ויליאם שייקספיר

ויליאם שייקספיר
William Shakespeare

דיוקן דרושאוט מ-1623, אחד מהשניים המזוהים בוודאות כייצוגים של דמות המחזאי.
לידה	אפריל 1564 סטרטפורד אפון אייבון, ממלכת אנגליה
פטירה	23 באפריל 1616 (יוליאני) לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני סטרטפורד אפון אייבון, ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
מקום קבורה	כנסיית השילוש הקדוש
מקום מגורים	סטרטפורד על נהר אייבון
מקום לימודים	King Edward VI School, Stratford-upon-Avon
שפות היצירה	אנגלית
תחום כתיבה	מחזה
סוגה	טרגי דרמה
יצירות בולטות	המלט, טיטוס אנדרוניקוס, יוליוס קיסר, אותלו, מידה כנגד מידה (מחזה), הלילה השנים עשר, סוף טוב הכול טוב, נשות וינדזור העליזות, מהומה רבה על לא דבר, המלך ליר, קוריולנוס, פריקלס, הסערה, אנטוניוס וקלאופטרה, אגדת חורף, טרוילוס וקרסידה, סימבלין, טימון איש אתונה, שני אדונים מוורונה, הסוחר מוונציה, הנרי השמיני, הסונטות של שייקספיר, אילוף הסוררת, שני אדונים מוורונה, חלום ליל קיץ, כטוב בעיניכם, מקבת', רומיאו ויוליה, עמל אהבה לשווא, המלך ג'ון, הנרי הרביעי, חלק ראשון, הנרי השישי, חלק שלישי, ריצ'רד השלישי, ריצ'רד השני, הנרי השישי, חלק שני, הנרי החמישי, הנרי השישי, חלק ראשון, הנרי הרביעי, חלק שני, קומדיה של טעויות
תקופת הפעילות	1586–1616 (כ־30 שנה)
הושפע מ	טיטוס מאקיוס פלאוטוס, תומאס קיד, אובידיוס, כריסטופר מרלו, פלוטרכוס, סנקה
בן או בת זוג	אן האת'וויי (7 בדצמבר 1582–23 באפריל 1616)
צאצאים	Susanna Hall, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו
מספר צאצאים	3
פרסים והוקרה	יוצר מחזות אגדי
חתימה

ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564 – 23 באפריל גרגוריאני: 3 במאי 1616) היה מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון אנגלי. נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים ורבים אף מחשיבים אותו לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד המחזאים הבולטים שפעלו אי פעם.

שייקספיר כתב את מחזותיו בין השנים 1589 ל־1613 אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת שלהם אינה ודאית. יצירותיו, הנחשבות ליצירות מופת, תורגמו לשפות רבות והן ממשיכות להיות מוצגות על במות בכל העולם. כן, ציטוטים מיצירותיו נפוצים בשימוש יום-יומי בכל שפות העולם. ביצירתו הענפה, שכללה אלפי תחדישים, תרם תרומה גדולה לשפה האנגלית. במילון הלשון האנגלית של סמואל ג'ונסון, שייקספיר אחד משלושת הכותבים המצוטטים ביותר בדוגמאות, לצד מילטון ודריידן.

תולדות חייו

שנים מוקדמות

הבית בו נולד שייקספיר בעיירה סטרטפורד אפון אייבון

שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד אפון אייבון במחוז ווריקשייר בממלכת אנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר כפפות, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל־26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה־23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הוא אף יום מותו, 52 שנה לאחר מכן.

כבן לדמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האת'ווי, בת ה־26. תיעוד של הנישואים, שנערכו ב־28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואים אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואים, וכי אן הייתה בהיריון זה כשלושה חודשים.

לאחר נישואיו, כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16, לזירה התאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב־26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב־2 בפברואר 1585.

לונדון והקריירה התאטרלית

דיוקן שנדוס, דיוקן אפשרי של שייקספיר שצויר בין 1600 ל-1610. מוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון

שייקספיר הגיע ללונדון, ועבד כשחקן וכמעבד של מחזות ישנים לבמה. מ-1591 ואילך עבד בעיקר כמחזאי (וגם כשחקן). בשנת 1592, בהיותו בן עשרים ושמונה, כבר צבר מוניטין, שעורר קנאה. כך המשורר והמחזאי רוברט גרין כינהו "עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו". בתחילת דרכו שייקספיר חיבר מחזות היסטוריים על מלכי אנגליה בשיתוף פעולה עם מחזאים אחרים, וקומדיות קלילות בהשפעה איטלקית.

שייקספיר היה בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברלין", שקיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברלין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון והיא כונתה "אנשי המלך".

ב־1596 מת בנו של שייקספיר, המנט (Hamnet). חוקרים אחדים סבורים כי אירוע זה שימש השראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק (Hamlet). אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הוא מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601, השנה שבה כפי הנראה נכתב המחזה.

רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. באותה שנה פרנסיס מרס מנה אותו עם גדולי המשוררים האנגלים של זמנו, בסדר הבא: פיליפ סידני, אדמונד ספנסר, סמואל דניאל, מייקל דרייטון, ויליאם וורנר, ויליאם שייקספיר, כריסטופר מרלו.

מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד.

בתקופה היעקובינית (1603 ואילך) חיבר את רוב מחזותיו הגדולים: הטרגדיות והרומנסות.

שנותיו המאוחרות

מצבת זיכרון לשייקספיר בעיר הולדתו

שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב־23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה, שנישאה לרופא ג'ון הול, וג'ודית. שייקספיר היה סנדקו של המשורר והמחזאי ויליאם דאווננט (יש אומרים שדאווננט אף היה בנו הממזר, וללא ספק היה בנו הספרותי). לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום.

שייקספיר קבור בכנסיית השילוש הקדוש בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.

יצירותיו

המחזות

מיטב מחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם.

כנהוג בתקופתו, הוא ביסס רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים או סופרים אחרים, ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, "המלט" (1601 בערך) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר שאבד, ו"המלך ליר" הוא עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה.

את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם: המחזות המוקדמים, בעיקר קומדיות והיסטוריות אך גם טרגדיות, כ"חלום ליל קיץ", ריצ'רד השני", "רומיאו ויוליה", "הנרי הרביעי"; תקופת הביניים הכוללת טרגדיות בשלות כ"המלט", "אותלו", "מקבת" ו"המלך ליר", וכן קומדיות כבדות; והמחזות האחרונים (רומנסות) כ"אגדת חורף" ו"הסערה". המחזות המוקדמים קלילים, עוסקים בעיקר באהבה ובפוליטיקה, מתוך עין טובה ואופטימיות, ומלאי ליריות. תקופת הביניים נוטה לקדרות פסימית ולביקורת מחשבתית נוקבת על החברה האנושית. מחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כניכור מלנכולי, קנאה, רדיפת כבוד, תאוה הרסנית, רוע, הסבל האנושי, ובדרך כלל עוסקים בחוסר הכרת תודה. המחזות האחרונים עוסקים בגאולה ופיוס, תוך שימוש חינני באמצעים אגדיים ואלמנטים פנטסטיים, וכתובים במבנה רופף מאולתר שמאחוריו אמנות מופתית. הטרגדיות והרומנסות נחשבות על ידי מבקרים רבים לדבר הנפלא ביותר בלשון האנגלית.

כמה מכתבי שייקספיר הופיעו בדפוס סמוך להצגתם על הבמה במהדורות קוורטו (חלקן חוקיות ורובן פיראטיות), אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת הפוליו הראשונה של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים", כיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות".

ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. טעויות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות של מילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה היא לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו.

הסונטות

ערך מורחב – הסונטות של שייקספיר

הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 סונטות העוסקות בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה והיות האדם בן תמותה. כולן, פרט לשתיים, הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim).

התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר דאבליו-אייץ'", אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומאס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ועל אף שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים.

שירים נוספים

בנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, כמו: "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה" ו"תלונת האוהבים". "ונוס ואדוניס" הייתה כנראה יצירתו הראשונה של שייקספיר שהודפסה.

נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והיונה".

