שיח' סלימאן אל-תאג'י אל-פארוקי (לא השתתף בפעולות ובישיבות). חברון: עליאן אבו ע'רביה. בית לחם: אבראהים ג'אסר (נוצרי). באר שבע: שיח' ג'דוע אל-צופי. מזכיר: ג'מאל אל-חוסייני.

הוועידה השישית

הוועידה השישית התכנסה ב-16 ביוני 1923 ביפו וכללה נציגות נרחבת יותר מרחבי הארץ, מבחינת מספר המקומות המיוצגים. 63 נציגים נכחו בוועידה ולמרות נוכחות ירושלמית (9 נציגים) ושכמית (7 נציגים) דומיננטית מלבד נציגי הערים הגדולות, נכחו גם נציגים מביר א-סבע, סמח', ביסאן, בית לחם, טנטורה ומג'דל. כוחה של התנועה בקרב העם הלך וגבר. התנועה הלאומית ובמרכזה הועה"פ בראשותו של כאזם הצליחו להחרים את היוזמה הבריטית למועצה (על ידי החרמת הבחירות) והוכיחו בכך כושר גיוס והשפעה על רבים מתושבי הארץ. על סדר היום של הוועידה היה ההסכם המתגבש בין הבריטים למלך חוסיין אודות הפדרציה הערבית.

במחצית הראשונה של 1923, חיים מרגליות קלווריסקי, שעמד בראש המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית בירושלים, הידק את קשריו עם חוסייני, כדי למתן את עמדתו כלפי הציונות. המגעים ביניהם הביאו לכך שחוסייני החל להטיף באותה תקופה לשיתוף פעולה בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. לדברי קלוורסקי, חוסייני אף עשה עצמו חולה כדי להביא לדחיית הוועידה השישית. היהודים היו מעוניינים בדחייה זו של הוועידה שעלולה הייתה לגרום לסערת רוחות ולמהומות במהלך עונת החגים שהחלה באפריל. על פי מכתביו של קלוורסקי, נראה כי עמדתו החדשה של חוסייני נבעה משיחודו על ידי קלוורסקי.

חודש לפני כינוסה של הוועידה, נדמה היה לרגע שהבריטים הכתירו את חוסין למלך על פדרציה ערבית הכוללת גם את פלסטין. ערב חג הקורבן שלח חוסין מברק לכאזם בו סיפר לו על התפתחויות אלה וכאזם מיהר לאשר לו כי קיבל את ההודעה המשמחת. חגיגות החלו ברחבי פלסטין ובעבר הירדן. אך השמחה שוב הייתה מוקדמת מדי. הרברט סמואל, הנציב העליון, מיהר להכריז כי לא יהיה שום שינוי במנדט וחוסין הועמד על טעותו בקריאתו הסלקטיבית של המסרים שקיבל מלונדון. החגיגות נפסקו, אך המשא ומתן בין חוסין לבריטים המשיך וכך גם הלחץ מצד הועה"פ שלא יוותר על פלסטין בתביעותיו. חוסין, בניגוד לשני בניו, נותר נאמן לסוגיה הפלסטינית ולא הסכים לשאת ולתת על עצמאותה של פלסטין. הוויתור על פלסטין היה הרה אסון גם מבחינתו וגם מבחינת הפלסטינים, הוא היה שומט את הקרקע תחת טיעון ההבטחה של מקמהון לחוסין.

הדיונים בוועידה התלהטו כאשר נידונה מידת האמון בחוסין ובנאמנותו לסוגיה הפלסטינית. החלוקה הייתה בין אלה שקראו להמשיך וללחוץ על המלך לא לשאת ולתת על עתידה של פלסטין בתוך המנדט הנוכחי, לבין אלה שקראו לתמוך במלך עם נכונות רבה יותר לפשרה. אמין אל-תמימי היה מנאמני בית האשם וודיע אלבסתאני מחיפה (1954-1888, נוצרי מרוני ממוצא לבנוני מיוחס, עו"ד במקצועו) היה ממטילי הספק בנאמנותו של חוסין.

חברי הוועד הפועל שנבחר:
ירושלים: מוסא כאזם אל-חוסייני (נשיא, חבר "טבעי" בתוקף היבחרותו למשלחת ללונדון), שיח' עבד אל-קאדר אל-מוט'פר, אסחאק דרויש (החל בתחילת 1925), ג'מאל אל-חוסייני, ג'ודת אל-נשאשיבי (ייצג את יריחו, זמן קתר לאחר מכן הפסיק לפעול בוועד). יפו: עומר אל-ביטאר. עזה: מוחמד אל-צוראני. טולכרם: סלים עבד אל-רחמן אל-חג' אבראהים. ג'נין (נציגי העיר לא השתתפו בוועידה ומסרו על בחירת נציגיהם לאחר שהסתיימה): עווני עבד אל-האדי. שכם (נציגי העיר מסרו על בחירת נציגיהם לאחר שהסתיימה הוועידה): אל-חג' תופיק חמאד, חאפז אע'א טוקאן, אמין אל-תמימי (בתוקף המשלחת ללונדון), רפיק אל-תמימי (ייצג את נפת ג'מאעין). צפת: שיח' אסעד אל-חג' יוסף קדורה. טבריה: שיח' טאהר אל-טברי. נצרת: חוסיין אל-עובייד אל-זועבי. חיפה: שיח' מוחמד מראד, עקאב אל-יחיא (בסוף 1924 כבר לא היו חברי הוועד), ודיע אל-בוסתאני (מרוני, בתוקף המשלחת ללונדון). בית שאן: פריד פח'ר א-דין (בסוף 1924 כבר לא היה חבר הוועד). רמלה: שוכרי אל-תאג'י [אל-פארוקי]. חברון: שיח' עליאן אבו ע'רביה (בסתיו 1923 הצטרף אל האופוזיציה), שיח' טאלב מרקה (מונה במקום אבו ע'רביה). בית לחם: עיסא בנדכ (אורתודוקסי). רמאללה: עיסא שטארה (אורתודוקסי). באר שבע: שיח' ג'דוע אל-צופי (בסוף 1924 כבר לא היה חבר הוועד), שיח' אבראהים אבו רקייק. נוצרים שנבחרו על בסיס עדתי: ח'ליל א-סכאכיני (ירושלים, אורתודוקסי), מישל בירותי (יפו, בסוף 1924 כבר לא היה חבר הוועד). מזכיר: ג'מאל אל-חוסייני (א-סכאכיני החליפו כששהה בהודו עם משלחת המועצה המוסלמית העליונה).

