הגישה הפמיניסטית למשפט

הגישה הפמיניסטית למשפט היא גישה ביקורתית למשפט, אשר רואה במשפט תוצר גברי המעוצב על פי סטנדרטים גבריים, ועל כן משרת את הגברים על חשבון הנשים. הגישות הפמיניסטיות טוענות שרובם המכריע של יוצרי המשפט ומעצביו היו גברים. כתוצאה מכך, אין פלא שהמשפט משקף ערכים פטריארכליים המדכאים נשים, הסוגיות שהוא בוחר להסדיר הן סוגיות שמעניינות גברים והלוגיקה ואופני החשיבה שהוא מפעיל אופייניים לגברים ולא לנשים.

יש המתארים את תהליך הניתוח הפמיניסטי של המשפט כמורכב מהשלבים הבאים: מציאת אי-התאמה בין ההתנסות וההנחות הנשיות לתפיסותיו והנחותיו של החוק בתחום מסוים, בירור האינטרסים שמשרתת אי-ההתאמה ומציאת דרכים לשינוי המצב הקיים. פרופ' דפנה ברק-ארז הציגה את המניע והיעד של הגישה הפמיניסטית למשפט: "גישות מפלות וסטראוטיפים הותירו חותמם על המסורת המשפטית. על רקע זה, לפמיניזם חייב להיות חלק חשוב ביצירת משקל נגד למסורת זו."

על מרכזיותה של הגישה הפמיניסטית למשפט עמד פרופ' אוון מ. פיס, שציין כי בכתבי עת משפטיים: "פמיניזם אינו מוצג אך כאידאולוגיה פוליטית, אלא כתאוריה משפטית, ואעז אף לומר כי זו התאוריה המשפטית בהא הידיעה של שנות התשעים: הפמיניזם משמש מקור ונושא לדיונים התאורטיים הסוחפים והמבוקשים ביותר באקדמיה המשפטית כיום".

מופע קדום של גישה פמיניסטית למשפט מופיע בסיפורן של בנות צלפחד, שביקשו לשנות את חוקי הירושה, כך שיתאפשר לבנות לרשת את אביהן, כאשר אין בנים יורשים.

קיימות גישות פמיניסטיות שונות למשפט: הגישה הפמיניסטית הליברלית, התרבותית, והרדיקלית.

הגישה הפמיניסטית הליברלית

מפגש של הליגה לזכויות נשים בצרפת, אפריל 1914

הגישה הפמיניסטית הליברלית שמה דגש על השוויון הנדרש בין גברים לנשים ועל האפליה הפסולה אשר לדבריהם קיימת ביניהם. כך למשל מגלה גישה זו התנגדות לחוקי עבודה המעניקים הגנה מיוחדת לנשים, כגון הגבלת שעות העבודה שלהן. הגבלה זו נסמכה בפועל על סטריאוטיפים אודות מקומן של נשים בחברה כמופקדות על הילודה, וכחלשות פיזית מן הגבר, ופגעה ביכולתן של נשים להתקדם בעבודה ולהגדיל את שכרן. לפי הגישה הפמיניסטית הליברלית, הפעילות העיקרית שבה יש לנקוט היא השגת שוויון בין גברים לנשים והגנה על זכויותיהן של נשים.

בארצות הברית, שבה הזכות לשוויון נכללת בתיקון ה-14 לחוקה, פורשה תחילה זכות זו בפסיקה כלא חלה על נשים. קדם לכך הרמב"ן, שאת הציווי ”שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ” פירש: "מלך - ולא מלכה".

המשפט הישראלי השתמש בגישת הפמיניזם הליברלי לשם מימוש רעיון השוויון. באופן בולט בא הדבר לידי ביטוי בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951. בתחום העבודה מומש רעיון השוויון בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשכ"ד-1964. חוק זה הוחלף בשנת 1996 בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996, הקובע: "עובדת ועובד המועסקים אצל אותו מעביד באותו מקום עבודה, זכאים לשכר שווה בעד אותה עבודה, עבודה שווה בעיקרה או עבודה שוות ערך" ומציין כי "יראו עבודה כשוות ערך לחברתה, אף אם הן אינן אותן עבודות או עבודות השוות בעיקרן זו לזו, אם הן בעלות משקל שווה, בין היתר מבחינת הכישורים, המאמץ, המיומנות והאחריות הנדרשים לביצוען ומבחינת התנאים הסביבתיים שבהם הן מבוצעות." הגדרה מרחיבה זו של עבודה שוות ערך באה להתמודד עם הפרדת עיסוקים מגדרית.

חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, מעניק מחד שוויון זכויות לנשים, ומאידך משמר זכות יתר שלהן. שוויון הזכויות מתבטא בגיל פרישת חובה, שהוא 67 שנים לגבר ולאישה (בניגוד למצב שהתקיים בעבר, שבו גיל הפרישה לאישה היה נמוך ב-5 שנים מזה של הגבר). העדפת הנשים מתבטאת בגיל הפרישה (גיל שבו מוקנות זכויות שונות, ובהן הזכות לקצבת זקנה והזכות לפנסיה) שהוא 67 שנים לגבר, לעומת 62 שנים (ובעתיד: 64 שנים) לאישה. הצעות לשוויון גם בתחום זה נתקלות בהתנגדות של ארגוני נשים.

בחתירה לשוויון משמשת גם הגישה של העדפה מתקנת - מתן עדיפות לנשים כצעד אקטיבי לתיקון האפליה שממנה סבלו, ובפרט ניפוץ "תקרת הזכוכית" החוסמת את התקדמותן. בשנת 2000 תוקן חוק שיווי זכויות האישה, ונקבע בו: "אין רואים כפגיעה בשוויון או כהפליה אסורה... הוראה או פעולה, שנועדה לתקן הפליה קודמת או קיימת של נשים, או הוראה או פעולה, שנועדה לקדם את שוויונן". שיאה של מדיניות זו הוא בחקיקה מפורשת של הכנסת, לפיה יש להעדיף נשים על פני גברים באיוש תפקידי דירקטורים בחברות הציבוריות. בג"ץ אכף חקיקה זו, והורה בית המשפט להעביר מתפקידיהם כמה דירקטורים, מכיוון שבמינוים לא נעשה מספיק מאמץ למצוא לתפקיד זה נשים, גם אם כישוריהן נופלים מאלו של הגברים שכבר מונו לתפקיד. מחקרים סטטיסטיים שנעשו מלמדים כי בעשר השנים שלאחר מתן פסק דין זה עלה אחוז הנשים בתפקידי דירקטורים בשעור ניכר.

הגישה הפמיניסטית התרבותית

ביסוד הגישה הפמיניסטית התרבותית נמצאת הקביעה שעקב חינוך שונה, גברים ונשים מפתחים רגישויות שונות, יחסים חברתיים שונים, וכן תפיסת צדק שונה. המשפט משקף רק את תפיסת הצדק של הגברים, ויש לשנותו כך שישקף גם את זו של הנשים. גישה זו אינה מציעה שינויים ספציפיים בסעיפי חוק, אלא מזמינה שינוי באופיו של המשפט. מטרתה היא הפיכת המשפט ל"נשי" יותר באמצעות ריכוך גישותיו האדברסריות של המשפט ועידוד הליכה בדרך של גישור ופישור.

לפי קרול גיליגן, הנחשבת למייצגת המרכזית של גישה זו, ישנם הבדלים מהותיים בין דרכי ההתנהגות והחשיבה של גברים ונשים. כך למשל, גברים חושבים במונחים היררכיים ונוח להם למקם עצמם מעל אחרים, בעוד נשים חושבות במושגים של הקשרים ונוטות לראות מערכות אנושיות. כמו כן, גברים נוטים לפשט, להכריע בשאלות צדק בדרך לוגית על פי מושגים תאורטיים, ולהגיע לפתרון אחד שמכריע במישור התאורטי, בעוד נשים מעדיפות לבחון שאלה בהקשר האנושי הספציפי בו התעוררה, ונוטות לפתרון שיטיב עם מרבית האנשים.

דוגמה לטענה הנובעת מניתוח פמיניסטי תרבותי היא כי במתח הקיים בין החופש והתחרותיות לעומת סולידריות חברתית, גברים יעדיפו את זכויות הפרט והתחרותיות. כתוצאה מכך התפתחו דיני נזיקין כאלו אשר ממעטים להטיל חובות התנהגות אלא רק אוסרים על התנהגות מזיקה. נשים לעומת זאת, נוטות יותר להחשיב את הסולידריות והחברתיות, ולכן מאמינות יותר בהטלת חובות הצלה והחמרת הפיצויים בגין מחדלים.

