אוגוסט זנדר
 | |
| דיוקן עצמי של אוגוסט זנדר. מופיע בפרויקט אנשי המאה ה-20 בתיקייה מספר 6 - "העיר" - בתת-תיקייה מספר 42 - "טיפוסים ודמויות עירוניות" - תחת הכותרת "צלם" | |
| לידה |
17 בנובמבר 1876 הרדורף, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
20 באפריל 1964 (בגיל 87) קלן, גרמניה המערבית |
| מקום קבורה |
בית הקברות מלאטן |
| תחום יצירה |
צילום |
| פרסים והוקרה |
|
| צאצאים |
Erich Sander |
  | |
אוגוסט זַנדר (בגרמנית: August Sander; 17 בנובמבר 1876 – 20 באפריל 1964) היה צלם גרמני שהתמחה בצילומי דיוקנאות תיעודיים.
במקביל לעבודתו כצלם מסחרי, עמל זנדר מרבית חייו על יצירת פרויקט צילום גדול, "אנשי המאה ה-20", בו התכוון למפות את החברה הגרמנית באמצעות מיון של כ-600 דיוקנאות לפי קטגוריות חברתיות, תעסוקתיות ומעמדיות. חלק מהפרויקט יצא לאור בשנת 1929 בשם "פני זמננו" (Antlitz der Zeit), אך לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוחרם הספר ועותקיו הושמדו. זנדר המשיך לעבוד על הפרויקט, אך לא זכה לממש ולהוציא אותו לאור. רבים מהנגטיבים שצילם הושמדו בשרפה ב-1946. על סמך מכתבים, סקיצות, רישומים על הדפסים וכדומה, שוחזר האפוס של זנדר, וב-2002 יצאו לאור שבעה כרכים מתוך ארכיב תצלומיו, הכוללים כ-650 פורטרטים, שסווגו לקטגוריות ולתת קטגוריות תוך נאמנות מרבית לתכנונו המקורי. צילומיו היו פורצי דרך וזכו להתייחסות בכתביהם של: ולטר בנימין, גולו מאן, אלפרד דבלין ואחרים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוגוסט זנדר נולד ב-17 בנובמבר 1876, בהרדורף, גרמניה, אזור הררי בקרבת קלן שהיה אזור חקלאי בעל מפעלי תעשייה קטנים ומכרות פחם. זנדר היה הילד הרביעי מבין שבעה ילדים, למשפחה בעלת אורח חיים צנוע. בתקופת התבגרותו עדיין לא הגיעה לאזור מגוריו המהפכה התעשייתית, אנשי העמל התגאו בעבודתם ולא חשו תסכול, עובדה שעמדה בבסיס תפיסת עולמו הסוציאליסטית של זנדר.
אביו, אוגוסט זנדר האב (1846–1906), היה נגר במכרות הפחם, והיה, בנוסף, בעליה של חווה ובעל נכסים, שעסק בזמנו הפנוי בציור.[1] אמו, יוסטין זנדר (1845–1919), הייתה בת למשפחת יונג. זנדר עצמו החל לעבוד במכרות מגיל 14 ושם התוודע לראשונה לצילום: צלם מהעיר זיגן הוזמן להנציח את אתר המכרות, וזנדר עזר לו לשאת את הציוד הכבד. "כשהורשיתי להציץ הוקסמתי מהתמונה שראיתי, קטנה וצבעונית, אף שהייתה הפוכה"[דרוש מקור], אמר על הפעם הראשונה שבה הביט מבעד לעדשתה של מצלמת מפוח. ב-1909 גויס זנדר לצבא, עזב את מקום מגוריו ואת עבודתו, אך שימש בעת שירותו כעוזר צלם. עבד אצל הצלם גיאורג יונג בעיר טריר, ומשם נדד בין הערים ברלין, מאגדבורג, האלה, דרזדן, לייפציג ומקומות אחרים, בהם עבד בסטודיות שונים כחלק מהכשרתו כצלם. נכח, ככל הנראה כשומע חופשי, באקדמיה הלאומית לאמנות או באקדמיית דרזדן לאמנויות שימושיות. לאחר מכן החל זנדר לעבוד במכון גריף לצילום, סטודיו צילום בלינץ, וב-1902 קיבל עליו את ניהולו. עבודתו הצילומית התאפיינה ברמה טכנית גבוהה, וכללה מגוון רחב של נושאים, מתצלומי אדריכלות, ונוף, ועד לתצלומי תעשייה וטבע דומם. במהלך שהותו בלינץ נישא עם אנה שייטנמאכר, בתו של שופט מקומי, ונולדים בניו אריך (1907) וגונתר (1907). בשנת 1910 עברו בני הזוג לקלן, וב-1911 נולדו להם התאומים זיגריד והלמוט, אך הבן נפטר ורק הבת שרדה. בתצלום "אשתי בשמחה ובעצב", שהקדיש זנדר לרעייתו, מצולמת האשה אוחזת בשני התינוקות, הבריאה והחולה.
