אורגון (BB-3)

"אורגון" (BB-3)
Oregon (BB-3)

אורגון במבדוק יבש, 1898
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה	"אינדיאנה"
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Union Iron Works
הוזמנה	30 ביוני 1890
תחילת הבנייה	19 בנובמבר 1891
הושקה	26 באוקטובר 1893
תקופת הפעילות	15 ביולי 1896 – 12 ביוני 1919 (22 שנים)
אחריתה	נמכרה לגריטה ב-15 במרץ 1956
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה מלחמת ארצות הברית-ספרד
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 10,453 טון, מרבי: 11,876 טון
אורך	107.04 מטר
רוחב	21.11 מטר
שוקע	7.3 מטר
נתונים טכניים
מהירות	15 קשרים
גודל הצוות	473 קצינים ומלחים
טווח שיוט	4,900 מייל ימי (9,100 ק"מ) במהירות 10 קשר
הנעה	2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 9,000 כוחות סוס; 4 דודי קיטור ימיים סקוטיים
צורת הנעה	2 מדחפים
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון: 4–18 אינץ' (102–457 מ"מ) צריחי התותחים הראשיים: 17 אינץ' (432 מ"מ) בסיסי התותחים הראשיים (ברבטות): 17 אינץ' (432 מ"מ) צריח הניתוב: 10 אינץ' (254 מ"מ) הסיפון: 3 אינץ' (76 מ"מ)
חימוש	2 תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) דו-קניים 4 תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) דו-קניים 4 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 20 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.2 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.4 אינץ') 5–6 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ)

"אורגון" (BB-3) (באנגלית: USS Oregon) הייתה אוניית מערכה קְדַם-דְּרֶדְנוֹט מסדרת "אינדיאנה" של צי ארצות הברית שנבנתה בשנות ה-90 של המאה ה-19. שלוש האוניות נבנו כחלק מתוכנית מודרניזציה שמטרתה לחזק את הצי האמריקאי כדי להתכונן לסכסוך אפשרי עם צי אירופי. היא הייתה אוניית מערכה קטנה, אך החימוש והשריון שלה דמו לאלו של אוניות מערכה גדולות ממנה בציים אחרים באותה תקופה. אוניות הסדרה היו הראשונות בצי שצוידו גם בסוללות תותחי ביניים. היא תוכננה להגנת החופים ועל כן לא התאימה לשירות בים הפתוח ובאוקיינוסים.

לאחר שנכנסה לשירות ב-1896, שירתה אורגון לזמן קצר בשייטת הפסיפית לפני שהועברה לחוף המזרחי של ארצות הברית, כאשר המתיחות עם ספרד על קובה גברה בתחילת 1898. היא השלימה מסע של 14,000 מיילים ימיים (25,900 ק"מ) ברחבי דרום אמריקה בטווח של 66 ימים, שהסתיים זמן קצר לאחר תחילת מלחמת ארצות הברית–ספרד. לאחר מכן היא השתתפה במצור על סנטיאגו דה קובה, שהגיע לשיאו בקרב סנטיאגו דה קובה ב-3 ביולי, שם תרמה אורגון להשמדת השייטת הספרדית בקובה. לאחר המלחמה, אורגון נפרסה לשייטת האסייתית, שירתה במהלך מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים ומרד הבוקסרים בסין. האונייה חזרה לארצות הברית בשנת 1906, כאשר היא הושבתה והושמה במילואים למשך חמש השנים הבאות, במהלכן עברה מודרניזציה.

