וולטר סקוט

סר וולטר סקוט
Walter Scott

דיוקן של סר וולטר סקוט מ-1822
לידה	15 באוגוסט 1771 אדינבורו, סקוטלנד
פטירה	21 בספטמבר 1832 (בגיל 61) Abbotsford House, הממלכה המאוחדת
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת
לאום	סקוטי
מקום קבורה	Dryburgh Abbey
מקום מגורים	Abbotsford House
שם עט	Clutterbuck, Malachi Malagrowther, Jedediah Cleishbotham, Somnambulus, Laurence Templeton, Lawrence Templeton
עיסוק	עורך דין, משורר, סופר, היסטוריון
מקום לימודים	אוניברסיטת אדינבורו, Jordan High School, Kelso High School, התיכון המלכותי של אדינבורו, בית הספר למשפטים של אוניברסיטת אדינבורו
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	רומנסה, רומן היסטורי, מחקר היסטורי
זרם ספרותי	רומנטי
יצירות בולטות	"שירו של המשורר-נודד האחרון", "אדונית האגם", הרומנים "וייברלי", אייבנהו
תקופת הפעילות	1814–1832 (כ־18 שנים)
הושפע מ	התנך של המלך גיימס, ספרות הרומנסה, הבלדות של פרסי, לודוביקו אריוסטו, שייקספיר, גתה, ג'פרי צ'וסר, ג'ון דריידן
השפיע על	אלסנדרו מנצוני, אונורה דה בלזק, ויקטור הוגו, טולסטוי, דוסטויבסקי, ג'ורג' אליוט, צ'ארלס דיקנס, ג'יימס פנימור קופר
בן או בת זוג	Charlotte Genevieve Charpentier (1797–?)
צאצאים	Charlotte Sophia Lockhart, Charles Scott, Anne Scott, Sir Walter Scott, 2nd Baronet
מספר צאצאים	4
פרסים והוקרה	עמית החברה המלכותית של אדינבורו
חתימה

סר וולטר סקוט (באנגלית: Walter Scott; 15 באוגוסט 1771 – 21 בספטמבר 1832) היה משורר, סופר, היסטוריון, ומבקר ספרות סקוטי; מהמשוררים והסופרים הרומנטיים החשובים והמצליחים ביותר. הוא נחשב לאבי הרומן ההיסטורי ולאחד מהיוצרים המשפיעים ביותר על הספרות הבריטית, האירופאית והאמריקאית. גדולי הסופרים של המאה ה-19, ביניהם מנצוני, הוגו, בלזק, פושקין, טולסטוי, דיקנס וג'ורג' אליוט, חיקו את הרומנים של סקוט. וולטר סקוט נחשב לאחרון הסופרים הקלאסיים ולראשון הסופרים המודרניים. נודע בעבור הרומנסות "שירו של המשורר-נודד האחרון", "מרמיון", ו"אדונית האגם"; ובעבור סדרת הרומנים "וייברלי", שרבים מהם נחשבים לקלאסיקה של הספרות הבריטית והאירופאית.

תולדות חייו

מילדותו עד בחרותו (1799-1771)

סקוט נולד באדינבורו שבסקוטלנד כבן למשפחה סקוטית מכובדת משבט סקוט השוכן באזור הגבולות (בין סקוטלנד ואנגליה). ב-1773 סבל מהתקף של פוליו, שגרם לצליעה ברגלו הימנית למשך כל חייו. כדי לשפר את מצבו נשלח לזמן מה לאחוזה של קרובי משפחה. שם למד לקרוא ונחשף למעשיות ולאגדות עם אשר ככל הנראה השפיעו בהמשך על יצירתו. בינואר 1775 הוחזר לבית הוריו, אך גם בשנים הבאות נשלח למקומות מרפא ולטיפולים שונים על מנת לנסות לשקם את מצבו. ב-1778 חזר לאדינבורו וקיבל שיעורים פרטיים כהכנה ללימודיו בבית הספר, אליו נשלח באוקטובר 1779. בתקופת בית הספר הירבה לקרוא ספרי מסעות, שירה, סיפורים היסטוריים וכיוצא באלה. מצבו הגופני השתפר באותה תקופה, והוא יכול היה לשוטט ולטייל בעיר ובסביבותיה. ב-1783, הוא נשלח יחד עם דודתו לקלסו (Kelso) שבדרום מזרח סקוטלנד, שם המשיך בלימודיו עוד כחצי שנה. בנובמבר, בגיל 12, החל וולטר סקוט בלימודים קלאסיים באוניברסיטת אדינבורו. באותה תקופה יצר קשרים ובא במגע עם חוגים ספרותיים שונים (כולל פגישה יחידה עם המשורר הסקוטי הלאומי רוברט ברנס). מנערותו הייתה לסקוט בריאות איתנה, והוא עסק בספורט, והתרגל ללכת כחמישים קילומטר, או לרכב על סוס כמאה וששים קילומטר, ברציפות. בגיל ארבע-עשרה החל בתקופת חניכות במשרדו של אביו, אשר היה עורך דין במקצועו. כיוון שכך, בשנים 1790-1789 חזר לאוניברסיטת אדינבורו ללמוד משפטים. לאחר סיום לימודיו, הלך בעקבות אביו והיה לעורך דין. סקוט כתב שמלכתחילה לא הייתה אהבה גדולה בינו לבין מקצוע עריכת-דין, והיא הלכה ופחתה במשך השנים.

בשנת 1797, בהתגבר החשש מפני פלישה צרפתית, סקוט התנדב לכוח המתנדבים הטריטוריאלי המקומי. בכוח זה הוצב בתפקיד אפסנאי ומזכיר, והוא המשיך בהתנדבותו עד תחילת העשור הבא.

תקופת שירתו (1814-1799)

ב־1799 סקוט מונה לשריף של מחוז סלקריק (Selkirk) שבדרום סקוטלנד. באותה תקופה נהנה מרווחה כלכלית, שכן הן הכנסותיו מעבודתו כעורך דין, הן הכנסתו מתפקידו כשריף, הן הכנסות שהגיעו דרך נישואיו והן חלקו בהכנסות מן הנכסים של משפחתו, הצטברו לסכומים נאים.

בשנת 1802, לאחר תרגומים מהספרות הגרמנית, סקוט ערך, בעזרת המשורר ג'ון ליידן ואחרים, אסופה בשני כרכים של בלדות דרום-סקוטיות עתיקות ושל חיקויים של בלדות סקוטיות עתיקות, "בלדות של הגבול הסקוטי" (The Minstrelsy of the Scottish Border). במהלך השנים עסק בעריכות ספרותיות נוספות: הרומנסה מימי-הביניים "סר טריסטרם" (1804), יצירות ג'ון דריידן (18 כרכים, 1808, כולל מונוגרפיה של סקוט על חיי דריידן יצירתו ותקופתו), יצירות ג'ונתן סוויפט (19 כרכים, 1814).

בתחילת 1805 הוציא לאור את הרומנסה "שירו של המשורר-נודד האחרון" (The Lay of the Last Minstrel), שיר ששר משורר-נודד זקן בשלהי המאה ה-17, העוסק בתיאור המנהגים והנימוסים העתיקים באזורי הגבולות באנגליה ובסקוטלנד, ובנאמנות של אדם לארץ מולדתו. היצירה כתובה בסגנון שהוא מעין שביל הזהב בין הסגנון הפשוט והאנרגטי והגס של הבלדות העתיקות לבין הסגנון המעודן והאמנותי והמקושט של השירה האנגלית של המאה ה-18. השיר הפשוט, לבבי, חיוני, זכה להצלחה חסרת תקדים, יצא לאור בשתים-עשרה מהדורות תוך שנים ספורות, הביא לסקוט תהילה כמשורר, והיה ליצירה המזוהה ביותר עמו.

כתב וולטר מינטו: "השיר נשמע לאוזנו של העולם כמו ניגון מכלי-נגינה נשכח שלפתע נוגן על ידי אמן טבעי, במיומנות מדהימה ובשמחה ספונטנית. זה היה כאילו אנשים באמצע עסקיהם היומיומיים שמעו תרועת חצוצרות, הסתכלו ולהפתעתם ראו לפניהם תהלוכה של דמויות זרות ומרשימות מלפני מאות שנים: אבירים עוטי שריון, נושאי-כלים מנומסים, בעלי-שדות חסונים, גבירות נאות, קשתים, כלבי צייד, גמדים שובבים וקוסמים".

באותה שנה הקים עם שותפו בלנטין בית דפוס, בו הוציא לאור את ספריו בשנים הבאות.

ב-1808 סקוט הוציא לאור את הרומנסה "מרמיון" (Marmion), שזכתה להצלחה כקודמתה. בשנת 1810 יצאה לאור הרומנסה "אדונית האגם" (Lady of the Lake), פואמה המתרחשת בטרוזאכס שבאזור הרמות הסקוטי (Highlands), שהצליחה יותר מקודמותיה, והייתה פסגת הצלחתו כמשורר, ויש אומרים שירו הטוב ביותר.

