מרורים

שדה של חסה – ה"חזרת" המקובלת

מרורים הוא המונח המקראי למיני הירקות שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור בליל הסדר בחג הפסח. וכך נאמר בספר שמות: ”וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (שמות יב ח).

הדיון בשאלה מהם סוגי הירקות ה"מרורים" התקיים מאז תקופת חז"ל ועד ימינו אלה. במרוצת השנים נשכחו חלק מהמסורות אשר עסקו בזיהוי הירקות בתור כאלה הראויים להקרא מרורים. זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן סקר את הזיהויים השונים כפי שהובאו בפרשנות היהודית לדורותיה בתפוצות ישראל ופרסם על כך חוברת, אשר בסיומה מובאים עשרות מקורות מהעבר.

לדעתו, חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצמת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית; ניתן לבחור את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת על המאמין, להתחשב בזמינות הירק ואפילו להעדיף מין מרור אחד על משנהו מטעמי בריאות או כשרות.

מצוות אכילת מרור

מן התורה, מצוות אכילת מרור אינה מצווה בפני עצמה, אלא היא תלויה באכילת קרבן הפסח - המרור נאכל יחד עם בשר קרבן הפסח. בימינו, כשבית המקדש אינו קיים, ואין מקריבים את קרבן הפסח, חיוב אכילת המרור הוא מדרבנן.

מיני המרור

המונח ”מְרֹרִים” הוא מלשון רבים. הכוונה היא למיני ירקות אחדים. פרשן המקרא רש"י באר: "כל עשב מר נקרא מרור". מדברי המשנה נראה לכאורה שמיני הירק שהאדם יוצא בהן ידי חובת מרור הם חמישה בלבד, כולל במצבי בישול שונים:

וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח: בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמִצְטָרְפִין לְכַזַּיִת.

— משנה, מסכת פסחים, פרק ב', משנה ו'

ממקורות נוספים בתלמוד מתקבל כי מספרם רב יותר.

זיהוי סוגי המרור

לכל סוגי המרור יש מספר מאפיינים משותפים, שהם מאפיינים מחייבים בקביעת זהות המרור. המקור למאפיינים אלה (למרות שבתורה עצמה יש רק מאפיין יחיד: "מרירות") מתבאר בתלמוד (פסחים לט.) הוא מ"היקש" למצה. המאפיינים המחייבים הם:

1. חייבים להיות מגידולי קרקע.
2. המרורים יהיו ירקות הנחשבים ל"זרעים" – כלומר חד-שנתיים, דו-שנתיים או רב-שנתיים – בתנאי שלא יהיו מעוצים.

החזרת

החזרת היא ה"חסה" ועל כך קיימת תמימות דעות בין הפרשנים הקדומים, מימי האמוראים עד הראשונים. החסה מכונה בארמית – חסין, באירופה – ליטוגא ובקרב יוצאי ספרד – סאלאטא. היום, הכוונה היא לחסה התרבותית (Lactuca sativa). אמנם העלים של החסה מתוקים – כאשר הם צעירים אך בשלב מאוחר הם הופכים למרים. תופעה התואמת את דברי חז"ל: ”ר' חיי' בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה (בראשית מ"ז) במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואחר כך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים” (ירושלמי פסחים ב ה).

מקובל כי ביותה של החסה התרבותית היא ממין בר ידוע בשם "חסת המצפן" (Lactuca serriola) והיא "חזרת הגלים" המוזכרת במקורות.

היתרון של החסה היה בכך שברוב קהילות ישראל ניתן היה להשיג חסה בימי חודש ניסן. באיורי רוב ההגדות לפסח ה"חסה" שולטת באיור ה"מרור".

אמנם, בספר "כתר ראש", מובאת מסורת בשם רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א מווילנא, לפיה החזרת היא הירק הנקרא "זערזיך" ביידיש. אך כנראה מסורת זו אינה מדויקת. ויצוין שאף הראשון שהזכיר את הזערזיך בקשר למרור הוא ספר הלבוש, והוא עצמו כתב בהמשך שהמרור הוא חסה.

סוגי החסה

מבחינים בין שני מיני חסות בר: "חסת המצפן" ו"חסה רותמית". לפי איורי קיר והממצא הבוטנו-ארכאולוגי, הזן המכונה בשם "חסה ערבית" היה נפוץ במצרים וגם בארץ ישראל.

