היסטוריה של כלי הירי
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
היסטוריה של כלי הירי היא תקופת הזמן שהחלה בהמצאתו של הנשק החם וממשיכה בהתפתחותו הטכנולוגית לאורך הזמן וההיסטוריה הצבאית והחברתית.
ההתחלה - סין, המאה ה-9 לספירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסינים המציאו את אבק השרפה במאה ה-9, אך לא השתמשו בו למטרות צבאיות עד המאה ה-10 לספירה. הם השתמשו באבק שרפה גם עבור רובים פרימיטיביים, וגם להפעלת רקטות פרימיטיביות ופגזים מתנפצים שנורו בעזרת קטפולטות. להמצאת אבק השרפה הייתה השפעה מכרעת על שדות הקרב בסין, החל מהמאה ה-13 בערך, כאשר בשנת 1260 הדפו הסינים את הפולשים ממדינות הצפון בעזרת נשק חם. לאחר מכן, בתקופה שבה התחילו לבנות באירופה תותחים (המאות ה-14-15), הכניסו הסינים גם את השיפורים האירופאיים לכלי נשק החם שלהם.
כלי נשק עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ימי הביניים, המאות ה-13–16
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הגיעם לאיראן, הערבים באו במגע עם עמים אשר הכירו את הקיסרות הסינית ודרכם החל מסחר בנשק אבק שרפה (מאוחר יותר הערבים ניהלו מלחמות כנגד הקיסרות). לאחר השגתם החלו כלי נשק אלו להיות מופצים בין חיילי הערבים וסוחרים שונים שדרכם כלי נשק אלו והידע לייצרם הגיע עד לאירופה בימי הביניים.
האירופאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-13 אבק השרפה הגיע לאירופה. רוג'ר בייקון, נזיר פרנסיסקני, פיתח נוסחה לא מדויקת לאבק שרפה ופרסמה ב-1268. אלברטוס מגנוס שיפר את הנוסחה, ומצא את הנוסחה (הגרמנית) המדויקת לאבק שרפה ב-1275.
בהתחלה ייצרו האירופאים כלי ירי אישיים לא מדויקים כלל ומסורבלים מאוד. משקלם היה גדול עד כדי כך, שנאלצו להשתמש בחצובה, והפגיעה במטרה הייתה יותר עניין של מזל מאשר יכולת. הנשק החדש היה מסוכן ליורה לא פחות מאשר ליריבו. הירי היה דומה לירי מתותח, החייל הכניס את הכדור דרך הקנה ואז קירב גפרור לפתח מיוחד בקנה וכך הצית את אבק השרפה. לעומת הרובים, התותחים קיבלו תנופה רבה מאוד, והשתמשו בהם בלוחמת מצור. תותחי התקופה היו ענקיים ויכלו לירות פגזים במשקל של מאות קילוגרמים. הדיוק לא היה חשוב, היות שעיקר המטרה הייתה למוטט את חומות העיר הנצורה.
כלי נשק עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רובים פרימיטיביים
- תותחים
העת החדשה, המאות ה-15–19
[עריכת קוד מקור | עריכה]רובים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-15 עיקר ההתפתחות הייתה ברובים. הופיע לראשונה רובה שחיל רגלי היה יכול להשתמש בו באופן בטוח יחסית. זהו רובה הארקבוז. במקום מנגנון מסורבל עם הגפרור, הופיע בריח הפתיל. הדיוק עלה מאוד כתוצאה מחידוש זה. גם משקלו של הרובה ירד עקב התפתחות מדעית שחלה בעיבוד המתכות. על מנת לירות ברובה מסוג זה, החייל היה צריך להכניס לקנה את אבק השרפה ואחריו את הכדור דרך הלוע. חלק מאבק השרפה היו שמים ליד בית ההצתה של הפתיל וכך הייתה נוצרת היריה.
לאחר המצאת בריח הפתיל, במאה ה-17 עברו לפיתוח בריח הצור. מדובר בחתיכת אבן צור אשר אמורה להכות על לוחית ברזל קטנה וכתוצאה מכך נוצר ניצוץ, שמדליק את אבק השרפה. ההמצאה הזאת ביטלה את הצורך בפתילים והיתרון החשוב של ההמצאה הזאת היה עלייה נוספת בדיוק, בקצב הירי ובאפשרות לירות גם בגשם ומזג אוויר לח (בהסתייגויות מסוימות). הרובה עם מנגנון צור נקרא מוסקט. המוסקט היה הרבה יותר מסיבי מהארקבוז, וקוטרו היה גדול יותר. החידוש היה כה מהפכני, שעד אמצע המאה ה-17 ויתרו לגמרי על שימוש בקשתות ולאחר פרק זמן קצר כל החיילים חומשו במוסקטים וחילות כמו חניתאים ודומיהם נעלמו משדות הקרב. התפתחות נוספת בלוחמה לוותה בהיעלמות השריון אצל האבירים, כי עוצמת הפגיעה של הקליע, הייתה כה חזקה שהשריון לא עמד בפניה. רק מעט מאוד מחילות הפרשים שמרו על השריון שלהם, וגם זה בדרך כלל כזה שכיסה רק על הגוף (למשל הקירסרים).