ביקורת פמיניסטית מהסוג האמור הובעה גם כנגד הספרות המשפטית בתחום דיני הנזיקין. לטענת הביקורת, נשים נעדרות מהספרות המשפטית בתחום דיני הנזיקין: הכותבים בדיני נזיקין הם גברים, שלא ראו לנכון להתייחס בכתביהם באופן מיוחד לנשים, שפתם הייתה שפה גברית, הדמויות שכיכבו בדוגמאותיהם היו גברים ונעשתה הכללה מינית במצבים אשר בהם קיימים הקשרים נשיים. אפילו הלכות מגדריות במהותן נדונו על ידי מלומדים כהלכות שהקשרן כללי ולא מגדרי, על אף שהשפעתן הייתה בעיקר על נשים. כמו כן, בספרות לא ניכרת התייחסות לעניינים הנתפשים כרלוונטיים ביותר לנשים כמו למשל תחום הרשלנות בלידה.

ביקורת דומה לזו שהושמעה כלפי הספרות המשפטית, המתעלמת מייחודם של נזקים מסוימים הפוגעים בנשים בלבד, הושמעה גם כלפי בית המשפט. כך למשל, באחד מפסקי הדין בישראל נידונה תביעתה של אישה כנגד המשטרה על כך שלא מנעה מבעלה, שנגדו הוצא צו מניעה, לצאת את הארץ. לדבריה, בכך גרמה לה המשטרה נזק חמור, דהיינו היותה עגונה. בית המשפט אמנם הטיל בפסק דינו חובת זהירות על המשטרה, אולם עשה זאת בלי לחשוף את ההקשר הנשי של הסוגיה שלפניו. ההחלטה בעניין זה השיגה אמנם את המטרה של מתן הגנה נזיקית לאשה התובעת. אולם, ניתוח מגדרי של הסוגיה וסיווגה כייחודית לנשים, שהפגיעה בהן מובילה לתוצאה חמורה במיוחד, לא רק שהיה מוביל לתוצאה הרצויה מנקודת מבט פמיניסטית, אלא היה מפחית את סכנת ההצפה בפניות לבית המשפט בתביעות דומות, ואת הפרשנות המרחיבה העלולה לצמוח ממקרה זה.

לפי הניתוח הפמיניסטי של מושג השסתום הנפוץ "האדם הסביר", האדם הסביר פועל כגבר סביר ולאור תפיסות גבריות סבירות, ולא כאישה סבירה הפועלת לפי תפיסת עולם נשית סבירה. דוגמה זו מבליטה גם את טענת הביקורת הפמיניסטית, כי ההבניה הגברית של דיני הנזיקין היא בעלת שני רבדים: ברובד הבסיסי, בנויות דוקטרינות רבות באופן פטריארכאלי. ברובד הנוסף, גם כאשר הדוקטרינה מבוססת על עקרונות נייטרליים (כדוגמת האדם הסביר), היישום שלה באמצעות השופטים (הגברים) יהיה מובנה באופן גברי. כך למשל, אם מהירות נהיגה מסוימת נתפסת כסבירה בידי גבר אך כבלתי-סבירה בידי אישה, נהג אשר נהג במהירות זאת וגרם לתאונה, ייחשב לפי השופט כאדם סביר.

הגישה הפמיניסטית הרדיקלית

הגישה הפמיניסטית הרדיקלית מתמקדת בתפקידו של המשפט ככלי המשרת את קבוצת הגברים השולטת, וחותרת לשנות מצב זה. פרופ' קתרין מקינון, הדמות הבולטת ביותר בזרם זה, טוענת שהבדלים בין נשים לגברים הם פועל יוצא של שעבודן ההיסטורי של הנשים. לדעתה, התפתחות מאפייני הנשיות היא תוצאה של דיכוי והכנעה, וכמה מההסדרים בתחומי המשפט השונים מיועדים להנצחת מאפיינים אלו.

לטענת הניתוח הפמיניסטי, מלבד העובדה שהמשפט נוצר על ידי גברים ולכן מיועד לשרת את האינטרסים שלהם, הרי שלאור העמדה שהמשפט פועל מתוך קונטקסט וחוויית חיים גברית, ממילא הוא פוגע בנשים. נדגים זו באמצעות היחס לעבירת האונס (שלפי חוק העונשין הישראלי, האומר "הבועל אשה", ניתנת לביצוע רק באישה). נטען בנוגע למושג ה"צפיוּת" (היכולת לצפות את התרחשות הנזק) כי שופטים גברים אינם מחשיבים את סכנת האונס כדבר צפוי, מאחר שהם עצמם לעולם לא חששו ממנו. דרישה מקובלת להרשעה בעבירת אונס הייתה התנגדות בכוח של הקורבן. דרישה זו התעלמה מחולשתה של האישה בסיטואציה זו. בתיקון 22 לחוק העונשין שונתה ההגדרה מ"נגד רצונה" ל"שלא בהסכמתה". שינוי נוסף בלגיטימיות הגישה הגברית ביחס לאונס בישראל נעשה בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת, שבו בוטלה קביעתו של בית המשפט המחוזי שכיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. במקום זאת נקבע שעל הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, ואם לא ניתן אישור כזה, מדובר באונס.