זנדר הקים סטודיו ברחוב דורנר 201 בשכונת לינדנטל בקלן, והחל לצלם פורטרטים בהרי ווסטרוולד, עליהם החל לגבש את רעיונותיו שיפותחו בפרויקט "אנשי המאה ה-20". רבים מפורטרטים אלו יכונסו בעתיד בתיקיית ה"ארכיטיפים" שנועדה לפתוח את הפרויקט. בתחילת מלחמת העולם הראשונה גויס זנדר לצבא, ולא שב לביתו עד לסופה. בעת העדרו ניהלה רעייתו, אנה זנדר, את הסטודיו.
בשנות העשרים המוקדמות חבר זנדר לקבוצת אמני וצלמי אוונגרד שהשפיעה על המשך דרכו המקצועית והאמנותית כצלם בעל חשיבות. בין האמנים שחבר אליהם, ניתן למנות את הציירים פרנץ וילהלם סייוורט (Franz Wilhelm Seiwert), פרנץ הורלה, אוטו דיקס, ווסילי קנדינסקי, ואת אמן הדאדא ראול האוסמן, עימם נהג להחליף רעיונות, ובסיועם החל לגבש את תפיסת פרויקט הצילום שלו, "אנשי המאה ה-20". למרות שהכיר את השימושים המניפולטיביים בצילום שפיתח האוסמן, אימץ זנדר את הגישה המרוחקת לנושא הצילום שהייתה חביבה על האמני "האובייקטיביים-החדשים" (Neue Sachlichkeit) האירופאים ואת הגישה הארכיבית-מיונית שאפיינה את השימוש שעשו בצילום במדעי החברה במאה ה-19.
בשנת 1929, בהיותו בן 38, פרסם זנדר את ספרו "פני זמננו: 60 תצלומים של גרמנים" (Antlitz der Zeit: 60 Fotos Deutscher Menschen, הוצאת Transmare Verlag. עם הקדמה מאת אלפרד דבלין), שזכה להצלחה גדולה, ובו 60 דיוקנאות. הספר נערך כתצוגה מקדימה לעבודה הסופית, עם שרטוט בסיסי של החלוקה לתיקיות ותתי-התיקיות, שיעמדו בבסיס האפוס "אנשי המאה ה-20". באמצעות רגישות הצלם שיקפו התצלומים את המשבר המדיני בו הייתה שרויה גרמניה באותה עת. בשנת 1931 העלה זנדר, בהזמנת רשות השידור המערב גרמנית, סדרת הרצאות רדיו בנושא "מהותו והתפתחותו של הצילום". בשנת 1934, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נשפט, מורשע ונשלח לעשר שנות מאסר בנו, אריך, שהיה סטודנט למדעי הרוח וחבר במפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SAP). באותה תקופה הוחרם הספר "פני זמננו" על ידי הנאצים, וכל העותקים שלא נמכרו הושמדו. בנוסף לעבודתו בבית החולים של הכלא, קיבל אריך, בנו של זנדר, משימה לצלם פורטרטים של אסירים עבור בית הכלא, למטרת תיעוד. הוא הצליח להבריח נגטיבים והדפסים של האנשים שצילם להוריו, בבקשה שישלחו הדפסים לקרוביהם של חבריו הכלואים. אוגוסט זנדר השתמש בתצלומים אלו להרחבת הפרויקט של "אנשי המאה ה-20", ויצר עבורם תת-תיקייה חדשה: "אסירים פוליטיים", בתיקייה השישית, "העיר". אחת מתמונות האסירים הפוליטיים מראה את אריך בתאו (תמונה מספר VI/44a/1 במהדורה המלאה של 2002). זנדר כתב בגאווה, לאחר המלחמה, שחברו לתא של אריך סיפר לו שבנו התכוון להמשיך את הפרויקט של אביו.
זנדר המשיך לעבוד כצלם מסחרי בשנות המלחמה, וקיבל הזמנות רבות לתצלומי תעשייה. הוא צילם גם נופים ואדריכלות, צמחים ופרטים כגון ידיים. זנדר המשיך לצלם גם פורטרטים, בהם של קצינים וחיילים נאצים, שחלקם מצא את דרכו לתיקיות "אנשי המאה ה-20", לתת-תיקייה חדשה שיצר עבורם בתיקיית ה"מעמדות ומקצועות", תחת השם: "הנציונל-סוציאליסט". עם התקדמות המלחמה החליטה רעייתו שעליהם לעזוב את קלן, ובני הזוג עברו ב-1942 לכפר קובהאוזן שברה ווסטרוואלד.