• 
  חסת המצפן – Lactuca serriola – מין הבר
• 
  חסה רותמית Lactuca saligna – מין בר אחר
• 
  "חסה ערבית" – Lactuca saligna var.romana – היה הזן השכיח בארץ ישראל

עולשין

מין הירק השני קרוי במשנה בשם "עולשין". בתלמוד הבבלי הוא מכונה: "הינדבי" וכן בערבית עד ימינו: "הנדבא". זהר עמר סבור כי הכוונה היא העולש התרבותי (Cichorium intybus). מדובר בצמח דו-שנתי, ממוצא אירופאי, בעל עלים ארוכים דמויי אזמל החובקים במקצת את הגבעול ותפרחתו תכולה. העלים הצעירים משמשים מרכיב בסלט וטעמם מריר.

בתלמוד הירושלמי תרגמו העולשין בשם היווני "טרוקסימון", שפרושו: "ירק טרי". השם ניתן לו בגלל שאינו משתמר יותר מיום אחד.

רש"י תרגם עולשין בתור "קרישפילא" והכוונה, כנראה, לירק הנקרא בצרפתית עתיקה crespele - עולש.

חכמי אשכנז מזהים עולשין עם עשב בר ממשפחת הסוככים, כעין פטרזילית בר (Anthriscus sylvestris). הוא צמח מרעה הנפוץ מאוד באירופה. הוא נזכר בספרות הקדומה כירק מאכל היות שטעמו חריף ומריר. אולם המהרי"ל דחה את האפשרות להשתמש בצמח זה כמרור. זאת, על סמך העובדה כי בסידורים ראשונים נכתב שיש להשתמש בו לטיבול ראשוני – ירק בחרוסת.

רוב החוקרים זיהו את העולשים עם מיני ה-Cichorium. עם זאת, במקומות אחדים באשכנז לא שררה מסורת זיהוי של העולש.

סוגי עולשין

• 
  עולש תרבותי – הינדבי
• 
  מרור הגינות – "קרישפילא" – בלשון רש"י או Crespina באיטלקית
• 
  פטרזילית בר – Antrhiscus silvestris – באשכנז

תמכה

הזיהוי של ה"תמכה" אינו מוחלט. סביר להניח שמדובר בצמח ממשפחת הסוככיים – משפחה הידועה בצמחים שרובם בעלי ניחוח וגבעוליהם חלולים. במשפחה זו מצויים הגזר (גזר קיפח), הפטרוזיליה, עשבי תיבול ותבלינים נוספים. ה"תמכה" הוא קרוב לסוג הגזר (Daucus). הוא מוגדר כך אצל דיוסקורידס היווני.

רש"י ומפרשים נוספים זיהו אותו עם הצמח "מרובייא" הנקרא בימינו מרמר מצוי (Marrubium vulgare). הוא צמח רב-שנתי בעל עלים מעוגלים ושעירים המעניקים לו גוון לבן-אפרפר. צמח הגדל בצידי הדרכים ומעזבות, מר בטעמו ששימש בעת העתיקה כצמח מרפא. הוראת שמו היווני והלטיני הוא "מר" אפשר שמקורו בשם העברי מרור.

הרמב"ם מזהה את "התמכה" עם צמח הנקרא בערבית "סריס". הצמח נזכר, בין השאר, אצל פליניוס הזקן, בתור צמח הדומה לחסה, מר ומועיל לפעילויות הקיבה. ייתכן שממנו הכינו את "מי סורס" המוזכרים בתלמוד הירושלמי: "רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס וקדחין ושתיין ומחזירין". בתרגום לערבית מזוהה הצמח בתור עולש האינדביה (Cichorium intybus). בניגוד לעולש התרבותי הוא מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים. הוא דומה לחסה ונאכל כמוהו – אם כי הוא יותר מר. בהגדה לפסח מימי הביניים, נמצא איור המראה צמח זה בתור מרור.

הרמב"ם מתאר את ה"סיריס" בתור צמח מר מאוד. ממנו מרכיבים רופאי המגרב (צפון אפריקה) משקה ידוע היטב. זהר עמר מניח כי הרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מספרד, מצפון אפריקה וממצרים. והוא תואם את התיאור המובא בפירוש הרמב"ם: "תמכא – מין מיני עולשין, אלא שהוא גדל בגינות".