כתב סטופפורד ברוק על "אדונית האגם": "זו המצאה הגונה ובהירה, מבע בריא של העולם החיצוני... הנוף חדש למדי, והתיאורים מעוררים עניין גדול והתלהבות אצל הקוראים... לא הייתה זו רק המעשייה הרומנטית, אלא התגלות עולם של יופי פראי, ששוב שלחו משב-רוח רענן לחברה קהה".

תקופת חיבור הרומנים (1832-1814)

לאחר שבית הדפוס של סקוט נקלע לקשיים כלכליים, ומאחר שפרוזה הלמה יותר את כישוריו ואת תקופתו, החל סקוט לחבר רומנים. בשנת 1814 יצא לאור באנונימיות הרומן ההיסטורי הראשון של סקוט - "וייברלי" (Waverley), העוסק בהתקוממות היעקוביטית של 1745, מלחמת אזרחים בריטית שבמרכזה ניסיון כושל להחזיר את שלטון בית סטיוארט לכס המלוכה הבריטי. אדוארד וייברלי, גיבור הרומן, חייל אנגלי צעיר הנשלח לסקוטלנד, נאלץ לבחור בין נאמנותו לכתר לבין הערצתו את המטרה הרומנטית של היעקוביטים ואהבתו לפלורה מקלבור. מעשיו הג'נטלמנים מקנים לו חברים משני הצדדים, שעומדים לצדו לאחר שהיעקוביטים מובסים. הרומן זכה להצלחה עצומה. בעקבותיו הרומן ההיסטורי הפך לדרך רצינית להבנת היסטוריה. בשנים הבאות סקוט חיבר רומנים מצליחים רבים במתכונת דומה. רוב הרומנים של סקוט עוסקים בקונפליקט בן שתי תפיסות עולם, כשלגיבור הראשי של הרומן יש זיקה לשתיהן. בד בבד סקוט המשיך מדי פעם לחבר רומנסות (פחות מוצלחות מאלו שחיבר קודם לכן).

דלקרואה, רבקה ואייבנהו הפצוע (1823)

בדאגתו למוניטין שלו כמשורר, סקוט המשיך לפרסם את הרומנים תחת מסווה של אנונימיות. הרומנים נחתמו על ידי "מחברו של "וייברלי"", או שפורסמו כ"סיפורים של - " ("...Tales of") ללא ציון המחבר כלל. גם כשהיה ברור כי לא ייגרם כל נזק בפרסום זהותו כמחבר, שמר סקוט על המסווה, ככל הנראה מתוך חוש הומור. באותה תקופה רווח הכינוי "הקוסם מן הצפון" לציון המחבר המסתורי והמצליח. שמו של סקוט נקשר בהרחבה בשמועות שנפוצו על אודות זהות המחבר, וב־1815 זכה סקוט לכבוד שבסעודה עם הנסיך ג'ורג', לימים המלך ג'ורג' הרביעי, שרצה לפגוש את "המחבר של וייברלי".

כתב ריצ'רד הולט האטון: "המאפיין המרשים ביותר ברומנים של סקוט הוא היותם מבוססים בחלקם הגדול על הציבור ולא על רצונות ורגשות אישיים. למעט יוצאים מן הכלל, הרומנים של סקוט נותנים לנו התבוננות דמיונית, לא רק באינדיבידואלים, אלא באינדיבידואלים כהיותם מושפעים ממאבקים ציבוריים ומפילוגים חברתיים של תקופתם... אינך יכול לקרוא רומנים של סקוט מבלי להיות מודע טוב יותר למשמעות של חיי-ציבור ונושאים פוליטיים".

ב-1819 הוציא לאור את "אייבנהו", רומן היסטורי המתרחש בממלכת אנגליה של המאה ה-12 על רקע מסע הצלב השלישי, שבייתו של ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, והחזקת כס השלטון על ידי אחיו העריץ ג'ון. במרכזו קונפליקט בין הסקסונים והנורמנים, ובין נצרות ויהדות. הספר הצליח במהרה, ועורר התעניינות מרובה באבירות ובימי-הביניים. בין הדמויות הסוחר היהודי יצחק מיורק, המסמל את מצבם הקשה של היהודים בימי הביניים, ובתו רבקה, אחות רחמנייה העושה צדקה וחסד ומרפאה את בני ההמון הפשוטים והעניים, העולה בשאר רוחה על בני תקופתה הלא יהודים, אומרת דברים נכוחים מתוך הכרת ערך עמה, ומסמלת את היהדות הנצחית.

אליזבת נסמית', נוף של אבוטספורד (אחוזתו של סקוט)

עם התפשטות תהילתו, סקוט קיבל תואר אצולה, ברונט, ונהיה סר וולטר סקוט. כשהמלך ג'ורג' הרביעי ביקר באדינבורו ב־1822, המופע המרהיב שארגן סקוט שנועד לדמות את ג'ורג' להתגלמות שמנמנה-משהו של הנסיך צ'ארלס אדוארד סטיוארט, החזיר לאופנה חצאיות סקוטיות, הופכן לסמל של זהות לאומית. רבות מיצירותיו של סקוט אוירו על ידי חברו ויליאם אלאן.

בשנים 1825-1817 סקוט בנה את אחוזתו אבוסטפורד. החל מ־1825 שוב הידרדר מצבו הכלכלי, כשבעקבות משבר בנקים בית-הדפוס שלו התמוטט. במקום להכריז על פשיטת רגל, הוא מסר את ביתו ואת הכנסתו לידי קרן שהשתייכה לנושיו, והמשיך לחבר ספרים כדי לחזיר את חובותיו. העובדה כי סקוט היה מחברם של סדרת הרומנים וייברלי הפכה לנחלת הכלל בשנת 1827. סקוט המשיך ביצירה פורייה, שכללה ששה רומנים, שני סיפורים, שני מחזות, וספרים עיוניים (ביניהם תולדות סקוטלנד וביוגרפיה של נפוליאון בונפרטה). בשנת 1831 בריאותו הידרדרה, ניסיון להיטיב את מצב בריאותו על ידי מסע למלטה ולאיטליה לא הצליח, והוא נפטר באבוטספורד בספטמבר 1832. ספריו המשיכו להימכר, וזמן-מה לאחר מותו, הוחזרו כל חובותיו. הוא נקבר במנזר דרייבורג (Dryburgh Abbey).

תומאס פאד, סר וולטר סקוט וחבריו באבוטספורד (1849)

חייו האישיים

ב-1797 סקוט נשא לאשה את מרגרט שארלוט שארפנטייה (Charpentier), פליטה צרפתייה אשר שהתה באנגליה. נולדו להם חמישה ילדים.

באישיותו סקוט היה איש רעים להתרועע. היו לו חברים רבים, ביניהם המשוררים ויליאם וורדסוורת', לורד ביירון, ג'ורג' קראב, תומאס קפמבל, רוברט סאות'י, ג'יימס הוג, ואחרים.

וולטר סקוט פגש את וויליאם וורדסוורת' לראשונה בשנת 1803, כשוורדסוורת' ואחותו דורותי' הגיעו לפנות בוקר להתארח בביתו, במהלך טיולם בסקוטלנד. וורדסוורת' כתב על אותה פגישה: "התקבלנו בלבביות ישרה, אשר לאחר מכן, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות בהן פגשתי אותו, תמיד אפיינה את נימוסיו... אותה שיחה חיונית, משעשעת, גדושה באנקדוטות, לא פורמלית; אותה צניעות בלתי משתנה; אותו מבט עליז ומיטיב ומלא תקווה על אדם ועולם".

מורשתו

וולטר סקוט כונה בחייו "אריוסטו של הצפון", ו"הומרוס המודרני"; ליצירותיו הייתה השפעה גדולה הן על סופרים, הן על היסטוריונים והן על קהל הקוראים הרחב; ומיטב הרומנסות שלו היו נדבך בתוכניות הלימודים בבתי-ספר באנגליה ובאמריקה עד למלחמת העולם הראשונה. הרומנסות של סקוט הלהיבו את העולם הבריטי. הרומנים של סקוט הרחיבו את האופקים האינטלקטואלים של אירופה, יצרו באומות רבות את הרומן של החיים הלאומיים, ופתחו עידן חדש בלימוד היסטוריה. ניכרת השפעתו על הספרות האנגלית, הרוסית, הצרפתית, האיטלקית, והאמריקאית, וגם על הספרות הגרמנית, הספרדית, ההולנדית, הסקנדינבית, והפולנית, ובאופן עקיף על הספרות העברית.