סוגיית המנדט בפלסטין הייתה לאבן הנגף המרכזית בדיונים בין חוסין ושליחו (נאג'י אלאציל) לבין הבריטים. לו היו מוכנים הפלסטינים להתפשר בנושא כתב המנדט בפלסטין, ייתכן כי רעיון הפדרציה תחת הכתר ההאשמי היה מתאפשר. אך מה שקרה בסופו של דבר היה חיסול רעיון הפדרציה, עם הכרזת הח'ליפות וכיבוש החג'אז על ידי אבן סעוד. חוסין פינה את מקומו לבעל ברית חזק ונמרץ הרבה יותר ממנו לבריטניה (בית סעוד) וכאזם ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. פדרציה ערבית הכוללת את הצהרת בלפור לא הוקמה, וכאזם נכשל שוב בניסיון להפוך לבעל בריתם של הבריטים.

לדברי קלוורסקי, חוסייני הבטיח לו כי כל זמן שהוא יהיה לצד הציונים, הוא יוודא כי ההחלטות הקיצוניות שנתקבלו בוועידה השישית לא תוצאנה אל הפועל. אלא שכאשר לא היה לו כבר מספיק כסף לשלם, נעלמה עמדתו המתונה של חוסייני.

הוועידה השביעית

הוועידה השביעית (20–27 ביוני 1928, ירושלים) כונסה לאחר שהוסרו המכשולים שמנעו ממנה להתכנס עד אז. חוגי האופוזיציה, לאחר הניצחון בבחירות לרשויות המקומיות והניצחון בבחירות למועצה המוסלמית העליונה, היו חזקים דיים כדי להכתיב את התנאים בהם תכונס הוועידה הקרובה. רצונם העז של מנהיגי שני הצדדים לכנס וועידה לאומית הביא למשא ומתן שהתנהל לאורך המחצית השנייה של 1927 ובראשית 1928. "מאזן האימה" בין הכוחות הפוליטיים הוא שאפשר משא ומתן של ממש בין הפלגים השונים. האליטה הירושלמית הסכימה כי שני הפלגים יזכו לייצוג שווה בוועידה והודות ללחצים מחוץ לירושלים הובטח כי הייצוג בוועידה יהיה לפי גודל האוכלוסייה בעיר או הכפר. הודות ללחץ הקהילות הנוצריות, הובטח גם כי ישוריינו מקומות לנציגים נוצרים בוועידה. ניצחונם היחיד של החוסיינים במשא ומתן היה כינוסה של הוועידה בירושלים. מלבד נקודת זכות זו, הם אבדו את הגמוניה שלהם בוועידה, שכן היו רק 28 צירים ירושלמים מתוך סך של 227 צירים. הקשר שהחל להיווצר בין כאזם לראע'ב נשאשיבי היווה בסיס חשוב נוסף לכינוס הוועידה. ראע'ב, הדמות המרכזית של האופוזיציה לחג' אמין אל-חוסייני, רחש כבוד רב לכאזם על כך ששמר על נייטרליות בבחירות לעיריית ירושלים. לטענתו, לא הייתה בינו לבין כאזם כל איבה אישית בשל סוגיית הפיטורין ממשרת ראשות העיר, זאת בניגוד לאיבה שרחש לחג' אמין. ראע'ב תיאר את כאזם כ"פטריוט אמיתי... למרות שלא הסכמתי לעיתים עם העדר מתינותו, איני יכול למצוא פגם באישיותו וביושרו". ראע'ב ראה עצמו שותף לכאזם, "עבדנו יחד בשירות הציבורי כדי להגן על זכויות הערבים בפלסטין", "מעולם לא הפסקנו לבקר אחד את השני, לאהוב אחד את השני ולכבד אחד את השני, הבאשא היה אדם גדול".

העיתון אלג'אמעה אלערביה ביום כינוס הוועידה הכריז: "סוף סוף נערכת הוועידה הערבית הפלסטינית השביעית אשר האומה ציפתה לה בסבלנות", והזהיר את הנוכחים מפני פלגנות וויכוחים היכולים לקלקל את מפגן האחדות הלאומית. העיתון הרחיב גם על האווירה הטובה השוררת בארץ בגלל כינוס הוועידה. אלג'אמעה תמלל לאורך השבוע את דיוני הוועידה וסיכמה בשיר הלל לוועידה, לאחדות האומה ולאחדות הרצון של כל המפלגות בעצמאות האומה וחירותה.