החידוש הנוסף הגיע רק במחצית השנייה של המאה ה-18. במקום להמציא מנגנון ירי חדש, הופחת המשקל הכללי של הרובה והוקטן הקוטר. החידוש התאפשר לנוכח החידושים במטלורגיה והתפתחויות טכנולוגיות חדשות. למרות הירידה במשקל ובקוטר, עוצמת הפגיעה לא קטנה. הרובה מהסוג החדש נקרא פוזיאה, אם כי בדרך כלל לא מבדילים בינו לבין המוסקט, ונוטים לקרוא לשניהם בשם זהה - מוסקט, ולחייל החמוש בנשק זה - מוסקטר. (למשל באנגליה היו גדודי פוזילרים שהובדלו מהמוסקטרים). את כל הרובים האלה הטעינו דרך הלוע. אחד מרובי הפוזיאה הידועים היה הבראון בס (Brown Bess), ששירת בנאמנות את האימפריה הבריטית לאורך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בתקופה זו גם החל שימוש נרחב בכידון - פגיון ארוך שהותקן על או במקביל לקנה הרובה והפך אותו לחנית אפקטיבית, דבר שחיזק מאוד את כוחם של הרובאים במסגרת חיל הרגלים ואפשר להם להגן על עצמם בין היריות.
הרובים מסוג זה שירתו את כל צבאות העולם בנאמנות רבה עד אמצע המאה ה-19, כאשר באירופה עברו לרובים בעלי הטענה דרך הבריח ולא דרך הלוע. החידוש היה מהפכני כי קצב האש גבר בערך פי 3-4 וזה הצריך את השינוי בטקטיקה. בארצות הברית השתמשו ברובה עם בריח צור עד מלחמת האזרחים (1861-1865).
לקראת אמצע המאה ה-19 הומצא המקלע ורובה עם מחסנית.
תותחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתותחים כמעט שלא חל שינוי, מלבד רמת הדיוק שעלתה וחוזק התותח, כלומר הסיכוי שיתפוצץ בעת הירי הורד דרמטית. התותחים נשארו כמעט ללא שינויים גדולים לאורך כל העת החדשה, כאשר רב השינוי היה בעוצמת הירי ומשקל הקליע.
כלי נשק עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת העידן האוטומטי (החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 חל גידול ניכר בקצב הירי ובאמינות תפעול הרובה ודיוקו. גידול זה נבע ממספר חידושים עיקריים:
- התפתחות בתחום התחמושת - יצירת תחמושת אחודה עם תרמילים מנייר ואחר כך ממתכת.
- רובה מחורק סלילים - הגברה ניכרת בדיוק ובטווח.
- רובה נטען בריח - הקטנה ניכרת בזמן הטעינה.
- הופעת מנגנוני ירי אוטומטי.
בתקופה זו הופיע בצורה המונית רובה עם קנה סלילים. הרובים מחורקי הקנה היו קיימים עוד קודם; זמן טעינת רובה כזה מהלוע היה ארוך ביותר, ולכן רק צלפים השתמשו ברובים מהסוג הזה. הסלילים מסובבים את הקליע, ומקנים לו תנע זוויתי ומומנט התמד, תכונה המקשה על גורמי סביבה אקראיים כגון רוח או שינוי בצפיפות האוויר להשפיע על מעופו (תופעה דומה פועלת גם על גירוסקופ). התוצאה הישירה של השיפור החדש הייתה עליה דרמטית בדיוק הרובה הסטנדרטי. הדבר שאיפשר את השימוש ברובה הסלילים היה פיתוח תחמושת מיוחדת, שקוטרה היה קטן במקצת מזה של הקנה (כדי שתוכל להחליק דרך הקנה המחורק ללא בעיות) אך בעת הירי היא התרחבה לקוטר הקנה (המנגנון לכך יציקת בסיס הקליע בצורת V הפוכה).
החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 עברו לרובה נטען מהבריח. בדרך כלל אפשר היה לטעון את הרובה בכדור אחד בכל פעם. הטעינה מהבריח הגבירה מאוד את קצב האש: במקום 3 כדורים לדקה בעידן מלחמות נפוליון אפשר היה לירות 12-10 כדורים לדקה. אחד הרובים הראשונים מסוג זה היה רובה הנרי. המנגנון היה דומה לזה של הרובה המודרני, פרט לגרמניה, ששם הרובה היה עם מנגנון מחט: מחט דקרה את התרמיל ופגעה בפיקה וכתוצאה מכך ניצת אבק השרפה.
התפתחות חשובה נוספת הייתה מכונת הירייה. מכונת היריה, שדמתה בגודלה לתותח קטן, הופיעה כבר במלחמת פרוסיה - צרפת (1870–1871) ונקרא בדומה להמנון הצרפתי מרסייז. קצב האש בנשק זה היה גבוה מאוד והיה תלוי במספר הקנים. בארצות הברית פותחו במקביל מקלע גאטלינג וכן מקלע מקסים. מכונת היריה של חירם מקסים, שפותחה ב-1883, הייתה הראשונה בעלת מנגנון פעולה אוטומטי ולכן נחשבת בעייני רבים למקלע האמיתי הראשון.[1]
בסוף המאה הופיעו הרובים המודרניים: לבל 1886, מאוזר K98 וסדרת לי אנפילד. רובים אלו היו רובים בריחיים שהוזנו על ידי מחסנית פנימית ופעלו באמצעות בריח ידני. הם ירו תחמושת אחודה מסוג סנטרפייר בעל תרמיל נחושת ופיקת הצתה בבסיסו. רובים אלה נהנו מאמינות, פשטות הפעלה ודיוק חסרי תקדים לתקופתם וחלקם אף המשיכו לשרת במלחמות אפילו אחרי מלחמת העולם השנייה.
כלי נשק עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רובי מחסנית נטענים מהבריח
- אקדחים, בתקופה זו הומצא האקדח התופי
- מקלעים (מכונות ירייה)
המחצית הראשונה של המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העולם הראשונה השתמשו רבות ברובים נטעני בריח עם מחסנית ל-5 כדורים כמו מאוזר K98. כלי נשק חשוב נוסף של החיל הרגלי היה המקלע. מכלי עצום ממדים שהיה בשימוש בסוף המאה ה-19 ושנדרשו מספר אנשים על מנת להפעילו, הופיע מקלע קטן יותר שנדרשו רק 2 אנשים על מנת לתפעלו. למרות צמצום הגודל, הוא קורר במים והיה קשה לתמרון איתו ולכן הוא שימש לרוב רק במגננה. המקלעים היו בין הגורמים העיקריים למלחמת החפירות בחזית המערבית במלחמה העולם הראשונה.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העולם השנייה הגרמנים היו הראשונים שהשתמשו בתת המקלע (תמ"ק) באופן צבאי, התמ"ק הראשון היה ה-M1 תומפסון האמריקני שיוצר כבר ב-1921 לאחר שלא נכנס לייצור מהר מספיק בשביל להשתתף במלחמת העולם הראשונה. הדגם הסטנדרטי היה ה-MP40 הידוע יותר בשם "שמייסר" (אף על פי שכינוי זה מוטעה, היות שהרובים יוצרו בחברה אחרת). תת-המקלע איפשר גמישות רבה לכוחות בשדה הקרב ומדינות רבות חיקו את גרמניה עם ייצור וציוד המוני של הכוחות בכלי הנשק החדש. גם הרוסים פיתחו תת-מקלעים משלהם (למשל, ה-PPSH), האמריקנים השתמשו ב-M1 תומפסון "טומי גאן" ואילו הבריטים השתמשו בתמ"ק (תת-מקלע) סטן.
הבעיה עם המקלעים נפתרה בזה שהתחילו להשתמש במקלע קל יותר, השוקל כ-10 ק"ג עם קנה מתחלף (כדי למנוע התחממות יתר בירי ממושך) על מנת להקל על משקלו ולהגביר את גמישותו.
במלחמת העולם השנייה עדיין רווח השימוש ברובי מטען (רובים ארוכים שיורים כדור בודד). האמריקנים השתמשו ברובה M1 גאראנד (חצי-אוטומטי), ב-M1 קרבין וב-M1A1 קרבין (קרבין עם קת מתקפלת שחולק לצנחנים). הבריטים השתמשו ברובה לי אנפילד ואילו הגרמנים השתמשו ברובה בריחי מאוזר K98 בקליבר 7.92 מ"מ. ראוי לציון גם הרובה StG 44 הגרמני, רובה הסער הראשון שיוצר בכמויות גדולות (קרוב ל-423 אלף).