ב-23 במרץ 1944 מת אריך, בנו של אוגוסט זנדר, בכלא זיגבורג, כתוצאה מנקב בתוספתן שלא טופל. אחת התמונות שצילם זנדר לתיקייה האחרונה של הפרויקט הגדול "אנשי המאה ה-20" היא תצלום מסכת המוות של אריך, שהזמין מהפסל הנס שומיטץ (תמונה מספר VII/45/16 במהדורה המלאה של 2002). הסטודיו של זנדר בקלן נהרס בהפצצה, אך הוא הצליח להציל חלק ניכר מהארכיון שלו ולהעבירו לווסטרוואלד. בתנאים קשים הקים סטודיו חדש וחזר לצלם. בין 25,000 ל-30,000 נגטיבים שנותרו במרתף דירתו בקלן נהרסו בשרפה שפרצה במקום בינואר 1946.
בשנת 1951 הציג זנדר בתערוכת צילום "פוטוקינה" השנייה. הוא נפגש עם אוצר המחלקה לצילום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, אדוארד סטייכן, שכעבור כמה שנים בחר בכמה מתצלומיו לתערוכה הנודדת, "משפחת האדם". ב-1955 קיבל אזרחות כבוד מעיר הולדתו, הרדורף.
בשנת 1957 נפטרה אנה, רעייתו של זנדר.
ב-20 באפריל 1964 נפטר אוגוסט זנדר בקלן, בעקבות שבץ מוחי.
עבודתו כצלם
[עריכת קוד מקור | עריכה]את תצלומיו הראשונים צילם זנדר במצלמת-פלטות שרכש בעזרת דודו. הם הסבו לו נחת - אבל לא לסביבתו; הקמטים על פני המצולמים שלו נתפסו כמכוערים, ותצלומיו נתפסו כחובבניים כיוון שלא טופלו או רוטשו בדומה לאלה של צלמים אחרים שלכדו תחת עדשתם אנשים "קפואים" למדי ומאחוריהם רקעים רומנטיים מצוירים. מלבד זאת ציוד הצילום שהשתמש בו היה של מצלמת פורמט גדול בעלת פלטות זכוכית אשר שימשו כנגטיבים, דבר שהשהה את מהלך החשיפה לכדי כמה שניות והקשה מעט על המצולם. בשלב מאוחר יותר שיפר זנדר את סגנון צילומיו על ידי אימוץ אלמנטים מסגנון הצילום הפיקטוראלי באותה עת - סגנון צילום יפה המיטיב עם המצולם ו"מאייר" את רקע הסביבה כבציור פורטרט סיפורי.
עבודתו של זנדר כצלם פורטרטים מסבה עצמה לצילום אמנותי על ידי יצירת צילום הבוחן את הסביבה מתוך הקונוונציות שלה עצמה. הצילום עבורו נבע מתוך המניעים השמרניים ומסורתיים של התחום. זנדר לא פעל מתוך עריכת ניסויים חברתיים ואף לא מיהר להחליף את ציוד הצילום שלו לציוד בעל טכנולוגיה מתקדמת יותר.
הסגנון הצילומי שאימץ לעצמו פעל מצד אחד כהמשכה של הגישה האתנוגרפית המאפיינת את הצילום של סוף המאה ה-19. מצד שני ניתן לראות בו את מבשרה של ה"ראייה החדשה" - ראיה בה מה שמוצג אינו תואם את אב הטיפוס הגרמני הקלאסי או אינו מחמיא לו בפרט. בסטודיו שלו בלינץ צולמו בעיקר "מכובדי לינץ'". לקוחותיו של זנדר הגיעו לצילום דיוקן בסטודיו מכל שכבות האוכלוסייה ואכן צילומיו של זנדר מוכיחים שאין כל ניסיון ל"רטש" או לייפות את ניסיון החיים שניכר על פניהם של מצולמיו. בהקשר זה טען זנדר כי הוא אינו אחראי למראה מצולמיו לטובה ולרעה, מה ש"אתה רואה זו המציאות, הבבואה שלך"[דרוש מקור].
תצלומי הסטודיו שלו יצאו כנגד השימוש בציור ארכיטקטוני או תיאור נוף. זנדר הצהיר בחורף 1927 :"אין דבר שאני שונא יותר מתצלומים מסוכרים עם טריקים, פוזות ואפקטים"[דרוש מקור]. לרקעים אלו אין כל קשר למצולמים, טען, ואינם מבחינים בדקויות חברתיות כמו מעמד ומקצוע וניואנסים אישיותיים.