הוועידה החלה באיחור של שעתיים וחצי בשל איחור המשלחות. עיזאת דראוזה פתח רשמית את הוועידה ומיד הציע את כאזם כנשיאה, הצעה שהתקבלה. לאחר מכן הציע את שמות מזכירי הוועידה וכאן כבר הורגש כי מדובר אמנם בוועידה מאוחדת, אך מכילה שני גושים נפרדים. חמשת מזכיריו של כאזם נחלקו בין מג'לסיון (מחנה התומכים במועצה המוסלמית העליונה והחוסיינים) ומעארצ'ה (האופוזיציה). כאזם פתח את הדיונים והציע להתחיל לדון בנושא המועצה המחוקקת. באותה תקופה, כאמור, עסק כאזם במגעים סודיים עם הנציב העליון בשיתוף ראע'ב נשאשיבי לכינונה. הוא אינו מוזכר בהמשך דיוני הוועידה כדובר, אך נותר לו מקומו הרשמי והייצוגי. בוועידה זו, כמו בוועידות הקודמות, שליחת מברקים הייתה עניין מרכזי וכאזם כנשיא הוועידה שלח מברקי ברכה לפרלמנט הסורי של 1928 ולגורמים נוספים ברחבי העולם הערבי. כאזם ברך את הסורים "על דרך החיים החופשיים ברוח הג'יהאד והנאמנות לארץ", לאחר המרד שדוכא באכזריות על ידי הצרפתים. הג'יהאד מבחינת כאזם היה מבורך כשהתרחש מעבר לגבול. ישיבתה השנייה של הוועידה החלה במחווה פן-ערבית של שלוש דקות דומיה לזכר השהידים של פלסטין, סוריה ולזכר המנהיג המצרי הנערץ סעד זע'לול, שהלך לעולמו כמעט שנה לפני כינוס הוועידה.

במרכז דיוני הוועידה עמד נושא המועצה המחוקקת, ולצדו עניינים נוספים כמו נטל המיסים, זיכיון ים המלח, הגירה וקבלת אזרחות. רוח הדיונים בוועידה הייתה אנטי-ציונית פחות מהוועידות הקודמות, וזאת הודות לשנתיים של משבר קשה במפעל ההתיישבות הציוני, אשר התבטא הן בירידה במספר המהגרים לארץ והן במשבר הכלכלי שפקד את היישוב באותם ימים. העיתונות הערבית באותה תקופה דיברה במונחים של קץ הציונות. כתוצאה מרוח אנטי-ציונית ממותנת זו, לראשונה לא התקבלה בוועידה לאומית החלטה מפורשת נגד הצהרת בלפור. הוועידה הסתפקה בהחלטה המאשרת את ההחלטות הוועידות הקודמות.

בוועידה זו חודשה פעילותו של הוועד הפועל. בסופה של הוועידה נבחר למעשה הועה"פ האחרון. נקבע שכל נפה תיוצג על ידי שני צירים מוסלמים, אחד ממחנה המועצה המוסלמית העליונה ואחד ממתנגדיה, ובנוסף עליהם 12 נציגי הנוצרים. סך הכל 48 חברים. חציים של חברי הוועד הפועל היו עתה חברי אופוזיציה וחציים חברי המג'לסיון, לפי מפתח אזורי. לאחר הוועידה מסרה לשכת הוועד הפועל לנציב העליון את דרישת הוועידה "לכונן ממשלה ייצוגית בפלסטין".

אופי החלטות הוועידה והרכב הוועד הפועל ביטאו את ניצחון האופוזיציה והדרך המתונה, אולם היא כללה גם סימנים מבשרים לעליית כוחם של גורמים חדשים, צעירים ורדיקליים. דראוזה, ממארגני הוועידה, רשם בזיכרונותיו כי זו הייתה הוועידה החלשה ביותר כל הוועידות, משום שנכחו בה הנאמנים ביותר מהתנועה הלאומית לצד נאמני הבריטים ומשתפי הפעולה עם היהודים. ריבוי הנציגים מבחינתו העיד על רפיון ולא על עוצמה ואחדות לאומית. ההיסטוריונית ביאן אל-חות הסכימה עם הערכתו של דראוזה, אך הוסיפה כי על חולשה זו, "חיפתה מנהיגותו של כאזם, 'השיח' הנערץ' (אלשיח' אלוקור), שהיה להם (לועה"פ) למופת, והוא מי שאפשר חזית אחידה כלפי חוץ ואת הסתרת הסתירות הפנימיות". את דבריה סיכמה כך: "לא היה מנוס מהקמת מוסדות פוליטיים חדשים".

ניתן להתייחס לוועידה גם באופן אחר. זו הייתה הפעם הראשונה שנוצרה מערכת של איזונים ובלמים בתנועה הלאומית. לאחר מספר שנים של משא ומתן נולדה מסגרת מאוזנת שהייתה פרי של מאבק לגיטימי על הגמוניה. בגלל הלחץ האופוזיציוני, האליטות המקומיות היו חייבות להתפשר על מקומן היחסי ולהכניס גורמים שעד כה היו בשוליים למרכז, וגם הנוצרים זכו למקום של כבוד בועה"פ שהוקם (רבע מהנציגים). ה"חולשה" עליה כתב דראוזה היא הפשרה על דרכה של התנועה הלאומית. בהכרח, תנועה רחבה יותר פרושה פשרות על אופייה של הדרך, פשרות שמספר גורמים סירבו להכיל. לאחר הוועידה עמד כאזם בראש ועד-פועל שהתקשה להתכנס והתקשה להביע הסכמה כדי לצאת לפעולה משותפת. התמונה המפורסמת של צירי הוועידה השביעית באולם רודת אלמעארף שווה אלף מילים: כאזם יושב בין שני גושים נפרדים, לשמאלו ראע'ב אלנשאשיבי, ראש העיר ירושלים, ולימינו בן-דודו אמין, נשיא המועצה המוסלמית העליונה. פעילותו של כאזם בשש השנים שלאחר מכן נותרה בצל המאבק בין השניים. גם אם היה לאחדות הלאומית הרגעית הזו הפוטנציאל להימשך, אירועי קיץ 1928 זעזעו שוב את הארץ ואת התנועה הלאומית.