סקוט היה המקור לשתי מגמות שנשמרות עד ימינו. ראשית, הוא הפך את הרומן ההיסטורי לז'אנר משמעותי ופופולרי; הרומנים שלו שימשו כאמת-מידה לחיבור רומן היסטורי, וכפועל יוצא הופיעו במאתיים השנים האחרונות חקיינים וחקייני-חקיינים רבים של יצירתו. בזמנו כל המקומות שהופיעו בספריו הפכו לאתרי תיירות; וכיום ניתן לראות את מידת השפעתו של סקוט בשמה של תחנת הרכבת הראשית באדינבורו - "תחנת וייברלי". שנית, הרומנים שלו אודות סקוטלנד החזירו לתוקפה את תרבות הרמות (Highlands) הסקוטית.

סקוט גם אחראי, דרך סדרת מכתבים שפורסמו תחת שמות עט שונים בעיתון Edinburgh Weekly News ב־1826, לשמירת זכותם של בנקים סקוטיים להוציא שטרות כסף משלהם, דבר המתבטא עד היום בתמונתו המופיעה על כל השטרות שמדפיס בנק אוף סקוטלנד.

וורדסוורת' וסקוט מטיילים בנחל ירו בשנת 1831 (על פי רישום של ג'ורג' קטלמור)

יצירות של סקוט היו מקור השראה למוזיקה קלאסית. שבעה שירים מהרומנסה "אדונית האגם" (בתרגומם הגרמני) עובדו למוזיקה בידי פרנץ שוברט. ברליוז הלחין את הפתיחות "וייברלי" ו"רוב רוי". רוסיני חיבר את האופרות "אדונית האגם" ו"אייבנהו", דוניצטי את האופרה "לוצ'יה די למרמור", דניאל אובר את האופרה "טירת קנילוורת'", ביזה את האופרה "העלמה הנאוה מפרת'". רבים מהרומנים של סקוט עובדו לראינוע ולקולנוע.

ויליאם וורדסוורת' הנציח את וולטר סקוט בשירו "Yarrow Revisited", שם כתב:

שׁוּב, לְצַד שַׁעַר הַטִּירָה
שֶׁנּוֹתְרָה בְּלִי שׁוֹמֵר עוֹד מִתְּמוֹל,
עָמַדְתִּי, הִבַּטְתִּי, הִקְשַׁבְתִּי, עִמְּךָ
מְשׁוֹרֵר הַגְּבוּלוֹת הַגָּדוֹל!

וולטר סקוט כמשורר וסופר רומנטי

סקוט המשורר הרומנטי

מקובל לחלק את השירה האנגלית הרומנטית לשלוש אסכולות שונות:

• האסכולה של ויליאם וורדסוורת' - שירה לירית כפרית פשוטה ונעלה.
• האסכולה של וולטר סקוט - שירה אפית הירואית סיפורית.
• האסכולה של לורד ביירון - שירה אינדיבידואלית קלאסיציסטית מרדנית.

השירים של וורדסוורת', או של ביירון, הם מכלולים הנובעים מהשראה כוללת אינטואיטיבית. הרומנסות של סקוט הן יצירות מתוכננות תוך תשומת לב למאפיין ספרותי מסויים: "שירו של המשורר-נודד האחרון" - לסגנון, "מרמיון" - לתיאור, "אדונית האדם" - למאורעות, "רוקבי" - לאפיון דמויות. ההשראה השירית של סקוט יותר מצטרפת אל הכתיבה מאשר מחוללת את הכתיבה.

השירה של וורדסוורת' ושל ביירון שירת-נפש סובייקטיבית. אין בשירת סקוט לא רגשנות (וורדסוורת') ולא פרץ רגשות (ביירון), לא אגוצנטריות (ביירון) ולא רפלקטיביות (וורדסוורת'), אלא שירתו מבע עממי-מסורתי פשוט של רוח הלאום הסקוטי ושל עולם האבירות.

צ'ארלס רוברט לסלי, אגם קתרין (אזור בו מתרחשת הרומנסה "אדונית האגם", ובו פועל גיבור הרומן "רוב רוי")

כתב ויליאם הזליט: "מר וורדסוורת' הוא ההופכי של סקוט בחסרונותיו ובמעלותיו. יש לו כמעט כל מה שהאחר חפץ, והוא חפץ בכל מה שלאחר יש". אם שירת וורדסוורת' היא שירת מחשבה העוסקת בלב האנושי, שירה פילוסופית השואפת לכללים; הרי ששירת סקוט היא שירת גבורה המעבירה את מסורת הרומנסה והבלדה לפרטי פרטים. סקוט מצייר נופים טבעיים מנקודת מבט של אדם ממוצע המתפעם מהם, ולא בכדי הרומנסות שלו זכו להצלחה מסחררת מיידית. וורדסוורת' מתאר נופים טבעיים מתוך השקפתו הפנימית, ולא בכדי עברו עשרות שנים עד שקהל הקוראים הצליח להתחבר למבטו השירי הייחודי.

כתב צ'ארלס הרולד הרפורד על הרומנסות של סקוט: "כשירים אינן יכולות לטעון לרמה גבוהה, לכל הפחות לאיכויות המבדילות שירה טובה מפרוזה סיפורית טובה. אמנם הן מחוברות באופן מקורי וחיוני, עם הרבה אפקטים התופסים את האוזן הפופולרית. אולם משוררים גדולים יותר התייחסו אליהן בקרירות, והשפעתן על הזרמים העמוקים של השירה האנגלית הייתה קטנה. לעומת זאת, כסיפורים, הן סימן לתקופה. הן הדוגמה הטובה הראשונה לסיפור הרומנטי, הרקום בחופשיות במסגרת היסטורית אמיתית". במילים אחרות, אם וולטר סקוט הוא הסופר הרומנטי הראשון, היה בכל זאת סופר קודם שבישר את יצירתו: וולטר סקוט המשורר.

כרונולוגיה של הרומנסות של סקוט

שם הרומנסה	שנת הוצאתה לאור	מקום התרחשותה	תקופת התרחשותה
שירו של המשורר-נודד האחרון	1805	אזור הגבולות הסקוטי	אמצע המאה ה-16
מרמיון: סיפור קרב פלודן	1808	סקוטלנד, צפון אנגליה	קרב פלודן (1513)
אדונית האגם	1810	אגם קתרין, אזור הרמות הסקוטי	תחילת המאה ה-16 בתקופת ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד
החזון של דון רודריק	1811	ספרד	לאחר פלישת המורים לספרד (711)
הכלולות של טרירמיין	1813	מחוז קמברלד באנגליה, אזור הגבולות הסקוטי	ימי הביניים
רוקבי	1813	עמק טיסדייל שבצפון-מזרח אנגליה	בתקופת מלחמת האזרחים האנגלית (אמצע המאה ה-17)
הלורד של האיים	1815	האיים המערביים של סקוטלנד	1307, 1314 בתקופת רוברט הראשון, מלך סקוטלנד
הרולד העשוי ללא חת	1817	האיים הצפוניים של סקוטלנד	המאה ה-13

סקוט הסופר הרומנטי

למרות היותו הסופר הרומנטי הראשון, והשפעתו העצומה על הספרות האנגלית והאירופאית, וולטר סקוט לא היה מהפכן, אלא האחרון והגדול ביותר בשרשרתיה הסופרים האנגלים הריאליסטים וההומוריסטים של המאה ה-18, זה שהרחיב את דרכי הכתיבה הספרותית המסורתיים לתחום חדש. ברוב הרומנים של סקוט יש שני קווים בולטים. האחד, תיאור מדוקדק תוך הסברים דקים של מנהגים חברתיים ואורחות חיים, ממסדים והשקפות פוליטיים, של תקופה קודמת המשמשת רקע לסיפור המעשה. השני, סיפור הרגשות והקורות של גיבור וגיבורה צעירים. סיפור אהבתם קשור לאיזה אירוע גדול, או לאיזו דמות היסטורית גדולה, או לדברים הנובעים ממצב מוזר של החברה. הסיפור והרקע ההיסטורי משולבים זה בזה. העניין בסיפור מוליך אל ההיסטוריה, והעניין בהיסטוריה מוליך אל הסיפור. כך הרומנים של סקוט מציירים תמונות רעננות של החברה האנושית המעשית, על דאגותיה ובעיותיה, התרגשויותיה ותענוגותיה; על המסגרת שהיא יורשת מהעבר; ועל הגבולות המעצבים ומגבילים אותה.

אם רומנטיקה היא נוסטלגיה לדברים שחלפו ושלא יתרחשו שוב, כגון שקיעת החמה לחוף-ים שכבר לא קיים, השלג של אשתקד, אמונות תמימות שנחלשו, ימי הילדות, וכיוצא בזה; הרי שלא בכדי הרומן ההיסטורי הוא סוגה רומנטית מובהקת. הרומנטיות שלרומנים של סקוט באה לידי ביטוי באינדיבידואליות של הדמויות, ברוח ההירואית וההרפתקנית המניעה אותם, באווירה המוזרה והמרוחקת כך שאפילו עבר קרוב עושה רושם כעבר רחוק, בנופך האפי, בצירופי שירה לפרוזה; ובכך שלכמעט כל רומן גדול של סקוט יש חסידים הסבורים שהוא הרומן הטוב ביותר שחיבר. כתב ויליאם הזליט: "זה בטח משעשע את המחבר של וייברלי לשמוע את קוראיו ומעריציו (האינם אותו הדבר?) מתקוטטים מי מהרומנים שלו הוא הטוב ביותר, מציבים דמות לנגד דמות, מצטטים פסקה כנגד פסקה, שואפים להתעלות זה על זה בשבחם המופלג, ובכל זאת לא מצליחים להסכים מה קודם למה, ולעשות צדק עם כתבי המחבר - כה שונים, כה שווים, כה נשגבים מעלותיהם!".