מקורות יצירותיו

למרות הרושם הראשוני ששייקספיר לא היה מלומד וחיבר את מחזותיו באופן אינטואיטיבי, הרי שבפועל השתמש בהיקף רחב של מקורות. הוא אהב לקרוא ספרים, והיה קורא מהיר. לפי בן ג'ונסון "הוא ידע קצת לטינית, ופחות יוונית". אפשר להסיק שידע גם קצת צרפתית ואיטלקית. הרמזים שבמחזותיו, או עלילות מוכרות עליהן הם מבוססים, מצביעים על מקורותיו. המקורות העיקריים: תנ"ך ז'נבה וספר התפילות האנגלי, ה"מטמורפוזות" של אובידיוס בתרגום ארתור גולדינג, מחזות של סנקה בתרגומים לאנגלית, ספרי ההיסטוריה של הולינסהד (עליהם מבוססים מחזותיו ההיסטוריים), ספר "חיי אישים" של פלוטרכוס בתרגום תומאס נורת' (עליו מבוססים "יוליוס קיסר", "קוריולנוס", "אנטוניוס וקלאופטרה", "טימון איש אתונה", ו"חלום ליל קיץ"). סיפורים קצרים של פיורנטינו, בוקאצ'ו, באנדלו, וצ'ינציו באיטלקית או בתרגום (עליהם מבוססים "שני אדונים מוורונה", "רומאו ויוליה", "מהומה רבה על לא דבר", "אותלו", "סוף טוב הכל טוב", "מידה כנגד מידה", "סימבלין"), רומנים אליזבתנים בשירה ובפרוזה של פיליפ סידני (עלילת משנה ב"המלך ליר"), תומאס לודג' ("כטוב בעיניכם") ורוברט גרין ("אגדת חורף"), מעשיות של צ'וסר ("שני שארים אצילים") ושל גאוור ("פריקלס"), סיפורים של בארנבי ריץ' ("הלילה השנים עשר"), תרגומים ועיבודים ליצירות של אריוסטו, "יופיוס" מאת ג'ון לילי, המסות של מונטן בתרגום פלוריו (בהן השתמש ב"הסערה"), וספרות עממית פופולרית של שירים, בלדות, רומנסות ופתגמים.

מעבר לכך, ככל הנראה גם הושפע מאפלטון (חלק ממחזותיו קרובים לו ברוחם) ומוורגיליוס (המצוטט פה ושם), אלא שהמומחים חלוקים מה הייתה מידת השפעתם.

חדשנותו

מחזותיו

לשייקספיר השפעה מרכזית על התיאטרון המודרני. הוא יצר כמה מהמחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, גם שינה את הדרך בה מתייחס הקהל אל התיאטרון, תוך הרחבת הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, ורמת הלשון ועומק המחשבה במחזאות.

תיאטרון אליזבתני טיפוסי (שרטוט מ-1596)

התיאטרון עבר תהליך של שינוי כאשר שייקספיר הגיע לראשונה ללונדון. בימי הביניים, שנמשכו בבריטניה עד לשלהי המאה ה-15, הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה השקפה דתית עם קומדיית סלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של מידות טובות ושל מידות רעות, כשהגיבור, שסימל את האנושות כולה, מפותה, נופל, עושה תשובה, ונגאל. הדמויות והעלילה היו אלגוריה תאולוגית למאבק על נפש האדם. יש להניח כי כנער שייקספיר צפה בסוג כזה של מחזות (ובסוגים הקרובים אליו: "מחזה המסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור בצורה אינטלקטואלית חילונית הוצג במסגרת האוניברסיטאות, שהעלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בלשון הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לאריכות על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה.

בסוף המאה ה־16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים. החל הרנסאנס האנגלי, שהביא למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומאס קיד וכריסטופר מרלו שינו את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, עם המחזה האקדמי, ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה: הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, צורפו לעממיות של מחזה המוסר. הדרמה החדשה הייתה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את רוב המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים והתאולוגיה של קודמיהם.

שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, ושיפרו משמעותית תוך תפיסתו המקורית כמשורר גדול. הוא יצר מחזות שלא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו ביסודות האנושיים, ובשאלה מה זה אדם, באופן עמוק יותר וכללי יותר מהמחזאים שקדמו לו ושבאו בעקבותיו.

לשונו

ג'ון פייד, שייקספיר ובני זמנו (1851)

התקופה האליזבתנית הייתה גדושה בכותבים: אנשי אשכולות, מדינאים, תאולוגים, פילוסופים, מלומדים, הוגי דעות, מחנכים, משוררים גדולים, חבורות משוררים, סופרים מבריקים, מתרגמים שתרגמו את מיטב הספרות האירופאית, מחזאים מוכשרים, תאורטיקנים שחיברו ספרים על פואטיקה ורטוריקה, מבקרים – עשרות רבות של יוצרים גאונים שלשונם רהוטה, ושייקספיר אחד מהם.

להלן השוואה קצרה בין לשונו של שייקספיר ללשונם של יריביו הגדולים אדמונד ספנסר ובן ג'ונסון:

• ספנסר התגעגע ללשון האנגלית התיכונה של ימי הביניים. הוא שיבץ בלשונו מילים ארכאיות, ומילים השאולות מלשונות זרות, ותחדישים בנוסח ארכאי, להקנות ללשונו טעם ישן. לשונו כה הטרוגנית, עד שבן ג'ונסון אמר עליה שאינה לשון כלל. הלשון של שייקספיר היא שפת זמנו, המשמשת אותו כחומר ביד היוצר. פניה לעתיד.
• לבן ג'ונסון הייתה תאוריה על טוהר הלשון ובעזרתה חיבר את מחזותיו. כתב עליה דריידן: "אם יש חסרון בלשונו, הרי זה שטווה אותה באופן הדוק מדי ובעמל רב מדי". הלשון של שייקספיר לא שואבת את כוחה מחוקי רטוריקה ודקדוק, אלא, ככל שאמנותו התפתחה, הלכה ושיקפה, באופן כמעט לגמרי אינטואיטיבי, את מחשבות ורגשות דמויותיו ואת עולמם. אין לשון המלט כלשון ברוטוס, ולא לשון ליר כלשון סימבלין. אין לשון הרמיון כלשון דזדמונה, ולא לשון רוזלינד כלשון מירנדה.

הצגת "עמל אהבה לשווא" בתיאטרון הגלוב

בתחילת דרכו שייקספיר חיבר את המחזה "עמל אהבה לשווא" העוסק באהבה ובלשון. המשורר הצעיר, מתפעל מכוחה של הלשון, חיפש במפגן של זיקוקי לשון חיוניים את גבולות משאביו המילוליים, ומצא שאין כאלה. המחזה סאטירה על דיבור שגיוני, על למדנות פדנטית, על הצהרות אהבה מוגזמות וראוותניות, על ביטוי רגשות לוהטים באופן קפוא בצורות שיר מלאכותיות ומאובנות, על להטוטים לשוניים ועל כל סוג של נונסנס. שייקספיר לא היה מרוצה מדרכי הלשון הנהוגות בזמנו, וככל משורר גדול חיפש דרך לשונית חדשה.

הלשון של שייקספיר בכללותה מתאפיינת באוצר מילים וניבים מדהים, במטבעות-לשון המשנים את משמעותן של מילים, בתחביר ובאנלוגיה חופשיים, ובצמידות חלקית לחוקי הדקדוק.

היצירה השייקספירית העשירה, הרחיבה, העמיקה, והאצילה, לאין ערוך, את אופני הביטוי של הלשון האנגלית. שייקספיר נחשב הן לאחד מגדולי המשוררים האנגלים והן לאחד מגדולי כותבי הפרוזה האנגלים. הוא הגיע לשיאים ליריים מסוגים שונים במחזות "רומיאו ויוליה", "חלום ליל קיץ", ו"ריצ'רד השני". הקומדיות המעודנות כתובות בפרוזה מצוינת. בטרגדיות הוא שם בפיו גיבוריו נאומים חוצבי-להבות בלשון פיוטית, כמו גם דברי לצון עמוקים בפי ליצנים וכסילים. בפאתוס של "המלך ליר" התקרב אל הנשגב. הרומנסות כתובות בלשון מאולתרת ופלאית, והחרוז הלבן של מחזותיו האחרונים סלל את הדרך לחרוז הלבן של מילטון.

יצירתו של שייקספיר שימשה ומשמשת את הדורות הבאים של הכותבים באנגלית כמעיין בלתי נדלה של הלשון האנגלית, ולא בכדי כינו את הלשון האנגלית "לשונו של שייקספיר".