חברי הוועד הפועל שנבחר:
ירושלים: מוסא כאזם אל-חוסייני (נשיא), שיח' עבד אל-קאדר אל-מוט'פר (ייצג את צפת), אסחאק דרויש (במרץ 1931 מונה כנציג טבריה במקום צדקי אל-טברי, שהתפטר, אולם זה המשיך את למעשה את חברותו ודרויש הפך לחבר נוסף מירושלים), ג'מאל אל-חוסייני (ייצג את בית לחם), זכי נוסייבה. יפו: עומר אל-ביטאר, יוסף אל-דג'אני. עזה: עבד אל עט'ים ע'וציין, ח'ליל בסייסו. טולכרם: סלים עבד אל-רחמן אל-חג' אבראהים, האשם אל-ג'יוסי. ג'נין: עווני עבד אל-האדי (ייצג את בית שאן), פהמי אל-עבושי, פואד אל-קאסם עבד אל-האדי. שכם: עאדל זעייתר, עזת דרוזה, אחמד א-שכעה, עבד אל-כרים צופאן (שני צירי נפת ג'מאעין). צפת: צובחי אל-חדרא (התפטר בספטמבר 1930), שיח' אסעד אל-חג' יוסף קדורה (התפטר בסוף 1930), שיח' עבד אל-קאדר אל-מוט'פר (מונה על ידי האגודה המוסלמית-נוצרית של צפת במקום חדרא), ד"ר ג'מאל עז א-דין (מונה על ידי האגודה המוסלמית-נוצרית של צפת במקום קדורה). טבריה: צדקי אל-טברי, פאיז אל-טברי. נצרת: צאלח א-צפדי, עבאס אל-פאהום, מוחמד תקי א-דין אל-פאהום (במרץ 1931 מונה במקום עבאס). עכו: תופיק חקי אל-עבדאללה, עבד אל-קאדר א-שבל. חיפה: שיח' מוחמד מראד (נפטר בתחילת אפריל 1929), רשיד אל-חג' אבראהים (נכנס במקום מראד לאחר מאורעות תרפ"ט), מועין אל-מאדי. בית שאן: יוסף זמאריק, עווני עבד אל-האדי. לוד: אחמד סיף א-דין אל-חוסייני. רמלה: שוכרי אל-תאג'י [אל-פארוקי]. חברון: שיח' טאלב מרקה (נאסר על חלקו בפרעות בחברון באוגוסט 1928), שיח' עבדאללה טהבוב (מילא את מקומו של מרקה עד לשחרורו באפריל 1932), נאצר א-דין נאצר א-דין. בית לחם: סעיד דרויש (מאלחה), ג'מאל אל-חוסייני. רמאללה: עומר צאלח אל-ברע'ותי (דיר ע'סאנה), סעיד עבדאללה חסן (ביתוניה). באר שבע: שיח' אבראהים א-צאנע, שיח' חאמד א-צאנע. נוצרים שנבחרו על בסיס עדתי: יעקוב פראג', אמיל אל-ע'ורי (צורף לוועד באפריל 1934, ירושלים, אורתודוקסים), מוע'נם אליאס מוע'נם (ירושלים, פרוטסטנטי), עיסא בנדכ, ח'ליל קזקיא (בית לחם, אורתודוקסים), בנדלי ג'וזי (לא השתתף בפעולות הוועד), בולוס שחאדה (רמאללה, אורתודוקסי), ד"ר יעקוב בורתקוש (יפו, אורתודוקסי, לא השתתף בפעולות הוועד), עיסא אל-עיסא (יפו, אורתודכסי), אלפרד רוק (יפו, יווני-קתולי, החל להשתתף בפעולות הוועד בתחילת 1930), אכסנדר ברע'ש (חיפה, אורתודוקסי), ודיע צנבר (חיפה, יווני-קתולי), אליאס ח'מאר (עכו, אורתודוקסי). המזכיר: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי, מוע'נם אליאס מוע'נם. עומר א-צאלח אל-ברע'ותי ועזת דרוזה מילאו את מקומם של חוסייני והאדי כשיצאו ללונדון עם המשלחת הפלסטינית באביב 1930. מזכיר הלשכה אחרי הוועידה: צובחי אל-חדרא (1929–1930), צפות יונס אל-חוסייני (1931–1934). סגן הנשיא: יעקוב פראג', תופיק חקי אל-עבדאללה (עכו).

המאבק במנדט הבריטי בתחילת שנות ה-20

פעילותו של הוועד הפועל התמקדה בין היתר בשלילת הלגיטימיות של הצהרת בלפור והכללתה כלשונה בכתב המנדט. כתנאי להכרה בשלטונות המנדט דרש הוועד הפועל מהבריטים להקים בארץ ממשלה, שתיבחר על ידי תושבי הארץ שהיו בה עוד קודם למלחמה ולהפסיק את הגירת היהודים ארצה. מטרתם הייתה לכונן ממשלה בעלת ייצוג שרובו ערבי, שתנהג על פי החוק העות'מאני ושתמנע את הפרדת ארץ ישראל משאר ארצות ערב השכנות. ממשלת בריטניה דחתה את התנאים הללו ולא הכירה בוועד הפועל כגוף שמייצג באופן רשמי את ערביי ארץ ישראל. למעשה סירבו הבריטים לראות בערביי ארץ ישראל ציבור שזכאי להגדרה עצמית, אלא ראו בו ציבור שמורכב מעדות שונות.