הרומן ההיסטורי של סקוט

מה היה החידוש ברומן ההיסטורי של סקוט? סקוט לא היה הסופר הראשון שחיבר רומן היסטורי. סופרים מהמאה ה-18, שקדמו לו, החמיאו לעצמם שהם מלמדים היסטוריה ברומנים ההיסטוריים שלהם. לעומת זאת, סקוט שהיה גם היסטוריון, לא חיבר רומנים היסטוריים על מנת ללמד היסטוריה, אלא כי שכלו היה גדוש בעבר, כשם ששכלו של מוזיקאי גדוש בצלילים: הוא יצר לעצמו עולם מהעבר וחי בו, והעבירו לקוראים ביצירותיו באופן מהנה ומעניין.

ההיסטוריון מחפש הכללה, נוסחה שתסביר את העבר כתהליך שהוליך אל ההווה. הסופר מנסה לבנות מחדש עולם לא מוכר, לעסוק בפרטיו, לספר את סיפוריו, לתפוס משהו מהטבע האנושי. כתב וולטר אלכסדר ראלי: "סקוט הבין את חוסר ההתאמה בין מטרות ההיסטוריה והספרות היפה, והסתפק בלחפש סבירות, ולא דייקנות של חוקר עתיקות. זהו קושי ממשי, הקשה עד ימינו, לסופר המספר סצנה מהמאה ה-14 לשכנע או להשביע את רצונו של סטודנט שנהנה מהכתבים של צ'וסר או של פרואסאר. רומן כזה יכול להינצל מטריוויאליות רק על ידי גאונות, היודעת איך לנגוע קלות במנהגים מתחלפים, ולהניח את העניין הסיפורי באופנים הבלתי-משתנים של הלב האנושי. מה שתמידי, מה שבכל מקום, מה שהכל מאמינים, זו מלאכתו של מחבר הרומנים. כאן מונחת גדולתו של סקוט".

שער "וייברלי" מאת וולטר סקוט (מהדורת 1886)

הרומן ההיסטורי הרומנטי הוא במידה רבה תולדה של הרומנסה הימי-ביניימית ושל האפוס הרנסאנסי, סוגות שהיו חביבות במיוחד על סקוט. מתקופת הרנסאנס ואילך דנו בשאלה האם יצירה שירית צריכה להיות מבוססת רק על אמת, או שמא ניתן לצרף לאמת בדיה, והרוב הסכימו שאפשר לצרף לאמת בדיה, אולם רצוי שהיצירה תהיה מבוססת על אמת היסטורית. בפועל האמת ההיסטורית שימשה כמסגרת רופפת ליצירה דמיונית. היצירות חוברו לקהל רחב שלא התעניין בעובדות ובפרטים היסטוריים, אלא בהומניות ובאמת ובחיוניות של הדמויות. כך, לדוגמה, המחזות הרומאיים של שייקספיר, שיש בהם אנאכרוניזם היסטורי, הצליחו יותר מהמחזות הרומאיים של בן ג'ונסון, שדייק בנימוסים הרומאיים לפרטי פרטים.

משלהי המאה ה-18 ואילך, המהפכה הצרפתית, המלחמות של נפוליאון, והיווצרותם של צבאות עממיים, הביאו לתודעה המונית של מאורעות היסטוריים. אנשים פשוטים הבינו לראשונה שהיסטוריה אינה רק נחלת מלכים ואריסטוקרטים, אלא שגם הם חלק ממשי מההיסטוריה. בד בבד הכרונולוגיה והגאוגרפיה כבר היו מפותחים, כך שההיסטוריה נהייתה מבוססת. סופרים רומנטיים, כגון סקוט, סאות'י, לנדור, הזליט, ואחרים, עסקו גם בחיבור ביוגרפיות של דמויות היסטוריות, או בחיבור שיחות דמיוניות בין דמויות היסטוריות. סקוט חיבר את הרומנים שלו קודם-כל למעגל קרוב של חברים ומכרים, שהיו מלומדים, קוראים וקוראות מתוחכמים וביקורתיים, וחלקם אף חובבי עתיקות. העניין בהיסטוריה של סקוט ושל קוראיו, נטייתו לריאליזם, ופטריוטיותו הסקוטית, גרמו לו לדייק בפרטי הנימוסים ואורחות-החיים הסקוטיים שבתקופות קודמות, ולפעמים הוא אף תיאר אותם בדקדקנות מופרזת. ברומנים שלו, שאינם מתרחשים בסקוטלנד, סקוט מקנה אווירה ורקע היסטוריים באמצעות שמות דמויות היסטוריות ומקומות המוכרים כבר מהספרות, ועל ידי תיאור מפורט של תלבושות וארכיטקטורה של התקופה. לעומת זאת, סקוט לפעמים אינו מדייק בכרונולוגיה או באמינות של סיפורים היסטוריים, אלא משתמש בהם באופן חופשי.

ברומנים ההיסטוריים של סקוט יש שלוש מגמות עיקריות. האחת, דמיון רומנטי של סקוט המשורר השואף לחבר יצירה סיפורית אפית. השנייה, למדנות היסטורית של סקוט הריאליסטיקן הנעזר בהיסטוריה לאפיון דמויות. השלישית, הומור שנועד לשעשע את הקוראים. המגמות האלו אינן תמיד מאוזנות. לפיכך, הרומנים ההיסטוריים של סקוט כוללים רומנים רומנטיים (למשל "אייבנהו" או "וייברלי"), רומנים ריאליסטיים (למשל "הלב של מידולות'יאן"), ורומנים הומוריסטיים (למשל "אספן העתיקות").

כתב אחד המבקרים הוויקטוריאנים על "וייברלי": "מהרגע שנולד הרומן ההיסטורי עבור האנושות, אחד מכלי היצירה המהנים ומלמדים ביותר נוצר; כזה המאחד את הלמדנות של ההיסטוריון עם השיגיון של המשורר, המסיר מתולדות האדם שנים משעממות, ומציג בחזית תקופות מעניינות; המלמד מוסר על ידי דוגמה, המעביר מידע בדרך מהנה; זה, שבצירוף קסמי הדמיון עם אוצרות המחקר, מכונן את האידאל על היסוד האיתן והיציב היחיד: הממשי".

הרומנים של סקוט

סקוט חיבר בשנים 1819-1814 חמישה מגדולי הרומנים בלשון האנגלית ("וייברלי", "אספן העתיקות", "תמותה הזקן", "הלב של מידולות'יאן", "אייבנהו"). עשרים ושבעה הרומנים של סקוט (המכונים בכללותם "הרומנים וייברלי") נחשבו בזמנו כבעלי ערך חינוכי לצעירים, בפיתוח טעמם, נימוסם, ודמיונם; כמו גם מקור השראה למשוררים, הקלה וגיוון לכבדי-ראש, ועזר לשמור על שמחת-חיים ומחשבה חיונית. השפעתם על הספרות הוויקטוריאנית (דיקנס, תאקרי, ג'ורג' אליוט, רוברט לואיס סטיבנסון, תומאס הרדי, אליזבט גאסקל) הייתה כה גדולה, עד שתאקרי אמר לעמיתו: "אינני סבור שזה הולם אותך או אותי לדבר על סר וולטר סקוט כאילו אנו משתווים לו. עלינו להסיר את כובעינו למשמע שמו".

