סברא

סברא היא הגדרה לנימוק לוגי הלכתי המצויה בשני אופנים:

• תיאור של היגיון פשוט בעל תוקף אקסיומטי כזה שאינו נצרך לאזכור מפורש בתורה או על פי דרשה, קיומה של סברא כזו נקבע על פי הגיון פשוט של חכמי התלמוד וכוחה תקף בכל הנושאים והיבטים ההלכתיים כדין דאורייתא. דוגמה למקרה כזה הוא הכלל שלא יהא חוטא נשכר.
• טעם או נימוק המבקש להציע נטייה על פי הכרעה בשכל, מבלי להיות מוכח.

מקור

כוחה של הסברא בהלכה גדול כל כך, עד שכאשר ישנו פסוק מסוים המבהיר הלכה מסוימת שניתן להבין אותה מסברא שואלים חכמי התלמוד "למה לי קרא, סברא הוא" (=למה לנו פסוק? הרי סברא היא), כך למשל שואלת הגמרא על חכם שרצה לומר כי דין המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מהפסוק ”מי בעל דברים יגש אליהם”, למה צריכים אנו פסוק? הרי סברא היא שמי שרוצה להוציא מחבירו ולא טוב לו המצב הנוכחי הוא זה שצריך לחפש ראיות לדבריו, כמו שהחולה הוא זה שהולך לרופא ומוכיח לו שהוא חולה ורק אז יטפל בו הרופא ולא אם יבוא לרופא, כשאין לו סיבה הגיונית לחשוש שמא הוא חולה.

חשיבות הסברה

יש שטענו שדין שנלמד מסברא ייחשב כדין דאורייתא, אך יש שטענו שהוא עדיין ייחשב דרבנן וכן משמע מלשון הראשונים.

גם הדינים הנלמדים מסברא, מתחלקים לשניים: ישנם כאלו שאין צורך לכל פסוק כדי להוכיח אותם כמו חיוב החזרת הלוואה כספית (שנלמדת מסברת ממוני גבך), וישנם כאלו שיש צורך לפסוק כדי לדעת אותם כמו דיני מזיק וניזק, אך גם הם מתקבלים על הדעת.

הרמב"ם כותב במשנה תורה, כי עלינו לקרב את התורה ככל האפשר לדרך הסברא, אך חלילה מלתלות אותה בסברא, ולקיים אותה רק כאשר מבינים את סברותיהם או בהתאם למסתבר.

בדומה כותב הרמב"ם:

שאיפת ההמון.... יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס... בין במה שסופר ממה שכבר עבר, ובין במה שרואים במצב הנוכחי ובין במה שנאמר שהוא יארע בעתיד. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל... זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס

— רמב"ם, איגרת תחיית המתים)

לקריאה נוספת

• משה אביגדור עמיאל, מידות לחקר ההלכה (חלק א', חלק ב', חלק ג'), ירושלים תרצ"ט - תל אביב תש"ה. (באתר היברובוקס)

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.