בשיחה עם נציגי הוועד הפועל הערבי בירושלים במרץ 1921, דחה שר המושבות צ'רצ'יל את האפשרות שארצו תחזור בה מהצהרת בלפור: "מבקש אני להפנות את תשומת ליבכם אל החלק השני של הצהרת בלפור, המבטיח לתושבי הארץ במוצהר ובמפורש את ההגנה על זכויותיהם האזרחיות המדיניות [...]. העובדה, כי ארץ ישראל תכיל בית לאומי ליהודים, אינה אומרת שתחדל להיות בית לאומי לאחרים, או שתיכון ממשלת יהודים למשול בעם הערבי". במאי 1921 מיהר מוסא כאזם אל-חוסייני להסתייג בפני הנציב העליון בשם הוועד הפועל מההתפרצויות האלימות של מאורעות תרפ"א. בתגובה לנאומו של הרברט סמואל ב-3 ביוני 1921, קבע הוועד הפועל כי "שקט ושלווה ישררו בארץ רק כאשר יחיה בה עם אחד, בעל לשון אחת, לאומיות אחת ואינטרס אחד".

ב-2 בנובמבר 1921 הצליחו החוגים הקיצוניים להפוך את הפגנת המחאה נגד הצהרת בלפור להתפרצות נגד היהודים, אולם הוועד הפועל הסתייג ממנה והמשטרה הצליחה לדכאה. לאחר הפגנה זו, לא היו עוד התפרצויות אלימות עד 1929. אחת הדרכים לביטול הצהרת בלפור הייתה באמצעי שכנוע והסברה. משלחת בראשותו של מוסא כאזם אל-חוסייני יצאה באוגוסט 1921 לשליחות של כשנה בבריטניה במהלכה פעלה לביטול ההצהרה. פסקה 4 של סעיף 22 באמנת חבר הלאומים שנתקבלה ביוני 1919, קבעה כי "עדות מסוימות, שהשתייכו בעבר לאימפריה הטורקית הגיעו לדרגת התפתחות כזאת, כך שאפשר להכיר בהן, באופן זמני, כאומות עצמאיות... משאלותיהן של עדות אלה חייבות להיות השיקול העיקרי בבחירת המנדטור". בתזכיר של הוועד הפועל לחבר הלאומים ב-1922 טענו הערבים כי "סעיף זה מתייחס וחל על פלסטין ותושביה". כדי להוכיח את צדקת תביעתם לארץ ישראל, הציגו הפלסטינים, בין היתר, את טענתם הבסיסית בדבר הרציפות ההיסטורית של ישיבת הערבים בארץ. בתזכיר נכתב כי האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מורכבת "מצאצאי האנשים היושבים בה משחר ימי ההיסטוריה בתוספת האלמנטים האמורי, החיתי, הפניקי, הפלשתי ואחרים". אולם מאמצי המשלחת לא הועילו. ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט ובכך קיבלה הצהרת בלפור גושפנקה בינלאומית נוספת לזו לה זכתה בועידת סן רמו שנתיים קודם לכן.

בינואר-פברואר 1921 ארגן הוועד הפועל מסע של שליחת מכתבים לעיתונים מצד גורמים ציבוריים שונים, המודיעים כי הוועד מייצג אותם ועמדותיו מייצגות את הציבור הערבי כולו. במשך הזמן נוצרה מתכונת עבודה בינו לממשלה והפגישות הרבות עמו שיוו לו משמעות ייצוגית הן בעיני הציבור והן בעיני הממשלה. ב-1922 ביקשו שלטונות המנדט להרכיב מועצה מחוקקת שישבו בה עשרה מוסלמים, שני יהודים, שני נוצרים, ועשרה פקידי ממשלה ובראשה יעמוד הנציב העליון. "הוועד הפועל הערבי" סירב לקחת חלק במוסד החוקתי הזה, שכן סימל הדבר בעיניו השלמה עם כתב המנדט בכלל הצהרת בלפור בפרט. באוקטובר אותה שנה, ערכה הממשלה מפקד אוכלוסין לקראת הבחירות למועצה. הוועד הפועל התנה את תמיכתו במפקד, בכך שיירשמו גם הפלסטינים שנמצאים מחוץ לארץ ישראל. הממשלה קיבלה את התביעה, והוועד הפועל קרא לאוכלוסייה הערבית לקחת חלק במפקד, שיקבע את גודלו של הרוב הערבי ובכך ישרת את עניינו. בפרשה זו הוכיח הוועד את יכולתו לשבש את כוונות הממשלה, והלחץ שלה עליו לקרוא לציבור הערבי להשתתף במפקד רק חיזק את מעמדו. מיד לאחר הוועידה החמישית, החל הוועד הפועל לארגן מסע לשכנוע האוכלוסייה להימנע מהשתתפות בבחירות, שהחל בספטמבר 1922, בהחלטה שחברי המשלחת של הוועידה החמישית יסיירו בערי הארץ ויסבירו את הנזק שבהשתתפות. בפברואר 1923 נערכו הבחירות, אך הן הוחרמו על ידי רוב הערבים ובמאי הן בוטלו. ההחרמה הפגינה את מידת השפעתו של הוועד הפועל על הציבור הפלסטיני. ניסיונות הממשלה להניא את הוועד הפועל מעמדתו השלילית לגבי מפקד האוכלוסין והבחירות, היו למעשה הכרה שלה בו כדובר הציבור הפלסטיני, אלא שהיא לא הסכימה להכיר בזכותו לפעול כנציגו.