כרונולוגיה

שם הרומן	שנת הוצאתו לאור	מקום התרחשותו	תקופת התרחשותו
וייברלי, או מזה שישים שנה	1814	אנגליה וסקוטלנד	הההתקוממות היעקוביטית של 1745
גאי מאנרינג, או האסטרולוג	1815	דרום-מערב סקוטלנד עם אפיזודות בצפון אנגליה, הולנד, והודו	משנות ה-60 עד לשנות ה-80 של המאה ה-18
אספן העתיקות	1816	סקוטלנד	1794
הגמד השחור	1816	אזור הגבולות הסקוטי	לאחר איחוד סקוטלנד ואנגליה (1707)
תמותה הזקן	1816	סקוטלנד	1689-1679 בתקופת הקובננטורים
רוב רוי	1817	אזורי הרמות והגבולות של סקוטלנד	ההתקוממות היעקוביטית של 1715
הלב של מידולות'יאן	1818	אדינבורו ולונדון	ההתפרעויות של פורטאוס 1737-1736
כלתו של למרמור	1819	גבעות למרמור בדרום-מערב סקוטלנד	מיד לפני ואחרי איחוד סקוטלנד ואנגליה (1707)
אגדת מונטרוז	1819	סקוטלנד	1645-1644
אייבנהו	1819	אנגליה	1194 לאחר כשלון מסע הצלב השלישי
המנזר	1820	אזור הגבולות הסקוטי	1550 ערב הרפורמציה הפרוטסטנטית
ראש המנזר	1820	סקוטלנד	1568-1567
קנילוורת'	1821	אנגליה	1575 בתקופה האליזבתנית
שודד הים	1821	איי שטלנד	שלהי המאה ה-17
ההון של נייג'ל	1822	לונדון	1623 או 1624
פבריל מהפסגות	1823	אזור הפסגות, האי מאן, לונדון	1678
קוונטין דורורד	1823	צרפת	1468
המעיין של סנט רונאן	1824	מרחצאות באזור הגבולות הסקוטי	המאה ה-19
רדגונטלט	1824	דרום-מערב סקוטלנד	1765
הארוסה	1825	הספר הוולשי	שלהי המאה ה-12
הקמע	1825	ארץ ישראל	שלהי המאה ה-12 במהלך מסע הצלב השלישי
וודסטוק, או האביר	1826	אנגליה	1660-1651
בתו של המנתח	1827	סקוטלנד, הודו	1795
העלמה הנאוה מפרת'	1828	סקוטלנד	תחילת המאה ה-15
אן מגרשטיין, או עלמת הערפל	1829	שוויץ	1477-1471
הרוזן רוברט מפריז	1831	קונסטנטינופול	שלהי המאה ה-11
מבצר מסוכן	1831	סקוטלנד	1307 על רקע מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה

מקורות יצירתו

שער "בלדות של הגבול הסקוטי" בעריכת וולטר סקוט (1802)

מילדותו סקוט התעניין בבלדות סקוטיות, שמע סיפורי מעשיות מסורתיים מסבתו, העריץ את אסופת הבלדות האנגליות העתיקות של פרסי, והחשיב עצמו כצאצא של גיבורים סקוטיים מסדר גודל של רובין הוד וג'ון הקטן. בעקבות אסופת הבלדות של פרסי, ערך את "בלדות של הגבול הסקוטי", אסופה של בלדות עתיקות מדרום סקוטלנד. יש אומרים שכל הנושאים של יצירותיו יסודם באסופת הבלדות הסקוטיות או בבלדות דומות.

סקוט היה בקיא בספרות רומנסות האבירות של ימי הביניים והרנסאנס, הסקוטית, האנגלית, האיטלקית, הצרפתית, הספרדית, והגרמנית. מנעוריו למד שפות על מנת לקרוא את ספרויות אירופה בלשונותיהן המקוריות. כך למד וקרא רומנסות צרפתיות בלשון צרפתית, את אריוסטו, בויארדו ופולצ'י בלשון איטלקית, את סרוואנטס בלשון ספרדית, והיה אחד מראשוני המלומדים הסקוטיים בספרות הגרמנית. מדי שנה הוא היה שב וקורא את "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו ואת "אורלנדו המאוהב" מאת בויארדו, אפוסים שהיו חביבים עליו במיוחד.

הוא היה בקיא בשירה האנגלית, והייתה לו זיקה לספרות האנגלית של המאה ה-18. הוא החשיב את שייקספיר, מילטון ודריידן כגדולי המשוררים האנגלים. יש קוים מקבילים בין יצירת שייקספיר לבין יצירתו, ולא בכדי היו שראו בו מעין שייקספיר חדש.

בתחילת דרכו כמשורר הוקסם מהספרות הגרמנית. שעסקה לא מעט בחיפושים אחר זהות המבוססת על מסורת עממית, בעיקר מימי הביניים. חיפושים אלה מצאו הד בנפשו בגלותו נטייה דומה לביסוס זהותו הסקוטית. למרות הסתייגותו מחלק ממאפייני הספרות הגרמנית, הוא תרגם יצירות מלשון גרמנית. סקוט החשיב את גתה לרבו, ומאוחר יותר אף התכתב עמו.

סקוט אהב ללמוד היסטוריה באופן מקיף. למדנותו ההיסטורית נחשבת טובה. הוא למד מהפילוסופים-היסטוריונים הסקוטים של המאה ה-18 (לורד קיימס, דייוויד יום, אדם סמית', ויליאם רוברטסון, אדם פרוגסון, ג'ון מילאר), והיה לו ידע היסטורי נרחב גם על נושאים שמעולם לא כתב עליהם, כגון היסטוריה רומאית. מלבד החומר ההיסטורי שלמד על מנת לחבר את הרומנים ההיסטוריים, למדנותו את ההיסטוריה ניכרת בכתביו העיוניים, כגון המסות על הרומנסה ועל האבירות, ספריו על חיי דריידן ועל חיי ג'ונתן סוויפט, ספרו על נפוליאון בונפרטה והמהפכה הצרפתית, וכמובן ספריו על תולדות סקוטלנד. ההיסטוריונים החדשים שצמחו בצרפת במאה ה-19 הושפעו מספריו.

וולטר סקוט השתמש ביצירותיו במליצות תנכיות רבות. הוא היה בקיא בתנ"ך מילדותו, ולמרות המקורות הרבים של יצירתו, התנ"ך היה ונשאר עבורו ספר הספרים. סקוט אמר: "יש רק ספר אחד: התנ"ך".

הערכת יצירתו

שער "אדונית האגם" מאת וולטר סקוט (1811)

שירתו

היצירות של סקוט מתאפיינות בדיוק בפרטים אמיתיים ובספונטניות, בהתבסס על זיכרון טוב של לימודים שקדניים שנעשו כהכנות ליצירתו, ועל התלהבות חיונית ואינטנסיבית. כתב ג. סורטיס פילפוטס על הרומנסות של סקוט: "כוח הדמיון של סקוט הוא המפתח לגדולתו כמחבר רומנסות. לזכותו נזקפים תיאוריו הנפלאים את מעשי דמויותיו, וציורי הסצינות בהן הם נעים. גדולתו נוכחת יותר ברומנים שלו מאשר בשיריו, אם-כי באלו כוח סיפורי גדול מדי מוצג... תיאורי הטבע שבשיריו לכל הפחות משתווים לאלה שברומנים שלו". לדעת ג'ון לוקהארט, חתנו של סקוט, "שירו של המשורר-נודד האחרון" הוא השיר הטבעי והמקורי ביותר של סקוט; "מרמיון" שירו החזק והנהדר ביותר, ו"אדונית האגם" שירו המעניין, הרומנטי, הציורי, והחינני ביותר משיריו הגדולים.

בתחילת המאה ה-19 סקוט היה המשורר הפופולרי ביותר באנגליה, עד שלורד ביירון, שלמד וחיקה את סקוט, נהיה פופולרי יותר לקראת שנות העשרים. מבקרים רבים מצאו בשירת סקוט שני חסרונות עיקריים:

• שירתו איננה מגיעה למבע הנעלה ביותר של רגש או העמוק ביותר של מחשבה כדרכם של המשוררים הגדולים (למשל וורדסוורת').
• השטף העצום של כתיבתו הביאו לחוסר הקפדה על מלאכת-שיר נאותה (להבדיל לדוגמה משירת שלי וקיטס)

סקוט היה מודע לדברים האלו, ולא התיימר להיות משורר של רגשות עזים או של הגות, גם לא שאף להיות אמן; אלא כממשיך דרכם של המשוררים-נודדים הבריטים הקדומים היה משורר של תיאורים, מעשים, וסיפור; מספר ומתאר דברים בפשטות לירית, ומשאיר את המחשבות והרגשות לקוראים. בכל זאת, היו מבקרים, כגון ג'ון ראסקין, שהחשיבוהו לאחד מהמשוררים-יוצרים הרומנטיים הראויים יותר לקריאה. ראסקין אף החשיבו למשורר מהשורה הראשונה בכותבו: "אצל פינדארוס, הומרוס, ורגיליוס, דנטה, סקוט, כוח דמיון כביר מוליד טהרה של מחשבה תמימה". פרנסיס ג'פרי, המבקר האימתני, זיהה מלכתחילה את גאונותו של סקוט כמשורר, וחיבר ביקורות חיוביות מאוד על "שירו של המשורר-נודד האחרון" ועל "אדונית האגם". לנדור סבר שסקוט משורר גדול יותר מביירון; כינה את סקוט וקיטס "הפרוספרו ואריאל של השירה האנגלית" וכתב: "האחד מצווה, והשני מקסים; האחד שולט בכל היסודות, והשני מרכך ומחייה אותם". פושקין, גדול משוררי רוסיה, החשיב את שיריו של סקוט כמזון לנפש, ושאל מהם נושאים וסצנות לשיריו. הסופר תומאס הרדי העריץ את שירתו של סקוט, והעדיפה על פני הפרוזה שלו.