אורגון, שהופעלה מחדש ב-1911, בילתה את השנים הבאות בשייט מול החוף המערבי של ארצות הברית, ולעיתים קרובות נכנסה ויצאה משירות. במהלך התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה ב-1918, היא ליוותה שיירה למשלחת לסיביר. האונייה הוצאה משירות בשנת 1919 ומאמצים של חובבי ים בתחילת שנות ה-20 הובילו את הצי להשאיל את אורגון למדינה על שמה נקראה לשימוש כספינת מוזיאון. לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, הצי החליט בסוף 1942 לגרוט את האונייה לצורך המאמץ המלחמתי, אך לאחר תחילת העבודה ביקש הצי את החזרת האונייה לשימוש כגווה נושאת תחמושת לקראת הפלישה הקרובה לגואם ב-1944. היא נשארה מחוץ לאי עד אמצע שנות ה-50 לפני שנמכרה לגרוטאות ב-1956 ונגרטה ביפן.

תיאור האונייה

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 החלו המפקדים הבכירים של צי ארצות הברית לתכנן אפשרות של סכסוך עם מעצמה ימית אירופאית, ובסופו של דבר הגיעו למסקנה כי יהיה צורך בכוח של אוניות מערכה לטווח קצר וארוך להגנת המדינה. מאפייני המבנה והחימוש של "אורגון", בשינויים מסוימים, נוסחו ב-1889 על ידי הוועדה המייעצת לצי במסגרת הצעתה השאפתנית לבנות 33 אוניות מערכה ו-167 אוניות מלחמה קטנות יותר. הקונגרס ראה בתוכנית המוצעת ניסיון להביא לסיומה של מדיניות אי-ההתערבות של ארצות הברית ולא אישר אותה, אלא אישר רק את בנייתן של שלוש אוניות קטנות - אונייה מחופת שריון טקסס והסיירות המשוריינות מיין וניו יורק. שנה לאחר מכן אישר הקונגרס תקציב לבנייתן של שלוש אוניות מערכה להגנת החופים: "מסצ'וסטס" ואחיותיה לסדרה "אינדיאנה" ו"מסצ'וסטס". אוניות אלה יועדו להגנת החופים בלבד, כי ההדחק שלהן היה קטן למדי והבולט נמוך, ולכן לא התאימו לתנאי השיט בים הפתוח ובאוקיינוסים. ואומנם, האוניות התגלו במהלך שירותן כלקויות: משקלן בסיום הבנייה חרג מהתכנון המקורי, הבולט הנמוך הגביל את פעילותן בים גלי והן לא שטו היטב. עם זאת, למרות חסרונותיהן הן היו אוניות המערכה המודרניות הראשונות של הצי האמריקאי.

איור עליון ופרופיל של אורגון

אורכה הכללי של "אורגון" היה "351-2 רגל (107 מ'), רוחבה "69-3 רגל (21.1 מ') והשוקע 24 רגל (7.3 מ'). ההדחק הסטנדרטי – 10,288 טון אימפריאלי (10,453 טון מטרי) וההדחק המרבי – 11,688 טון אימפריאלי (11,876 טון מטרי). האונייה הונעה על ידי שני מנועי קיטור תלת דרגתיים שסובבו שני מדחפים. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי של 9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט). הקיטור סופק על ידי ארבעה דודי צינורות אש מוסקים בפחם, שהעניקו לה מהירות מרבית של 15 קשרים (28 קמ"ש). טווח השיוט המקסימלי היה 5,640 מיילים ימיים (10,450 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). במהלך בנייתה הותקן בה תורן צבאי כבד עם דוכניות לתצפית, וב-1910–1911 נוסף תורן מִסְבָּךְ בירכתיים. צוות האונייה מנה 32 קצינים ו-441 חוגרים, וגדל לאחר מכן ל־586–636 קצינים וחוגרים.

האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) / 35 קליברים בשני צריחים דו-קניים על קו האמצע האורכי, אחד לפני המבנה העילי ואחד מאחוריו. הסוללה המשנית מנתה שמונה תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) / 35 קליברים שהוצבו בארבעה צריחים דו-קניים לאורך הדפנות. עליה נוספו שישה תותחי 6 אינץ' (150 מ"מ) / 40 קליברים בבתי-תותח משוריינים באמצע האונייה. את ההגנה מטווח קרוב מפני ספינות טורפדו העניקו לאונייה עשרים תותחי 6-פאונד ושישה תותחי 1-פאונד על מִקְבָּעִים נפרדים. כמקובל באוניות ראשיות בתקופה זו, נשאה "אורגון" גם צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מ"מ) על הסיפון. מספרם לא ידוע בבירור. לפי Conway's היו לה שישה צינורות טורפדו, אך ההיסטוריון נורמן פרידמן סבור כי תוכננה לשאת שבעה צינורות אבל חומשה לבסוף בחמישה בלבד.

