לדלג לתוכן

קרב מאגר צ'וסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב מאגר צ'וסין
장진호 전투
טור חיילים מדיוויזיית הנחתים הראשונה בעוברם דרך הקווים הסינים במהלך הפריצה ממאגר צ'וסין.
טור חיילים מדיוויזיית הנחתים הראשונה בעוברם דרך הקווים הסינים במהלך הפריצה ממאגר צ'וסין.
מלחמה: מלחמת קוריאה
תאריכים 27 בנובמבר 1950 – 13 בדצמבר 1950 (17 ימים)
מקום מאגר צ'וסין, כיום בנפת צ'אנגג'ין שבמחוז דרום חאמיונג, קוריאה הצפונית.
קואורדינטות 40°28′59″N 127°12′00″E / 40.483°N 127.2°E / 40.483; 127.2
תוצאה

ניצחון פירוס סיני

  • כוחות האו"ם הצליחו לחמוק מהכיתור הסיני
  • 40% מהכח המבצעי הסיני יצא מכלל כשירות עד מרץ 1951
  • כוחות האו"ם נסוגו מקוריאה הצפונית
הצדדים הלוחמים

הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סיןסין
קוריאה הצפוניתקוריאה הצפונית קוריאה הצפונית

או"םאו"םכוחות האו"ם

מפקדים

הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סיןמאו דזה-דונג
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סיןפנג דה-חואי
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סיןסונג שילון

או"םאו"ם דגלאס מקארתור
ארצות הבריתארצות הברית אדוארד אלמונד
ארצות הבריתארצות הברית אוליבר פ. סמית'

כוחות

הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הארמייה התשיעית[1]

ארצות הבריתארצות הברית הקורפוס ה-10

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קרב מאגר צ'וסין או קרב אגם צ'אנגג'ין (באנגלית: Battle of Chosin Reservoir; בקוריאנית: 장진호 전투; בסינית: 长津湖战役; בפין-יין: Cháng Jīn Hú Zhànyì[2]) היה קרב מכריע במהלך מלחמת קוריאה. זמן קצר לאחר החלטתה של סין להצטרף למלחמה, כוחות של הארמייה התשיעית של צבא המתנדבים העממי חדרו לצפון-מזרח קוריאה הצפונית והחלו במתקפת פתע נגד הקורפוס ה-10 האמריקני באזור מאגר צ'וסין. מתקפה זו הובילה לקרב אכזרי במזג אוויר קיצוני שנמשך 17 יום; בין 27 בנובמבר ו-13 בדצמבר (1950) היו 30,000 חיילים מכוחות האו"ם (UN) תחת פיקודו של מייג'ור גנרל אדוארד אלמונד מכותרים על ידי כ-120,000 חיילים סינים תחת פיקודו של סונג שילון, אך אף על פי שהכוחות הסינים היו בעדיפות מספרית הצליחו כוחות האו"ם לפרוץ את הכיתור תוך שהם מסבים אבדות כבידות לצבא הסיני. פינויו של הקורפוס העשירי מנמל הונגנאם ציין את השלמת נסיגתם של כוחות האו"ם מצפון קוריאה[3].

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי השטח והאקלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאגר המים צ'וסין הוא אגם מלאכותי הממוקם בצפון-מזרח חצי האי הקוריאני. השם "צ'וסין" הוא למעשה צורת ההגיה היפנית של מקום זה, אשר בקוריאנית נקרא "צ'אנגג'ין" (장진), ושם זה נשתרש הודות למפות היפניות שהיו בידי כוחות האו"ם[4]. הקרב התרחש באזור הכביש בן 126 הק"מ המחבר את מאגר צ'וסין אל עיר הנמל הונגנאם, שהיה מסלול הנסיגה האפשרי היחיד של כוחות האו"ם[5]. הכפרים יודאם-ני וסינהאנג-ני, שממוקמים בגדה המערבית והמזרחית בהתאמה, התחברו לצומת המזלג שליד הגארו-רי (בקצהו הדרומי של המאגר), ומשם המשיך הכביש בכיוון דרום-מזרח דרך קוטו-רי, מאג'ון-דונג, אודו-רי, האמהונג ולבסוף הונגנאם. האזור שמסביב למאגר היה מיושב בדלילות[6].

הקרב על מאגר צ'וסין התרחש בתוואי שטח קשה ללחימה, במהלך החורף בעל מזג האוויר הקיצוני ביותר במהלך מלחמת קוריאה[7]. בגלל תוואי השטח ההררי הבעייתי למעבר, כלל מסלול הכביש עליות וירידות חדות. תלוליות שולטות, דוגמת מעבר פונצ'ילין ומעבר טוקטונג, השקיפו על מסלול הכביש כולו. איכותו של הכביש הייתה ירודה ובמספר מקומות נצטמצמה הדרך לנתיב אחד המכוסה חצץ בלבד[8]. ב-14 בנובמבר ירדה על מאגר צ'וסין חזית קרה שהגיעה מסיביר והטמפרטורה צנחה למינוס 27 מעלות צלזיוס[9]. למזג האוויר הקר נלוו תופעות של כבישים המכוסים קרח, קרקע קפואה שיצרה סכנה בולטת של כוויות קור וכן תקלות בתפעול כלי הנשק. האספקה הרפואית קפאה; את שפופרות המורפיום נדרשו הרופאים להפשיר בטרם יוכלו להזריקן, ומנות פלזמה קפואות היו בלתי שמישות לחלוטין בשדה הקרב. אפילו פעולה פשוטה כמו גזירת בגדי הפצועים על מנת לטפל בפציעה עלולה הייתה להביא לנמק ולכוויות קור. בנוסף, הסוללות בהן השתמשו למכשירי הקשר לא תיפקדו היטב בקור וחדלו מלפעול במהירות, וכלי נשק רבים ששומנו, נקרש השמן והללו הפכו לבלתי שמישים בקרב.