ב-1922 החלו הוועד הפועל והמועצה המוסלמית העליונה לנהל מסע תעמולה בארץ ובעולם המוסלמי, שהזהיר מפני סכנת השתלטות יהודית על קודשי האסלאם. הוועד עשה שימוש בציור יהודי שבו נראה מסגד כיפת הסלע כשעליו מגן דוד, כהוכחה לכך. תעמולה זו הגיעה לשיאה בסוף יוני אותה שנה, עם יציאתה של משלחת פלסטינית למסע איסוף כספים בחג'אז בעונת החג'.

הידיעות על הניצחונות הטורקיים על היוונים באנטוליה בספטמבר 1922 עוררו התלהבות רבה בקרב הפלסטינים. ניצחון המוסלמים הטורקים עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל, ובנובמבר שיגר הוועד הפועל משלחת לאסטנבול ולוועידת השלום בלוזאן, כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית. המשלחת הגיעה בדצמבר ללונדון ובינואר 1923 נפגשה עם מזכיר המושבות החדש, אך זה החליט להמשיך במדיניות קודמו.

בנובמבר 1923 הוקמה "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית", כאופוזיציה לוועד הפועל הערבי ולאגודות הלאומיות הקשורות בו. מתחילת הופעתה, נלחם בה הוועד הפועל באמצעות משלחות ששלח לכל רחבי הארץ שהסבירו את אופייה "הבוגדני". המפלגה נכשלה בניסיונה לכלול בתוכה את כל חוגי המתנגדים לוועד הפועל. בשל מצעה האנטי-ציוני, חידשו הגורמים הציוניים בתחילת 1924 את מאמציהם להקים ארגון ערבי המתנגד לוועד הפועל הערבי וגם תומך או לפחות נמנע מלתקוף את הציונות. על רקע זה, החלו להופיע בתחילת אותה שנה מספר ארגונים שקראו לעצמם "מפלגת החקלאים" (חזב אל-זראע). הוועד הפועל סירב להגיע להסכם עם מתנגדיו, ובמהלך אותה שנה החריפו היחסים בין שני המחנות.

בשנים 1924–1928 עסק משרד הוועד הפועל בניהולו של ג'מאל אל-חוסייני בשיגור תזכירים לממשלה ולחבר הלאומים ושליחת מכתבי מחאה בנושאים שונים. כמעט ולא אורגנו הפגנות נגד הציונות וגם מסורת ימי השבתון ביום הצהרת בלפור פסקה. יוצאת דופן הייתה שביתה כללית בכל ערי הארץ, שארגן הוועד הפועל ב-25 במרץ 1925, יום ביקורו של בלפור בארץ. דעיכת הפעילות הביאה להתרוקנות המשאבים הכספיים עד שבשנת 1926 כבר לא נשאר כסף אפילו להוצאות השוטפות ובמהלך 1927 המשרד נסגר למעשה. במרוצת העשור הלך מעמדו של הוועד הפועל ונחלש. סירובו של הוועד הפועל להשתתף בממסד החוקתי הביא לכך שהבריטים התמידו בסירובם לראות בגוף זה כמייצג הפלסטינים; בד בבד העמיקו היריבויות בין החמולות; ובמקביל קם לוועד מתחרה בדמות "המועצה המוסלמית העליונה".

החל מראשית השלטון הבריטי ועד מחצית שנות ה-30, טענו הפלסטינים כי ההגירה הציונית גורמת להרעה במצב הכלכלי בארץ ישראל. ב-12 באפריל 1925 הוסבר בתזכיר הוועד הפועל לחבר הלאומים כי "פלסטין היא ארץ חקלאית לגמרי, ואילו היהודים בכל רחבי העולם הם בדרך כלל סוחרים ומלווים בריבית".

מיד לאחר ההתפרצויות בפרעות תרפ"ט באוגוסט 1929, מיהר הוועד הפועל להתנער מאחריות להן, בטענה שהן לא היו רצויות לערבים, ובמקום זאת טען שהייתה זו התנפלות יהודית על ערבים. ההתפרעויות גרמו להסערת הרוחות בציבור הערבי והביאו לתנופה בפעילות הוועד הפועל הערבי, שראה בהן הזדמנות לחידוש המאמץ לשינוי המדיניות הבריטית. רק כאשר ועדת שו לחקר מאורעות תרפ"ט ביקשה מהוועד הפועל למנות עורכי דין שינהלו מטעם הערבים את חקירת העדים, הכירה בו הממשלה הכרה מלאה. לאחר מכן הממשלה אף ביקשה ממנו שימנה את החברים הערבים לוועדות ציבוריות שהקימה.

דעיכתו של הוועד 1929–1934

לאורך כל שנות ה-20 נכשל הוועד הפועל הערבי בגיוס כספים, בארץ ישראל ומחוצה לה. כישלון זה היה אחד הגורמים לכך שהוועד לא הצליח להגשים חלק ניכר מתוכניותיו והחלטותיו, והוא שיקף למעשה את ההכרה הלאומית הנמוכה וחוסר גיבושו של הציבור הפלסטיני באותה תקופה. בספטמבר 1929 חזר הוועד הפועל לקיים את ישיבותיו, כתוצאה של מאורעות תרפ"ט באוגוסט 1929. באוקטובר 1929 קרא הוועד הפועל לתושבי הארץ הערבים לקבל את פניה של ועדת שו (ועדת החקירה שמינתה הממשלה הבריטית) בהפגנות סוערות.

