ג'וזפין בייקר

ג'וזפין בייקר
Josephine Baker

בייקר בפולי ברז'ר, 1926
לידה	3 ביוני 1906 סנט לואיס, מיזורי, ארצות הברית
פטירה	12 באפריל 1975 (בגיל 68) פריז, צרפת
שם לידה	Freda Josephine McDonald
מקום קבורה	בית הקברות של מונקו
מוקד פעילות	ארצות הברית, צרפת
תקופת הפעילות	1921–1975 (כ־54 שנים)
עיסוק	בדרנית, זמרת, רקדנית ופעילת זכויות אדם אמריקאית
זרם	הארלם רנסאנס
סוגה	קברט, מיוזיק הול, פופ צרפתי
שפה מועדפת	צרפתית, אנגלית
חברת תקליטים	קולומביה רקורדס, אדאון רקורדס, מרקורי רקורדס, RCA רקורדס, EMI
בן או בת זוג	Jo Bouillon (1947–1961)
צאצאים	Akio Bouillon
מספר צאצאים	12
פרסים והוקרה	אבירה בלגיון הצרפתי (9 בדצמבר 1957) צלב המלחמה 1939-1945 (9 בדצמבר 1957) מדליית הרזיסטנס (5 באוקטובר 1946) מדליית הנצחה לשירות התנדבותי בצרפת החופשית Médaille commémorative de la guerre 1939–1945
www.cmgww.com/stars/baker/
פרופיל ב-IMDb
חתימה

כרזה של בייקר ובה איור שלה מאת פול קולין, 1931

ג'וזפין בייקר (באנגלית: Josephine Baker;‏ 3 ביוני 1906 – 12 באפריל 1975) הייתה בדרנית, זמרת, רקדנית ופעילת זכויות אדם אמריקאית שפעלה בעיקר בצרפת ואף זכתה לאזרחות צרפתית. בייקר הייתה הבדרנית האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה למעמד של כוכבות בינלאומית וניצלה מעמד זה במהלך מלחמת העולם השנייה לקידום נושאי ההתנגדות הצרפתית לנאצים ובשנות השישים נרתמה למאבק התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והפכה לאחד מסמלי מאבק זה. בייקר הייתה דמות חשובה ברנסאנס התרבותי האפרו-אמריקאי שהתרחש בין מלחמות העולם, וגם היוותה דמות של מוזה עבור אנשי תרבות כסופרים ארנסט המינגוויי ופ. סקוט פיצג'רלד, הצייר פבלו פיקאסו ומעצב האופנה כריסטיאן דיור.

שנים ראשונות

בייקר נולדה כפרדה ג'וזפין מקדונלד בסנט לואיס, מיזורי. אמה הייתה קרי מקדונלד, רקדנית עם שורשים אפרו-אמריקאיים ואולי אינדיאניים. אביה המשוער היה אדי קרסון, מוזיקאי רחוב נודד בעל שורשים לטיניים. ההורים היו מופיעים ביחד במופע זמרה וריקוד אולם בשנת 1907 קרסון עזב את משפחתו. קרי מקדונלד נישאה אז לפועל בשם ארתור מרטין בייקר, ממנו קיבלה הזמרת לעתיד את שם המשפחה.

בגיל שמונה כבר יצאה בייקר לעבוד בעבודות בית ובגיל 12 נשרה מלימודיה בבית הספר והחלה להרוויח כסף כרקדנית בחוצות סנט לואיס, חלק מן הזמן הייתה חסרת בית. כמו כן, היא התפרנסה משירותי שמרטפות ומשק בית בביתן של משפחות לבנות באזור סנט לואיס, אך מכיוון שהייתה שחורה נאסר עליה לנשק או לחבק את הילדים עליהם שמרה.

בהיותה בת 15 גילה אותה אמרגן וודוויל שלקח אותה לניו יורק שם הופיעה על בימת ברודוויי כרקדנית שורה במספר מחזות שהידוע בהם, ב-1924, היה The Chocolate Dandies. היא הופיעה בתפקיד הרקדנית האחרונה בשורה, תפקיד קומי שבו הרקדנית כביכול מתבלבלת בתנועותיה ומבצעת תעלולים, כאשר בסוף הריקוד היא מתעלה על חברותיה בביצוע מורכב ווירטואוזי יותר של הריקוד. כבר בגיל צעיר זה הייתה נשואה (שם משפחתו של בעלה הראשון לו הייתה נשואה תקופה קצרה בעודה קטינה היה בייקר) וגרושה פעמיים.