סוגי התמכה

מבחינים בין סוגים אפשריים לתמכה. בתלמוד הירושלמי זוהה עם "גנגידין", אשר לפי האיור דומה לגזר הבר. רש"י נוטה לצמח שבצלילו ניכר השם "מר". הרמב"ם נוטה לצמח מרפא המוכר בשם "סיריס".

• 
  גזר בר – Daucus carota – אולי לפי התלמוד הירושלמי
• 
  לפי רש"י: מרוביון מצוי Marrubium vulgare – צמח מעזבה וצידי דרכים
• 
  עולש (Cichorium intybus)

חרחבינה

חרחבינה או "חרחבינין" או "חרבינין" – הוא הירק הרביעי שניתן לצאת על ידי אכילתו מחובת מרור בפסח. הזיהוי אינו קל. וכך הוגדר בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים: ”בחרחבינה רבי יוסי בר' בון אמר רבי יסי חלי” (ירושלמי פסחים ב ה). ובתלמוד בבלי, מסכת פסחים, אומר רבי שמעון בן לקיש: ”חרחבינא אמר רשב"ל אצוותא דדיקלא” (פסחים לט א). בשני המקרים קשה לזהות את השמות וכן לא ברור האם הכוונה לשם אחד או שניים.

רש"י מבאר: "אצוותא דדיקלא" – "סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א (בצרפתית עתיקה: קנוקנת). מתאור זה וצמח דומה בשם "אצוותא חרוזיאתא" עולה שמדובר בצמח מטפס, הגדל בארץ ובצרפת, בבתי גידול לחים ונכרך בעזרת גבעוליו הדקים דמויי החבל על צמחים שונים או על עצמים אחרים ושמו חבלבלן המשוכות (Calystegia sepium).

אבו אלעבאס אלנבאתי, רופא ועשבונאי אנדלוסי שבקר בארץ בשנת 1215, זיהה אותו עם צמח הגדל עד היום בהרי ירושלים בשם חרחבינה מכחילה ( Eryngium creticum) – חידוש אשר אומץ גם על ידי מחדשי הלשון העברית. הרב יוסף קאפח סבור כי הוא הצמח אליו התכוון הרמב"ם בכותבו: "מאכל ידוע בן פלחי ארץ ישראל". עם זאת הוא מסתייג מזיהוי הצמח עם "קוצים". הוא טוען שיש ירק מסורתי עם שם דומה.

זהר עמר סבור שמדובר באותו הצמח, אלא שהוא עובר התפתחות בזמן גידולו. בתחילת החורף עולים עלים ראשונים, גדולים יחסית, הם רכים, טעמם מרור – ניתן לאכלם חיים או לאחר שליקה במים. בשלב זה הם לא קוצניים. יש לנו עוד צמח מהסוג שחז"ל כינו :"תחילתו מתוק וסופו מר". ההסתיגויות מצמח זה נעות סביב העובדה כי צמח קוצני לא יכול להיות צמח אשר יוגדר למאכל בתור מרור.

רופא ספרדי מהמאה ה-13 מכנה אותו "שוויכת אבראהים", דהיינו: קוץ אברהם. במקום אחר הוא מכנה את החרחבינה הכחולה בשם: "אלקרצענה אל זרקא" בשם "הקוץ היהודי", דהיינו: אלשוכה אליהודיה.

רבי יצחק אלפסי בפירושו למשנה מעלה את האפשרות כי החרחבינה היא אולי התלתן.

• 
  לפי תיאור רש"י: חבלבלן המשוכות
• 
  דרדר ירוק-סגול על הר מירון, אולי חרחבינה מכחילה?
• 
  תלתן – פירוש שלא התקבל

מרור

למושג מרור יש שתי משמעויות: משמעות כללית - עשב מר כלשהו, ומשמעות פרטית - עשב מסוים:

• רש"י פירש שהכוונה לעשב הנקרא בצרפתית עתיקה: Amerfoil, והיא הלפה הגדולה: Arctium majus.
• ויש שפירשו שהכוונה לצמח הקרוי בימינו מרור הגינות (Sonchus oleraceus).

לפי פרופסור זהר עמר השומרונים נוהגים עד היום להשתמש בחסת המצפן (Lactuca serriola) בצמח זה כמרור בזבח הפסח, ולעיתים בחסה רותמית (Lactuca saligna).

לקריאה נוספת

• זהר עמר, מְרֹרִים: חמשת מיני המרור שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, הוצאת המחבר, נוה צוף, תשס"ח, מסת"ב 965-90818-3-9

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.