מאפייני מחזותיו

מהדורת הפוליו הראשונה (1623)

להלן המאפיינים העיקריים של מחזותיו (הרחבה בספרים המקיפים על שייקספיר מאת ויליאם הזליט, אדוארד דאודן, וגאורג ברנדס):

• באופן כללי, ככל השירה האליזבתנית, מחזותיו עוסקים במוסד הנישואין כתכלית אהבה רומנטית או בביקורת חברתית.
• עוסק במחשבות ורגשות ולא בציורים חיצוניים.
• דמויותיו אינדיבידואליות וחיוניות. לכל אחת מהן לשון, סגנון דיבור, מאפיינים ומחוות משלה. ככל שאמנותו התפתחה, כן דמויותיו נהיו מורכבות יותר, ושיטת אפיונו פשוטה יותר.
• מצייר את כל דמויותיו, גם את אלו השליליות, בעין טובה. במיוחד מצטיין באפיון נשים.
• העלילות של מחזותיו מבוססות על ספרי היסטוריה או על יצירות ספרותיות. משנה ומתקן את העלילה באופן הנותן לה את הטעם ה"שייקספירי".
• בחלק ממחזותיו עלילות המשנה משקפות את העלילה הראשית ומשמשות להדגימה ולהאירה.
• עושר: בדמויות, במקומות, בתקופות, בסגנונות, בנימוסים, באורחות חיים.
• רוב מחזותיו עוסקים בחיי מלכים או אצילים וסביבתם, ובעולם המעשה.
• חלק ממחזותיו הם שירים ליריים, חלקם כתובים בפרוזה, וברובם האצילים משוחחים בשירה והאנשים הפשוטים בפרוזה.
• כל מחזותיו משקפים נאמנות לטבע.
• המחזות עוסקים גם במחשבה רפלקטיבית על שירה, דרמה, ואמנות בכלל.
• כמעט בכל מחזה יש לפחות מונולוג, או נאום, שירי אחד, המביע איזו השקפה כללית.
• מסוגל לעבד כל סוגה ספרותית למחזה. שאף לפרוץ את גבולות התיאטרון, אל האפוס והרומן.
• מיזוג הקומי והטרגי. בטרגדיות יש דמויות קומיות, בקומדיות נושאים טרגיים.
• מצליח להקנות לכל מקום ולכל תקופה אווירה ייחודית.
• ככלל, למעט שניים-שלושה מחזות, שייקספיר אובייקטיבי והדמויות שבמחזותיו אינן משקפות אותו.
• מחזותיו חידתיים, הן מבחינת המניעים של הנפשות הפועלות, והן מבחינת משמעות תוכנם.

תהלוכת דמויות ממחזותיו של שייקספיר (אמן מהמאה ה-19)

קולרידג' הבחין במאפיינים הדקים הבאים (המסוכמים להלן בקיצור) המייחדים את שייקספיר משאר משוררי הדרמה:

1. העדפת ציפייה על הפתעה.
2. דבקות בחוקי הטבע, כך שכל הניגודים נוטים להימשך ולאזן זה את זה.
3. נשאר תמיד בדרך המלך של החיים. את המוסר שלו כולם יכולים וצריכים להרגיש. אצל שייקספיר חטא לא מהלך לאור הדמדומים (כלומר שייקספיר לא מלביש מה שאיננו טהור בלבוש של מידות טובות כמחזאים אליזבתנים אחרים), שום דבר איננו במכוון שלא במקומו, והוא לא הופך את סדר הטבע והנימוסים.
4. חוסר תלות של העניין הדרמטי בעלילה. העניין בעלילה הודות לדמויות, ולא להפך כמו אצל כמעט כל הכותבים האחרים. העלילה אינה אלא רקע. אצל כל הכותבים האחרים העלילה מקודמת תמיד על ידי הדמות הראשית; אצל שייקספיר זה כך, או שזה אינו כך, הן כל דמות מחושבת כלשעצמה, ולא כאמצעי לעלילה. דון ג'ון (וכמוהו יוליוס קיסר) הוא המבוע הראשי לעלילת המחזה, אך כמעט לא מוצג במחזה.
5. חוסר תלות של העניין הדרמטי בסיפור כבסיס לעלילה. שייקספיר מעולם לא טרח להמציא סיפורים, אלא בחר בסיפורים שכבר הומצאו, המתאימים למטרתו: סיפורים כה מוכרים, כך שהצופים אינם רוצים אלא לראות את האדם עצמו. האדם עצמו, את ליר, את שיילוק, את ריצ'רד, שייקספיר מכיר להם אותו לראשונה.
6. מיזוג של הלירי – מה שעיקרי בשירה – לא רק עם הדרמטי, אלא בדרמטי ומבעד לדרמטי. כך "חלום ליל קיץ" כולו אינו אלא דוגמה אחת ארוכה לשיר לירי דרמטי.
7. התכונות של הדמויות שבמחזות, כמו אלו שבחיים האמיתיים, על הקורא להסיקן בעצמו, הן אינן מסופרות לו. הדמויות של שייקספיר, כמו אלו בחיים האמיתיים, לעיתים תכופות לא מובנות כראוי, וכמעט תמיד מובנות על ידי אנשים שונים בדרכים שונות. אם מתחשבים רק בדברי חבריה של הדמות, התוצאה אולי אשליה; ועוד יותר אם בדברי אויביה; אדרבא אפילו איך שהדמות רואה את עצמה באופן רפקלטיבי איננו בדיוק מי שהיא. אם מתחשבים בהכל, מבלי להשמיט אפילו רמז שנון של כסיל או של ליצן, אולי יתקבל רושם נכון.
8. בשייקספיר מה שהטרוגני מאוחד, כמו בטבע. רגש אצל שייקספיר הוא מה שמבחין את האינדיבידואל מאחרים, לא מה שעושה אותו למשהו אחר. הוא איננו מנתח את הרגשות או את האמונות של אנשים, אלא בטוח שיסודן בטבע האנושי המשותף. זו נקודה חשובה, המכוננת את שייקספיר כמדריך וחלוץ של פילוסופיה אמיתית.

אבחנה נוספת היא זו של אלכסנדר פופ, ובעקבותיה חוברו ספרים רבים העוסקים בדמויות שבמחזותיו:

כל דמות של שייקספיר כל כך טבעית כשלעצמה, עד שלא נכון לקרוא לה חיקוי של הטבע. אצל שאר המשוררים יש דמיון בין הדמויות, שאינן אלא שכפולים של תמונה אחת, קשת השתקפות של השתקפות. אולם כל דמות אצל שייקספיר כה אינדיבידואלית כמו אלו שבחיים עצמם, ואי-אפשר למצוא שתיים הדומות זו לזו.

ההומור של שייקספיר

להבדיל ממשוררים גדולים נעדרי חוש הומור, שייקספיר ידע לצחוק. ההומור של שייקספיר דרמטי ורב-צדדי: מההומור הפנטסטי או הפארודיה של הקומדיות המוקדמות, להומור המשעשע של "הנרי הרביעי", להומור הרומנטי השמח של הקומדיות המעודנות, להומור השחור והאירוני של הקומדיות הכבדות, להומור ההגותי החריף והביקורתי שבטרגדיות, להומור החינני של המחזות האחרונים.

כתב אדוארד דאודן: "ההומור של שייקספיר הוא יותר מאשר הכוח להצחיק. יש לו השפעה נוכחת וחודרת ביצירותיו הכנות ביותר. זה מה ששמר על שייקספיר, מפני אינטנסיביות נלהבת וצווחנית, והוא שאיפשר לו רגשות עצומים".

פרשנות שייקספיר

ההערות הביקורתיות של סמואל ג'ונסון למחזות של שייקספיר, אליהן צירף הקדמה כללית על יצירתו, שיצאו לאור עם מחזות שייקספיר בעריכתו, בשנת 1765, נחשבות לפירוש המקיף הראשון החשוב למחזות שייקספיר.

בשנת 1777 יצאה לאור המסה "שייקספיר" מאת הרדר, שהגן על שייקספיר מפני מבקריו הצרפתים ששפטו אותו לפי אמות המידה של אריסטו, והסביר את ייחודו ואת התאמת יצירתו לזמנה. ההרצאות של שלגל על דרמה בשנת 1808, בהן שיבח את שייקספיר והסביר את מחזותיו, הפיצו את התפיסה של שייקספיר כיוצר רומנטי ברחבי אירופה.

ויליאם הזליט, שער "הדמויות של מחזות שייקספיר" (1817)

בשנת 1777 פורסם המאמר: "מסה על דמותו הדרמטית של ג'ון פלסטף" (דמות קומית גרוטסקית במחזה "הנרי הרביעי, חלק ראשון") מאת מוריס מורגן, שהשתדל להוכיח שפלסטף איננו פחדן, אף על פי שמצטייר כך לפי מעשיו, תוך הסתמכות על אחד מהמשפטים הרציניים היחידים של פלסטף במחזה, בו הוא אומר שאיננו פחדן. הוא לא הסתפק בכך, וניתח באופן כללי את דמותו של פלסטף כאביר אמיץ, כן ופיקח; תוך תשומת-לב לפרטי הפרטים של היצירה. התגובות המיידיות למקרא מאמרו של מורגן היו שהמאמר מגוחך. אלא שבמהלך הדורות האופן בו מורגן ניתח את המחזה, הלך וקיבל הכרה, עד שכעבור יותר ממאה שנה א"ס ברדלי החשיבו למאמר ביקורתי קלאסי, וכתב עליו: "הפרשנים של המאה ה-18 כמעט לא פירשו את תהליך הדמיון של שייקספיר מבפנים. זה מה שמורגן ניסה לעשות. גישתו לשייקספיר היא זו של גתה, קולרידג', לם, הזליט". כלומר, המאמר של מורגן סלל את הדרך לפרשנות הרומנטית והמודרנית של מחזות שייקספיר.