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחון המוחץ של כוחות האו"ם על צבא העם הקוריאני בקרב אינצ'ון בספטמבר 1950 והשמדתו, נדמה היה כי המלחמה עומדת לקראת סיום[10]. כוחות האו"ם התקדמו במהירות אל תוך קוריאה הצפונית מתוך כוונה לאחד את הצפון והדרום עוד לפני תום השנה. בעקבות תנאי שטח בלתי עבירים באזור הרי טאיבייק התפצלו כוחות האו"ם; הארמייה ה-8 התקדמה צפונה דרך החוף המערבי של חצי האי הקוריאני ואילו הקורפוס ה-1 הדרום-קוריאני והקורפוס ה-10 האמריקני התקדמו צפונה דרך החוף המזרחי[11].

באותו הזמן החליטה סין להיכנס למלחמה לאחר ששלחה קודם לכן מספר אזהרות לכוחות האו"ם. ב-19 באוקטובר 1950, חצו את הגבול כוחות צבא סיניים גדולים שכונו "צבא המתנדבים העממי" ונכנסו אל תוך קוריאה הצפונית. סין לא הכריזה על מלחמה וניצלה את גורם ההפתעה; מטוסי הסיור של כוחות האו"ם לא הצליחו לאתר כוחות סינים שכן הללו נעו רק בשעות החשיכה (19:00–03:00). אחת מהיחידות הסיניות הראשונות שהגיעו אל מאגר צ'וסין הייתה הקורפוס ה-42, עליה הוטלה המשימה לעצור את התקדמות כוחות האו"ם בציר המזרחי. ב-25 באוקטובר יצר הקורפוס ה-1 הדרום-קוריאני מגע עם הסינים ונעצר במעבר פונצ'ילין, מדרום למאגר צ'וסין[12]. את הדרום-קוריאנים החליפו חיילי דיוויזיית הנחתים הראשונה שנחתו בעיר הנמל וונסאן, וב-2 בנובמבר התפתח קרב בינם לבין הדיוויזיה ה-124 הסינית (שהשתייכה לקורפוס ה-42); הדיוויזיה הסינית סבלה אבדות כבידות בקרב זה[13]. ב-6 בנובמבר קיבלה הדיוויזיה ה-124 פקודת נסיגה לכיוון צפון, כשהמטרה היא לנסות למשוך את כוחות האו"ם למאגר צ'וסין. עד ה-24 בנובמבר הצליחה דיוויזיית הנחתים ה-1 לכבוש את סינהונג-ני[14] שבצידו המזרחי של המאגר ואת יודאם-ני שבצידו המערבי[15].

בגזרה המערבית, גיזרתה של הארמייה ה-8 האמריקנית, תקפה הארמייה ה-13 הסינית ב-25 באוקטובר את כוחות האו"ם המתקדמים ליד הגבול הסיני-קוריאני ("מתקפת השלב הראשון"). לאחר שהשמידה את הדיוויזיה ה-6 (מחצית מכוחו של הקורפוס ה-2) ואת רגימנט הרגלים ה-10 של הדיוויזיה ה-8 הדרום-קוריאניות בקרב אונג'ונג, תקפו כוחות מהקורפוס ה-39 שלה את רגימנט הפרשים ה-7 האמריקני בקרב אונסן. כוחות האו"ם המופתעים מהמתקפה נסוגו לנהר הצ'ונגצ'ון, בעוד הכוחות הסינים נעלמו במפתיע ולא המשיכו את מתקפתם. פיקוד האו"ם עדיין לא האמין שהיו אלה הסינים שהתערבו במלחמה במישרין, והנסיגה הפתאומית של התוקפים על אף המתקפה המוצלחת חיזקה השערה זאת. ב-24 בנובמבר הורה הגנרל דגלאס מקארתור לארמייה ה-8 לפתוח במבצע "בבית-עד-חג-המולד" (Home-by-Christmas Offensive) ולהתקדם לעבר נהר היאלו, ולקורפוס ה-10 הוא הורה לתקוף ממערב למאגר צ'וסין ולחתוך את קו האספקה הסיני החיוני מנפוג'ין—קנגיה—הויצ'ון[16][17]. בהתאם לפקודתו של מקארתור, הגה מייג'ור גנרל אדוארד אלמונד, מפקד הקורפוס ה-10, תוכנית ולפיה דיוויזיית חיל הנחתים ה-1 תתקדם מערבה דרך יודאם-ני, בעוד הדיוויזיה ה-7 תיצור קבוצת קרב חטיבתית להגנת האגף הימני בסינהאנג-ני והדיוויזיה ה-3 תגן על האגף השמאלי ותאבטח את העורף[18].