חידוש סגנוני נוסף התמקד בצילומי "אלבומי משפחה", שהיו אופנתיים מתחילת המאה העשרים. אלבומים אלו תיעדו אירועים כלידה, נישואין, מוות, עבודה ומשחק. האלבום המשפחתי אותו יצר זנדר אינו מושתת על ערכים סנטימנטליים של האנושות אלה כהתייחסות עניינית / מחקרית על אודות המבנה החברתי של האנושות. הדיוקנאות של זנדר משדרים מודעות חיה אל המצלמה, תנוחות המצולמים ייצוגיות ומשקפות ריבוד חברתי. הצילום מכיל אינפורמציה כגון: שנה, מקצוע, מקום מגורים של כל מצולם ובכך יוצר את הצילום הקטגורי המאפיין את כלל עבודותיו של אוגוסט זנדר.
צילומיו של זנדר מהווים מסמך היסטורי אותנטי של החברה הגרמנית לאורך תקופה ארוכה. בספר צילומים שהוציא לאור זנדר ב-1929 בשם: "פני הזמן" ("The face of time") הוצגו מגוון טיפוסים אשר שיקפו את המצב החברתי-כלכלי הרעוע שהיה באותה עת בגרמניה. מבין תצלומים אלו, התצלום "המובטל" הוא הנגטיב היחידי ששרד שרפה שהתרחשה בסטודיו של זנדר בעת מלחמת העולם השנייה.
הדמויות בתצלומים אלו מתוארות תוך הדגשת המעמד החברתי שלהן על ידי שימוש במחוות ופריטי לבוש שונים. יחד עם זאת, בתצלום כגון "איכרים צעירים, וסטפאליה" ("Young Farmers, Westerwald", 1914),[2] בו נראים נערים, חקלאים לבושים בהידור בדרכם לצפות בהצגת תיאטרון. ניתן לחוש על ידי התבוננות בהבעת פניו של המצולמים במחוות ומאוים פנימיים המסמנים זהות שאינה תמיד משתלבת עם המציאות החיצונית. הבדיה אינה מתעתעת היא צפה על פני השטח.
למרות הצד המסחרי והפוליטי שבעבודתו, מעידים התצלומים על ניסיון לאובייקטיביות ולהתמקדות ב"אמת" ובאובייקטיביות. מעמדו בקרב הוגי הדעות כוולטר בנימין התבסס כצלם היוצר מעין מדריך או "אינדקס" חזותי של האדם ושל הבעות פניו ותחושותיו, המחדד את יכולת ההתבוננות והחקירה הפיזיונומית של האדם. תצלומיו של זנדר אינם מנסים להחמיא למצולמים ואף אינם מנסה לחשוף את זהותם המלאה או את הווייתם, למעט תוספת הטקסט האינפורמטיבית בתחתית הצילום. תוספת זו מבליטה את מורכבות פיענוח הזהות האמיתית של האדם.
אזרחי המאה העשרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1918, לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הוקמה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שעלתה לשלטון, והחלה את תקופת רפובליקת ויימאר. בתקופה זו הורגשה תסיסה רבה ופריחה בתחום התרבות והאמנות. בין שאר פעולות העשייה האסתטיות, בלט גם תחום הצילום, שקיבל מעמד אמנותי מובהק יותר מבעבר. אוגוסט זנדר זכה למעמד מכובד ומיוחד בקרב חברי המפלגה, שערכו לו קבלת פנים מכובדת בה הוצג כאמן שעבודתו מאפיינת ביותר את האמנה החברתית של המפלגה[דרוש מקור]. זנדר הפך לצלם המפלגה, והחל להגות ולבצע את הפרויקט הגדול ביותר שלו, "אזרחי המאה העשרים", כמערך טיפולוגי חברתי, בתקופת השלטון של רפובליקת ויימאר.
עד לאמצע המאה ה-19, אזור הזיגן (siegen) אשר בחבל וסטפאליה (Westfalen) בדרום גרמניה היה אזור עצמאי וקהילתי בו יוצר ברזל, המשאב האיכותי ביותר באותה העת בעולם. על ידי אגודה שיתופית של משפחות האזור שניהלו ושלטו בעצמם בכל העסקים התעשייתיים שלהם ללא כל חוק חיצוני. חברות גדולות החלו לרכוש אדמות וזכויות ממשפחות מקומיות כך הקהילה התעשרה והתבססה. זנדר שגדל ועבד מספר שנים במכרות צילם את אנשי האזור בתחילת המאה העשרים כאינדיבידואלים, לעיתים בזוגות ולרוב כיחידים. דיוקנאות של גברים ונשים בעלי אופי ציורי המכוון להחמיא ולפאר את המצולם אשר לרוב נמנה עם מעמד הביניים ומעלה. צלמים נוספים שפעלו באותה תקופה בסגנון הצילום הזה: רודולף דירקופ (Rudolf Dührkoop), גרמני, וגרטרוד קסביר, צלמת אמריקאית שפעלה בניו יורק.