בשנת 1817 יצאו לאור המסות הביקורתיות המבריקות "הדמויות של מחזות שייקספיר" מאת ויליאם הזליט, פירושים אסתטים שעסקו בעיקר בניתוח פסיכולוגי דק של הדמויות שבמחזותיו כאילו הן אנשים ממשיים, תוך הבלטת מעלותיו של שייקספיר כמשורר וכמחזאי. בעקבות הזליט, אנה בראונל ג'מסון חיברה מסות על דמויות הנשים שבמחזותיו, וצ'ארלס קאודן קאלרק על דמויות המשנה (קלארק ואשתו אף הוציאו לאור מהדורה מפורשת של מחזותיו). הרצאות של קלארק והזליט על שייקספיר לקהל הרחב ברחבי אנגליה, כמו גם עיבוד המחזות לפרוזה לילדים על ידי צ'ארלס לם ואחותו, הפכו את שייקספיר לכותב האנגלי הפופולרי ביותר. קולרידג' כתב הערות קצרות, מנקודת מבטו כמשורר, על קטעים במחזותיו של שייקספיר.

בתקופה הוויקטוריאנית המבקרים גאורג ברנדס היהודי-דני, אדוארד דאודן האירי, וגרווינוס הגרמני, נחשבו לגדולי מפרשיו. גרווינוס החשיב את שייקספיר לאיש מוסר מהשורה הראשונה, ופירש כל מחזה באופן המלמד מוסר השכל. ברנדס ביאר את מחזותיו לפי רוח הרנסאנס והסביבה האליזבתנית בה פעל, ובזיקה לביוגרפיה שלו שהסיק ממחזותיו. דאודן ביאר את המחזות תוך הסבר התפתחות שכלו ואמנותו של שייקספיר. באותה תקופה פעלו באנגליה עשרות מלומדים שהתמחו בלמדנות ופרשנות של שייקספיר, ביניהם ויליאם אלדיס רייט, פרדריק בועז, א"ק צ'יימברס, מורטון לוס, צ'ארלס הרולד הרפורד, ארתור וילסון וריטי, ואחרים. אזי, במקביל למהדורות של כל מחזותיו בספר אחד, החלו להוציא כל מחזה עם מבואות ופירושים מפורטים ונספחים בספר נפרד. באופן כזה מהדורות חדשות למחזותיו חילקו את עבודת הפרשנות בין כמה מלומדים, שיכלו להקדיש יותר זמן ומחשבה ותשומת-לב ומקום לפירושם.

בשנת 1904 יצאו לאור ההרצאות של א"ס ברדלי על הטרגדיות הגדולות של שייקספיר, אולי הספר המשפיע ביותר שחובר עליו בתקופה המודרנית, כה משפיע, עד שנאמר בזמנו שסטודנטים לספרות כבר לא קוראים את שייקספיר, אלא את שייקספיר על פי ברדלי. מהספרים המקוריים הכלליים שחוברו אז על שייקספיר: "שייקספיר והבמה המודרנית, ומאמרים אחרים" מאת סר סידני לי (1906), ו"הערות על אוּמנותו של שייקספיר" מאת ארתור קווילר-קאוץ' (1917).

במאה ה-20 חוברו ספרים חשובים על מחזות ספציפיים, כגון, הספר של ג'ון דובר וילסון "מה מתרחש בהמלט" (1935), הספר של ג'ון דנבי "דוקטרינת הטבע: לימוד של המלך ליר" (1949), או ספרים על קבוצת מחזות. הקומדיות של שייקספיר משכו הרבה יותר תשומת-לב פרשנית, ובמיוחד עסקו בקבוצת המחזות האחרונים של שייקספיר, שמבקרים מודרניים רבים החשיבו כפסגת יצירתו, בהם וולטר אלכסנדר ראלי, ג'ון מקהייל, טיליארד, וילסון נייט, טרברסי, נורתרופ פריי, פרנק קרמוד, ואחרים.

עם המפרשים האמריקאים הנודעים למחזותיו, מהמאה ה-19 ואילך, נמנים ד"ג סניידר, ג'ורג' לימן קיטרג', אלמר אדגר סטול, הרדין קרייג, והרולד בלום.

אייזק אסימוב חיבר מהדורות מוערות לכל מחזות שייקספיר, הכוללות בעיקר הרחבות היסטוריות ופרשנות להרמזים. הוא אף חילק את המחזות לארבע קבוצות, השונות מהחלוקה המקובלת על פי מהדורת הפוליו. בכל קבוצה תיאר סדר פנימי כרונולוגי: המחזות היווניים (חלום ליל קיץ, שני שארים אצילים, טרוילוס וקרסידה, טימון איש אתונה, מעשיית חורף, קומדיה של טעויות, פריקלס); המחזות הרומיים (אונס לוקרטיה, קוריולנוס, יוליוס קיסר, אנתוני וקלאופטרה, טיטוס אנדרוניקוס); המחזות האיטלקיים (עמל אהבה לשווא, אילוף הסוררת, שני אדונים מוורונה, רומיאו ויוליה, הסוחר מוונציה, רוב מהומה על לא דבר, כטוב בעיניכם, הלילה השנים-עשר, סוף טוב הכל טוב, אותלו, מידה כנגד מידה, הסערה) והמחזות הבריטיים (המלך ליר, סימבלין, המלט, מקבת, המלך ג'ון, ריצ'רד השני, הנרי הרביעי, נשות וינזדור העליזות, הנרי החמישי, הנרי השישי, ריצ'רד השלישי, ריצ'רד השמיני).

בישראל עסקו בלימוד ופרשנות שייקספיר ליאון קלנר, יהודה אריה קלוזנר, אהרן הראל-פיש, אברהם עוז, אליס שלוי, רות נבו, ואחרים.

מוניטין

שחזור היסטורי של תיאטרון הגלוב

המוניטין של שייקספיר הלך וגדל במהלך הדורות. מקובל שבתקופה האליזבתנית שייקספיר נחשב על ידי רוב עמיתיו לאחד מבין כותבים טובים רבים של זמנם. בכל זאת, כבר בשנת 1598, בטרם שייקספיר חיבר את מחזותיו הגדולים, המלומד פרנסיס מרס החשיבו לגדול המחזאים של זמנו, והמשורר ריצ'רד ברנפילד חזה לו תהלה נצחית. לאחר מותו של שייקספיר, בן ג'ונסון, עמיתו וידידו, חיבר שיר זיכרון לכבודו בו כינה אותו "נשמת התקופה", "התשבחות, העונג והפלא של הבימה".

לאחר תקופת "הרפובליקה האנגלית" של אוליבר קרומוול, בין 1642 ל־1660, שבה נאסרה העלאת המחזות על במה (בשל הפוריטניות הדתית של המשטר), החלה תקופת הרסטורציה, שהביאה פריחה לתיאטרון. התיאטרון בתקופה זו נשען על יצירות מתקופת שייקספיר, לצדם של אחרים כבן ג'ונסון. גם מילטון חיבר שיר זיכרון בשבחו של שייקספיר, והחשיבו יחד עם ספנסר וקאולי לגדולי המשוררים האנגלים. בשנת 1668 ג'ון דריידן הוציא לאור את "מאמר על שירה דרמטית", בו כתב: "מכל המשוררים המודרניים, ואולי אף העתיקים, נשמתו של שייקספיר הייתה הרחבה והמקפת ביותר", וכינה את שייקספיר "אבי משוררינו הדרמטים".

*שער מהדורת מחזות שייקספיר בעריכת סמואל ג'ונסון (1773)

בסוף המאה ה-17 החל שייקספיר להיחשב כמחזאי העילאי בשפה האנגלית. בתחילה התבסס מוניטין זה על כישוריו כמחזאי דרמטי, שנבחנו באמות מידה של המילה הכתובה, ולא על במת התיאטרון. במהלך המאה ה-18 מבקרים צרפתים בזו לשייקספיר כי מחזותיו לא עמדו באמות המידה של המחזאות הקלאסית היוונית בעוד שמשוררים גרמנים הללוהו כיוצר המודרני הגדול ביותר. לקראת סוף המאה ה-18 מבקרים סקוטים החשיבו את שייקספיר לאחד מגדולי המשוררים של המערב. לורד קיימס הבחין ששייקספיר מצטיין בהבנת טבע האדם ועולה על כל כותב אחר ברישום רגשות המביאים למעשה. סמואל ג'ונסון, אבי הביקורת השייקספירית באנגליה, שיבחו: "שייקספיר הוא מעל כל הכותבים, לפחות מעל הכותבים המודרניים, משורר הטבע; משורר המציג לקוראיו מראה נאמנה של נימוסים ושל החיים", אך גם ביקרו: "הוא מקריב מידות טובות למען נוחות, וכל כך הרבה יותר שם לב להנעים מאשר להורות, עד שנראה ככותב בלי תכלית מוסרית". יו בלייר כתב על שייקספיר: "בצדק אפשר לקרוא לו גדול, כי לכוח ולהיקף של גאונותו הטבעית, לטרגדיה ולקומדיה, אין מתחרים. אך, באותה מידה, גאונותו פראית, חסרה בטעם טוב, ולגמרי לא נעזרת בידע או באמנות. מזמן האומה הבריטית האלילה אותו, הרבה נאמר, הרבה נכתב... ועד היום יש ספק מה גדול יותר מעלותיו או חסרונותיו".