פריז

בייקר בתלבושת עלי בננה, 1926/27

בהופעה עם נוצות, 1927

ב-2 באוקטובר 1925 הגיעה בייקר לפריז במסגרת מופע בשם "המופע השחור" (La Revue nègre). היא הופיעה בתיאטרון שאנז אליזה, בו הציגה מופע ריקוד, בידור וסטריפטיז מקורי, שהסעיר את הקהל עקב מקורה האפרו-אמריקאי ה"פראי", יופייה האקזוטי, מוזיקת הג'אז לצלילה רקדה, ריקוד הצ'ארלסטון החושני שרקדה ותלבושותיה הנועזות שכללו צעיפים עשויים נוצות. תסרוקתה הקצרה הפכה לצו האופנה.

לאחר סיבוב באירופה חזרה לפריז והפכה למופיעה קבועה במועדון פולי ברז'ר. המופע שלה נקרא Danse sauvage ("ריקוד פראי"). באותה עת הוצגה בפריז "התערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות" (Exposition Internationale des Arts Décoratifs et Industriels Modernes), אשר הציגה את סגנון האר דקו באמנות החזותית. צורת אמנות זו שאפה לשלב צורות "פרימיטיביות", "פראיות" ואפריקאיות באמנות ובייקר השתלבה במגמה זו ודמותה הפכה לאחד מייצוגיה התרבותיים. המעצב הגרפי פול קולין (Colin) עיצב עשרות ליטוגרפיות של בייקר שנמכרו בהצלחה רבה לקהל הפריזאי.

בייקר (שכונתה "ונוס מברונזה", "פנינה שחורה", "אלה קריאולית" וסתם "La Baker") הפכה לכוכבת האמריקאית המצליחה ביותר בצרפת ושבתה את דמיונם של בני "הדור האבוד" של האמריקאים הצעירים ששהו בעיר. בתור חיית מחמד אימצה צ'יטה לה העניקה קולר משובץ יהלומים.

ב-1934 נטלה חלק בהעלאה מחדש של האופרטה La créole ("הקריאולית") מאת ז'אק אופנבך שזכתה להצלחה גדולה. עבור הופעה זו עברה שיעורי פיתוח קול והפכה מרקדנית פראית לזמרת, שהוגדרה כדיווה.

היא הופיעה במספר סרטים רובם אילמים, האחרון שבהם היה Princesse Tam Tam מ-1935. באותה שנה נסעה למסע הופעות בארצות הברית, אולם במולדתה הפוריטנית לא זכתה להצלחה אותה ידעה בצרפת המתירנית. לחוסר ההצלחה סייעה גם העובדה שבייקר סירבה להופיע באולמות בהם הונהגה הפרדה בין שחורים ללבנים, תופעה שאפיינה כמעט את כל אולמות הבידור של התקופה.

לאחר חזרתה לפריז נישאה לסוחר בשם ז'ן ליאון וקיבלה אזרחות צרפתית ב-1937, שנה לאחר מכן התגרשה גם מליאון, שהיה בעלה השלישי.

מלחמת העולם השנייה

עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה הצילה אותה הפופולריות העצומה של בייקר מגירוש.

עם פתיחת מלחמת העולם השנייה, בייקר גויסה למחתרת הצרפתית על ידי ג׳ק אבטיי, שהתחזה לסוכנה האישי. היא ניצלה את מעמדה הבינלאומי לטייל ברחבי העולם ולהעביר הודעות בין חלקי המחתרת הצרפתית באזורים השונים של אירופה. את המסרים הצפינה בדפי התווים שלה. כמו כן, היא הופיעה מול מחנות של הצלב האדום וכן של בנות הברית. במקביל, הסתירה לוחמי מחתרת באחוזה שלה בדרום צרפת.

בשנת 1942, כאשר השארות בפריז הפכה מסוכנת מדי, עברה לצפון אפריקה ובילתה את רוב זמנה במרוקו הספרדית, שם חברה ליד ימינו של שליט הטריטוריה, אחמד בלבשיר חשקורי. היא היוותה אשת קשר בינו ובין אנשי צרפת החופשית ובעלות הברית בצפון אפריקה כאשר הופיעה בפני החיילים. לפי מספר מקורות היא השתדלה אצל חשקורי לצורך הפקת אשרות (ויזות) ליהודים על מנת להבריחם אל מחוץ לאירופה.

בחודש אוקטובר 1943 ערכה בייקר מסע הופעות בארץ ישראל אשר נערך בחסות הגנרל שארל דה גול וכל הכנסותיו היו לטובת קרן המלחמה הצרפתית. בין השאר הופיעה בקולנוע אדיסון ובמלון המלך דוד בירושלים, בקזינו בת גלים בחיפה, בקולנוע עדן בתל אביב ובקולנוע אלהמברה ביפו.