אוגוסט זנדר, כמו מרבית הצלמים שפעלו באותה עת, החל להתייחס למדע הפיזיונומיה (תורת הפנים) כאל מיון וסיווג של בני אנוש אשר באמצעות הכלי הצילומי ניתן להגדירם בצורה הטובה ביותר. הפיזיונומיה חוקרת את מערך איברי הפנים ונותנת להם משמעויות והגדרות אישיותיות על פי מדידת מיקום האיברים בפנים וגודלם. דיוקנאותיו של זנדר מגדירים תרבותית את האנשים של המאה ועשרים וזאת תוך התבוננות בפניהם בלבד.
אחד הפרויקטים הגדולים ביותר שיזם היה אלבום צילומים ששימש כמעין אינדקס אזרחי גרמניה בשם: "אזרחי המאה ועשרים" ובו כ-650 דיוקנאות. התצלומים לספר זה נעשו בין השנים 1892 ל-1954, אך הוא לא יצא לאור בחייו של יוצרו. זנדר חילק את הפרויקט המתוכנן שלו לשבע קבוצות, כך שישקפו את חלוקת העבודה והמבנה החברתי של אותה תקופה. שבע הקבוצות חולקו שוב למעל ל-45 תיקיות שנועדו להכיל סך של 500-600 תצלומים. זנדר פתח את העבודה בתיקיית "האיכר", שנפתחה בתורה בתיקיית ה"ארכיטיפים", בהם הוצגו אנשי הכפר כארכיטיפ לכל מה שהוא "אנושי אוניברסלי". לאחר מכן קבע זנדר את הקבוצות הבאות: "בעלי מלאכה מיומנים", "האשה", "מעמדות ומקצועות", "האמנים", "העיר" והקבוצה השביעית והמסכמת, "האנשים האחרונים", שמציגה מצולמים זקנים, חולים ומתים.
זנדר עסק באיסוף חומרים צילומיים אותנטיים שמייצגים שכבות רחבות של אוכלוסייה. הוא משקיע בכך כסף רב, אנרגיה וזמן. מבחינתו של זנדר הספר נועד להציג בצורה חיובית את התרבות הגרמנית בתקופת השלטון הנאצי נאציזם.
מלבד עבודתו הפרטית/אישית של זנדר נכללו באלבום גם עבודות מסחריות "מוזמנות". מטרה עיקרית של רעיון הספר הייתה בדיקה מחדש של התפתחויות חברתיות ופוליטיות בתקופת השלטון הנאצי. פרויקט זה, עליו עמל זנדר רבות יצא לאור וכל החומרים גובשו לספר עב הכרס אזרחי המאה העשרים. מרבית הצילומים בספרו מורכבים מדיוקנאות אינדיבידואלים, וכפי שהוגדר זנדר "ארכיטקט צילומי".הוא בונה את המערך שלו מצילום יחידני, זוגי, משפחתי וקבוצתי.
המפגש עם המצלמה ניכר וחד בכל אחת מקבוצות המצולמים, ניתנת להם האפשרות למצוא את התנוחה המתאימה להם. אלו לא צילומי חטף וכל מצולם בדרך כלל מתועד בתוך מסגרת חייו היומיומיים. לרוב, מצולמיו בעלי ארשת פנים רצינית.
זנדר, שעבד במסגרת גאוגרפית מוגבלת, אימץ גישה אנציקלופדית לאופוס שלו, הטיפולוגי בגישתו, אותו צבע במאפיינים אוניברסליים תחת השם "אנשי המאה ה-20".
זנדר החל את פעולת המיון של הספר בהגדרת המאפיינים העיקריים של בני האדם, בפרק הראשון הוא מציג את הארכיטיפים הם האבטיפוס העיקרי עליו מושתת הדימוי האנושי המוכר. לאחריהם נחלקים הטיפוסים לקבוצות ולתתי קבוצות. הפרק החותם את הספר מציג טיפוסים בעלי נכויות, נדכאים ומתים.