חגורת השריון העיקרית של "אורגון" הייתה בעובי משתנה: מעל מחסני התחמושת וחדרי המכונות היה עובייה 18 אינץ' (457 מ"מ), והוא הלך ופחת בהדרגה עד 4 אינץ' (102 מ"מ) בחרטום ובירכתיים. דפנות צריחי התותחים הראשיים היו בעובי 17 אינץ' (432 מ"מ), וכמוהן גם דפנות הברבטות החשופות לאויב. לוחות השריון של צריחי התותחים בקוטר 8 אינץ' היו בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) ושריון בתי התותחים שלהם בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ). דפנות צריח הניתוב היו בעובי 10 אינץ' (254 מ"מ).

היסטוריית שירות

USS אורגון בשנת 1898

הקונגרס אישר בניית שלוש אוניות מערכה מסדרת אינדיאנה ב-30 ביוני 1890, ובאישור, ציין שאחת האוניות אמורה להיבנות בחוף המערבי של ארצות הברית. לכן, לאחר ששני כלי השיט הראשונים - "אינדיאנה" ו"מסצ'וסטס" - הוענקו ל-William Cramp & Sons מפילדלפיה, החוזה עבור השלישי ניתן ל-Union Iron Works בסן פרנסיסקו. השדרית שלה הונחה ב-19 בנובמבר 1891 והיא הושקה ב-26 באוקטובר 1893. לאחר שסיימה את ההצטיידות, היא הוכנסה לשירות פעיל בצי ב-15 ביולי 1896. לאחר מכן היא השלימה ניסויים ימיים כחלק מהשייטת הפסיפית, שם שירתה בשנה לאחר מכן.

ב-15 בפברואר 1898, הסיירת המשוריינת "מיין" התפוצצה בהוואנה, קובה במהלך תקופה של עלייה במתיחות בין ארצות הברית וספרד, שהחזיקה בקובה כחלק מהאימפריה הקולוניאלית שלה. "אורגון", שהייתה במבדוק יבש באותה עת, הוצפה מחדש למחרת והושמה תחת פיקודו של קפטן צ'ארלס אדגר קלארק. דיווחים ראשוניים האשימו מוקש ימי ספרדי, וככל שגבר איום המלחמה בין שתי המדינות, "אורגון" קיבלה הוראה להפליג לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לחזק את השייטת הצפון-אטלנטית. היא יצאה דרומה לסן פרנסיסקו, קליפורניה כדי להעמיס תחמושת ב-9 במרץ, ויצאה כעבור עשרה ימים למסע הארוך סביב דרום אמריקה, מרחק של כ-14,000 מיילים ימיים (25,900 ק"מ). "אורגון" הגיעה לקייאו, פרו ב-4 באפריל, שם היא הטעינה מחדש פחם לפני שהמשיכה במסע.

