גטו
גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם לרווח לכל רובעי היהודים באירופה.
בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.
המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.
ימי הביניים עד העת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי הביניים העדיפו יהודי הגולה לחיות בקבוצה מגובשת ומתבדלת, הן מטעמי שמירת אורחות החיים הייחודיים והן מטעמי ביטחון. בנוסף, במקומות רבים ובתקופות רבות כפו השלטונות עליהם צורת חיים זו, כדי להבדילם או להשפילם, וכדי להגביל את תחומי עיסוקיהם. ההחלטה על כך התקבלה לראשונה בשנת 1179, במועצה הלטראנית השלישית של הכנסייה, אולם לא נכפה עדיין נושא המגורים הנפרדים.
בראשית העת החדשה, בשנת 1516, הקצו שלטונות ונציה אזור מוקף חומה ותעלות מים בעיר למגוריה של הקהילה היהודית, בקרבת בית היציקה החדש (באיטלקית: ghetto nuovo). ה"גטו נואובו", ובקיצור גטו, הפך לשמה של השכונה היהודית, ולימים הפך גטו לשם המקובל לכל רובעי היהודים באירופה.
בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי על הקמת גטו רומא, ובהמשך גטאות בכל הארצות הנוצריות. גטאות הופיעו בדרום צרפת, כמה מערי גרמניה ומקומות אחרים במרכז אירופה. פיוס החמישי אמר כי בכל מדינות איטליה יש להקים גטאות ובתחילת המאה ה-17 היו גטאות בכל הערים המרכזיות באיטליה מלבד פיזה וליבורנו. רוב הגטאות היו מוקפים בחומה ובה שער אחד או שניים. השערים היו נסגרים לעת ערב ונפתחים בבוקר. בגטו היהודי בוונציה, למשל, התגוררה הקהילה היהודית, שכמה מבניה היו בנקאים חשובים בעיר.
היות ששטח הגטאות היה מוגבל ומתוחם, גברה בהם הצפיפות ככל שגדלה האוכלוסייה, והם התאפיינו בתנאי תברואה ירודים ולעיתים בהתפרצויות מגפות. מאידך, היהודים תושבי הגטאות זכו לאוטונומיה דתית, תרבותית וחברתית יחסית. הנהגת האמנציפציה ליהודים במאה ה-18 גרמה לביטול הדרגתי של הגטאות בערי אירופה. הגטו האחרון שנותר היה הגטו שבעיר רומא, שעל ביטולו הוחלט ב-1870, ובפועל נפלו חומותיו ב-1888.
ישנם היסטוריונים הסוברים, כי לגטאות שהוקמו ופעלו בראשית העת החדשה, הייתה השפעה על שימור הזהות היהודית והימנעות מטמיעה והתבוללות.
גטאות בתקופת השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גטאות בשואה
במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים במונח "גטו", כחלק ממדיניות התעמולה וההטעיה, וקראו בשם זה רחובות ורבעים מגודרים, שבהם רוכזו יהודי הסביבה. למעשה היה זה מחנה ריכוז בליבה של העיר. היהודים נאספו על פי צווים שהודפסו בכרוזים, או ששודרו ברדיו אל הגטאות כשלב ביניים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה או חיסולם בדרכים שונות. זאת, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי, לא לפני שנוצל כוח העבודה שלהם עד תום. בשנותיה הראשונות של המלחמה, גטאות אלה, שהוקמו בערים רבות במזרח אירופה נודעו בתנאי המחיה הירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה נספה עוד בשלב הגטאות. לאלה ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה.
גטו כמונח חברתי כללי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מושג הגטו חרג ממשמעותו היהודית-היסטורית, ונפוץ היום בשימוש במקומות שונים בעולם ככינוי למתחם מגורים המהווה, מבחינה תרבותית, יחידה מסוגרת המייחדת את שוכניה ומונעת מהם מגע נרחב עם החוץ. גטו עשוי להיווצר הן מבחירה, והן מאילוץ חיצוני. מקובל מאוד, למשל, השימוש במושג גטו ככינוי לשכונות המאוכלסות באפרו-אמריקאים בערי ארצות הברית, ובעצם לכל גוש אורבני המאכלס, לרוב בתנאי מחיה ירודים, מיעוט מובדל או מתבדל.
בארצות הברית קיים גם המונח "גטו כפרי" כדי לציין מעונות קרוואנים, שטחי דיור של עובדי חוות, ושמורות אינדיאנים, כדי להצביע על כך שהאזורים העניים ביותר בארצות הברית לא שוכנים בהכרח בתוך הערים הגדולות.
המונח "גטו" משמש גם כביטוי ציורי לציון אזור בו יש אוכלוסייה עם מאפיין מסוים, בלי קשר לרמת העוני שלה.[1]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רוני ויינשטיין, "מבודדים אך לא דחויים" : היהודים בחברה האיטלקית בתקופת הרפורמציה הקתולית, בתוך: מיעוטים זרים ושונים, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשס"א-2001, עמ' 93–132.
- רוני ויינשטיין, הגטו היהודי והרובע העירוני בערים האיטלקיות בראשית העת החדשה : בין ריחוק לקרבה, זמנים, 67, 1999, עמ' 12–21.
- דוד קאסוטו, היבטים ארכיטקטוניים ואורבנים של היישוב היהודי באיטליה, איטליה אברייקה, 2008, עמ' 136–151.
- שלמה סימונסון, הגיטו באיטליה ומשטרו, בתוך: ספר-יובל ליצחק בער, (עורך: שמואל אטינגר), ירושלים: הוצאת החברה ההיסטורית הישראלית, תשכ"א-1960, עמ' 270–286.
- אלינה קורן, מחשבות ישראליות על מושג הגטו, סוציולוגיה ישראלית, תשס"ד-2004, עמ' 163–169.
- גיא מירון ושלומית שולחני, מבוא כללי לאנציקלופדיה של הגטאות בהוצאת מכון המחקר הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם
- לוסי דווידוביץ',המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982.חלק ב':השואה, חיים וממות בגטאות מזרח אירופה עמ' 212–238.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- גטו, במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
- גטו ובידוד, אסופת מאמרים ומקורות בספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לדוגמה ראו: ישי בלנק, אין מולדת להומואים: גלובליזציה, פירוק מרחבי והגטו ההומו-לסבי, תיאוריה וביקורת 23-4, סתיו 2003, עמ' 83.