כלי נשק עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תת-מקלעים
- רובים חצי אוטומטיים
- מקלעים
- תותחים במגוון רחב של קליברים, סוגים וייעודים
- טנקים החמושים בתותח ומקלעים
מהמחצית השנייה של המאה ה-20 עד היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה הכוחות נתקלו בבעיה שלא הייתה קיימת לפני כן - השכפ"ץ האישי. תת-מקלע (תמ"ק) שירה כדורי אקדח לא יכל להתגבר על השכפ"ץ ולכן היה צורך בנשק חדש. בנוסף לכך, הטווח של התמ"ק היה מוגבל מאוד (רק כמה עשרות מטרים). הפתרון היה חזרה לרובה, אך הפעם רובה אוטומטי הנקרא - רובה סער (רוס"ר). מקורו בגרמניה, אך רק בברית המועצות הוא הגיע להתפתחות משמעותית וייצור המוני ראשון. הרוס"ר הרוסי הוא אחד המפורסמים בעולם וידוע כרוס"ר קלשניקוב או כ-AK-47 (המספר 47 מציין את שנת הפיתוח-1947 וראשי התיבות-AK הם "אבטומט קלשניקובה", משמעם רובה אוטומטי קלשניקוב). עד היום, אף על פי שהוא נוצר לפני כ-70 שנה הוא אחד מכלי הנשק הנפוצים ביותר בצבאות העולם ולא נופל, ולדעת רבים עולה על הרבה רוס"רים מודרניים ממנו דוגמת ה-M16, אם כי אחרים מציינים את משקלו הרב כרועץ. בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו האמריקנים לצייד את הצבא ברובי ה-M16, שנהפכו לנשק הראשי של צבאות נאט"ו. משפחת רובי ה-M16 (שפותחה על ידי ארמלייט ומיוצרת על ידי קולט) הולידה סדרה של דגמים מתקדמים (כגון ה-M4 קרבין) ואביזרים רבים שאפשר להוסיף לנשק באמצעות מסילות ומתפסים. תכונת ה"לגו" של רובים אלה וביצועיהם הטובים הפכו אותם למצרך מבוקש בקרב הצבאות המערביים ובייחוד בקרב היחידות המיוחדות.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו להופיע גם רובי סער בתצורת bullpup, בתצורה זו המחסנית והמכלול נמצאת בקת, מאחורי ההדק. היתרון בכך הוא שזה מאפשר יצירת רובה קצר, אבל עם קנה ארוך (קנה ארוך חיוני להגברת הטווח, העוצמה והדיוק של הרובה). רובי bullpup ידועים הם FAMAS הצרפתי, ה-SA80 הבריטי, השטייר AUG האוסטרי והתבור הישראלי.
במאה זו גם החלו להתפתח רובים ייעודיים, שנוצרו לשם מטרה מסוימת ומוגבלת. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא רובי הצלפים: רובים שניבנו במיוחד כך שהדיוק שלהם יהיה מקסימלי. קיימות שתי תורות לחימה מרכזיות אודות רובי צלפים:
- רובה לפגיעה כירורגית ביריה הראשונה: רובים כאלה הם רובים בריחיים ובדרך כלל מאוד מדויקים ובעלי טווח ירי ארוך במיוחד (צלף מיומן יכול לפגוע במטרת אדם במרחק קילומטר). רובים כאלה מקובלים במיוחד בארצות הברית. דוגמאות לרובי צלפים בריחיים: רמינגטון מודל 700, מאוזר 86SR, M24 SWS, ארקטיק וורפר, PGM Ultima Ratio ובארט MRAD.
- רובים לירי מדויק אך מהיר שמאפשר ירי חוזר: רובים כאלה הם חצי-אוטומטיים ובדרך כלל פחות מדויקים מהרובים הבריחיים. רובים כאלה מקובלים במיוחד בברית המועצות לשעבר, גרמניה ומזרח אירופה. דוגמאות: PSG1 (גרמניה), גליל צלפים, KAC SR-25 (מבוסס על ה-AR10), רובה צלפים דרגונוב ובארט REC10.