קלארק החליט לדלג על עצירת טעינת הפחם המתוכננת בולפראיסו, צ'ילה, ובחר להמשיך ישירות למצר מגלן, אליו הגיעה האונייה ב-16 באפריל. סערה קשה סיבכה את מעברה במים המסוכנים והיא נאלצה להטיל עוגן בן לילה כדי להימנע מלעלות על שרטון, אבל היא הגיעה לפונטה ארנס, צ'ילה, למחרת בבוקר. שם, היא הצטרפה לספינת התותחים "מארייטה", שגם הייתה בדרך להצטרף לשייטת הצפון-אטלנטית. לאחר ששתי האוניות חידשו את מלאי הפחם שלהן שם, הן יצאו לדרך לריו דה ז'ניירו, ברזיל, ב-21 באפריל; שמועות שווא על ספינת טורפדו ספרדית באזור החזיקו את צוותי התותחים של הספינות בעמדות שלהם. האוניות הגיעו לריו דה ז'ניירו ב-30 באפריל, שם נודע להן על מצב המלחמה בין ארצות הברית לספרד. הן עזבו ב-4 במאי, עצרו לזמן קצר בסלבדור, באהיה, ברזיל, ולאחר מכן הטעינו פחם בברבדוס ב-18 במאי. "אורגון" הגיעה ליופיטר, פלורידה ב-24 במאי, שם פגשה גורמים אחרים השייטת הצפון-אטלנטית. במהלך המסע, שנמשך שישים ושישה ימים, עברה "אורגון" כ-14,000 מיילים ימיים (25,900 ק"מ). תוצאה ארוכת טווח אחת של המסע הזה, שזכה לסיקור נרחב בעיתונות, הייתה לחץ ציבורי לבניית תעלת פנמה כדי לקצר את המעבר בין האוקיינוסים בעתיד.

מלחמת ארצות הברית–ספרד

ציור של "אורגון" חולפת על פני כף הורן בדרך לאיים הקריביים

אורגון הפליגה לקי וסט ב-26 במאי, שם הצטרפה לשאר השייטת הצפון-אטלנטית, בפיקודו של אדמירל משנה ויליאם ט. סמפסון. עד אז, השייטת המהירה, בפיקודו של קומודור וינפילד סקוט שליי, איתרה את השייטת הספרדית שהפליגה לקובה בתחילת המלחמה וחסמה אותה בסנטיאגו דה קובה. על השייטת הספרדית פיקד אדמירל משנה פסקואל סרוורה אי טופטה והיא הורכבה מהסיירות המשוריינות "אינפנטה מריה תרסה", "כריסטובל קולון", "ויסקאיה" ו"אלמירנטה אוקנדו" ומהמשחתות "פלוטון" ו"פורור". "אורגון" הגיעה לנמל זה ב-1 ביוני, ובמהלך החודש, לקחה חלק בהפצצות של עמדות ספרדיות ברחבי העיר ועזרה לשמור על המצור.

בשעה 08:45 ב-3 ביולי, סרוורה התייצב עם דגלו על סיפון "אינפנטה מריה תרסה", ואחריו "כריסטובל קולון", "ויסקאיה" ו"אלמירנטה אוקנדו", כששתי המשחתות מפליגות מאחור. הספרדים פינו את הנתיב ב-09:35; למרבה המזל של הספרדים, "ניו יורק" - אוניית הדגל של סמפסון - הייתה מחוץ לעמדה באותו זמן ו"מסצ'וסטס" מידשה את מלאי הפחם שלה במפרץ גואנטנמו. תצפיות על סיפון הסיירת המשוריינת "ברוקלין" הבחינו בסרוורה מתקרב וירו באחד מתותחיה כדי להזהיר את האוניות האמריקאיות האחרות, שהורו לצוותיהן להגיע לעמדות קרב ויזמה את קרב סנטיאגו דה קובה. כשהאוניות הספרדיות ניסו לפרוץ מערבה, הסתער סרוורה על "ברוקלין" עם "אינפנטה מריה תרסה" כדי לעכב את המרדף האמריקאי ולתת לאוניות האחרות שלו זמן לברוח. גם סוללות החוף הספרדיות תרמו את האש שלהן בשלב הראשון של הקרב אך השפיעה מעט.