בכל פרק מוצגים מגוון דיקנאות. כל דיוקן מלווה בכיתובית בה מפורטת שנת הצילום, שם המצולם מקצוע או הגדרה מאפיינת. כך, לדוגמה, בחלק הראשון, האיכר, הגדרה כגון: "אשת האיכר" חושפת דיוקן אשה מבוגרת ישובה על כיסא ומישירה מבט מיוגע לצופה. הפרק על בעלי המלאכה מציג מגוון משלחי יד אותנטיים כגון: סתת אבנים, בנאי נודד, נפח וכדומה. כל פרק מחולק לתתי נושאים על פי קטגוריות היררכיות המכוונות את הצופה למידע מקדים כלפי המצולמים. לדוגמה בפרק: "נשים" החלוקה היא: נשים ובעליהן, אמהות וילדיהן, ילדות, משפחות, נשות חברה, נשים עובדות. בפרק: "העיר הגדולה" שרטט זנדר אלמנטים מחיי העיר על ידי הצגת התרחשויות יומיומיות ואירועים חברתיים ופוליטיים. דרך התמקדות בטיפוסים מגוונים המייצגים באופן מסוים את ההגדרות השונות.
בצילומים הבאים ניתן לבחון את מעמד המצולם ולנסות להגדיר את מעמדם של המצולמים על ידי התבוננות בקוד הלבוש שלהם:
א. "מורה צעיר", סביב 1928 (תיקייה רביעית - "מעמדות ומקצועות", תמונה מספר 7 בתת-תיקייה מספר 26 - "המורה והמחנך")
ב. "חקלאים צעירים", סביב 1914 (תיקייה ראשונה - "האיכר", תת-תיקייה ראשונה - "איכר צעיר")
על אף שבצילום מספר 6 ידוע כי שלושת הנערים הכפריים היו בדרכם להצגת תיאטרון, לבושים במיטב מחלצותיהם ולכן לא ניתן להסיק כל מסקנה חד משמעית מבחינת לבוש כבגדרה לסיווג מעמדי כלכלי. באמצעות חשיפה למגוון גדול של מצולמים ניתן להבחין בכוונת הצלם.
בתצלום: "קונדיטור, 1929" ניתן להבחין בטבח, מקצוע לא "גבוה" אך כאן לא רואים עובד מטבח אלה אדם בעל מעמד ונראות מכובדים.
בפרק השלישי, "האישה", נבחנים תפקידי הנשים בחברה דרך כמה פרספקטיבות: ראשית, מוצגות נשים כחלק מבני זוג תחת הכותרת: "נשים וגברים" שצולמו בין השנים: 1920-1930. הזוגות באים מרקעים חברתיים שונים והמשותף לכל הדיוקנאות הוא המסר הזוגי הברור ואלמנט החברות והאחווה בין בני הזוג. נשים מוצגות גם כאמהות תחת הכותרת: "נשים וילדים", בפרק זה מוצגים צילומי ילדים בגילאים שונים גם בתמונות יחיד וגם בתמונות קבוצתיות. בסיום תת-פרק זה מוצגת תמונתה של אשתו של זנדר החובקת שני תינוקות, החי והמת.
צילום סנטימנטלי זה פועל כחלק בלתי נפרד מהנושא: "נשים וילדים". הוא מוצג לצד צילומי ילדים לובשים בגדי חג ומצולמים בחצר ביתם. מסיבות יום הולדת וצילומי אמהות וילדיהן. חיי האם וילדיה, השותפות ביניהם, העצב והשמחה הם חלק ממכלול שלם של מערכת יחסים אותה פורש זנדר ברגישות ובשיטתיות מובהקת. שתי התיקיות האחרונות בפרק על נשים מוקדשות לצילומי נשים לבד, צילומי יחיד. תיקיות אלו נקראות: 1. - "האשה האלגנטית", 2. - "נשים במקצועות אקדמיים ואינטלקטואלים". כמו בצילום זה: "מזכירה בתחנת רדיו מערב גרמניה", 1930 (תיקייה שלישית - "האשה", תת-תיקייה 17 - "נשים בעבודות אינטלקטואליות ופרקטיות").
ההבדל הוויזואלי היחיד בין שתי תיקיות אלו נמצא במיקום ובתנוחת המצולמות ולעיתים בצילום פנים החושף סביבת עבודה, מדים ואובייקטים המצביעים על העיסוק. הקטגוריה הבאה בפרק נשים היא "המשפחה". משפחות מאזורי מחיה כפריים ועירוניים מתועדות, בהשוואה לצילומי המשפחות בפרק הראשון של האיכרים, בפרק זה המשפחות קטנות יותר ומכילות דור אחד או שניים.
