לדלג לתוכן

אינגבורג קלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינגבורג קלר
לידה 15 בדצמבר 1923
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 בפברואר 2017 (בגיל 93)
ברלין, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רפובליקת ויימאר, גרמניה המזרחית, גרמניה הנאצית, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות דורותיאנשטאדט עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1942 עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק דויטשס תיאטר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Karl-Eduard von Schnitzler (1952–1956) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר ההצטיינות של ברלין
  • מדליית יוהאנס בכר
  • פרס האמנות של הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה
  • הפרס הלאומי של מזרח גרמניה
  • מסדר ההצטיינות הפטריוטי בזהב
  • Golden Orange Best Supporting Actress Award עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אינגבורג "אינגה" קלר (בגרמנית: Ingeborg Keller; 15 בדצמבר 1923 – 6 בפברואר 2017)[1] הייתה שחקנית תיאטרון וקולנוע גרמנייה, ואחת מהבולטות והחשובות ביותר ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לשעבר. היא עבדה עם במאים כמו וולפגנג לנגהוף, וולפגנג היינץ, תומאס לנגהוף, פיטר שטיין ומייקל תאלהיימר.[2] היא הייתה מוכרת במיוחד בתפקידה של לילי ווסט בסרט "איימי ווג'ואר" המועמד לפרס גלובוס הזהב[3], וזכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-36 באנטליה תפוז הזהב על השתתפותה בסרט "לולה וביילי הילד".[4] בשנת 2006 הוענק לה אות הכבוד של העיר ברלין.[5]

קורות חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלר נולדה בברלין-פרדינאו ב-1923 למשפחה אמידה. אביה היה יזם גרמני בעל מחצבה ואמהּ הייתה בתו של תעשיין עשיר. קלר הייתה האחות האמצעית, בין אחות גדולה ואח קטן. בעקבות המלצה מחברתה היא החלה ללמוד בבית הספר לדרמה ושם גילתה את אהבתה למשחק. בבית הספר התיכון נשרה מהלימודים ומעולם לא קיבלה תעודת בגרות, אך המשיכה ללמוד משחק עקב ההנאה שהפיקה מכך והתמיכה שקיבלה ממשפחתה.[6]

בשנת 1952 נישאה קלר לקרל-אדוארד פון שניצלר, שהיה אז פרשן ב"ערוץ השחור" ברדיו GDR. נולדה להם בת בשם ברברה שניצלר אשר הלכה בעקבות אמה והפכה גם היא לשחקנית, אולם הנישואים נכשלו והם התגרשו כמה שנים לאחר מכן.[7]

קלר נפטרה ב-6 בפברואר 2017 בגיל 93 בשנתה בבית אבות בברלין.[8]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעה ראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההופעה הראשונה של קלר הייתה ב-18 בנובמבר 1942 בתיאטרון אם קורפירסטנדאם (Kurfürstendamm). ב-1943 היא הפכה לחברה בקאסט תיאטרון המדינה של פרייברג, ושנה לאחר מכן עברה לתיאטרון קמניץ[2] שנסגר ב-1944 בעקבות מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך קלר איבדה את מעמדה כשחקנית (כמו שאר האמנים שלא היו ברשימת "מחונני האל") וזומנה לשירות העבודה של הרייך. קלר התחתנה בנישואים מזויפים על מנת להתחמק מהגיוס, והתגרשה זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1947, לאחר המלחמה, חזרה קלר לברלין ושיחקה בתיאטרון הבל.[3]

פריצת הדרך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר חזרתה לברלין, הבמאי בולסלב הרלוג התרשם ממנה וקיבל אותה לתיאטרון שלוספארק בשטגליץ, שם היא קיבלה את תפקידה הראשי הראשון - 'פוצצ'ן' ב’גנרל השטן’ ('Pützchen' in 'Des Teufels General'), אותו גילמה ב-250 הופעות.[2] ב-1950 עברה לתיאטרון הדויטשס (Deutsches) ברלין.

שיא הקריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקריירה הארוכה שלה בתיאטרון הדויטשס (Deutsches), שיחקה קלר מגוון רחב של תפקידים. בשנת 1952, היא חגגה את ההצלחה הגדולה הראשונה שלה כאשר גילמה לראשונה את אליזה דוליטל בסרט "הפיגמליון של שו" שביים רודולף נולטה.[9] היא הופיעה כדוליטל ב-472 הופעות לאורך השנים.[7] מאוחר יותר, בשנת 1953, היא עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם וולפגנג לנגהוף (אבולי ב"דון קרלוס" של שילר) ועם וולפגנג היינץ (טטג'אנה ב"פיינדה" של גורקי), ובנוסף, עם בנו בסון (אלמיר ב"טרטופה "של מוליר). כמו כן, עבדה קלר יחד עם מנפרד וקוורת' (אליזבת ב"ריצ'רד השלישי" של שייקספיר).[3]