בנוסף, הומצאו רובים בעלי קליבר וכוח אש עצומים שמטרתם לפגוע במטרות בעלי שריון קל (מבנים, כלי רכב, אנשים עם אפודי מגן). הידוע מכולם הוא הבארט M82A1 שנמצא בשימוש כל צבאות המערב, כולל צה"ל וצבא ארצות הברית. רובה המקמילן TAC-50 נחשב לאחד מרובי ה-0.5 (12.7 מ"מ נאט"ו) המדויקים ביותר שיש כיום.
המקלעים נשארו ללא שינוי ניכר (דוגמה מצוינת לכך היא מקלע ה-M2 בראונינג שתוכנן עוד ב-1921 ומשרת עד היום ברוב צבאות העולם, עם שינויים קלים בלבד מהתכנון המקורי), אך בשלהי המאה ה-20 נכנסו לשירות מקלעים קלים דוגמת FN מינימי והנגב, שניהם בקליבר 5.56x45 מ"מ נאט"ו המשמש גם רובי סער.
אקדחים ותת-מקלעים איבדו את חשיבותם בשדה הקרב ונשארו בשימוש רק בקרב כוחות מיוחדים. לעומת זאת, אקדחים חצי-אוטומטיים הם הנשק המועדף בתחומי המשטרה, האבטחה וביטחון הפנים.
בתחילת המאה ה-21 החלו להופיע גם "רובי על": רובים מיוחדים ומשוכללים שנועדו למשימות מיוחדות ובעלי ביצועים יוצאים מגדר הרגיל. דוגמה לכך היא רובה הטנגו 51 שנחשב לרובה הצלפים המדויק בעולם, שיכול לקבץ בפיזור זוויתי של 0.25 דקת קשת, ו-CheyTac Intervention שיכול לפגוע במטרת דמות במרחק של למעלה מ-2 קילומטר.
כלי נשק עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשק קל:
נשק כבד:
טרמינולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תותח
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תותח
בעברית מקובל לכנות בשם תותח כל כלי ירייה שיורה קליעים בקוטר של 20 מ"מ ומעלה. מינוח זה כולל גם תותחים אוטומטים המסוגלים לירות קליעים בצרורות כמו נשק אוטומטי.
רובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – רובה
רובה הוא כלי ירייה ארוך בעל קנה מחורק (חרוטים בו סלילים) באורך של 300 מ"מ ומעלה.
קרבין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרבין
קרבין הוא רובה מקוצר. לכן M16 מקוצר הוא, למעשה, קרבין. התחילו לקצר את הרובים במאה ה-17 על מנת שהפרשים יוכלו להשתמש בהם. כיום לרובי קרבין יש 3 ייעודים עיקריים:
- נשק לחילות שדה וחילות תומכי לחימה - כגון חיל שריון, ארטילריה, הנדסה, חימוש ולוגיסטיקה.
- נשק מקוצר ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב) שם דרוש נשק קצר שיהיה אפשר לתמרן איתו בסמטאות ובמסדרונות, ולפרוק מהר מתוך רכב.
- נשק מקוצר ליחידות קומנדו ויחידות טקטיות ללוחמה בטרור.
שני הקרבינים הידועים ביותר בישראל הם:
- M1 קרבין - נשק חצי-אוטומטי מקוצר ממלחמת העולם השנייה, ששימש עשורים רבים את המשמר האזרחי ומשטרת ישראל.
- M4 קרבין - השם שניתן לגרסה המקוצרת של רובה M16A2 תוצרת ארצות הברית. נמצא בשימוש הכוחות המזוינים של ארצות הברית, צה"ל ומשטרת ישראל.
ה-IWI ערד הוא קרבין תוצרת ישראל (IWI) ונמצא בשירות הימ"מ, היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור של ישראל.
שוֹט-גאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שוטגאן
ה"שוֹט-גאן" (Shotgun), המאוזכר תכופות בעברית כרובה ציד או רובה קדח, הוא רובה בעל קנה חלק קדח לרוב שפולט בירייה בודדת רסס כדוריות במקום קליע. הכדוריות המשתחררות מגדילות את סיכויי הכלי לפגוע במטרה ולגרום לה נזק רציני, אם כי הטווח בו הוא יעיל מוגבל.
כוח האש של השוטגאן הוא לרוב גבוה - הוא בעל כוח עצירה חזק אך חדירה נמוכה - ונעשה בו שימוש (בצירוף תחמושת מתאימה) בפריצת דלתות ומנעולים ופירוק חפצים חשודים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Stephanie Watson & Tom Harris, How Machine Guns Work, HowStuffWorks
| הקודם: התפתחות השריון |
התפתחות כלי הירי | הבא: התפתחות הנשק הקר |