בכתביו לאחר מלחמת העולם השנייה כתב זנדר שייעד עוד שתי תיקיות לפרק: "נשים". האחת: משרתות והשנייה: נשים נאציות, אין עדות צילומית שנשמרה התואמת רעיון זה מלבד הערכה שמספר צילומי משרתות מוצגות בפרק רביעי: "העיר" במקום הרעיון המקורי לפרק משלהן.
הפרק האחרון של הספר נקרא "האנשים האחרונים", בו מצולמים נדכאי החיים, יתומים, עיוורים, זקנים הנוטים למות ואף מתים. ראו דוגמה: [1], בצילום זוג ילדים עיוורים. פרק זה החותם את הספר שב ומעצים את ייחודיות הראייה הצילומית של זנדר. זנדר מעניק למצולמיו בפרק זה את אותה האובייקטיביות שהוא מעניק לשאר מצולמיו. הם נשארים ללא פרשנות שלילית.
על עבודתו כתב זנדר במכתב שיועד לחברו של בנו המנוח, אריך, ב-26/7/1946: "בעבודתי על הספר "אזרחי המאה ועשרים" תיעדתי יהודים שהיגרו, היו אלה בדרך כלל אנשים זקנים, אנשי קלן טיפוסיים, תיעוד זה יהווה מסמך נדיר לעם היהודי...". זנדר הוסיף וכתב ב-1947 שהוא ממשיך ומלקט חומרים עבור הספר ושוקל להכניס עוד שתי קטגוריות. האחת, תאגד דיוקנאות של יהודים אשר תועדו לפני שהיגרו וכאלו ש"נשמו את נשמתם האחרונה בתאי הגזים", לדבריו דיוקנאות אלו היו יוצאי דופן בהבעתם הצילומית. קבוצת צילומים נוספת הייתה אוסף צילומים שצולמו על ידי בנו אריך בהיותו אסיר בכלא הממשלתי תחת השלטון הנאצי אשר תיעד אסירים פוליטיים ועובדים זרים. בנו אריך מופיע בתוך הספר מספר פעמים, בדמותו של סטודנט ובפרק האנשים האחרונים כמת - מסכת מוות שנעשתה בידי פסל מוצגת כדיוקנו המת של בנו של זנדר. אוגוסט זנדר עצמו מופיע בספר בתיקייה השישית, "העיר", בתת-התיקייה "טיפוסים ודמויות עירוניות", תחת הכותרת: "צלם".
ניתן לטעון כי ייצוג אזרחי המאה ועשרים אינו יכול להסתכם באזור צר וספציפי של גרמניה, "אזרחי המאה ועשרים" הוא תוצר טיפולוגי בעל זיקה פסיכולוגית של דמויות מפתח משנות העשרים של תחילת המאה העשרים. הספקטרום האנושי נע בין מגדר למעמד חברתי/כלכלי ופיסי. זנדר פעל בקרב מעמדות נגישים אליו ודבר זה ניכר באמצעות בחינת התצלומים וניתוח או השערה של מעמד המצולמים.
הרעיון המקורי של זנדר עבר מספר שינויים ותיקונים על ידו, ביחס להתפתחויות החברתיות והפוליטיות בתקופת השלטון הנציונאל סוציאליסטי.
פרויקט זה נבלם בעת עליית השלטון הנאצי ב-1933. תוך נקיטת פעולות צנזור החרימו הנאצים את מרבית הצילומים והתשלילים יקרי הערך שלו ובסופו של דבר אילצו את זנדר לחדול מצילום הפרויקט שלא תאם את עמדותיהם. ב-1943 הנאצים שפטו וכלאו את בנו אריק אשר לאחר מספר שנים נמק, חלה ומת בכלא. כשזנדר נפטר ב-1964, הוא הותיר אחריו מספר גדול של תצלומים חשובים שנועדו להיכלל בפרויקט.
המבנה הקטגורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרטיקת המיון הצילומי של זנדר ברורה ובעלת חוקיות מדעית: זוויות צילום, גובה עיניים, רקע, מחוות של המצולמים הקשורות לעיסוקם.
על עבודתו כמסווג טיפוסים במסגרת הספר :"אזרחי המאה ועשרים כותב זנדר:" תחילתו של הרעיון בנעורי המוקדמים, ב-1911 בעיר קלן התחלתי את העבודה על אנשים של המאה העשרים. המודלים לתוכנית היו מהאזור הקטן סביב מקום הולדתי בהרי הווסטרוולד, אנשים שאת הרגליהם הכרתי מנעורי נראו לי בזכות קשריהם האמיצים עם הטבע מתאימים באופן אידיאלי להגשמת רעיוני. כך זה החל, וסיווגתי את כל הסוגים שפגשתי ביחס לסוג בסיסי אחד שהיו לו את כל האפיונים של המין האנושי ככלל."