על פעילותה בתקופת המלחמה זכתה לעיטור צלב המלחמה ולמדליית הרזיסטאנס (Médaille de la Résistance) מאת שארל דה גול והוכתרה כאבירת לגיון הכבוד הצרפתי.

ילדיה וחייה הפרטיים

בהופעה בקובה, 1950

בשנות החמישים אימצה בייקר לביתה 12 ילדים יתומים מלאומים שונים, להם קראה "שבט הקשת בענן". הילדים המאומצים מנו את ג'נו (ילד מקוריאה), אקיו (ילד יפני), לואיס (ילד מקולומביה), ג'ארי (ילד מפינלנד), ז'אן-קלוד (ילד מקנדה), מואיז (ילד יהודי), ברהים (ילד אלג'יראי), מריאן (ילדה צרפתייה), קופי (ילד מחוף השנהב), מרה (ילד מוונצואלה), נואל (ילד צרפתי) וסטלינה (ילדה ממרוקו). לה עצמה היה רק ילד אחד, שנולד מת ב-1941 ובעקבות לידתו עברה ניתוח להסרת הרחם. בייקר שהייתה ביסקסואלית, ניהלה בין השאר רומן עם הציירת פרידה קאלו.

פעילת זכויות אדם ואזרח

ב-28 באוגוסט 1963 השתתפה ב"מצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", לבושה במדי צרפת החופשית ועטורה באותות ההצטיינות שלה, לצדו של מרטין לותר קינג, שנשא את הנאום המפורסם "יש לי חלום". היא הייתה האישה היחידה שנאמה במעמד זה.

לאחר מותו של קינג, הציעה לה אלמנתו לקבל על עצמה את נשיאות התנועה לזכויות האזרח, אך בייקר סרבה.

ב-21 במאי ב-1951 הכריז ה-NAACP על ׳יום ג׳וזפין בייקר׳ כהוקרה על מאמציה לקידום השוויון בין הגזעים בארה״ב.

הנצחה

• מכתש על כוכב הלכת נוגה נקרא לזכרה.
• 2000 - ככר ברובע הארבעה-עשר בפריז נקרא על שמה
• 3 ביוני 2006 - לכבוד מלאת מאה שנה להולדתה נחנך פסל שלה עשוי ברונזה על יד טירת מילאנד בקסטלנו-לה-שאפל במחוז דורדון בנוכחותם בנה הבכור אקיו ושל השחקנית סוניה רולאן, מלכת היופי של צרפת לשעבר. הפסל הוזמן על ידי האיגוד "מבצע ז'וזפין" מהפסלת שוסקי.
• יוני 2006 - נקראה על שמה בריכה צפה על נהר סן ברובע השלושה-עשר של פריז, למרגלות הגשר החדש להולכי רגל סימון דה בובואר
• 2008 - ברובע איל של העיר נאנט נחנכה דרך לזכרה. (allée Joséphine-Baker)

לאחר השיא

ב-1964 לקתה בשבץ, ממנו החלימה אך לא שבה להופיע באופן סדיר.

בינואר 1966 קיבלה את הזמנתו של שליט קובה פידל קסטרו והגיעה להופעות בתיאטרון המוזיקלי של הוואנה (Teatro Musical de La Habana) לשורת הופעות, היא שהתה במדינה עד אפריל אותה שנה.

ב-אוגוסט 1973 הגיעה למדינת ישראל והשתתפה בחגיגה גדולה שנערכה במגדל דוד לרגל חגיגות 25 שנה להקמת המדינה. ב-1974 הופיעה שוב בישראל כדי לשיר במופע צדקה של ארגון ורייאטי בישראל. מהכנסות מופע זה נרכש אמבולנס להסעת ילדים נכים ועליו שמה.

ב-1973 הופיעה בקרנגי הול וזכתה לתשואות ארוכות בעמידה, ב-1975 הופיעה בפריז במופע מחווה לכבודה. ימים אחדים לאחר מכן נפטרה. את ארונה ליוו יותר מעשרים אלף איש, והממשלה הצרפתית העניקה לה קבורת כבוד צבאית.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של ג'וזפין בייקר (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר AllMovie (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר Metacritic (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ג'וזפין בייקר, באתר AllMusic (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר Discogs (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר - מפגשים מן הסוג החזותי (בעברית)
• דני קרפל, דף אמן באתר MOOMA (בעברית)
• מישל רודוב, ג'וזפין בייקר: הפנינה השחורה(הקישור אינו פעיל), 2dress, ‏23 ביולי 2008 (בעברית)
• ד"ר אביב אמית, על כניסתה לפנתיאון של ג'וזפין בייקר, "מה יהיה" עם יואב גינאי, גלי צה"ל, 26 בנובמבר 2021
• גלריית תמונות של בייקר
• ג'וזפין בייקר, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'וזפין בייקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)