ציון דרך בגישה הפמיניסטית הרדיקלית הוא פסק דין רו נגד וייד, שבו קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי כל חוק האוסר על הפלה מלאכותית סותר את חוקת ארצות הברית בשל הפגיעה בזכות לפרטיות.

לפי ניתוחים פמיניסטיים תפיסות עולם הממעטות בערכן של נשים מביאות לפעמים דווקא לתוצאה סופית עדיפה בתביעות נזיקין. חוקרים מצאו כי בארצות הברית, בה נוהגת שיטת חבר המושבעים, במקרה שבו אלמן או אלמנה תבעו את הגורם למותו של בן הזוג, דווקא אלמנות זכו לפיצויים גבוהים יותר מאשר אלמנים. הסיבה לכך היא התפיסה כי לאישה קשה יותר להתפרנס ולהתקיים בכוחות עצמה, ולכן הפגיעה הנובעת ממות בן זוגה גבוהה יותר מהפגיעה שנגרמה לאלמן שבן זוגו נפטר. עם זאת ניתן לטעון, כי תפיסה זאת אינה מבוססת על השקפות שוביניסטיות אלא על ההכרה המציאותית בכך כי נשים מופלות לרעה בעולם העבודה. באותו מחקר הוצבע על כך כי חוסר ההערכה לעבודות הבית ה"נשיות", מוביל לכך כי עיסוקה של עקרת הבית לא הוערך כשירות בעל ערך כספי. באופן פרדוקסלי, חוסר הערכה זה הוביל לפיצוי חסר של בעל לעקרת בית שנהרגה, ופיצוי יתר לעקרת בית שבעלה נהרג. מאידך, במקרה שבו האישה נפגעת בעצמה כגון במקרה של פציעה, מאחר שעבודות הבית אינן מוערכות כבעלות ערך כספי, האישה שנפצעה לא תזכה בפיצוי הוגן.

בתקנונים של קרנות הפנסיה הוותיקות הפועלות בישראל נקבע כי שיעור קצבת השאירים לאלמנה יהיה כפול משיעור קצבת השאירים לאלמן. קביעה זו משקפת את העיקרון המנחה קרנות פנסיה אלה, "לכל אחד לפי צרכיו", ואת ההנחה שתלותה הכספית של האישה בבן זוגה גדולה מתלותו הכספית של הבעל בבת זוגו. בקרנות הפנסיה החדשות, שהוקמו החל מאמצע שנות ה-90, בוטלה הבחנה זו, ובתחילת שנת 2011 הושוו גם בקרנות הוותיקות תנאי הפנסיה של האלמנים לאלה של האלמנות.

דוגמה לכך שתפיסות שוביניסטיות עשויות להטיב עם נשים היא העובדה כי בארצות הברית עד שנות ה-70, רק נשים היו יכולות לזכות בפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין מצד הגבר, בעוד גבר לא היה יכול לזכות בפיצויים בגין הפרת הבטחה שכזאת מצד האישה. הבדל זה נבע מהתפיסה כי רק אישה נפגעת מהפרה שכזאת בעוד שהגבר אינו זקוק לאישה.

החוק למניעת הטרדה מינית כדוגמה לגישה פמיניסטית למשפט

הקטגוריה המשפטית הראשונה המזוהה עם הגנת זכויות הנשים היא ההטרדה המינית. בשנת 1998 חוקק בישראל חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. החקיקה כנגד הטרדה מינית, מהווה השג כפול לאור הגישה הפמיניסטית. ראשית, כאמור היא מגינה על זכויות הנשים. מעבר לכך, קיומו של מושג ההטרדה המינית כשלעצמו הוא פרי זווית הראייה של האישה המוטרדת, בעוד שבעבר, כאשר ההסתכלות נעשתה דרך משקפי הגברים, כלל לא ראו במעשה ההטרדה כמעשה פסול. החוק מנוסח בגישה שוויונית, כלומר מעניק הגנה לכל אדם, ללא תלות במינו. בפועל, עיקר הנזקקים להגנת החוק ונהנים מהסעדים שהוא מציע הם נשים.