בשנות החמישים פעלו בגרמניה בעקבות זנדר זוג הצלמים ברנד והילה בכר וצילמו דיוקנאות ארכיטקטוניים של מבנים ברחבי גרמניה ככלי עבודה מחקרי תיעודי. הם צילמו סדרות של טיפוסי מבנים שונים ללא נוכחות אדם; תצלומים חזיתיים, סימטריים וחמורי סבר. אלו הצטברו לכדי קטלוג ויזואלי של אדריכלות תעשייתית, בו כל מוטיב אדריכלי מוצג בנפרד. הצילום האינדקסלי (מפתח נושאים) מצביע על נקודת מבט בקורתית כלפי החברה.
חלוקה לקטגוריות ראשיות ותתי קטגוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפוס "אנשי המאה ה-20" תוכנן לפי חלוקה לשבע תיקיות ראשיות ולעוד 45 תתי תיקיות. זנדר לא זכה לממש את הפרויקט בחייו, אך החלוקה שוחזרה על ידי צאצאיו ובסיוע של חוקרים והיסטוריונים, על סמך רשימות, הערות ומכתבים שרשם זנדר בחייו.
חלוקת הפרויקט היא כדלקמן:
תיקייה ראשונה: איכרים
- תיקייה זו נפתחה בתיקיית ארכיטיפים, שנועדה להציג כארכיטיפ טיפוסים של אנשי אדמה שייצגו את כל מה שהוא "אנושי ואוניברסלי".
1. האיכר הצעיר
2. אמו וילדו של האיכר
3. משפחת האיכר
4. האיכר - חייו ועבודתו
5. טיפוסי איכרים
6. תושבי העיר הקטנה
7. ספורט
תיקייה שנייה: בעלי מלאכה מיומנים
8. האומן המומחה
9. התעשיין
10. הפועל - חייו ועבודתו
11. טיפוסי פועלים - פיזיים ואינטלקטואלים
12. הטכנאי והממציא
תיקייה שלישית: נשים
13. נשים וגברים
14. נשים וילדים
15. המשפחה
16. האשה האלגנטית
17. נשים בעבודות אינטלקטואליות ופרקטיות
תיקייה רביעית: מעמדות ומקצועות
18. הסטודנט
19. המלומד
20. בעל המשרה הרשמית
21. הרופא והרוקח
22. השופט והעורך דין
23. החייל
23א. הנציונל-סוציאליסט
24. האריסטוקרט
25. איש הדת
26. המורה והמחנך
27. איש העסקים
28. הפוליטיקאי
תיקייה חמישית: אמנים
29. הסופר
30. השחקן
31. הארכיטקט
32. הפסל
33. הצייר
34. המלחין
35. המוזיקאי המבצע
תיקייה שישית: העיר
36. הרחוב וחיי הרחוב
37. אנשים בתנועה - יריד וקרקס
38. אנשים בתנועה - צוענים ועוברי-אורח
39. חגיגות
40. צעירים עירוניים
41. משרתים
42. טיפוסים ודמויות עירוניים
43. אנשים שבאו אל דלתי
44. הנרדפים
44א. אסירים פוליטיים
44ב. פועלים זרים
תיקייה שביעית: האנשים האחרונים
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דנה גילרמן, האם הצלם הנודע הפך לנאצי?, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008
- http://online.wsj.com/article/SB120976653109863627.html?mod=weekend_leisure_arts_hs_coll_left
- August sander/citizens of the tewntieth century/portrait photographs 1892-1952//the mit press cambridge,massachuserrs london,endland/1997
- https://web.archive.org/web/20090529181301/http://www.andrewsmithgallery.com/exhibitions/augustsander/sander.htm
- http://katebowenphoto.blogspot.com/2008/11/week-11-narrativity-and-stasis.html
- In focus :August sander, photographs, from the j. getty museum
- https://web.archive.org/web/20090724010344/http://www.americansuburbx.com/2008/01/theory-august-sander-mask-behind-face.html
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תצלומים של אוגוסט זנדר
- אלבום ובו 29 מתצלומיו של זנדר
- ביוגרפיה של האמן
- "אזרחי המאה העשרים"
- אוגוסט זנדר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אוגוסט זנדר, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מרבית המידע הביוגרפי נלקח מתערוכה שהוקדשה לפרויקט "אנשי המאה ה-20" של זנדר, והוצגה במהלך 2009 במוזיאון הפתוח לצילום, תל חי (תחת הכותרת "ציונים ביוגרפיים")
- ^ ראו: Young Farmers, Westerwald,