מאו דזה-דונג, שליט סין, הופתע מנחיתתם של הנחתים בוונסאן והורה ב-31 באוקטובר למפקד הארמייה ה-9 הסינית, סונג שילון, להשמיד באופן מיידי את דיוויזיית חיל הרגלים הממוכנת הראשית והדיוויזיה ה-3 הדרום קוריאניות ואת דיוויזיית חיל הנחתים ה-1 ודיוויזיית חיל הרגלים ה-7 האמריקניות. תחת פקודותיו הדחופות של מאו, נחפזה הארמייה התשיעית ונכנסה לקוריאה הצפונית ב-10 בנובמבר[19], ומבלי שהבחין בה המודיעין של כוחות האו"ם הגיעה למאגר צ'וסין ב-17 בנובמבר[20].

צבאות ואסטרטגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוויזיית הנחתים ה-1 שנחתה בוונסאן השתייכה אמנם לקורפוס ה-10 של אלמונד, אך הוא והמייג'ור גנרל אוליבר פ. סמית, מפקד דיוויזיית הנחתים ה-1, חלקו רגשות תיעוב הדדיים מאז נפגשו לפני הנחיתה באינצ'ון[21]. סמית האמין כי כוחות סינים גדולים נמצאים בקוריאה הצפונית אף על פי שהמטה הכללי של כוחות האו"ם בטוקיו טען אחרת[22], ואלמונד חשב שסמית הוא זהיר יתר על המידה[23]. אי האמון ההדדי ששרר בין שני המפקדים הוביל את סמית להאט את התקדמותה של דיוויזיית הנחתים ה-1 בכיוון מאגר צ'וסין כנגד פקודותיו של אלמונד[24]. לאורך הדרך הקים סמית נקודות אספקה ומנחתים בהגארו-רי ובקוטו-רי[25].

הסינים ביססו את האסטרטגיה שלהם על ההנחה כי תהיה נוכחות או"ם מעטה בלבד במאגר צ'וסין. על הארמייה התשיעית הוטל להשמיד בראשונה את כוחות האו"ם ביודאם-ני ובסינהונג-ני ומשם להתקדם להוגארי-רי. הסינים האמינו כי חלק הארי של הקורפוס ה-10 יחוש לעזרתם של היחידות המוכות ואז הארמייה התשיעית תחסום ותלכוד את עיקר הקורפוס ה-10 על הכביש שבין הוגארי-רי והונגנאם. אך תוכניתם של הסינים סבלה ממחסור במודיעין מדויק על כוחות האו"ם; אמנם הקורפוס ה-10 היה מתוח בחזית צרה לאורך 640 ק"מ בצפון-מזרח קוריאה, אך הודות להתקדמותם האיטית של הנחתים נתאפשר למרבית דיוויזיית הנחתים ה-1, בכלל זה הרגימנטים ה-5, ה-7 וה-11, להתרכז ביודאם-ני. רק קבוצת הקרב הרגימנטית 31, קבוצת קרב שמצבתה הייתה חלקית ואורגנה בחופזה מדיוויזיית הרגלים ה-7, הייתה מפוזרת בדלילות לאורך הגדה המזרחית של המאגר[26].

דיוויזיית הנחתים ה-1 מנתה 25,473 איש בתחילת הקרב, ובהמשך תוגברה בגדוד הקומנדו ה-41 הבריטי ובשני רגימנטים מדיוויזיות הרגלים ה-3 וה-7. כך, כוח האו"ם מנה כ-30,000 איש במהלך הקרב[7]. כוחות האו"ם בצ'וסין נסתייעו באחד מריכוזי כוחות האוויר הגדולים ביותר שהיו במלחמת קוריאה; כנף האוויר ה-1 של חיל הנחתים שהיה מוצב בנמל התעופה יונפו ו-5 נושאות מטוסים מכוח המשימה 77 של צי ארצות הברית יכלו לבצע 230 גיחות ביום ולספק סיוע אווירי קרוב במהלך הקרב[27].

על אף שהארמייה התשיעית הייתה אחת מיחידות העילית הסיניות והורכבה מוותיקי הקרבות של מלחמת האזרחים הסינית, מספר ליקויים מסמסו את יכולותיה במהלך הקרב. ראשית, הארמייה התשיעית הייתה אמורה להתארגן במנצ'וריה במהלך נובמבר, אך מאו הורה לה בפתאומיות להיכנס לקוריאה הצפונית לפני שהספיקה להצטייד בצורה מתאימה[28]. כתוצאה מכך, הארמייה התשיעית לא קיבלה כמעט ציוד חורף בשביל החורף הקוריאני הקשה. שנית, בגלל מערכת לוגיסטיקה עלובה הוכרחה הארמייה התשיעית לנטוש את הארטילריה הכבידה שברשותה[29], ולהמשיך עם כמות לא מספיקה של מזון ותחמושת[30]. המחסור במזון אילץ את הארמייה להותיר קרוב לשליש מכוחה הרחק ממאגר צ'וסין, ותופעות של רעב והיפותרמיה החלו להופיע בקרב הכוח הסיני, שאף לא היה יכול להצטייד מחדש מהאוכלוסייה המקומית כיוון שזו הייתה דלילה באזור המאגר. עד לתום הקרב, מתו יותר חיילים סינים מקור מאשר בקרב ובהתקפות מהאוויר. באשר למצבת כוח האדם הסינית, מעריכים כי הארמייה התשיעית מנתה 120,000 איש; החישוב הוא פשוט: הארמייה הורכבה מ-12 דיוויזיות, כאשר כוח האדם של כל דיוויזיה הוא 10,000 איש[31]. אך למעשה, בקרב השתתפו רק 10 דיוויזיות[32], וגם הן הכילו בין 65–70 אחוזים בלבד מכוחם בתחילת הקרב[31]. לפיכך, מספרם הריאלי של הסינים בקרב מוערך ב-67,000 חיילים.