תהליך התפתחותו של החוק, מהווה הישג של השיח הפמיניסטי. בנוסף לכך, כפי שיתואר בהרחבה בהמשך, ניתן לראות בו דוגמה מעניינת וחשובה לבחינה של יחסי הגומלין בין השיח הפמיניסטי לבין השיח המשפטי.

עד חקיקתו, עוגן האיסור בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. אולם החוק למניעת הטרדה מינית שינה את מהות האיסור בשלושה מישורים:

• בעבר מוקדה הבעייתיות שבהטרדה מינית בכך שהיא מפלה. הטרדה מינית מהווה הפליה הן משום שהיא מחזקת סטריאוטיפים פטריארכליים הכובלים נשים כשונות וכאובייקטים מיניים, והן משום שהיא פוגעת בשוויון ההזדמנויות של נשים בעבודה. בחוק למניעת הטרדה מינית עבר המוקד מפגיעה בשוויון לפגיעה בכבוד האדם. אורית קמיר, מיוצרי החוק, מבססת את העברת מוקד הפגיעה מפגיעה בשוויון לפגיעה בכבוד האדם על שני נימוקים:

1. בניגוד למצב בעבר, הגדרת הפגיעה כפגיעה בכבוד, תביא לכך שגם פגיעה שאינה על בסיס מין תזכה לסעד.
2. השינוי תואם את ערכי המשפט הישראלי המעמיד את ערך כבוד האדם במרכז שיטת המשפט, ולא כפי שמקובל בשיטת המשפט האמריקנית המעמידה את ערך השוויון במרכז השיטה.

נויה רימלט מבקרת שינוי זה, וטוענת שברמה המהותית נראה כי קשה להצדיק את העדפת כבוד האדם על פני השוויון כערך המרכזי המגדיר את מהות הפגיעה הנעוצה בהטרדה מינית. היא מסבירה זאת בכך שלפי הפמיניזם הרדיקלי, הטרדה מינית היא תופעה חברתית רחבה, שהיא תוצר של אי שוויון חברתי בין גברים לנשים. המעבר האמור משווה להטרדה מינית נופך נייטרלי, ואינו משמר את אותן תובנות העומדות במרכזה של התזה הפמיניסטית הרדיקלית. בנוסף, פגיעה בכבוד מזוהה באופן אינטואיטיבי עם עלבון, השפלה, ופגיעה ברגשות. תפיסה כזאת של איסור ההטרדה יוצקת תכנים של צניעות ורגשנות ומזכירה תפיסות ביחס לנשים, ששימשו במשך שנים רבות אמצעי וצידוק להגבלתן של נשים מבחינה משפטית. קשירת ההטרדה לפגיעה בכבוד האדם, מהווה אם כן החמצה של ההיבט המגדרי והכוחני של התופעה.

• בניגוד לשיוך איסור ההטרדה בעבר לדיני העבודה, החוק החדש נוגע לכל תחומי החיים ולא מוגבל רק למקום העבודה. קיימת ביקורת על איסור רחב וגורף זה, בטענה שחשוב להבחין בין תחומי החיים השונים. לדעת המבקרים, מן הראוי להבחין בין סוגי מקומות שונים כגון מקומות בהם קיימים יחסי מרות, וכן מקומות בהם ההטרדה עשויה להוביל להשלכות מרחיקות לכת על האישה המוטרדת. נוסח החוק הישראלי המכפיף את כל ביטויי ההטרדה המינית תחת כסות חוקית אחת ומייחס להם מעמד דומה של עוולה נזיקית ועוולה פלילית, יוצר הקבלה בין מצבים השונים בחומרתם, העשויה לגרוע מחומרתם של מצבים בהם היה ראוי להחמיר יותר.
• בחוק החדש מוגדרת ההטרדה המינית בצורה מדויקת. החוק קובע רשימה סגורה ומפורטת של התנהגויות המוגדרות כהטרדה ובכך מצמצם את שיקול הדעת של בית המשפט. יש שהצביעו על כך כי סוגי ההטרדות השונות שבחוק הן כולן הטרדות בעלי אופי מיני אשר נוגעות בצורה כלשהי למין. זאת, בעוד שראוי היה כי החוק יגן על כל הטרדה על בסיס מין אף אם אין ההטרדה נושאת אופי מיני. בנוסף, ההיסטוריה החקיקתית של החוק אינה מסבירה מדוע מצא המחוקק לנכון להתמקד רק בהטרדה על בסיס מין ונטייה מינית ולא למשל בהטרדה על בסיס גזע או מוצא.