בתחילת המאה ה-19 הפך שייקספיר ל"שובר קופות" והגיע לשיאים של פופולריות תיאטרלית ותהילה. בתקופה זו הפקות תיאטרליות של שייקספיר סיפקו מחזה ראווה ומלודרמה להמונים, והיו מאוד פופולריות בקרב המבקרים הרומנטיים. אשר העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". סמואל טיילור קולרידג' הבחין ששייקספיר היה משורר גדול עוד בטרם היה למחזאי. ויליאם הזליט כינה את שייקספיר "הגאון האוניברסלי ביותר מאז ומעולם" והזדהה מאוד עם דמותו של "המלט".

הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה. אזי יצאה מהדורת ארדן המפורשת של מחזותיו על ידי מיטב המלומדים, וספרי מחקר רבים החלו להיכתב על מחזותיו. לנוכח השירה הרומנטית, שירתו של שייקספיר נקראה באופן בשל יותר, כדברי דאודן: "עבור מי שמוצא את השירה הנעלה ביותר אצל שלי, שייקספיר תמיד יישאר כסוג של פרוזה. שייקספיר הוא המשורר של דברים קונקרטיים וממשיים. אמת, אך האם אינם מיוצגים עם רגש ומחשבה? לעיתים לא נדירות, אדם נוטש דברים מטאפיזים ומופשטים, ופונה לחיים המעשיים של העולם, לאנשים ולנשים ממשיים שבסביבתו, למקורות של רגש ומחשבה ומעשה – עת בה מבקש לשוחח עם הבלתי-נראה, לא באופן מיידי, אלא באמצעות התגלות הנראה. אזי ימצא את הכוח והמחיה בהם שייקספיר העשיר את העולם".

לדעת וורדסוורת', אופי גאונותו של שייקספיר היה מטאפיזי באופן יוצא דופן, ואילמלי עסק בדרמה, מה שהכריחו להיות אנושי, שירתו הייתה קשה להבנה; שייקספיר בשיאו עולה על כל המשוררים, אלא שאין משתמע מכך שהוא משורר מושלם; מעבר לחוסר תשומת לב מספקת לאמנותו, יש לשירתו חסרונות רציניים, כגון המקום הקטן שנתן לרגש דתי כמרכיב בטבע האדם, מה שמנע ממנו הצגה נכונה יותר ונעלה יותר של האדם. לשייקספיר הייתה השפעה עצומה על השירה הרומנטית האירופאית. הוא היה מקור ההשראה מיוחד להרדר, שלגל וגיתה בגרמניה; לפושקין ברוסיה, להוגו ודה מיסה בצרפת; ולמשוררים הרומנטיים האנגלים. לנדור הגדיר את מעמדו כך: "מהצלע של שייקספיר אפשר לעשות מילטון, ומהצלע של מילטון את שאר המשוררים". מאז קרלייל יש האומרים שהתרבות המערבית מתחלקת בין דנטה ושייקספיר.

צורות אלו של הערצה הביאו לתגובת נגד. במאה ה־21 רוב דוברי האנגלית נתקלים בשייקספיר בבית הספר בצעירותם, ולעיתים מתייחסים לכתיבתו בשעמום ובאי הבנה. בה בעת מחזותיו של שייקספיר מועלים על הבמות יותר מיצירות כל יוצר אחר, ולעיתים קרובות זוכים לעיבוד קולנועי.

על אף שהביצועים המפורסמים של המחזות כיום ובכמאה וחמישים השנים האחרונות נערכים בהגייה המקובלת, שייקספיר כתב בתקופת המעבר בין אנגלית תיכונה לזו המודרנית, בה היה המבטא שונה מאוד. רבים מהחידודים מאבדים את משמעותם בהפקות בנות ימינו, והשורות אינן מתחרזות. כך, לדוגמה, ב"כטוב בעיניכם" מצטט ז'אק שוטה האומר "משעה לשעה (hour to hour) אנו נעשים בשלים ובשלים יותר (we ripe and ripe)"; הגיית hour ו-ripe הייתה אז זהה ל-whore ו-rape, כפל-משמעות שלא נשמר היום (שייקספיר נאלץ להתאים את מחזותיו לטעמו של קהל התיאטרון האליזבתני). ב-2004 וב-2005, בהדרכתו של הבלשן דייוויד קריסטל המתמחה בלשון השייקספירית, נערכו בתיאטרון הגלוב המחודש הפקות של רומיאו ויוליה וטרוילוס וקרסידה במבטא של המאה ה-16.

שייקספיר והיהודים

היהודים גורשו מאנגליה ב-1290, ואין זה סביר ששייקספיר פגש ביהודי מימיו. עם זאת, בשנת 1594 נשפט והוצא להורג באופן פומבי מראנו (יהודי שהתנצר) פורטוגזי בשם רודריגו לופז, ששימש רופאהּ של המלכה אליזבת והסתבך בקשר לרציחתה. משפטו של לופז זכה לפרסום רב, ואלמנט מכריע במשפט זה היה מוצאו של לופז, שהביא לחשדות נגדו בדעת הקהל. בשנת 1597 העלה שייקספיר לראשונה את המחזה "הסוחר מוונציה" המתייחס אל היהדות ואל היהודים.

המחזה מבטא אנטישמיות הטיפוסית לתקופה: שיילוק היהודי קשה וקמצן ואכזר מטבעו, ובתו הנוטה להתנצר היא הדמות החיובית; הסוף הטוב – התנצרותו של היהודי. המחזה נסוב סביב התחייבותו של סוחר נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש. על אף מוטיבים אלו, שייקספיר מבקר את החומרנות של החברה הוונציאנית ואת יחסה לזרים (בדומה לביקורתו עליה במחזהו "אותלו"), ודמותו של שיילוק מוצגת באופן מורכב. כך במונולוג "האין ליהודי עיניים" שם בפיו את הדברים הבאים:

”Hath not a Jew eyes? Hath not a Jew hands, organs, dimensions, senses, affections, passions; fed with the same food, hurt with the same weapons, subject to the same diseases, healed by the same means, warmed and cooled by the same winter and summer, as a Christian is? If you prick us, do we not bleed? If you tickle us, do we not laugh? If you poison us, do we not die? and if you wrong us, shall we not revenge?”

— הסוחר מוונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה

וְאֵין לַיְהוּדִי עֵינַיִם? אֵין לַיְהוּדי יָדַיִם, אֵבָרִים, צוּרָה, חוּשִׁים, מַאֲוַיִּים, רְגָשׁוֹת? וְלֹא כְּמוֹ הַנּוֹצְרִי מֵאוֹתוֹ הַלֶּחֶם הוּא אוֹכֵל, בְּאוֹתָם כְּלֵי נֶשֶׁק הוּא נִפְצָע, בְּאוֹתָן מַחֲלוֹת הוּא מִתְיַסֵּר, בְּאוֹתָן רְפוּאוֹת הוּא מִתְרַפֵּא, בְּאוֹתוֹ קַיִץ חַם לוֹ וּבְאוֹתוֹ חֹרֶף קַר לוֹ? אִם תִּדְקְרוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָזוּב דָּם? אִם תְּדַגְדְּגוּ אוֹתָנוּ – לֹא נִצְחַק? אִם תַּרְעִילוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָמוּת? וְאִם תִּתְעַלְּלוּ בָּנוּ – הַאִם לֹא נִתְנַקֵּם? אִם אָנוּ דּוֹמִים לָכֶם בְּכָל הַשְּׁאָר – הִנֵּה נִדְמֶה לָכֶם גַּם בָּעִנְיָן הַזֶּה. אִם יְהוּדִי פּוֹגֵעַ בְּנוֹצְרִי, לְאֵיזֶה חֶסֶד יִזְכֶּה מִיָּדָיו? – נְקָמָה! וְאִם נוֹצְרִי פּוֹגֵעַ בִּיהוּדִי, לְאֵיזֶה שֵׁפֶל־רוּחַ יְצַפֶּה מִמֶּנּוּ, עַל פִּי הַמּוֹפֵת הַנּוֹצְרִי? – שׁוּב, נְקָמָה!