מהלך הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 27 בנובמבר הקורפוסים ה-20 וה-27 מהארמייה התשיעית הסינית החלו בסדרה של תקיפות והצבת מארבים לאורך הדרך שבין מאגר צ'וסין לקוטו-רי. ביודאם-ני היו רגימנטי הנחתים ה-5, ה-7 וה-11 מכותרים ומותקפים על ידי הדיוויזיות ה-59, ה-79 וה-89 הסיניות. גם קבוצת הקרב הרגמינטית 31 המבודדת בסינהונג-ני הותקפה על ידי הדיוויזיות ה-80 וה-81 הסיניות, וכן הרגימנט ה-1 שבקוטו-רי הותקף על ידי הדיוויזיה ה-60 מצפון. ב-28 בנובמבר היו הכוחות האמריקניים שביודאם-ני, סינהונג-ני, הגארו-רי וקוטו-רי מבודדים ובהפתעה מוחלטת מהמתקפה הסינית[33].

קרבות ביודאם-ני

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה של הקרב במאגר צ'וסין בין 27–29 בנובמבר 1950.

בהתאם לפקודתו של אלמונד, הורה סמית ב-27 בנובמבר לרגימנט הנחתים ה-5 לתקוף בכיוון מערב לעבר מופיונג-ני[34], אך הדיוויזיה ה-89 הסינית אילצה את הנחתים להתחפר בעמדותיהם בגבעות המקיפות את יודאם-ני[35] עם רדת החשיכה, תקפו שלושה רגימנטים מהדיוויזיה ה-79 הסינית את הגבעות שמצפון ומצפון-מערב ליודאם-ני, במטרה להשמיד את הכוח האמריקני במתקפה יחידה. הסינים החלו לחדור לעמדות הנחתים והחלה לחימה מטווח אפס, אך לבסוף הצליחו הנחתים לשמור על קו ההגנה תוך שהם מסבים אבדות כבידות לסינים[36]. בעת שהשחר של 2 בנובמבר הפציע, היו הכוחות הסינים והמגינים האמריקנים מצויים במצב של קיפאון באזור של יודאם-ני.

עם תחילת הקרב ביודאם-ני, חסמה הדיוויזיה ה-59 הסינית את קטע הכביש שבין יודאם-ני והגארו-רי ותקפה את פלוגות C ו-F מרגימנט הנחתים ה-7 האמריקני שהגנו עליה[37]. המתקפה המוצלחת אילצה את פלוגה C לסגת לתוך יודאם-ני, בעוד פלוגה F נותרה לכודה במעבר טוקטונג, מעבר חיוני ששלט על הכביש[38]. במהלך 29 בנובמבר ניסה הרגימנט לחלץ את פלוגה F מספר פעמים, אך ניסיונות אלו נכשלו, אם כי הכוחות הסינים ספגו אבדות כבידות[39]. כשהיא מסתייעת באש ארטילריה מהגארו-רי וממטוסי הקורסיירים, הצליחה פלוגה F להחזיק מעמד למשך 5 ימים תוך שהיא הודפת התקפות חוזרות ונשנות עליה מצד הדיוויזיה ה-59 הסינית[40].

לאחר שספגה הדיוויזיה ה-79 אבדות רבות, הסיקו במפקדת הארמייה ה-9 שחלק הארי של דיוויזיית הנחתים ה-1 ממוקם ביודאם-ני, וכי מצבת כוח האדם של הדיוויזיה כפולה מההערכה הראשונית שלהם בתחילת הקרב. בהאמינו כי תקיפות נוספות של הכוח ביודאם-ני הן חסרות טעם, הורה סונג שילון לארמייה ה-9 להתקיף במקום זאת את סינהונג-ני והגארו-רי; מ-28 ועד ל-30 בנובמבר לא התחוללו קרבות ביודאם-ני[41]. בד בבד, בגזרה המערבית נאלצה הארמייה ה-8 האמריקנית לבצע נסיגה מלאה לאחר כישלונה בקרב נהר צ'ונגצ'ון, ומקארתור פקד על אלמונד להסיג גם הוא את הקורפוס ה-10 אל נמל הונגנאם[42]. ב-30 בנובמבר הוציאו הלויטננט קולונל ריימונד ל. מארי והקולונל הומר ל. ליצנברג, מפקדי הרגימנטים ה-5 וה-7, בהתאמה, פקודה משותפת לפרוץ החוצה מיודאם-ני ולסגת לכיוון הגארו-רי[43].

לצורך הפריצה הרכיבו הנחתים שיירה שבחודה עמד טנק M4 שרמן יחיד. התוכנית הייתה שהגדוד ה-3 מרגימנט הנחתים ה-5 (3/5) יהווה את חיל החלוץ של השיירה, בעוד שלושה גדודים נוספים מחפים לאחור. בטרם תצא השיירה, היה על הגדוד ה-3 מרגימנט הנחתים ה-7 (3/7) לתקוף תחילה דרומה ולכבוש את גבעה 1542 ואת גבעה 1419, זאת במטרה להשיג את השליטה על הכביש ולמנוע מתקפות סיניות עליו[44]. הגדוד ה-1 מרגימנט הנחתים ה-7 (1/7) יתקוף לכיוון פלוגה F במטרה לפתוח את הציר המוביל למעבר טוקטונג[45]. פעולת הפריצה נסתייעה בכיסוי אווירי של כנף האוויר ה-1 של חיל הנחתים[46].