מתיאור עקרונותיו של החוק נעבור לעסוק בעיקרי הוראותיו. לפי החוק, הטרדה מינית מהווה עבירה פלילית שניתן להתלונן עליה במשטרה, עוולה בנזיקין שניתן לתבוע בגינה פיצויים (על הנזק שנגרם) ואיסור במסגרת עולם העבודה. כתוצאה מכך, כאשר אדם מוטרד מינית הוא יכול להגיש תלונה למשטרה או להגיש תביעה בנזיקין. אם ההטרדה התבצעה במסגרת העבודה, זכאי המוטרד להתלונן בפני המעביד ולדרוש כי יעמיד את המטריד לדין משמעתי.

החידוש העיקרי בחוק הוא שבניגוד למקובל בדיני נזיקין, כי לשם קבלת פיצויים יש להוכיח את קיומו התוצאתי של נזק, במסגרת תביעה נזיקית בגין הטרדה מינית, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים של עד 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, כלומר על עצם הפגיעה שנגרמה משום ההטרדה המינית.

לפי הגישה הפמיניסטית התרבותית, בעוד שגברים נוטים להכיר רק בפגיעה ממשית פיזית ולא יראו חשיבות בפגיעה ברגשות, נשים מכירות יותר בחשיבותן של הרגשות והפגיעה בהן. ביטוי לכך ניתן למצוא בעובדה כי רק בשלבים מאוחרים מאוד הכירו הפסיקה האמריקאית והישראלית בזכות לפיצויים לאנשים שצפו בתאונות דרכים קשות של יקיריהם. ההבדל בין גברים לנשים בנוגע ליחס לפגיעה פיזית לעומת פגיעה ברגשות מוסבר גם לפי הגישה הרדיקלית בכך שבעבר, נזקים לגברים התאפיינו בכך שהיו נזקים פיזיים לרכוש. בניגוד לגברים, הנשים לא היו בעלות רכוש, והפגיעה בהן הייתה פעמים רבות פגיעה שאינה פיזית. כתוצאה מכך באופן טבעי לא הכירו דיני הנזיקין בפגיעה ברגשות כעילה לפיצויים.

מבחינה זאת החוק למניעת הטרדה מינית יוצא דופן בין דיני הנזיקין, שהרי בעיקרו הוא מיועד לפצות על נזקים שאינם מאופיינים כנזקים פיזיים. קביעתו של החוק שלשם מתן פיצויים אין צורך בהוכחת נזק, משקפת את התפיסה הפמיניסטית המאמינה בכך שעצם המעשה הפוגע מצדיק פיצוי אף ללא היווצרותו של נזק בפועל.

לקריאה נוספת

• אורית קמיר, פמיניזם זכויות ומשפט, 2002.
• נויה רימלט, דומות, שונות ושוויון בין המינים בראי המשפט האמריקני והישראלי, 2001.
• דפנה ברק-ארז, שלומית יניסקי-רביד, יפעת ביטון ודנה פוגץ' (עורכות), עיונים במשפט מגדר ופמיניזם, 2007.
• אוון מ. פיס, "מהו פמיניזם", עיוני משפט יח 1, עמ' 5–18.

• Leslie Bender, An Overview of Feminist Torts Scholarship, 78 Cornell L. Rev 575.
• Jennifer B. Wriggins, The Feminisim and Legal Theory Project: Celebrating Twenty Years of Feminist Pedagogy, Praxis and Prisms, 13 AM. U. J. Gender Soc. Pol’y & L. 139
• Martha Chamallas, Importing Feminist Theories to Tort Law, 11 Wis. Women's L. J. 389.

קישורים חיצוניים

• דפנה ברק-ארז, פרשנות פמיניסטית, המשפט טז, תשע"א, עמ' 37–52
• ארנה קזין, מותק, רוצי לאבא, באתר הארץ, 2 בינואר 2002
• יפעת ביטון, "תולדות הניתוח הפמיניסטי של דיני הנזיקין: חשיפתם, שינוים, הרחבתם", המשפט טז (2011), 95-53
• יפעת ביטון, ‏חוויית חיים נשית וצפיות של נזק, משפטים ‏ל"ג, תשס"ג, עמ' 585–654
• פמיניזם משפטי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.