יהדות מרוקו

יהדות מרוקו היא אחת הקהילות הגדולות והחשובות מבין קהילות יהדות צפון אפריקה ומקום מושבה הוא באזור מרוקו של היום.

היהודים הראשונים שהגיעו למרוקו היו יהודים שעזבו את ארץ ישראל לאחר גלות בבל וכן יהודים שהגיעו למרוקו בתקופה ששלטה במקום האימפריה הרומאית ושמרוקו הייתה אז חלק ממאוריטניה. לאחר השתלטות הדת הנוצרית על האימפריה הורע מצב היהודים למרות שמספר שבטי ברברים עברו גיור בתקופה זו.

לאחר שלטון האימפריה הרומאית, בימי שלטון המולסמים במרוקו שפר מצב היהודים עד למאה ה-12, עם עליית המווחידון - קבוצה מוסלמית קנאית שדרשה באיסלאמיזציה של בני המיעוטים הלא-מוסלמים במרוקו, ביניהם היהודים. דינם של אלו שלא התאסלמו היה מוות ואילו גזר דינם של אלו שאכן התאסלמו היה עבודות פרך ותנאים קשים שכן הם היו "מוסלמים סוג ב'" שכן הם היו "מוסלמים-יהודים" - בעלי זכויות מועטות משל המוסלמים האמיתיים. הרמב"ם מסר ליהודי מרוקו איגרת ובה הוראה כי עליהם להתאסלם למראית עין, רק על מנת להישאר בחיים וכך עשו רובם של יהודי מרוקו. אך למרות התאסלמותם של יהודי מרוקו, המשיכו תושבי המדינה לפרוע בהם מדי פעם ולהטיל עליהם צווים שונים ומיסים מיוחדים. יהודים רבים היגרו מהמדינה בעקבות הפרעות והגזרות הקשים, בעיקר למצרים וכן לארץ ישראל שהייתה בשליטת הצלבנים.

יהודי מרוקו "זכו" במדינה זו, כמו בשאר מדינות ערב, למעמד ה"ד'ימי"-מעמד של נתין ולא של אזרח אשר לא השאיר ליהודים כמעט אף זכויות ואף פגע בהם קשות - כלכלית וחברתית. חוקי ה"ד'ימי" השתנו בין שליט לשליט כאשר היו שליטים נוחים יותר ליהודים שמינו אותם אז ליועצים בחצרותיהם, והיו שליטים פחות נוחים שפגעו ביהודי המדינה והטילו עליהם גזרות ומיסים קשים.

בין המאה ה-14 והמאה ה-16 גדלה אוכלוסיית יהודי מרוקו בצורה משמעותית בגלל הגירת יהודים רבים מספרד השכנה לאחר כל אחת מהפרעות ולאחר גירוש ספרד.

רובם של היהודים התרכזו בגטאות בערים בהן חיו וגטאות אלו כונו "מלאח".

בעת כיבוש מרוקו על ידי האימפריה העותומאנית שפר מצבם של חלק מהיהודים במדינה אולם התורכים לא הצליחו בכל הפעמים למנוע את הפרעות שערכו התושבים המקומיים ביהודי המקום, דוגמא לכך היא בפרעות שהתרחשו בשנת 1864 בערים מרקש ופס ובהם נהרגו כ-500 יהודים.

בשנת 1912 נכבשה מרוקו על ידי צרפת אך היהודים בה לא זכו לזכויות והגנה כפי שזכו להן היהודים באלג'יריה וטוניסיה אך למרות זאת היה שיפור לטובה במצב היהודים. משנה זו ועד לשנת 1948 השתלבו היהודים בחיי המדינה ואף השתלבו בפוליטיקה המקומית. בשנת 1947 היה רוב הישוב היהודים במרוקו, כ-73 אחוזים מכלל יהודי המדינה, תושבי ערים, בעיקר בערים רבאט, קזבלנקה, מרקש, מקנס ופס כאשר בכל אחת מהן היו למעלה מ-15,000 יהודים. בשנת 1948, ערב הקמת המדינה חיו במרוקו כ-265,000 יהודים.

בעקבות מלחמת העצמאות החלו פרעות ביהודי מרוקו ועל כן רבים מהם נמלטו למדינת ישראל שזה עתה קמה וכן לצרפת וספרד השכנות מעבר לים. השלטון הצרפתי, שהיה במצב של עזיבת מרוקו, לא הצליח לעצור את הפרעות שנערכו ביהודים ויהודים נהרגו במהומות אלו ורכוש רב נבזז או נהרס. יציאה המונית של יהודים ממרוקו נבעה בעיקר מהפרעות בהם אך גם מהחשש כי מרוקו, לאחר שתקבל את עצמאותה, תצטרף לליגה הערבית ואז תפעל ביתר שאת נגד היהודים.

גל העלייה הראשון של יהודי מרוקו היה בין שנת 1955 ל1957 ובו נמלטו למדינת ישראל כ-70,000 יהודים. כתוצאה מהבריחה ההמונית, שלא הייתה לרוחה של ממשלת מרוקו, הוצאה הציונות אל מחוץ לחוק והיא הוגדרה כפשע כבר בשנת 1959. לאחר האיסור על העלייה החלו היהודים לצאת מצהמדינה לכיוון ספרד וצרפת בדרך הים אך לאחר התרסקות האונייה אגוז לחופי ספרד הופעל לחץ בין-לאומי על מרוקו שבעקבותיו הוסר האיסור על היציאה היהודית ממרוקו ויצאו ממנה כ-100,000 יהודים, רובם למדינת ישראל אך גם לצרפת וספרד.

כיום יש במרוקו כ-5,200 יהודים, רובם בקזבלנקה.

שילובם של יהודי מרוקו בישראל הייתה קשה בגלל המספרים הגדולים של העולים בזמן הקצר בו באו ועל כן רבים מהם נשלחו ליישב את אזורי הנגב והגליל וכן אזורי ספר כגון חבל עדולם וחבל תענך.

יהודי מרוקו נודעו בישראל בגלל חג המימונה אותו חוגגת העדה ביום שלאחר צאת חג הפסח.

ראה גם

• המגרב