בבוקרו של 1 בדצמבר, בא הגדוד ה-3 מרגימנט הנחתים ה-7 (3/7) במגע עם הרגימנט ה-175 של הדיוויזיה ה-59 הסינית בגבעה 1542 ובגבעה 1419. המגינים הסינים לחמו בעיקשות ותוך זמן קצר אילצו את הנחתים להתחפר במורדות שבין הפסגות לכביש, זאת בשעה שהשיירה עברה את עמדת הגדוד ה-3/7 בשעות אחר הצהריים[44]. הפיקוד הסיני הורה לדיוויזיה ה-79 לתקוף שוב את יודאם-ני, בשעה שעל הדיוויזיה ה-89 הוטל להמשיך דרומה ולהתקיף את קוטו-רי. הסינים תקפו ביודאם-ני בלילה ואילצו את הכוחות המותקפים בעורפם להזעיק מטוסי קרב ליליים[47]; הקרב נמשך עד לבוקרו של 2 בדצמבר, עד שכל הנחתים הצליחו לסגת מיודאם-ני[47].

באותו הזמן, הגדוד ה-1 מרגימנט הנחתים ה-7 (1/7) ניסה גם הוא לפרוץ את החסימה הסינית בגבעה 1419, ב-1 בדצמבר. למרות היותה מדולדלת בצורה קריטית בגלל הקרב, הרעב והקור, שלחה הדיוויזיה ה-59 לקרב את 5 המחלקות האחרונות שלה וסירבה להיכנע. עם רדת הלילה הצליח הגדוד ה-1/7 לכבוש סוף סוף את הפסגה, והחל לצעוד דרך הגבעות בצד המזרחי של הכביש[48]. תוך שהוא מנצל את גורם ההפתעה, הצליח הגדוד ה-1/7 להשמיד מספר עמדות סיניות לאורך הכביש[49]. בבוקר 2 בדצמבר פתחו הגדוד ה-1/7 ופלוגה F במתקפה משותפת והצליחו לאבטח את מעבר טוקטונג ולפתוח את הכביש שבין יודאם-ני והגארו-רי[50].

על אף שהכביש בין יודאם-ני והגארו-רי נפתח, נדרשה השיירה להתמודד עם עמדות סיניות נוספות שהיו ממוקמות בגבעות הצופות אל הכביש. בלילה הראשון של הנסיגה, תקפו הסינים את השיירה והסבו אבדות כבידות לגדוד ה-3 מרגימנט הנחתים ה-5 (3/5)[51], אך באופן כללי שותקו על ידי הסיוע האווירי בשאר ימי המסע. קור, אש טורדנית ומחסומי דרכים עיכבו והאטו מאוד את השיירה והסבו לה אבדות רבות[52]. אך למרות כל הקשיים, הצליחה השיירה להגיע להגארו-רי במבנה מסודר בשעות אחר הצהריים של 3 בדצמבר; הנסיגה הושלמה ב-4 בדצמבר[53].

מזרחית למאגר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לויטננט קולונל דון קרלוס פיית', מפקד הכוח. צק"ר 31 נקרא לאחר מכן על שמו, "כוח המשימה פיית'".

צוות הקרב הרגימנטלי 31 ("Regimental Combat Team 31" ובקיצור: "RCT-31"; להלן: צק"ר 31), אשר מאוחר יותר יתפרסם כ"כוח המשימה פיית'", היה צוות קרב רגימנטלי שהוקם בחופזה מתוך דיוויזיית הרגלים ה-7 שאיבטחה את האגף הימני של הנחתים המתקדמים לכיוון מופּיונג-ני. היחידות השונות בדיווזיית הרגלים ה-7 היו פרוסות על פני שטח רב ומבודדות האחת מהשנייה בגלל השטח ההררי והמבותר ורשת הכבישים הפרימיטיבית באזור. על כן, היה זה בלתי אפשרי ליצור בזמן כוח משימה בעל סד"כ מלא. לפני הקרב היה צק"ר 31 פרוס על פני שטח רב; חלקו היה בגבעות שמצפון לסינהונג-ני, אמנם הסינים האמינו שצק"ר 31 היה בעל סד"כ של רגימנט[54], אך למעשה בכוח המשימה היה גדוד אחד חסר[55].

בליל ה-27 בנובמבר תקפו שלושה רגימנטים מהדיוויזיה ה-80 הסינית את הגבעות הצפוניות, בהפתיעם בצורה מוחלטת את המגינים[56]. בקרב שהתפתח לאחר מכן נגרמו אבדות כבידות לגדוד ה-1 מרגימנט הרגלים ה-32 שהתחפר צפונית לסינהונג-ני[57]. את עמדותיהם של גדודי ארטילריית השדה ה-57 וה-3 מרגימנט הרגלים ה-31, שטפו הסינים כמעט לחלוטין[58]. בנוסף שלחו הסינים את הרגימנט ה-242 מהדיוויזיה ה-81 להתבצר בגבעה 1221, גבעה השולטת על הכביש המחבר בין סינהונג-ני והודונג-ני[59]. כך, עם תום הלחימה שהתחוללה בלילה, צק"ר 31 מצא את עצמו פרוס ל-3 כוחות המבודדים האחד מהשני[60].