"אורגון" לקחה את ההובלה במרדף שלאחר מכן מכיוון שהיא הייתה האונייה האמריקאית הגדולה היחידה שהייתה לה לחץ קיטור טוב כשהקרב החל. הסיירת "ברוקלין" ניתקה שניים מארבעת המנועים שלה, אך עדיין הצליחה להגיע למהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש) והייתה ממש מאחוריה. ירי אמריקאי כבד העלה באש את "אינפנטה מריה תרסה", ומחשש להתפוצצות מחסן תחמושת, סרוורה הורה לה לעלות על שרטון בשעה 10:25. הקפטן של "אלמירנטה אוקנדו" הוציא הוראות דומות חמש דקות מאוחר יותר, שכן גם האונייה שלו בערה קשות. "ויסקאיה" נאלצה גם היא לחוף זמן קצר לאחר מכן, והורידה את דגליה להיכנע בשעה 10:36. בינתיים, גם שתי המשחתות הספרדיות נפגעו קשות מאוניות המערכה האמריקאיות; "אינדיאנה" כמעט חתכה את "פלוטון" לשניים עם פגז בקוטר 13 אינץ', מה שאילץ אותה לעלות על שרטון, שם התפוצצה. ו"פורור" ספגה אש מהסוללות המשניות של "אורגון" ושל "איווה", מה שהוביל את הצוות שלה להיכנע לסירת התותחים "גלוסטר".

"אורגון" בנמל ניו יורק במהלך סקירת הצי של מלחמת ארצות הברית–ספרד

רק "כריסטובל קולון", שהובילה במרחק 6 מיל ימי (11 קילומטרים; 6.9 מיל) מאותה נקודה, עדיין הפליגה מערבה. "אורגון" ו"טקסס" עקבו אחר "ברוקלין" כשהם רדפו אחרי "כריסטובל קולון"; האמריקנים השיגו אט אט את הסיירת הספרדית הנמלטת וירו עליה מטווח רחוק. "כריסטובל קולון", שלא הותקן בה חימוש עיקרי לפני שנשלחה לקובה, לא הצליחה להשיב אש, ומפקדה הבין את עמדתו חסרת התקווה. בשעה 13:20 הוא פנה לחוף והוריד את דגלו, מה שמעיד על כניעתו, והצוות הטביע את האונייה. "אורגון" לא נפגעה בפעולה, בעיקר בגלל האיכות הירודה של הירי הספרדי. עם השמדת השייטת של סרוורה וההצלחות האמריקאיות בקובה ובפיליפינים, ספרד ביקשה שלום ב-17 ביולי, והמלחמה הסתיימה ב-12 באוגוסט עם הסכם פריז.

תחנה אסייתית

לאחר המלחמה יצאה "אורגון" לניו יורק לצורך שיפוץ, ולאחר מכן הוצבה בשייטת האסייתית באוקטובר. היא הגיעה למנילה בפיליפינים ב-18 במרץ 1899 ופעלה שם בשנה הבאה במהלך מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים. במהלך תקופה זו, היא סייעה במצור על מנילה ומפרץ לינגאיין ותמכה בכיבוש העיר ויגאן. ב-13 בפברואר 1900 יצאה "אורגון" לביקור ביפן שנמשך עד מאי, אז יצאה להונג קונג. עד אז, מרד הבוקסרים פרץ בסין תחת שושלת צ'ינג, והאונייה קיבלה הוראה להפליג לטאקו, סין, ב-23 ביוני כדי לתגבר את כוחות ברית שמונה האומות שהתאספו שם. בזמן שעברה במצר בוהאי ב-28 ביוני, היא פגעה בסלע לא מסומן, ועלתה על שרטון. היא נשארה על הסלע במשך שבוע לפני שהוצפה מחדש ב-5 ביולי. לאחר שהשלימה תיקונים זמניים, היא הפליגה לקורה, יפן, כדי להיות במבדוק יבש לתיקונים קבועים ב-17 ביולי.