הרומנים של סקוט

הרומנים של סקוט, על מקוריותם והצלחתם המסחררת, נחשבו לתופעה הספרותית המדהימה ביותר בתקופתו. את הצלחתם זקפו לזכות המעלות הבאות של יצירתו:

• הריאליזם הציורי של תיאוריו
• האמת והאינדיבידואליות של דמויותיו
• עומק הפאתוס שלו וחוש ההומור העליז שלו
• הטוהר וגילוי-הלב של מוסרו
• סגנונו הבהיר, גמיש, חיוני, ולא מלאכותי
• הצלחתו לאחד צורות וחומרים סותרים, כגון טרגדיה ורומנסה, או קומדיה ורומן
• תפיסתו את מכלול החיים החברתיים כיצירה של ההיסטוריה

כתב ג'רג' לוקאץ': 'באופן פרדוקסלי, הגדולה של סקוט קשורה באופן הדוק לשמרנותו הצרה. הוא מחפש את "דרך האמצע" בין הקצוות, ומשתדל להדגים באופן אמנותי את מציאותה ההיסטורית על ידי ציור המשברים הגדולים בתולדות אנגליה... אישיות היסטורית גדולה מייצגת עבורו תנועה חשובה ומשמעותית המקפת חלקים גדולים מהציבור... הגאונות ההיסטורית של סקוט, שאין כמוה, מתגלה במאפיינים האינדיבידואליים שהוא מקנה לדמויות המובילות כך שהן מרכזות את הצדדים החשובים החיוביים והשליליים של התנועה הנדונה. אצל סקוט הסולידריות החברתית וההיסטורית של מנהיג ומונהג מובחנת בדקות מדהימה'.

איור ל"אספן העתיקות" מאת סקוט (1893)

רוב המבקרים של המאה ה-19, לכל הפחות בחצייה הראשון, גם אלו שהסתייגו משירתו, היו תמימי-דעים שמיטב הרומנים של סקוט הן יצירות מופת. ויליאם הזליט, שכינה את סקוט "מנבא דברים מהעבר", כתב על הרומנים שלו: "הכל רענן, כמו מהטבע, על ידי חזרה מאה או מאתיים שנה אחורה ומיקום סצנה במחוז מרוחק ולא מתורבת, הכל נהיה חדש ומדהים בתקופה המתקדמת הנוכחית... סר וולטר סקוט גילה, שעובדות עדיפות על בדיה, ושאין רומנסה כמו הרומנסה של החיים הממשיים". בלינסקי, מת'יו ארנולד וג'ון קמפבל שרפ הבחינו במאפיינים האפיים שלרומנים של סקוט. ג'ורג' סיינטסבורי הבחין שהגדולה של סקוט מתבטאת בכך שאי-אפשר להכליל בנוסחה את הרומנים שלו; למרות שהצליח לשכלל את הרומן ההיסטורי, עד ששום תוספת משמעות לא התווספה מאז לשיטתו על ידי סופרים אחרים, הרי שלא כל הרומנים שלו היסטוריים, אדרבא שניים ממיטב הרומנים של סקוט, "האסטרולוג" ו"אספן העתיקות", אין בהם כמעט מגע של היסטוריה; על אף התמחותו במנהגים ובנימוסים הסקוטיים, אדרבא שניים מהרומנים הפופולריים ביותר שלו, "אייבנהו" ו"קנילוורת'", אין בהם שום דבר מסקוטלנד. לדבריו, לסקוט, כמו לשייקספיר, הייתה המתנה של תרגום החיים לדמויות, סיפור, דיאלוג.

גתה, גדול משוררי גרמניה, העריץ את מיטב הרומנים של סקוט, וסבר ש"וייברלי" מהיצירות הטובות ביותר שחוברו אי פעם; קולרידג' קרא את רוב הרומנים של סקוט פעמיים, ואת חלקם שלוש פעמים, בהנאה ובעניין שלא פחתו; ג'יין אוסטן, שראתה בסקוט מתחרה, כתבה על וייברלי: "אין זה עסקו של וולטר סקוט לחבר רומנים, ועוד רומנים טובים. זה לא הוגן. יש לו כבר תהילה ודי רווחים כמשורר, ואל לו לגזול פרנסה מאחרים. אינני מחבבת אותו, ואם אוכל אינני מתכוונת לחבב את וייברלי, אולם חוששתני כי עלי לחבבו"; לדעת אלכסנדר דיומא, סקוט הצטיין בלימוד של דמויות; רומנים של סקוט היו מקור השראה חשוב לרומן "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי; ג'ורג' אליוט, שבילדותה גרה לבד עם אביה והצליחה לשמחו רק בהקריאה לו רומנים של סקוט, כתבה: "זה מצער אותי, ופוצע את לבבי, בשומעי ולו מילה המבזה קלות את סקוט".

ג'ורג' קלרק סטנטון, איור לסצנת עזיבת הצוענים מתוך "האסטרולוג" מאת סקוט

ויקטור הוגו כתב על וולטר סקוט: "יש משהו מוזר ונפלא בכישרונו של האיש הזה, המניע את הקורא כמו שהרוח מזיזה עלה; המוליכו לכל המקומות ולכל הזמנים; הדולה לפניו בקלות את מחשבות הלב העמוקות ביותר, כמו גם את התופעות המסתוריות ביותר של הטבע, כמו גם את הדפים הסתומים ביותר של ההיסטוריה". ונחום סוקולוב כתב עליו: "למרות כל עושר ידיעותיו, איננו מציאותין וממשן (ריאליסטיקן) פשוט, אלא אמן יוצר-בראשית. האמת המוצגת על ידי המספר יכולה, ואפילו צריכה, להיות מציאותית; אלא מציאות זו צריכה שתהא במין ובכלל, ולא בבדיה בפני עצמה ובפרט. קו זה הוא המציין את האמן הגדול מחבריו כותבי הרומנים המזוינים ביתרון ידיעת המלאכה - של העת החדשה... אבל תמונותיו של סקוט הן אמיתיות יותר, יען כי הדמיון וההרגשה האנושית נפחו רוח חיים לתוך יצירי חזיונו".

אצל הקוראים של המאה ה-19 הרומנים של סקוט תפסו מקום דומה לזה שתפסו הרומנים של טולסטוי ודוסטויבסקי אצל הקוראים של המאה ה-20. בשלהי המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20, עם השתנות הטעם הספרותי לריאליסטי ומודרני, הרבה מבקרים הכירו בערכו של סקוט כמחדש, אולם הלכו ומיעטו בערך של יצירתו, עד כדי כך שספריו נקראו בעיקר על ידי ילדים ונוער. בכל זאת, הביוגרף אדגר ג'ונסון, המבקר א. או. ג'יי. קוקשט, ואחרים, חיברו ספרים להדגיש את מעלות יצירתו. שני מבקרי ספרות יהודים-הונגרים נודעים של המאה ה-20 הפליגו בשבח יצירתו. ג'רג' לוקאץ' החשיב את סקוט למגלה ענק של היסוד הפרימיטיבי-הירואי של האנושות, שבמיטב הרומנים שלו התקרב לאפוסים העתיקים. מרטין אסלין, מחבר הספר "תיאטרון האבסורד", שקרא את רוב הספרויות האירופאיות בלשונותיהן המקוריות, כנשאל לדעתו על וולטר סקוט, השיב שהוא היה האמן הגדול ביותר של המאה ה-19, ומשנשאל שוב האם כוונתו שהיה הסופר הגדול ביותר של המאה ה-19, השיב: "לא, כוונתי האמן הגדול ביותר בכל צורה של אמנות".

תומאס לורנס, וולטר סקוט (1826)

מעשיות סבא

וולטר סקוט חיבר עבור נכדו, ג'ון יו לוקהארט, את הספר "מעשיות סבא", סיפורים עממיים המספרים את ההיסטוריה של סקוטלנד. הספר יצא לאור בשלוש סדרות בשנים 1830-1827, זכה להצלחה רבה, והיה לספרו המצליח ביותר מאז "אייבנהו". הספר מצא חן בשל סגנונו הציורי והאנושי, והודות לדייקנותו הכרונולוגית אליה מצורפים סיפורי-עם ואנקדוטות, והאובייקטיביות הפוליטית של מחברו. "מעשיות סבא" קיבל גם ביקורות טובות, והוכר כצעד חשוב בעידוד סופרים לחבר ספרות ילדים.

פרדריק פראר, במבוא למהדורת "מעשיות סבא" משנת 1888, כתב: "כתובות בסגנון אנגלי טהור וציורי, הגונות בטיפול בעובדות, ישרות בעיסוק בשאלות שנויות במחלוקות, מפורשות ברוח גברית ודתית, זוהרות פטריוטיות, שופעות איורים שנלקחו ממאגרי הידע שנצברו על רקע הסצנות שבהן הוצגו עיקרי הדרמה, אי-אפשר שאי-פעם יאבד העניין האנושי בהן... אינספור הסיפורים שחוברו עבור נערים נקראים בלהיטות שאינה פוסקת. בדפים האלה הם יפגשו מאורעות מלהיבים שהם יכולים גם למצוא ביצירה הבדיונית המרגשת ביותר, עם העניין הנוסף, שאין כמוהו, בהיותם אמיתיים. הם ילמדו שהיסטוריה יכולה להיות מרתקת כמו גם מלמדת, ותגלית זו אולי תוביל אותם ללימודים יותר מקיפים ורציניים".