בהאמינם כי הכוחות המגינים הושמדו כולם, עצרו הסינים את המתקפה, והמשיכו בבזיזת העמדות האמריקניות בחפשם אחר מזון ובגדים. בבוקר 28 בנובמבר החל הגדוד ה-3 מרגימנט הרגלים ה-31 במתקפת נגד על כוחות מהרגימנט ה-239 הסיני, וגרמו לסינים המופתעים למנוסה כללית[61]. בשעות אחר הצהריים הגיע אלמונד בטיסה להיקף שבשליטת צק"ר 31, ובהאמינו כי הצק"ר חזק דיו בשביל לתקוף צפונה ולהתמודד עם ה"שאריות" של הכוחות הסיניים שיעמדו בדרכם. אלמונד הורה לקולונל אלן ד. מקלין (Maclean), מפקד צק"ר 31, להמשיך במתקפה צפונה וחילק את עיטור כוכב הכסף ל-3 מקציניו של מקלין. לוטננט קולונל דון ק. פיית', מפקד הגדוד ה-1 מרגימנט הרגלים ה-32, השליך את העיטור שלו אל השלג בסלידה[62].

בלילה של 28 בנובמבר תקפה שנית הדיוויזיה ה-80 הסינית, עם כוח של 4 רגימנטים. בפנים השטח הפכה המתקפה הסינית קטסטרופלית, חלו שיבושי תקשורת קשים בעוד העמדות הסיניות מופגזות באש נ"מ שנורתה מגדוד ארטילריית השדה ה-57[63]. עם סיום הלחימה מנתה מצבתם של הרגימנטים ה-238 וה-239 גם יחד, פחות מ-600 חיילים. המתקפה של הרגימנט ה-240 הסיני, לעומת זאת, אילצה את מקלין להורות על נסיגה מהגבעות הצפוניות אל פנים השטח[64]. ב-29 בנובמבר הצליח הגדוד ה-1 לשבור את המחסום של הסינים ולהתקדם לפנים השטח, אך מקלין נהרג על ידי חיילים סיניים, אותם זיהה בטעות כאמריקנים[65][66] הסינים הפסיקו לבסוף את מתקפתם ב-29 בנובמבר בלילה, והמתינו לתגבורת.

אלמונד הורה לדיוויזיית הנחתים הראשונה לפרוץ החוצה מיודאם-ני על מנת לחלץ את צק"ר 31 המוקף, אך הייתה זו משימה שסמית לא היה יכול להוציא אל הפועל[67]. פלוגת הטנקים ה-31 ניסתה אמנם לחלץ את צק"ר 31, והחלה במתקפה על גבעה 1221[68], אך ללא סיוע רגלים לא צלחו שתי התקיפות המשוריינות שבוצעו ב-28 וב-29 בנובמבר; הטנקים לא הצליחו לפרוץ בתנאי השטח הקשים, תחת אש צלפים ותקיפות רגליות סיניות מטווח קרוב[69]. ב-30 בנובמבר פינו כוחות האו"ם את הודונג-ני, במטרה להגן על הגארו-רי, ונאלצו לנטוש את שארית צק"ר 31 הנצור[70].

ב-30 בנובמבר המייג'ור גנרל דייוויד ג. בר, מפקד דיוויזיית הרגלים השביעית, הוטס אל פנים השטח באזור שינהונג-ני ונפגש עם פיית', שמונה למפקד צק"ר 31 לאחר מותו של מקלין. פיית' תיאר את הקשיים שבנסיגה של הצק"ר, ובייחוד 500 הפצועים שהיה על הצק"ר לפנות[71]. באותו היום, חלקים מהדיוויזיה ה-94 ויתר הדיוויזיה ה-81 הגיעו כתגבורת עבור הדיוויזיה ה-80 הסינית. בחצות חידשו 6 רגימנטים סיניים את מתקפתם על הכוחות הנצורים, וצ'אן דנאן, מפקד הדיוויזיה ה-80, הורה להשמיד באופן מוחלט את צק"ר 31 לפני רדת החשיכה. שוב אש הנ"מ של גדוד הארטילריה ה-57 מנעה מהסינים להתקדם, אך אספקת הפגזים הלכה ונידלדלה באופן נואש. ב-1 בדצמבר הורה לבסוף פיית' לצק"ר 31 על פריצה משינהונג-ני ונסיגה לכיוון הגארו-רי[72].

נחתים צופים במטוס ווט F4U קורסייר משליך פצצות נאפלם על עמדות סיניות.