"אורגון" יצאה לדרך שוב ב-29 באוגוסט לפעילות לאורך חופי סין. היא סיירה ליד שפך נהר היאנגצה ולאחר מכן הוצבה בווסונג בשאנגחאי, סין עד 5 במאי 1901. באותו יום, היא עזבה כדי לחזור לארצות הברית לשיפוץ, והפליגה תחילה ליוקוהמה, יפן, ולאחר מכן להונולולו, הוואי. משם היא יצאה לסן פרנסיסקו, והגיעה לשם ב-12 ביוני. לאחר מכן היא יצאה צפונה אל מספנת הצי בפיוג'ט סאונד, אליה הגיעה ב-6 ביולי. היא נשארה שם שנה וחצי לפני שיצאה בתחילת 1903 לסין. היא הגיעה להונג קונג ב-18 במרץ, ובמהלך שלוש השנים הבאות שירתה בתחנה האסייתית, וביקרה בנמלים בסין, יפן והפיליפינים. התקופה חלפה ללא אירועים עבור "אורגון", והיא חזרה לארצות הברית בפברואר 1906. היא הושבתה בפיוג'ט סאונד ב-27 באפריל.

קריירה מאוחרת יותר

אורגון בינואר 1914

האונייה נותרה מחוץ לשירות במשך חמש השנים הבאות. היא קיבלה מודרניזציה מינימלית למדי במהלך תקופת המילואים, שכללה התקנת תורן מִסְבָּךְ ראשי. היא גם הסירה את תותחי ה-6 אינץ' האיטיים שלה וסוללה של 12 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) והותקנו תותחים מהירי ירי כדי לשפר את ההגנה שלה מפני ספינות טורפדו, שגדלו בגודלן ובעוצמתן מאז בנייתה של "אורגון". אלה הוצבו במִקְבָּעִים נפרדים, כאשר ארבעה בסוללה פתוחה על גבי בית הסיפון באמצע האונייה, אחד על כל צריח תותחי 8 אינץ' ושניים על צריחי תותחי 13 אינץ' כל אחד. גודלה הקטן והסיפונים הצפופים שלה מנעו את המודרניזציה היסודית יותר של המבנה העילי שלה שקיבלו אוניות המערכה האמריקאיות המאוחרות פרה-דרדנוט בזמן זה.

ב-29 באוגוסט 1911, "אורגון" הופעלה מחדש, אך היא נותרה משובצת בצי המילואים עד אוקטובר, אז יצאה לדרך לסן דייגו, קליפורניה. במהלך השנתיים הבאות, היא סיירה בחוף המערבי, אך לא השתתפה באירועים חשובים. היא הושבתה שוב ב-9 באפריל 1913 בברמרטון, וושינגטון לפני שהוחזרה רשמית לצי המילואים ב-16 בספטמבר 1914, אם כי היא נשארה בשירות חלקי. היא הופעלה שוב באופן מלא ב-2 בינואר 1915 להשתתף בתערוכה הבינלאומית של פנמה-פסיפיק בסן פרנסיסקו. היא צומצמה שוב לצי המילואים ב-11 בפברואר 1916, ונשארה שם עד 7 באפריל 1917, אם כי עדיין הייתה בשירות חלקי. את תקופה זו בילתה בסן פרנסיסקו, וב-7 באפריל היא הוחזרה שוב לשירות מלא, לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה יום קודם לכן. היא לא השתתפה בקרב במהלך המלחמה, אך היא שימשה לליווי אוניות תובלת הכוחות שנשאו את הכוח עבור המשלחת הסיבירית שהתערבה במלחמת האזרחים ברוסיה ב-1918.

לאחר שחזרה מרוסיה, "אורגון" הושבתה שוב ב-12 ביוני 1919 לפני שהופעלה מחדש לזמן קצר מ-21 באוגוסט עד 4 באוקטובר. במהלך תקופה זו, היא אירחה את הנשיא וודרו וילסון במהלך סקירה של צי האוקיינוס השקט כשהגיעה לסיאטל, וושינגטון. היא קיבלה את קוד הסיווג "BB-3" ב-17 ביולי 1920 כאשר הצי אימץ את מערכת הסיווג. החל משנת 1921, קבוצה של חובבי צי יצאה למסע שימור של אורגון כספינת מוזיאון, שתתבסס אי שם במדינה על שמה היא נקראת. הסכם הצי של וושינגטון, שנחתם ב-1922, חייב את אורגון להיות מפורזת, ובהתאם לכך היא פורקה מנשקה ב-1923, והוכרזה כי היא תואמת את תנאי האמנה ב-4 בינואר 1924. היא נרשמה ברשימות הצי כשריד "לא מסווג". הצי השאיל את האונייה לאורגון ביוני 1925, והיא עגנה בפורטלנד ושוחזרה ככלי מוזיאון.