— עברית: אברהם עוז

שייקספיר בעברית

התרגום הראשון של שייקספיר לעברית, "מליצת ישורון" מאת שלמה לויזון, 1816. קטע מ"הנרי הרביעי, חלק שני"; המונולוג של המלך המתחיל ב"!Are at this hour asleep" באנגלית המקורית.

התרגום הראשון הידוע של שייקספיר לעברית הוא קטע בן חמש-עשרה שורות מ"הנרי הרביעי, חלק שני" שהופיע בספרו של שלמה לויזון, "מליצת ישורון", מ-1816. ב-1842 תרגם פביוס מיזס את המונולוג להיות, או לא להיות, אם כי לא הוציאו לאור עד 1891. תרגומים נוספים של קטעים קצרים הוכנו במהלך המאה ה-19 על ידי סופרים שונים, בהיקף של מאתיים שורות בסך הכל – מתוכן היו 101 עיבודים של חלקים ב"המלט". ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון לעברית של המחזה לו קרא "איתיאל, הכושי מוינעציא". ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה").

עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של דוד פרישמן למחזה "קוריולנוס", תרגומו של ש. ל. גורדון למחזה "המלך ליר", תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של שלום צבי דוידוביץ, אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשות וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, וט. כרמי תרגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של נסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט").

כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר מאיר ויזלטיר, דן אלמגור, אברהם עוז, דב סדן, דורי פרנס, אנה הרמן, ערן צלגוב וכן שמעון זנדבנק, שתרגם גם את הסונטות. תרגומים מאוחרים ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.

תיאטרון הבימה מעלה את המחזה "הלילה השנים עשר", ברלין, 1930

כל תיאטרון בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי.

ההפקה המקצועית הראשונה של מחזה שייקספירי בעברית הייתה "הלילה השנים עשר", בתרגום שאול טשרניחובסקי ובביומו של מייקל צ'כוב, שהועלתה על ידי הבימה בעת סיבוב הופעות באירופה. הבכורה התקיימה ב-15 בספטמבר 1930, ב-Neues Schauspielhaus בברלין. ההצגה הראשונה בארץ ישראל נערכה ב-14 בפברואר 1931, באופרה מוגרבי.

משנותיו המוקדמות של התיאטרון זכורה הופעתם של אהרן מסקין ושמעון פינקל בתפקיד שיילוק (הועלה בשנת 1936 בבימויו של ליאופולד יסנר ואחר כך בשנת 1959 בבימויו של טיירון גאטרי, בתרגומו של שמעון הלקין); הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת'" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרן מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955 בתרגומו של אברהם שלונסקי. עם השנים העלה "הבימה" מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון "הבימה". כן זכור המחזה "אותלו" בגרסתו של נסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992.

"האוהל" העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרתה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"ג'ון פלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946 ובשנת 1957.

הקאמרי הוא בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו – בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט".

כן זכורה גרסתו של תיאטרון החאן הירושלמי ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה.

בשנת 2008 עלתה בתיאטרון תמונע עונה של מחזות שייקספיר הנקראה "שייקספיר אנפלאגד" ובה עלו מחזותיו "מקבת'" בעיבוד ובימוי של לילך דקל-אבנרי, "ריצ'רד השלישי" בעיבוד צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו, "רומיאו ויוליה" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי דפנה רובינשטיין, עידו שקד וטל ברנר. כמו כן עלתה בתמונע גם ההצגה "חלום ליל קיץ" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי של דפנה רובינשטיין ואחותה הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין.

בשנת 2015 העלה תיאטרון בית ליסין את הקומדיה "אילוף הסוררת" בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אודי בן-משה. בשנת 2018 העלה התיאטרון הקאמרי את הטרגדיה אותלו בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימיו של עירד רובינשטיין.

השערות אודות שייקספיר

זהותו של שייקספיר

ערך מורחב – שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר

במהלך השנים דמויות כוולט ויטמן, מארק טוויין, הנרי ג'יימס וזיגמונד פרויד הביעו את חוסר אמונם בכך שהאיש הפשוט מהעיירה הכפרית סטרטפורד אפון אייבון יצר את העבודות המיוחסות לו, המראות ידע נרחב בתרבות העולם, במדינות זרות, בהיסטוריה של בריטניה ושל העולם, ובשפות כלטינית ויוונית, הרבה מעבר למה שניתן להניח שרכש תלמיד בית ספר כפרי בזמנו של שייקספיר. טענות אלו טיבן שהן נשענות על תאוריית קשר על מנת להסביר את היעדר הראיות הישירות לעניין זהותו של שייקספיר, על אף שיש ממקדמי תאוריות אלו המראים על פערים ראייתיים בתיעוד ההיסטורי המקובל. רוב המלומדים אינם מתייחסים לטענות אלו כמבוססות, ומייחסים את הרקע להן לנדירותן ועמימותן של הרשומות ההיסטוריות מתקופה זו.

אדוארד דה וור, הרוזן מאוקספורד, אציל אנגלי וידידה של אליזבת הראשונה, היה לפי חלק מהתאוריות המועמד העיקרי להיות האיש שכתב את מחזותיו של שייקספיר, החל משנות העשרים של המאה ה-17. התומכים בהשערה זו מצביעים על זהות בין אירועים בחיי הרוזן ובין אירועים המופיעים במחזות ובסונטות שכתב שייקספיר. הבעיה העיקרית בתאוריה זו היא כי רבים מהמחזות נכתבו לאחר מותו של הרוזן מאוקספורד. כריסטופר מרלו הוא מועמד נוסף, ואנשי תיאורית הקשר טוענים כי מותו של מרלו בתיגרה בבית מרזח זויף, וכי מסיבות שונות העדיף מרלו להיעלם ולהמשיך את כתיבתו בשם "ויליאם שייקספיר".

שאלה העולה בחוגים אקדמיים היא, האם אכן כתב שייקספיר כל מילה ממחזותיו, לאור העובדה כי המחזאים בתקופתו עבדו לעיתים במשותף. עבודה רבה מושקעת בניסיון לוודא כי היה זה שייקספיר שיצר את מחזותיו ואת הסונטות שלו, כמו גם לנסות ולגלות את עקבותיו של שייקספיר בעבודתם של אחרים בתקופתו.

מבקרים שונים העלו ספקות בעניין דיוקן דרושאוט: דיוקנו המשוער של שייקספיר. הדיוקן, שפורסם לראשונה ב-1623, עיטר את כריכת המהדורה הראשונה של אוסף מחזותיו של שייקספיר, ויש החולקים על אמינותו. עם זאת, הביקורת על הדיוקן אינה מקובלת על ידי הזרם המרכזי של ההיסטוריונים.

מיניות

מסמכי בית-משפט מאשרים כי בשנת 1582 נישא שייקספיר בן ה־18 לאן האת'וויי, בת ה־26, ובהמשך נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה הבכורה, והתאומים האמנט וג'ודית. מהמסמכים הקיימים ניתן גם לשער כי לאחר שנת 1585 (בה ידוע לנו שהיה עדיין בעיר הולדתו) עזב שייקספיר את ביתו, עבר ללונדון, וחי בה הרחק ממשפחתו עד שפרש מפעילותו התיאטרונית בעיר הבירה ושב לסטרטפורד.

בכל זאת, שאלת זהותו המינית של שייקספיר עולה בהתחשב בתוכן של חלק מהסונטות שלו. בעוד שעשרים ושש מן הסונטות של שייקספיר הן שירי אהבה המוקדשים ל"גבירה הכהה", מאה עשרים ושש הן שירים המוקדשים לאדם הידוע כ"אדון הבהיר". הנימה המאוהבת של קבוצת השירים האחרונה, המתמקדת ביופיו של האדם הצעיר, התפרשה כראייה לביסקסואליות של שייקספיר, אף על פי שיש המייחסים זאת לידידות שבין השניים, ולא לאהבה מינית, כי רבים מהמשוררים והיוצרים בתקופה זו התבטאו כלפי גברים אחרים בנימה רגשית עזה בהרבה מן המקובל כיום. יש המפרשים את השירים לא כאוטוביוגרפיים, אלא כדמיוניים, כמקובל בקובצי סונטות אליזבטנים, כלומר אינם אלא אלגוריה מופשטת המשקפת פילוסופיה עמוקה. למרות פירושים אלו, ישנם קוראים שהעדיפו להבין את השירים כפשוטם כביטוי של אהבה רגשית ומינית לגבר צעיר. סטפן בות' בפירושו לסונטות, הבחין: "ויליאם שייקספיר היה קרוב לוודאי הומוסקסואל, ביסקסואל, או הטרוסקסואל. הסונטות לא מספקות שום ראיה לדבר".