בשלב זה החלו להתגלע סכסוכים על המנהיגות הלאומית בין מוסא כאזם ובין נשיא המועצה המוסלמית העליונה, קרוב משפחתו חג' אמין אל-חוסייני. ב-5 בינואר 1930 בחר הוועד הפועל משלחת שתצא בחודש מרץ ללונדון כדי לדון עם ממשלת בריטניה על שינוי מדיניותה, אז אירעה התנגשות בין השניים, כאשר הוועד בחר את אמין לנשיא המשלחת. מוסא כאזם התפטר בתגובה מהוועד הפועל, מה שהביא להתכנסות נוספת של הוועד ולהתפטרותו של אמין מנשיאות המשלחת לטובת בחירת מוסא כאזם לתפקיד. רק חזית משותפת עם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית הבטיחה בסופו של דבר את בחירתו. חזית בין נשיא הוועד הפועל מוסא כאזם אל-חוסייני עם הנשאשיבים, שהתבטאה במתינות מדינית ובהתנגדות לסמכויות הבלתי-מוגבלות של המופתי בתחומים מסוימים, הביאה לביקורת חריפה מצד המחנה של אמין אל-חוסייני על הוועד הפועל בשנים 1930 ו-1931. חברי הוועד ומשרדו הואשמו על ידי ביטאונו של המופתי במתינות מוגזמת וכונו בוגדים ומרגלים ו"רוחות-רפאים נרפות", ש"מתנהגים בפחדנות, נשארים מאחור ספונים בביתם ועוסקים בענייניהם האישיים". מוסא-כאזם הבין כי ההתקפות הללו מכוונות כלפיו ואיים בתגובה כי אם הן לא תיפסקנה, הוא יצטרף בגלוי אל האופוזיציה הנשאשיבית. בתחילת שנות ה-30 תמך מוסא-כאזם בתביעת בנשאשיבים לפיקוח ממשלתי הדוק יותר על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ושלילת סמכותו המוחלטת של המופתי בתחומים הללו.

הוועד הפועל הערבי פעל לכך שאישים ערבים ומוסלמים מחוץ לארץ ישראל יבקשו חנינה עבור הנידונים למוות שרצחו במאורעות תרפ"ט. התברר כי הלחץ הועיל. ב-2 ביוני 1930 פורסמה החלטת הנציב העליון לאשר סופית את עונשי המוות רק לשלושה מהרוצחים. ב-17 ביוני נתלו שלושת הנידונים למוות. הוועד הפועל הערבי פרסם גילוי-דעת, בו הם תוארו כ"חלוצי החירות והעצמאות" וכ"קורבנות האימפריאליזם התאוותן הזר ומדיניות הדיכוי".

ב-18 בפברואר 1931 פרסם משרד הוועד הפועל הערבי "הצהרה אל האומה הערבית האצילה" בעניין מכתב מקדונלד אל חיים ויצמן, שפירש את הספר הלבן של פאספילד. בהצהרה נאמר שממשלת המנדט "חסרת אונים היא נוכח הכוחות של היהדות העולמית" ומחבריה קראו "לכל הערבים בכל ארצות מגוריהם לזכור את פלסטין הערבית ולהתייחס אל היהודים בארצותיהם באותו היחס שבו מתייחסים היהודים אל ערביי פלסטין, על ידי החרמתם ודיכוים". ב-11 במרץ 1931 שוב פרסם משרד הוועד הפועל הערבי "הצהרה אל האומה הערבית האצילה", הקוראת לערבים "למכור ליהודים כל דבר, למעט קרקע, ולא לקנות מהם דבר, למעט קרקע".

ב-9 בספטמבר 1932 החל הוועד הפועל לדון בדו"ח שפרסם לואיס פרנץ', שבדק מה ניתן לעשות למען התושבים הערבים שנפגעו מקניית הקרקע על ידי יהודים. פרנץ' התייחס בדו"ח שפרסם לתביעה הערבית לאסור מכירות קרקע ליהודים בחקיקה: "העיתונות הערבית מזכירה מדי פעם את חלקם של חברים אחדים במועצה המוסלמית העליונה או בוועד הפועל הערבי במכירות קרקע מערבים ליהודים. ממקרים אלה לא יהיה זה בלתי-הוגן להסיק שחוגים ערביים בעלי מעמד ומנהיגות אינם רואים מכירות כאלה של קרקע עודפת בחוסר אהדה". הייתה זו מכה חזקה שנחתה על הוועד הפועל, שחבריו דרשו לדעת מי הם החברים שפרנץ' כיוון אליהם בהאשמותיו. עם זאת, הם התייחסו בדיוניהם לדבריו כאל אמת ואף חבר לא הכחיש את ההאשמות. לאחר דיונים אלה לא התכנס הוועד הפועל למשך שנה שלמה, עד אוקטובר 1933. ב-24 בפברואר 1933 כינס הוועד הפועל מפגש מיוחד של חבריו עם נציגי המגזרים השונים של הציבור הערבי, ובהם אמין אל-חוסייני, נשיא המועצה המוסלמית העליונה, וראע'ב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים. במפגש הוחלט על עריכת כנס ארצי שידון במדיניות אי-שיתוף פעולה עם הממשלה. הכנס נערך ביפו ב-20 במרץ.