יצירותיו העיוניות

יצירתו העיונית המפורסמת ביותר של סקוט היא "חיי נפוליאון בונפרטה", ביוגרפיה מונומנטלית בת תשעה כרכים,  שחוברה תוך עבודה מאומצת וחפוזה שנמשכה כשנה וחצי, וכללה קריאה רבה של מסמכים וספרים. סקוט סבר שנפוליאון היה אדם רע ואיש גדול, והשתדל לצייר את גדולתו ללא פניות. הוא עמד על גאונותו הצבאית, כישרונו הניהולי, ותרומתו לחינוך ולחוק הצרפתים. כישלונו מתואר כחטא ההיבריס, גאווה ושאפתנות-יתר שהוליכו להרס ולתבוסה בשלג הרוסי. ספרו של סקוט היה רב-מכר עולמי. המבקרים, לעומת זאת,  הסתייגו מהספר, אם בשל סגנונו הפיוטי ואם בשל תוכנו; וחסידיו של נפוליאון התרגזו על נימתו הביקורתית. לעומת זאת, גתה, ויקטור הוגו, וג'ון סטיוארט מיל העריכוהו. הספר בנוי בארכיטקטורה נפלאה, ומתוך פרספקטיבה מקורית, אולם יש לו שלושה חסרונות עיקריים. האחד, היקפו יותר מדי גדול. השני, סקוט היה טרוד ולא די מיושב בדעתו כשחיבר את הספר. השלישי, הדמות של נפוליאון העסיקה את דמיונו של סקוט בצעירותו בהכירו את גדולתו, אולם הוא לא נמנה עם חסידיו, כך שהשראה לחיבור הספר לא התמשכה לכל אורכו.

קדמו לביוגרפיה על נפוליאון, ביוגרפיות מוצלחות יותר של ג'ון דריידן וג'ונתן סוויפט, נושאים הקרובים לליבו של סקוט. הוא העריץ את דריידן, והכיר היטב את ההיסטוריה האנגלית של המאה ה-17, והתוצאה ביוגרפיה מעולה הן מבחינה היסטורית והן כביקורת ספרות.

יצירות עיוניות אחרות חשובות שלו: "חיי הסופרים" - המבע האחרון של ביקורת ספרות נאו-קלאסית, "מסות על אבירות, רומנסה ודרמה" ו-"היסטוריה של סקוטלנד" - סקוט היה מגדולי ברי-הסמכא בנושאים האלה בתקופתו.

השפעתו על הספרות העברית

שער "טליסמא" מאת סקוט בתרגום שמואל מוהליבר (תר"ץ)

הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, היה רומן היסטורי משפיע שחובר בהשפעת הסופרים הצרפתים אז'ן סי ואלכסדר דיומא האב, שיצירתם הושפעה מהרומנים של סקוט. את הבחירה באהבה ובגבורה כגורמים ראשיים ברומנים ההיסטוריים שלו ("אהבת ציון" ו"אשמת שומרון"), את שיבוץ דמיונו במסגרת היסטורית מבלי להרוס אותה, את הערבוב בין אישים היסטוריים לבין דמויות דמיוניות, ואת האמנות של יצירת אווירה ושל הלבשת העלילה באדרת רומנטית-היסטורית, למד מאפו מהסופרים הצרפתים, שלמדו זאת מוולטר סקוט.

יהודה בורלא, שחיבר רומנים היסטוריים מודרניים עשירי תוכן, בהמשך למסורת הספרותית שיצר סקוט, אמר: "אתה רוצה בהיסטוריה? לך אליה. הרומן אינו מבקש לתפוס את מקום המקורות. אך אם רצונך בצירוף הרצוי והמצוי, בקומבינציה של ריאליות ואידיאליות יספק אותך הרומן ההיסטורי. לדעתי, אין ההבדל בין רומן היסטורי ורומן מודרני גדול ביותר. ברומן מודרני מתאר הסופר את אשר ראה בעיניו ושמע באוזניו. ברומן היסטורי עליו לשוב אחורה מאה שנה, אלף שנה, לעיין במקורות, ואם הוא בעל אינטואיציה ומסוגל לבנות יצירה חיה מהחומר שמצא בספריות - יצליח". צירוף הרצוי והמצוי, הריאלי והאידיאלי, זה ממש התפיסה הרומנטית של סקוט, שכתב בתחילת "אייבנהו": "הרגשות באופן כללי הם אותם רגשות בכל המעמדות והתנאים, בכל הארצות והתקופות, ולפיכך הדעות, הרגלי המחשבה, והמעשים, אף על פי שמושפעים ממצב מסוים של החברה, עדיין בכללות דומים זה לזה... לפיכך, בחומרים שעל הסופר להשתמש ברומן, או ביצירה בדיונית, כמו זו שאני מעז לנסות, הוא ימצא שפה ומנהגים בפרופורציה גדולה לזמננו כמו גם לתקופה בה מתרחש סיפור המעשה".

וולטר סקוט היה מהסופרים החביבים על זאב ז'בוטינסקי בילדותו. ז'בוטינסקי החזיק בדעה שעלילה המספרת על מעשיו של הגיבור (כדרך הספרות הקלאסית) חשובה יותר בסיפור מהחיטוט בנפשו (כדרך הספרות הרוסית), וחיבר את הרומנים ההיסטוריים "שמשון", ו"חמשתם".

הד מרוחו של סקוט אפשר גם למצוא אצל מ“ז ווֹלפובסקי, יעקב חורגין וצבי לִבנה־ליברמן.

העניין היהודי ב"אייבנהו", על דמויותיו היהודיות, ועיבודו לסרט מצליח, הביאו לתרגומים רבים של הרומן, ולתרגומים של רומני-אבירות אחרים של סקוט. בכל זאת, רק מקצת מספריו תורגמו לעברית.

יצירותיו

ספרים שתורגמו לעברית

• אייבנהו, בהוצאת תורגמן תרע"ו, בתרגום משה בן-אליעזר.
• טליסמא (הקמיע), הוצאת אמנות תר"ץ, בתרגום שמואל מוהליבר.
• רוב רוי, הוצאת אלקנה 1955, בתרגום שטמפר.
• שודד הים, הוצאת ש' פרידמן תשט"ז, בתרגום יצחק אברהמי.
• אייבנהו, הוצאת עמיחי תשי"ז, בתרגום אורי רפפורט.
• תרופת הפלאים, הוצאת ניב 1964, בתרגום משה הרפז.
• קוונטין דורורד, הוצאת עמיחי תשכ"ה, בתרגום יצחק לבנון.
• אייבנהו, הוצאת אריה תשכ"ה, בתרגום יצחק לבנון.
• האביר מהררי סקוטלנד, הוצאת מסדה 1966 (בקירוב), בתרגומו של מרדכי ברקאי. ("קוונטין דורורד")
• בת הנסיך הנועזה, הוצאת יסוד 1970, בתרגום משה הרפז. ("הארוסה")
• הקמע, הוצאת מסדה 1971, בתרגום יצחק לבנון.
• אייבנהו, הוצאת רביבים תש"ם, בתרגום אליעזר כרמי.
• אייבנהו, הוצאת זמורה ביתן 2004, בתרגום חנה לבנת.