הפריצה החלה ב-1 בדצמבר, ברגע שמזג האוויר איפשר לכנף האוויר ה-1 של חיל הנחתים לספק כיסוי אווירי[73]. כאשר החלו לוחמי הצק"ר ליצור תבנית של שיירה וניסו לנטוש את המוצב הקדמי, החל הרגימנט ה-241 הסיני להסתער לעברם בעוד 3 רגימנטים אחרים סוגרים עליהם[74]. בהיעדר ברירה אחרת, כנף האוויר החל בהטלת פצצות נפאלם על הכוחות הסיניים שהיו בצמוד לצק"ר, וגרם לאבדות הן בקרב הכוחות הסיניים והן בקרב הכוחות האמריקנים[75]. ההפגזה האווירית הביאה לשבירת המבנה הסיני, באופן שאיפשר לשיירה הנצורה להתקדם[76]. אש כבידה שנורתה מכלי נשק קלים של הכוח הסיני גרמו לרבים מחוליית האבטחה לחפש מחסה מתחת לכביש, במקום להגן על המשאיות[76]. האש גרמה למותם ולפציעתם של חיילים ונהגים בשיירה, עד שלבסוף, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, השיירה נעצרה במחסום דרכים מתחת לגבעה 1221[77]. מספר קבוצות לוחמים ניסו לטהר את גבעה 1221, אך ללא פיקוד המשיכו לכיוון המאגר הקפוא ולא שבו לשיירה[78]. בעת שפיית' הוביל מתקפה על מחסום הדרכים, הוא נפגע מרימון סיני ולאחר מכן מת מפצעיו[79]. השיירה הצליחה, לבסוף, לעבור את מחסום הדרכים הראשון (מתחת לגבעה מ-1221), אך כשהגיעו למחסום הדרכים השני שהוקם בהודונג-ני, התפוררה השיירה לגמרי תחת המתקפה הסינית[80]. רק 1,050 מתוך 2,500 החיילים במצבה המקורית של הצק"ר, הצליחו להגיע להגארו-רי, וההערכה היא כי רק 385 מתוכם לא היו פצועים[81]. השיירים של צק"ר 31 אורגנו כגדוד זמני למשך יתר הקרב[82].

פעולות בהגארו-רי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגארו-רי הפכה למרכז אספקה חשוב, ובו גם שדה תעופה תחת בנייה, במטרה לסייע לנחתים התוקפים דרך מיופונג-ני. סמית' ומטה דיוויזיית הנחתים ה-1 גם הם היו ממוקמים בהגארו-רי[83]. מאחר שמרבית דיוויזיית הנחתים ה-1 הייתה ממוקמת ביודאם-ני, הגארו-רי אובטחה על ידי 2 גדודים מדיוויזיית הנחתים ה-1 וה-7 בלבד, ואילו יתר הכוחות שהיו שם היו מורכבים ממהנדסים ומיחידות עורף[10].

התוכנית הסינית המקורית ייעדה את הדיוויזיה ה-58 לתקוף את הגארו-רי בליל 27 בנובמבר, אך החיילים הסינים תעו בדרכם ולא הצליחו להגיע ליעד בתאריך המיועד, בגלל המפות היפניות הלא-מעודכנות בהן השתמשו. רק בשעות השחר של 28 בנובמבר הצליחה הדיוויזיה ה-58 להגיע להגארו-רי. בינתיים, הכוחות שהיו ממוקמים בהגארו-רי הבחינו בכוחות סיניים שמסתובבים באזור. לוטננט קולונל תומאס רידג' (Ridge), מפקד הגדוד ה-3 של דיוויזיית הנחתים ה-1, חזה שההתקפה הסינית תחל בליל 28 בנובמבר. כמעט כל החיילים שהיו מוצבים במקום, כולל חיילי יחידות אספקה שעבור אימון קרבי מועט בלבד, הוצבו בקו החזית בגלל מחסור בכוח אדם[83].

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Alexander, Bevin R. (1986), Korea: The First War We Lost, New York: Hippocrene Books, ISBN 978-0-87052-135-5
  • Appleman, Roy (1990), Escaping the Trap: The US Army X Corps in Northeast Korea, 1950 14, College Station, Texas: Texas A&M University Military History Series, ISBN 978-0-89096-395-1
  • Halberstam, David (2007), The Coldest Winter – America and the Korean War, New York, New York: Hyperion, ISBN 978-1-4013-0052-4
  • Hammel, Eric (1994), Chosin: Heroic Ordeal of the Korean War, Novato, California: Presidio Press, ISBN 978-0-89141-527-5
  • Millett, Allan R. (2010), The War for Korea, 1950–1951: They Came From the North, Lawrence, Kansas: University Press of Kansas, ISBN 978-0-7006-1709-8
  • Mossman, Billy C. (1990),‏Ebb and Flow: November 1950 – July 1951, United States Army in the Korean War, Washington, D.C.: Center of Military History, United States Army, ISBN 978-1-4102-2470-5
  • Roe, Patrick C. (2000), The Dragon Strikes, Novato, California: Presidio, ISBN 978-0-89141-703-3
  • Shrader, Charles R. (1995), Communist Logistics in the Korean War, Westport, Connecticut: Greenwood Press, ISBN 978-0-313-29509-6
  • Tucker, Spencer C.; Kim, Jinwung; Nichols, Michael R.; Pierpaoli, Paul G. Jr.; Zehr, Norman R. (2000), Encyclopedia of the Korean War: A Political, Social, and Military History I, Santa Barbara, California: ABC-CLIO, ISBN 978-1-57607-029-1