גורל

התורן של "אורגון" בפורטלנד, אורגון

"אורגון" סומנה מחדש עם גוף הגווה IX-22 ב-17 בפברואר 1941. לאחר שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה עם המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, קבע הצי כי "אורגון" צריכה להימכר לגרוטאות כדי לפנות משאבים למאמץ המלחמתי. לפיכך, היא נמחקה מרשימות הצי ב-2 בנובמבר 1942 ונמכרה לגריטת ספינות ב-7 בדצמבר. במרץ 1943, היא נגררה לקלמה, וושינגטון על מנת להיגרט, אך לאחר תחילת העבודה החליט הצי כי "אורגון" תועיל במהלך הכיבוש מחדש המתוכנן של גואם המתוכנן לאמצע 1944, כיחידת אחסון או כחלק משובר גלים. הצי ביקש שהגריטה תעצר לאחר פינוי המבנה והסרת האביזרים והציוד הפנימי שלה ולהחזירה. לאחר מכן היא הועמסה בתחמושת כדי לתמוך בכוחות שיפלשו לגואם ונגררה לשם כחלק מצי הפלישה.

האונייה נשארה לעגון בגואם עד סוף המלחמה ב-1945 ובמשך מספר שנים לאחר מכן. במהלך תקופה זו, בלילה שבין 14 ל-15 בנובמבר 1948, השתחררה "אורגון" מהמעגנים שלה במהלך הטייפון אגנס ונסחפה. לאחר חיפוש מקיף, כלי טיס איתרו את כלי השיט נסחף כ-500 מיילים ימיים (930 ק"מ) מדרום מזרח לגואם. האונייה נגררה חזרה לגואם, והיא נשארה שם עד 1956, כאשר ב-15 במרץ היא נמכרה לחברת Massey Supply Corporation, שבתורה מכרה אותה מחדש לחברת Iwai Sanggo מקוואסאקי, יפן. לאחר מכן היא נגררה לשם ונגרטה.

כמה חלקים מהאונייה נותרו בפורטלנד; התורן הצבאי שלה הוקם בשנת 1956 בפארק טום מקאל ווטרפרונט וההגה שלה מוחזק באוסף של החברה ההיסטורית של אורגון. שתי הארובות שלה גם שרדו, אבל לא מוצגים לציבור.

לקריאה נוספת

• Bryan, B. C. (1901). "The Steaming Radius of United States Naval Vessels". Journal of the American Society for Naval Engineers, 13 (1): 50–69.
• Campbell, N. J. M. (1979). "United States of America". In Chesneau, Roger & Kolesnik, Eugene M. (eds.). Conway's All the World's Fighting Ships 1860–1905. Greenwich: Conway Maritime Press. pp. 114–169.
• Friedman, Norman (1985). U.S. Battleships, An Illustrated Design History. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press..
• Gardiner, Robert; Lambert, Andrew D. (1992). Steam, Steel & Shellfire: The Steam Warship 1815–1905. London: Conway Maritime Press..
• Graham, George E.; Schley, Winfield S. (1902). Schley and Santiago: An Historical Account of the Blockade and Final Destruction of the Spanish Fleet Under Command of Admiral Pasquale Cervera, July 3, 1898. Texas: W.B. Conkey Company.
• Reilly, John C.; Scheina, John C. (1980). American Battleships 1886–1923: Predreadnought Design and Construction. London: Arms and Armour Press.
• Tucker, Spencer (2013). Almanac of American Military History. Vol. I, Santa Barbara: ABC-CLIO.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אורגון בוויקישיתוף