ב-23 באפריל 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פרסם הוועד הפועל גילוי דעת שגינה את החלטת שר המושבות לפתוח את שערי פלסטין לפני "היהודים המנודים, אשר גרמניה, אותה המדינה המודרנית המושרשת בציוויליזציה, הקיאה אותם כתגמול על מה שעוללו לה". ב-1 באוקטובר 1933 כינס משרד הוועד הפועל את מליאתו כדי לדון ב"סכנה הגדולה" של הגירת היהודים. בישיבה זו כבר לא השתתף אף אחד מאנשי מפלגת האסתקלאל. ההחלטות שהתקבלו בה נועדו ללכד את סיעותיו ולהציל את יוקרתו. ההחלטה העיקרית הייתה לקרוא לשביתה ב-13 באוקטובר בכל רחבי הארץ ולקיים באותו יום הפגנה בירושלים, ביטוי ל"זעמה של האומה הערבית הפלסטינית, אשר סבלה מהאימפריאליזם הבריטי". הוועד הפועל לא ביקש רישיון לקיום ההפגנה, אולם מארגניה קבעו את מסלול התהלוכה בתוך חומות העיר העתיקה בלבד והשתדלו למנוע התנגשויות עם היהודים, כדי לשמור על אופייה האנטי-ממשלתי. למרות אזהרת הממשלה, השביתה וההפגנה התקיימו ובראש התהלוכה בה השתתפו אלפי אנשים, צעדו רבים מחברי הוועד ובהם מוסא כאזם אל-חוסייני בן ה-83, שמנעו כל ניסיון לפרוץ לעבר השכונות היהודיות. כאשר הגיעו אל השער החדש, פוזרה ההפגנה בכוח על ידי המשטרה ובין הפצועים קל היו גם חברי הוועד הפועל. עקב הצלחת ההפגנה, החליט הוועד לארגן אחת נוספת ב-27 באוקטובר ביפו. גם הפעם לא הוגשה בקשה לערוך את ההפגנה והממשלה אסרה על קיומה. המפגינים ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה בעזרת מוטות ואבנים. המשטרה הגיבה בירי ו-26 נהרגו. המשטרה עצרה את חברי הוועד הפועל: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי, עיזאת דראוזה ועבד אל-קאדר אל-מוזפר. בציבור הערבי נתעורר זעם, שהביא לשביתות והפגנות. כעבור שבוע, לאחר שחרור העצורים בערבות עד למשפטם, הורה הוועד הפועל להפסיק את השביתה. לאחר מכן החליט הוועד הפועל לערוך הפגנות בעת ובעונה אחת בערים שונות. ההפגנות נערכו ב-16 בינואר 1934 והן עברו ללא בעיות.

מאורעות אוקטובר 1933 והפגנות ינואר 1934, סימנו את סופו של הוועד הפועל הערבי. במרץ 1934 נפטר נשיאו, מוסא כאזם אל-חוסייני. ב-6 באפריל התכנס הוועד לבחור נשיא חדש. הוועד אישר את כהונתו של סגנו של אל-חוסייני, יעקוב פראג' (הסגן השני, באופן רשמי בלבד, היה תופיק חקי אל-עבדאללה, שניהם מסיעת הנשאשיבים) כנשיא בפועל עד כינוס הוועידה השמינית בה אמורים היו להיבחר ועד פועל ונשיא חדשים. משרד הוועד הפועל החל להכין את התקנות לבחירות בוועידה השמינית והתכנס לישיבה אחרונה ב-6 ביוני 1934. אולם בשל סכסוכים בין המפלגות, ב-5 באוגוסט דחה הוועד הפועל את הבחירות בשישה חודשים. בינתיים הודיעו הנשאשיבים על התנגדותם לכינוס הוועידה השמינית. גם החוסיינים התעלמו ממנו והחלו בהקמת מפלגה משלהם. כך הגיע הוועד הפועל אל קצו. אחד מחברי הוועד, בולוס שחאדה, כתב ב-11 בינואר 1935 במכתב גלוי, כי חברי הוועד הפועל "אינם מייצגים לאמיתו של דבר את האומה ובני העם מתחילים לבחול בהם. לפיכך החלו בני העם לחשוב, כי מוטב שהוועד הפועל יסתלק משדה-המערכה".

ההיעלמות ההדרגתית של הוועד הפועל והופעתה של מפלגת ההגנה הלאומית של האופוזיציה בראשות משפחת נשאשיבי בשנת 1934, דחפה באותה שנה את משפחת אל-חוסייני לייסד מפלגה משלה - המפלגה הערבית הפלסטינית, שהוקמה לבסוף ב-1935. בדצמבר אותה שנה כינה ג'מאל אל-חוסייני את חברי האופוזיציה בוועד הפועל: "סרסורים, מרגלים, נושאי-כלי הממשלה ואנשים בלתי-מוכשרים לשרת את ענייני האומה".

ראו גם

• התנועה הלאומית הפלסטינית
• הקונגרס הערבי-פלסטיני
• הוועד הערבי העליון

לקריאה נוספת

• יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד תל אביב, 1976.
• יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, הוצאת עם עובד תל אביב, 1978.
• חגי ארליך (עורך), המזרח התיכון בין מלחמות העולם, חלק א'- ספר ב', האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
• יוני פורס, מוסא כאזם אל-חוסיני ביוגרפיה פוליטית, עבודת תזה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2011.

קישורים חיצוניים

• הוועד הפועל הערבי, באתר תנועת העבודה הישראלית
• הארכיון של וועד הפועל הערבי באתר ארכיון המדינה