רשימת יצירותיו

שער האופרה "אייבנהו" מאת רוסיני (1826)

כרזת הסרט "אייבנהו" (1952)

אנדרטה לזכר וולטר סקוט מאת סר ג'ון רוברט סטיל באדינבורו

• The Chase (מתרגם) (1796)
• William and Helen, Two Ballads from the German (מתרגם) (1796)
• Goetz of Berlichingen (מתרגם) (1799)
• The Minstrelsy of the Scottish Border (1802-1803)
• The Lay of the Last Minstrel (1805)
• Ballads and Lyrical Pieces (1806)
• Marmion (1808)
• The Lady of the Lake (1810)
• The Vision of Don Roderick (1811)
• The Bridal of Triermain (1813)
• Rokeby (1813)
• The Border Antiquities of England and Scotland (1814-1817)
• Waverley (1814)
• The Field of Waterloo (1815)
• Guy Mannering (1815)
• The Lord of the Isles (1815)
• The Antiquary (1816)
• Paul's Letters to his Kinsfolk (1816)
• Tales of my Landlord, 1st series, The Black Dwarf and Old Mortality (1816)
• Harold the Dauntless' (1817)
• Rob Roy (1818)
• Tales of my Landlord, 2nd series, The Heart of Midlothian (1818)
• The Bride of Lammermoor, A Legend of Montrose (1819)
• Provincial Antiquities of Scotland (1819-1826)
• Tales of my Landlord, 3rd series, The Bride of Lammermoor and A Legend of Montrose (1819)
• Ivanhoe (1820)
• Tales from Benedictine Sources, consisting of The Abbot and The Monastery (1820)
• Kenilworth (1821)
• Lives of the Novelists (1821-1824)
• The Fortunes of Nigel (1822)
• Halidon Hall (1822)
• Peveril of the Peak (1822)
• The Pirate (1822)
• Quentin Durward (1823)
• Redgauntlet (1824)
• St. Ronan's Well (1824)
• Tales of the Crusaders, consisting of The Betrothed and The Talisman (1825)
• Woodstock (1826)
• Chronicles of the Canongate, 1st series, The Highland Widow, The Two Drovers and The Surgeon's Daughter (1827)
• The Life of Napoleon Buonaparte (1827)
• Chronicles of the Canongate, 2nd series, The Fair Maid of Perth (1828)
• Religious Discourses (1828)
• Tales of a Grandfather, 1st series (1828)
• Anne of Geierstein (1829)
• History of Scotland, 2 vols. (1829-1830)
• Tales of a Grandfather, 2nd series (1829)
• The Doom of Devorgoil (1830)
• Essays on Ballad Poetry (1830)
• Tales of a Grandfather, 3rd series (1830)
• Letters on Demonology and Witchcraft (1831)
• Tales of my Landlord, 4th series, Count Robert of Paris and Castle Dangerous (1832)
• Young Lockinvar
• The Bishop of Tyre

מבחר חסידים של וולטר סקוט

אדגר אלן פו - סופר ומשורר אדוארד פיצג'רלד - משורר ומתרגם אונורה דה בלזק - סופר אלכסנדר דיומא האב - סופר, מחזאי ומשורר אלכסנדר פושקין - משורר וסופר אלסנדרו מנצוני - משורר וסופר אלפונס דודה - סופר אלפרד טניסון - משורר אמילי ברונטה - סופרת ומשוררת ארתור קונאן דויל - סופר לורד ביירון - משורר בנג'מין דיזראלי - סופר וראש ממשלת בריטניה ג'ון באקן - סופר, היסטוריון ומדינאי ג'ון קמפל שרפ - פרופסור לשירה ג'ון ראסקין - מבקר אמנות ומסאי ג'ורג' אליוט - סופרת ומשוררת ג'ורג' סיינסטבורי - מבקר והיסטוריון ספרות

ג'ורג' קראב - משורר ורופא מנתח ג'יימס מתיו ברי - סופר ומחזאי ג'יימס פנימור קופר - סופר ג'רג' לוקאץ' - פילוסוף ומבקר ספרות היינריך היינה - משורר ומבקר ספרות הקטור ברליוז - מוזיקאי ויליאם מייקפיס תאקרי - סופר וולטר אלכסנדר ראלי - פרופסור לספרות אנגלית וולטר סוואג' לנדור - סופר ומשורר ויליבלד אלכסיס - סופר ויקטור הוגו - משורר וסופר המלכה ויקטוריה - מלכת בריטניה וירג'יניה וולף - סופרת יאקוב ואן לנפ - משורר וסופר יוהאן וולפגנג פון גתה - משורר, סופר ופילוסוף לב טולסטוי - סופר לטיטיה אליזבת לנדון - משוררת וסופרת

מיכאיל לרמונטוב - משורר וסופר מרטין אסלין - מחזאי, מתרגם ומבקר ספרות נחום סוקולוב - סופר ונשיא ההסתדרות הציונית נסאו ויליאם סניור - כלכלן סמואל טיילור קולרידג' - משורר ומבקר ספרות סמיואל רוג'רס - משורר פיודור דוסטויבסקי - סופר פליקס מנדלסון - מוזיקאי פרנסיס טרנר פלגרייב - משורר ופרופסור לשירה צ'ארלס דיקנס - סופר ק. ס. לואיס - סופר ופרופסור לספרות ימי הביניים רוברט סאות'י - משורר וסופר שארל-אוגוסטן סנט-בב - מבקר ספרות וסופר תומאס ג'פרסון - מדינאי ונשיא ארה"ב תומאס הרדי - סופר ומשורר תומאס מור - משורר וסופר תיאודור פונטיין - סופר ומשורר

ראו גם

• אייבנהו
• הלב של מידולות'יאן

לקריאה נוספת

• גיאורג לוקאץ', הרומן ההיסטורי, ספרית פועלים, 1955.
• ראובן גרוסמן, ולטר סקוט (1771-1832), ב"מאזנים", י"א בחשוון תרצ"ג, ע' 11-10.

• John Gibson Lockhart, Memoirs of the life of Sir Walter Scott, Bart., Edinburgh, 1837-8
• Richard H. Hutton, Sir Walter Scott, London 1878
• George Saintsbury, Sir Walter Scott, London 1897
• John Buchan, Sir Walter Scott, London 1932
• Edgar Johnson, Walter Scott: The Great Unknown, New York 1970
• Letitia Elizabeth Landon, The Female Portrait Gallery. A series of 22 analyses of Scott's female characters. Laman Blanchard: Life and Literary Remains of L.E.L., 1841. Vol. 2. pp. 81–194.
• Nassau William Senior, Essays on Fiction, pp. 1-188, London 1864
• Adolphus Alfred Jack, Essays on The Novel, pp. 33-231, London 1897
• Ernest A. Baker, The History of The English Novel, Volume VI, pp. 122-226, New York 1967
• Walter Bagehot, Literary Studies, Volume Two, pp. 130-163, London 1911
• Herbert Butterfield, The Historical Novel: An Essay, Cambridge University Press, 1924
• W. L. Renwick (editor), Sir Walter Scott Lectues 1940-1948, Edinburgh 1950
• Harry Shaw (editor), Critical Essays on Sir Walter Scott : The Waverley Novels, New York 1966
• D. D. Devlin (ed.), Walter scott: Modern Judgements, London 1968
• David Daiches, Sir Walter Scott and His World, New York, 1971
• Avrom Fleishman, The Historical Novel: Walter Scott to Virginia Wolf, pp. 1-101, John Hopkins Press, 1971
• Alan Bold (ed.), Sir Walter Scott: The Long-Forgotten Melody, Great Britain and U.S.A., 1983
• Jane Millgate, Walter Scott: The Making of the Novelist, University of Toronto Press, 1984
• James Kerr, Fiction against History: Scott as Storyteller, Cambridge University Press, 1989
• Andrew Lincoln, Walter Scott and Modernity, Edinburgh University Press, 2007
• Stuart Kelly, Scott-Land: The Man Who Invented A Nation, Edinburgh 2011
• Ann Rigney, The Afterlives of Walter Scott: Memory on the Move, Oxford University Press 2012
• Fiona Robertson (ed.), The Edinburgh Companion to Walter Scott, Edinburgh University Press, 2012
• Caroline McCracken-Flesher (ed.), Matthew Wickman (ed.), Walter Scott at 250: Looking Forward, Edinburgh University Press, 2021

קישורים חיצוניים

יצירותיו מתורמות לעברית

• אייבנהו בתרגום משה בן-אליעזר, באתר פרויקט בן-יהודה

אתרים כלליים

• וולטר סקוט, ברשת החברתית Goodreads
• כתבי וולטר סקוט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• כתבי וולטר סקוט בפרויקט בן-יהודה
• כמה מיצירותיו באתר אוניברסיטת פנסילבניה
• הגנזך הדיגיטלי של סקוט באתר אוניברסיטת אדינבורו
• וולטר סקוט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• וולטר סקוט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ולטר סקוט (1771-1832), דף שער בספרייה הלאומית

מאמרים

• נחום ירושלמי, היהודים ביצירותיו שר ולטר סקוט, הארץ, 27 בספטמבר 1918
• נחום ירושלמי, היהודים ביצירותיו של ולטר סקוט, הארץ, 4 באוקטובר 1918
• נחום סוקולוב, וולטו סקוט ביחסו אל היהודים, העולם, 31 באוקטובר 1932
• נחום סוקולוב, וולטר סקוט ביחסו אל היהודים, העולם, 17 בנובמבר 1932
• משה דור, רבקה היהודיה ומלחמות האבירים, מעריב, 3 בספטמבר 1971
• משה דור, רבקה היהודיה, מעריב, 3 בספטמבר 1971
• מ. דרומי, בזכות רבקה היהודיה, מעריב, 1 בינואר 1975
• ש. אוסישקין, בקראי על ולטר סקוט, הַבֹּקֶר, 20 בנובמבר 1939
• גבריאל מוקד, שקספיר או וולטר סקוט?, דבר, 22 בדצמבר 1961
• איתן בר-יוסף, לידתה של האנגליות המודרנית מהמפגש בין כובשים לנכבשים, הארץ, 26 ביולי 2004