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב מאגר צ'וסין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ המונח "גיס/קורפוס" (Corps) אינו קיים בנומנקלטורה הצבאית הסינית ובמקומו משתמשים במונח "ארמייה" (军), בעוד המונח "קבוצת ארמיות" (集团军 או 兵团) בא במשמעות ארמייה. לשם דוגמה, הקורפוס ה-10 של צבא ארצות הברית מצוין בקרב המקורות הסיניים כ"ארמייה ה-10 של צבא ארצות הברית" (美第10军). משום כך, כאשר יצוינו המונחים "גיס" ו"ארמייה" בהקשר של צבא סין, הם יתייחסו לארמיות ולקבוצות ארמיות.
  2. ^ מקורות סיניים רשמיים מתייחסים לקרב זה כאל "השלב השני במערכה בגזרה המזרחית" (第二次战役东线).
  3. ^ גל פרל פינקל, ‏להילחם שלא על מנת לנצח, מערכות 465-466, יוני 2016 .
  4. ^ טאקר, עמ' 108.
  5. ^ Appleman 1990, p. 29.
  6. ^ Appleman 1990, p. 25.
  7. ^ 1 2 Appleman 1990, p. 24
  8. ^ Appleman 1990, p. 28-31.
  9. ^ Appleman 1990, p. xi.
  10. ^ 1 2 Alexander, עמ' 312.
  11. ^ Appleman 1990, p. 3.
  12. ^ Appleman 1990, p. 5.
  13. ^ Appleman 1990, p. 7.
  14. ^ אין להתבלבל עם כפר בעל שם זהה הממוקם מדרום ליודאם-ני, בצד המערבי של מאגר צ'וסין. ראו Appleman 1990, p. 30, 32, 221,376.
  15. ^ Appleman 1990, p. 8.
  16. ^ Mossman, p. 48.
  17. ^ Appleman 1990, p. 11.
  18. ^ Appleman 1990, p. 14.
  19. ^ Appleman, p. 21.
  20. ^ Appleman 1990, p. 35.
  21. ^ Hammel, p. 214.
  22. ^ Halberstam, p. 428.
  23. ^ Halberstam, p. 434.
  24. ^ Halberstam, p. 429.
  25. ^ Halberstam, p. 433-434.
  26. ^ Appleman 1990, p. 75.
  27. ^ Appleman 1990, p. 250.
  28. ^ Millett, p. 338.
  29. ^ Appleman 1990, p. 36.
  30. ^ Shrader, p. 174.
  31. ^ 1 2 Appleman 1990, p. 17-18.
  32. ^ Appleman 1990, p. 360.
  33. ^ Appleman 1990, p. 72.
  34. ^ Appleman 1990, p. 52.
  35. ^ Appleman 1990, p. 56.
  36. ^ Appleman 1990, p. 74.
  37. ^ Appleman 1990, p. 227.
  38. ^ Appleman 1990, p. 73.
  39. ^ Appleman 1990, p. 178.
  40. ^ Appleman 1990, p. 226.
  41. ^ Appleman 1990, p. 213.
  42. ^ Appleman 1990, p. 120-121.
  43. ^ Appleman 1990, p. 215.
  44. ^ 1 2 Appleman 1990, p. 218.
  45. ^ Appleman 1990, p. 215-216.
  46. ^ Appleman 1990, p. 214.
  47. ^ 1 2 Appleman 1990, p. 223.
  48. ^ Appleman 1990, p. 233.
  49. ^ Appleman 1990, p. 234.
  50. ^ Appleman 1990, p. 235.
  51. ^ Appleman 1990, p. 221-223.
  52. ^ Appleman 1990, p. 224-225.
  53. ^ Appleman 1990, p. 293, 243.
  54. ^ Roe, p. 329.
  55. ^ Appleman 1990, p. 85.
  56. ^ Appleman 1990, p. 89.
  57. ^ Appleman 1990, p. 93.
  58. ^ Appleman 1990, p. 97.
  59. ^ Appleman 1990, p. 90.
  60. ^ Roe, p. 310.
  61. ^ Appleman 1990, p. 96.
  62. ^ Appleman 1990, p. 102-103.
  63. ^ Appleman 1990, p. 107.
  64. ^ Appleman 1990, p. 110.
  65. ^ Appleman 1990, p. 114.
  66. ^ נסיבות מותו של מקלין נתונות למחלוקת בין מקורות האו"ם למקורות הסיניים. 2 הצדדים מסכימים כי מקלין נורה מספר פעמים כשרץ לכיוון החיילים הסיניים, אך המקורות הסיניים טוענים כי הוא נורה ומת במקום, בעוד שבויים של כוחות האו"ם הצהירו כי מקלין מת מאוחר יותר מפצעיו בעת שהועבר למחנה שבויים סיני.
  67. ^ Appleman 1990, p. 183.
  68. ^ Appleman 1990, p. 103.
  69. ^ Appleman 1990, p. 103-5, 118-9.
  70. ^ Appleman 1990, p. 126.
  71. ^ Appleman 1990, p. 124.
  72. ^ Appleman 1990, p. 134.
  73. ^ Appleman 1990, p. 132,135.
  74. ^ Appleman 1990, p. 137.
  75. ^ Appleman 1990, p. 137-138.
  76. ^ 1 2 Appleman 1990, p. 138.
  77. ^ Appleman 1990, p. 140.
  78. ^ Appleman 1990, p. 144.
  79. ^ Appleman 1990, p. 146.
  80. ^ Appleman 1990, p. 150.
  81. ^ Appleman 1990, p. 339.
  82. ^ Appleman 1990, p. 249.
  83. ^ 1 2 Appleman 1990, p. 37.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קרב_מאגר_צ%27וסין&oldid=39922874"