האהבה בין איש ואישה ומסגרת הנישואין תופסות מקום מרכזי במחזותיו של שייקספיר. פרופסור הרדפורד, מלומד ועורך של מהדורה שייקספירית, בספרו "הנורמליות של שייקספיר על פי עיסוקו באהבה ובנישואין", כתב: "אהבה מקומה לא יכיר / אשר מחליפה עת חילוף היא מוצאת / או נוטה עם ממיר להמיר – רק מבטא לירית את האידיאל של יחסים בין גברים ונשים, שראינו כמושל במחזותיו. ואשר מדגים את הנורמליות הנעלה שייחסתי לאמנותו".

שייקספיר בספרות ובתרבות

• ג'ון פלטשר חיבר את המחזה "הרועה הנאמנה" (1608) בהשפעת מחזהו של שייקספיר "חלום ליל קיץ" (1595). שייקספיר חיבר את המחזה "הסערה" (1611) בהשפעת מחזהו של פלטשר "הרועה הנאמנה". לאחר מכן השניים חיברו יחדיו שלושה מחזות: "הנרי השמיני", "שני שארים אצילים", ואת המחזה האבוד "קרדניו" שהיה מבוסס על אפיזודה מתוך "דון קישוט" של סרוואנטס.
• המסכה "קומוס" מאת מילטון חוברה בהשפעה ניכרת של מחזותיו הליריים של שייקספיר "הסערה", "חלום ליל קיץ", ו"רומיאו ויוליה".
• בתקופת הרסטורציה האנגלית דריידן עיבד מחדש את מחזותיו של שייקספיר: "הסערה", "אנטוניוס וקאופטרה", "טרוילוס וקרסידה", ו"יוליוס קיסר". שניים מהעיבודים נעשו יחד עם ויליאם דאווננט, שגם עיבד את "מקבת'", ואת "המלט".
• ברומן "וילהלם מייסטר" (1795) מאת גתה, למחזה "המלט" תפקיד חשוב בתהליך החניכה של הדמות הראשית, ויצירתו של שייקספיר נידונה בהרחבה בשיחות בין דמויות הספר.
• הסופרת ג'יין אוסטן העריצה את שייקספיר ולמדה ממנו היאך לכתוב באופן כללי. בפרט, כל אחד מהרומנים שלה חובר בזיקה למחזה או למספר מחזות של שייקספיר. לורד מקולי כתב, שאוסטן מהסופרים שהגיעו הכי קרוב לדרך הכתיבה של האמן הגדול. היו מבקרים שכינו אותה "שייקספיר בפרוזה", או "שייקספיר בזעיר אנפין". לדעת הרולד בלום, היא למדה משייקספיר את השיעור הקשה ביותר: להפגין סימפתיה לכל הדמויות. אוסטן כתבה בפי אחת מדמויותיה ב"מנספילד פארק" (1814): "את שייקספיר אנו מכירים בלי לדעת איך. הוא חלק ממה שמרכיב אנגלי. מחשבותיו ויופייו כל כך מפוזרים מסביב, עד שנוגעים בהם בכל מקום; מכירים אותו באופן בלתי אמצעי אינסטינקטיבית. אין אדם בר-דעת שיכול לפתוח את אחד ממחזותיו, מבלי להיסחף מיד אחר משמעותו".
• ההשפעה של שייקספיר נוכחת בכל היצירה השירית של שלי ושל טניסון. ובאופן מובהק בפואמות שחיברו בהשראת דמויותיו של שייקספיר: "עם גיטרה, לג'יין" מאת שלי ("הסערה", 1822), ו"מריאנה" מאת טניסון ("מידה כנגד מידה", 1830). היא גם נוכחת בכל יצירותיו של קיטס.
• המחזה "בוריס גודונוב" (1825) מאת פושקין, חובר בהשראת טרילוגיית המחזות על "הנרי הרביעי" מאת שייקספיר וספרי ההיסטוריה של קרמזין. פושקין כתב: "חיקיתי את שייקספיר בציור הרחב והחופשי של דמויות, ובצירוף הפשוט והאדיש של עלילות; נהגתי על פי קרמזין בפיתוח בהיר של אירועים. מקורות עשירים!".
• לפי המסורת, בנערותו שייקספיר גנב אייל מפארק שהיה שייך לסר תומאס לוסי מצ'ארלקוט, שתבע אותו בחריפות בגין העבירה, ובתגובה שייקספיר חיבר עליו בלדה סאטירית, שכל כך הרגיזה את הברונית, עד ששייקספיר עזב את סטנפורד וחבר לשחקנים בלונדון. וולטר סאוואג' לנדור חיבר על כך את ספרו "ציטוט ובחינה של שייקספיר" (1834), שיחה בין שייקספיר וסר תומאס. צ'ארלס לם אמר, שרק שני אנשים היו מסוגלים לחבר את הספר: זה שחיברו, וזה שעליו הספר חובר.
• המשורר הצרפתי ויקטור הוגו, להביע את הערכתו לשייקספיר, חיבר את הספר "שייקספיר" (1864), שמשום מה נושאו הראשי ויקטור הוגו והמשוררים שהשפיעו עליו, ובכללם שייקספיר.
• צ'ארלס ומרי קאודן קלארק חיברו את הספר עב-הכרס "המפתח של שייקספיר" (1879) על אוצרות סגנונו של שייקספיר, עם דוגמאות מקיפות מיצירותיו. קודם לכן מרי הוציאה לאור את ספר המעשיות "תקופת הילדות והנערות של הגיבורות של שייקספיר" (1850).
• הסופר הרוסי טולסטוי סלד מיצירות שייקספיר, ולאחר שקרא את מחזותיו בשפות שונות ולא הצליח להתפעל מיצירתו, חיבר ספר ביקורתי כנגדה (1906).
• רומנים מודרניים מפורסמים ששמם לקוח מתוך מחזותיו של שייקספיר: "תחת עץ היער הירוק" מאת תומאס הרדי ("כטוב בעיניכם"), "סיפור נדוש" מאת נתניאל הות'ורן ("המלך ג'ון"), "נצנוצי הירח" מאת אדית וורטון ("המלט"), "ארץ לא נודעת" מאת ארתור שניצלר ("המלט"), "עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי ("הסערה"), "הקול והזעם" מאת ויליאם פוקנר ("מקבת'"), "החורף של אי-שביעות רצוננו" מאת ג'ון סטיינבק ("ריצ'רד השלישי"), "אש חיוורת" מאת ולדימיר נבוקוב ("טימון איש אתונה").
• הסופר ארי אבן זהב חיבר את הרומן "שיילוק: היהודי מוונציה" (1943), המבוסס על "הסוחר מוונציה", תוך תיקון העלילה לטובתו של שיילוק.
• במאה ה-19 שלוש אופרות מצליחות של ורדי היו מבוססות על מחזות שייקספיר: "מקבת", "אותלו", ו"פלסטף" שהייתה מבוססת על סצינות מ"הנרי הרביעי", חלקים ראשון ושני, ומ"נשות וינדזור העליזות".
• מומחים זיהו כ-20,000 יצירות מוזיקליות שחוברו בהשפעת שייקספיר. מהן: הפתיחה "חלום ליל קיץ" מאת מנדלסון (1826), הבלט "רומיאו ויוליה" מאת פרוקופייב (1940), הפתיחה "הסערה" מאת ברליוז (1830), הפתיחה "אותלו" מאת דבוז'אק (1892), הפתיחה "יוליוס קיסר" מאת שומאן (1851), הסימופניה הפואטית "המלט" מאת ליסט (1858), הסוויטה "שיילוק" מאת פורה (1889), הלימוד הסימפוני "פלסטף" מאת אדגר (1913).
• אמן השחמט הווארד סטונטון, שנחשב לשחמטאי הטוב ביותר בעולם בשנים 1843–1851, היה מלומד שייקספירי, ואף ערך מהדורה של יצירותיו.
• ישנם יותר מארבע מאות עיבודים של מחזות שייקספיר לקולנוע ולטלוויזיה. לורנס אוליבייה היה שחקן תיאטרון אנגלי נודע שגילם דמויות שייקספיריות במשך שבעה עשורים. בשנת 1936, כשהחשיבוהו לשחקן השייקספירי הבריטי הגדול ביותר, הוא דחה הצעה לשחק בתפקיד הראשי בסרט "רומאו ויוליה", והעדיף להתחיל את הקריירה הקולנועית השייקספירית שלו כאורלנדו בסרט "כטוב בעיניכם". בשנת 1944 ביים ושיחק את התפקיד הראשי בסרט "הנרי החמישי". בשנת 1948 סרטו "המלט" היה לסרט הבריטי הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. תפקידו השייקספירי האחרון היה "המלך ליר" בהפקה טלוויזיונית (1983).
• לפחות עשרה מחזות-זמר מפורסמים חוברו בהשראת מחזות של שייקספיר, כשהנודע מכולם המחזמר "סיפור הפרברים" (1957) שחובר בהשראת "רומיאו ויוליה".
• סדרת הטלווזיה "מסע בין כוכבים" לעיתים תכופות כללה סיפורים שחוברו בהשראת יצירותיו של שייקספיר ואזכורים למחזותיו. שחקנים רבים שהופיעו בסדרה, ביניהם ויליאם שאטנר, כריסטופר פלאמר, ופטריק סטיוארט, השתתפו קודם לכן בהפקות שייקספיריות. באמצע שנות ה-50 (של המאה ה-20) ויליאם שטנר היה ממלא מקום של כריסטופר פלאמר בגילום דמותו של "הנרי החמישי" בתיאטרון. ערב אחד הוא מילא את מקומו בהצלחה. לדבריו, מאותו ערב ידע שהוא שחקן.

