חוזה טילזיט
 | |
| חותמים |
אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, נפוליאון בונפרטה  |
|---|---|
| מקום יצירה |
סובטסק |
| תאריך יצירה |
יולי 1807 |
  | |
חוזה טילזיט הוא שמם של שני חוזי שלום נפרדים שנחתמו בין נפוליאון בונפרטה, קיסר צרפת, לבין שליטי רוסיה ופרוסיה, החברות המרכזיות בקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית. החוזה הראשון, עם אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, נחתם ב-7 ביולי 1807, על גבי אסדה שהוצבה על נהר ניימן בעיר טילזיט שבפרוסיה המזרחית (כיום סובטסק במובלעת קלינינגרד). החוזה השני, עם פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, נחתם כעבור יומיים.
ב-14 ביוני 1807 הביס נפוליאון את צבא רוסיה בפיקוד הגנרל בניגסן בקרב פרידלנד, בצפון מזרח פרוסיה. עם קבלת הידיעות על תבוסת צבאו, הורה אלכסנדר הראשון לנסיך דמיטרי לובאנוב-רוסטובסקי להגיע אל המחנה הצרפתי כדי לפתוח בשיחות שלום בין הצדדים. מלבד הנציג הרוסי הגיע אל מחנה נפוליאון גם נציג פרוסיה, גנרל קלקרייט, עם מטרה זהה לזו של לובאנוב, אך נפוליאון סירב בתוקף לשליח הפרוסי בטענה הפשוטה כי הברית היחידה בה הוא מעוניין היא ברית עם הצאר הרוסי. נפוליאון פתח במשא ומתן עם הצאר הרוסי וגילה נדיבות כלפי הרוסים המפסידים, שנותרו עדיין רבי-עוצמה, בתקווה למשוך אותם לצדו. בסעיפים הסודיים של ההסכם התחייבו רוסיה וצרפת להגנה הדדית, ורוסיה הסכימה להצטרף למערכת הקונטיננטלית, החרם שהטיל נפוליאון על הסחר הבריטי עם יבשת אירופה.
יחסו של נפוליאון לפרוסים היה שונה. לאחר שהנחיל להם תבוסה מוחצת בקרב ינה-אאורשטדט ב-1806, וכבש את בירתם ברלין, ביקש נפוליאון להפוך את פרוסיה המוכה למדינה מדרגה שנייה. תנאי השלום שהוכתבו לפרוסיה היו משפילים: פרוסיה איבדה כמחצית שטחה ויותר ממחצית הכנסותיה, הואיל והשטחים שנלקחו היו העשירים ביותר. החלק של פרוסיה שממערב לנהר אלבה נמסר לממלכת וסטפאליה, ממלכה חדשה שנפוליאון הקים והמליך עליה את אחיו ז'רום. שטחים אחרים, בחלק הדרומי של פרוסיה, נמסרו לנסיכות הגרמנית סקסוניה, שהפכה כעת לממלכה ולבעלת בריתו של נפוליאון.
במזרח, כמעט כל השטח שקיבלה פרוסיה על חשבון פולין בחלוקות פולין השנייה והשלישית נלקח ממנה: מחוז ביאליסטוק נמסר לרוסים ושאר השטח לדוכסות ורשה, מדינת-חסות חדשה של צרפת שנמסרה לשליטת מלך סקסוניה, שהיה צאצא של מלכי פולין. על פי החוזה, נקבע מעבר בטוח עבור צבא סקסוניה, בין סקסוניה לדוכסות ורשה, בתוך שלזיה.
עוד נדרשה פרוסיה לוותר על שליטתה בדנציג, שהוחזר לה מעמדה כעיר חופשית. דנציג וסביבתה היו לאזור חופשי בהגנה משותפת של פרוסיה וסקסוניה, אולם עד להשגת שלום כולל, הורשתה צרפת להחזיק בה צבא.
נוסף על המחיר הטריטוריאלי, נדרשו הפרוסים לשלם לצרפת פיצויי מלחמה כבדים, ולהגביל את גודלו של צבאם ל-40,000 חיילים בלבד.
רוסיה ופרוסיה הכירו באופן רשמי בשינויים שהנהיג נפוליאון ברחבי אירופה. צרפת הכירה בהמשך קיומן של הדוכסויות של סקסוניה-קובורג, אולדנבורג ומקלנבורג-שוורין שהיו בעלות ברית של רוסיה. עם זאת, צרפת הורשתה להמשיך להחזיק צבא בנמלים של אולדנבורג ומקלנבורג-שוורין עד השגת שלום עם בריטניה[1].
שר החוץ של נפוליאון, טליראן, התנגד לתנאים הנוקשים שהושתו על פרוסיה, מחשש שיעוררו תגובת-נגד קשה ורצון לנקמה.
בעקבות חוזה טילזיט נמצא נפוליאון בפסגת הצלחתו המדינית. שלוש יריבותיו הגדולות נמצאו במצב של שלום איתו (רוסיה ופרוסיה הצטרפו בטילזיט לאוסטריה, שיצאה זמנית ממעגל אויביו של נפוליאון לאחר שנאלצה לחתום על חוזה פרסבורג ב-1805). מולו ניצבה בריטניה בלבד, כשכמעט כל הסחר עם אירופה חסום בפניה. אך ההישג לא האריך ימים. רוסיה התגלתה כבעלת ברית לא מהימנה, ובהדרגה החלה להפר את החרם המסחרי על בריטניה, ובכך גררה את נפוליאון לפלוש אליה ב-1812. בפרוסיה, האיצה ההשפלה של חוזה טילזיט רפורמות בצבא ובמשטר. הפרוסים נותרו אמנם מחוץ לקואליציה האנטי-צרפתית החמישית, שהתגבשה ב-1809, אך הצטרפו לקואליציה השישית (1813–1814) ולקואליציה השביעית (1815), והיה להם חלק נכבד במפלתו הסופית של נפוליאון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוזה טילזיט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)