גלריית סצינות ממחזותיו העיקריים (לפי סדר כרונולוגי של המחזות)

• 
  ג. קוגלן, סצנה מ"קומדיה של טעויות" (1816)
• 
  תומאס סאלי, ריצ'רד השלישי (1811–1812)
• 
  צ'קרלס רוברט לסלי, פטרוקיו וקתרין (מתוך "אילוף הסוררת", 1832)
• 
  ויליאם הולמן האנט, ולנטין מציל את סילביה מפרותאוס (מתוך "שני אדונים מוורונה", 1850)
• 
  תומאס סטות'ארד, סצנה מ"עמל אהבה לשווא" (1800)
• 
  ג'ון סימונס, הרמיה וליסנגר (מתוך "חלום ליל קיץ", 1870)
• 
  ג'ון מייסי רייט, סצנת המרפסת מ"רומיאו ויוליה" (1800)
• 
  ג'יימס נורת'קוט, סצנה מ"ריצ'רד השני" (1793)
• 
  צ'ארלס בוצ'ל, המלך ג'ון (1900)
• 
  מאוריציו גוטליב, שיילוק וג'סיקה (מתוך "הסוחר מוונציה", 1876)
• 
  ג'ורג קלינט, הנסיך האל ופלסטף (מתוך "הנרי הרביעי חלק ראשון", 1832)
• 
  ג'ון קאז, פלסטף בוחר את מתגייסיו (מתוך "הנרי הרביעי חלק שני", 1818)
• 
  הנרי פוסלי, הנרי החמישי מגלה את הקושרים (1780s)
• 
  ג'ון סולקליף, סצנה מ"מהומה רבה על לא דבר" (1904)
• 
  פרדריק ויליאם דייוויס, סצנה מ"כטוב בעיניכם" (1902)
• 
  ויליאם המילטון, סצנה מ"הלילה השנים עשר" (1797)
• 
  אדווין אוסטין אבי, באוהלו של ברוטוס (מתוך "יוליוס קיסר", 1905)
• 
  ויליאם מוריס האנט, המלט (1864)
• 
  אנג'ליקה קאופמן, דיומס וקרסידה (מתוך "טריולוס וקרסידה", 1789)
• 
  ארתור שיינר, "סוף טוב הכל טוב" (לפני 1923)
• 
  ויליאם הולמן האנט, קלאודיו ואיזבלה (מתוך "מידה כנגד מידה", 1850)
• 
  תיאודור שסריו, אותלו ודזדמונה בוונציה (1850)
• 
  ג'ון אגברט ג'ונס, סצנה מתוך "מקבת'" (1820)
• 
  ג'ורג פרדריק בנסל, המלך ליר (המאה ה-19)
• 
  לורנס אלמה-טדמה, פגישת אנטוניוס וקלאופטרה (1885)
• 
  ריצ'רד וסטאל, וולומניה מתחננת לקוריולנוס שלא להרוס את רומא (1800)
• 
  יוהאן היינריך רמברג, טימון והזהב (מתוך "טימון איש אתונה", 1829)
• 
  ג'ון פייד, פוסטומוס ואימוג'ן (מתוך "סימבלין", 1865)
• 
  אוגוסטוס אג, הסעודה החגיגית בכפר (מתוך "אגדת חורף", 1845)
• 
  פרוספרו, מירנדה ואריאל (מתוך "הסערה", 1780)

ראו גם

• הקדמה לשייקספיר
• מהדורת הפוליו הראשונה
• הסונטות של שייקספיר
• המחזות האחרונים של שייקספיר
• מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)
• מידות טובות
• ג'ון מילטון
• בן ג'ונסון

לקריאה נוספת

ספרים

• אמיל פוירשטיין, וויליאם שקספיר: חייו ויצירותיו, תל אביב, תשי"ח
• א"א מנדילוב ואליס שלוי, שקספיר – עולמו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו
• רות נבו, הקומדיה השקספירית (עברית: תמר עמית), בית הוצאה כתר, 1980
• רות נבו, הטרגדיות של שקספיר (עברית: ארי אבנר), הוצאת מאגנס, 1987
• אברהם עוז, ‏היצירה השקספירית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
• ביל ברייסון, שייקספיר: העולם כבמה, תרגם מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת מודן, 2008
• סטיבן גרינבלט, להיות או לא להיות שייקספיר, תרגמה מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים, ספרי עליית הגג, 2010
• טל ניצן, "שקספיר לפני השינה – 14 המחזות הגדולים בקצור ובצורת ספור", אחוזת בית הוצאה לאור, 2011.

מאמרים

• ויליאם שיקספיר – 'עוף החול והיונה' (מאנגלית: יותם בנשלום) מתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.
• שאול אדר, הטוב בעיניכם – 400 שנה למותו של שייקספיר, מסע אחר, תרבות | שנת שייקספיר, ינואר 2016, גיליון 291, עמוד 54–62.

קישורים חיצוניים

• ויליאם שייקספיר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• רן לוי, שבע השנים האבודות של ויליאם שייקספיר, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
• כתבות ומאמרים על ויליאם שייקספיר, מתוך הבלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
• ויליאם שייקספיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויליאם שייקספיר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• "שייקספיר והיהודים", בימת מופעי הספרות של מאיר עוזיאל בצוותא,(עם דן כנר, יואב יפת, תמר לבני, פרופ' זיוה שמיר), 14 בנובמבר 2021

• ויליאם שייקספיר, ברשת החברתית Goodreads

מיצירותיו

• שייקספיר בעברית, "שקספיר מימין לשמאל", אוסף דן אלמגור, באתר הלקסיקון של יוסי גלרון
• ביל ברייסון, סוף פתוח, באתר ynet, 28 באוקטובר 2008
• מיכאל הנדלזלץ, שייקספיר: העולם כבמה, היה או לא היה, גם כן שאלה, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008
• כתבי ויליאם שייקספיר בפרויקט בן-יהודה
• יהודה אריה קלוזנר, שקספיר: חייו ויצירותיו, באתר פרויקט בן-יהודה
• איך לשחק את שייקספיר בעברית, ריאיון עם עמרי ניצן וגל זייד, באתר כתב העת אורות
• יצחק לאור, איך תכיל בימה זו את רחבי צרפת, באתר הארץ, 17 ביולי 2009
• מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, דורי פרנס מהמר על שייקספיר, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2009
• שייקספיר ושות', תרגומים למחזות של ויליאם שייקספיר ובני-דורו מאת דורי פרנס
• גל אורן, החיים כמות שהם, מוסף "שבת", מקור ראשון, 30 במרץ 2012
• קטעים ממקבת, סונטה 116 ורומיאו ויוליה בהגייה האנגלית של המאה ה-16. באדיבות המועצה הבריטית.
• דייוויד קמרון, ההשפעה של שייקספיר נמצאת בכל מקום, באתר ynet, 7 בינואר 2016
• AP, חוקרים אישרו: גולגולת שייקספיר נעלמה מקברו, באתר ynet, 24 במרץ 2016
• כל עבודותיו של שייקספיר
• הספרייה הבריטית – 93 העותקים המקוריים בקוארטו
• יצירותיו של שייקספיר – כולל אינדקס וניתן לחיפוש
• שייקספיר המאויר
• שייקספיר ושות' – תרגומים מכתבי שייקספיר מאת דורי פרנס
• כל סונטות שייקספיר, בתרגום זיוה שמיר
• שייקספיר ללא חת, כל המחזות בלוויית תרגום לאנגלית בת-ימינו.
• אתר שייקספיר 2016 של ה-BBC, מאות קטעים מוקלטים מיצירות שייקספיר
• ויליאם שייקספיר, אֶשְׂמַח גַּם לֶאֱהֹב וְגַם לָמוּת, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2024
• ויליאם שייקספיר, אֶת חֲרוּזַי הִשְׁתִּיקוּ בְּקִנְאָה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2024