בשנת 1961 קיבלה קלר את הפרס הלאומי של ה- GDR (German Democratic Republic) מחלקה ראשונה לאמנות ולספרות,[10] על השתתפותה בסדרת הטלוויזיה "מצפון בסערה”,[11][5] וב-1962 היא ביצעה לראשונה את מה שתואר כ"תפקיד חייה"; דמות הכותרת באיפיגניה בטאוריס, אותה שיחקה ביצירת הבימוי האחרונה של וולפגנג לנגהוף. תפקיד זה, על פי כריסטוף פאנק "הפך את קלר למובילה ללא תחרות ביצירת דמויות נשיות חזקות ובעלות ביטחון עצמי".[12]

בשנת 1977 הוענק לקלר הפרס הלאומי של ה-GDR, מחלקה שנייה לאומנות ולספרות[5], ובשנת 1981 היא הופיעה לראשונה באחד מתפקידיה הזכורים ביותר משנות השמונים, בתור אהובתו של דנטון - ג'ולי, בהפקת בוכנר של אלכסנדר לאנג ל-"מותו של דנטון".[13] שנתיים לאחר מכן, היא הופיעה כגברת אלווינג בהפקת "רוחות הרפאים" של תומאס לנגהוף.[7] קלר הצליחה גם בתחום הקולנוע, למשל בסרט העלילתי Die Ärztinnen (הרופאים), שזכה בפרס השחקן בפסטיבל הלאומי השלישי של גרמניה בשנת 1984.[5]

קריירה מאוחרת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999, גילמה קלר את לילי ווסט בסרט המועמד לגלובוס הזהב "איימי וג'ואר"[3], ושיחקה את התפקיד הראשי קלייר, בהפקתו של תומאס לנגהוף ל"ביקור הגברת הזקנה".[12] היא זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בפסטיבל הבינלאומי ה-36 באנטליה, על השתתפותה בסרט "לולה ובילי הילד".[4] בשנת 2000 קלר קיבלה את פרס קרוליין נובר על "כישורי המשחק יוצאי הדופן שלה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה".[14]

קברה של אינגה קלר (2020)

קלר עזבה את תיאטרון Deutsches בשנת 2001 והפכה לחברת כבוד בו תוך שהמשיכה לשחק כאורחת.[2] בשנת 2006 קלאוס ווברייט העניק לקלר את אות הכבוד של העיר ברלין[5] ב־18 בנובמבר 2007 היא חגגה את יום השנה ה-65 להופעתה על הבמה בקריאה של "Die Marquise von O" של קלייסט בתיאטרון Deutsches.[5] מ-2009, הופיעה קלר גם באנסמבל ברלינר בתור שייקספיר בהפקת הסונטה של שייקספיר, מאת רוברט ווילסון ורופוס ויינרייט.[5][2] בסוף 2012, ביום בו ציינה 70 שנים על הבמה, כריסטוף היין כתב לה יצירה בשם "טילה", בה שיחקה את דוריו,[15] ובשנת 2013 הוענק לה פרס התיאטרון FAUST על מפעל חייה.[5] בנוסף, קלר הייתה חברה באקדמיה לאמנויות מאז 1999.[13]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-36 באנטליה תפוז הזהב.[4]
  • חברת כבוד בתיאטרון ה-Deutsches.[2]
  • הפרס הלאומי I GDR ו-II לאמנות וספרות.[5]
  • פרס קרוליין נובר בעיר לייפציג.[14]
  • אות הכבוד של העיר ברלין.[3]
  • פרס התיאטרון FAUST.[5]

פילמוגרפיה[16]

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Quartet of Five1949:
  • The Last Year1951:
  • Zugverkehr unregelmäßig1951:
  • Lysistrata (TV Movie)1955:
  • Haus im Feuer1960:
  • Gastspiel im Dschungel (TV Movie)1961:
  • Wolf unter Wölfen (TV)1964:
  • Frau Venus und ihr Teufel1967:
  • Nebelnacht1969:
  • Unterwegs zu Lenin1970:
  • Die Mission (TV Movie)1974:
  • Die Verlobte1980:
  • Ärztinnen1984:
  • Marie Grubbe1990:
  • Aimée und Jaguar1999:
  • Lola and Billy the Kid1999:
  • Das Kindermädchen2012:

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אינגבורג קלר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Inge Keller's grave, knerger.de
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Deutsches Theater Berlin - Inge Keller, web.archive.org, ‏2013-01-18
  3. ^ 1 2 3 4 5 Wowereit awards the Order of Merit of the State of Berlin, archive.ph, ‏2013
  4. ^ 1 2 3 36th Antalya Golden Orange Film Festival (1 – 5 October)., web.archive.org, ‏1999
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Deutsches Theater Berlin - Inge Keller, www.deutschestheater.de (באנגלית)
  6. ^ 6. Günter Gaus in conversation with Inge Keller, www.rbb-online.de, ‏March 24, 2001 (בגרמנית)
  7. ^ 1 2 3 "Inge Keller, the strict queen, said goodbye" Kai Luehrs-Kaiser, welt-news, 25.7.2000
  8. ^ "Inge Keller: Deutsche Theater-Legende ist gestorben". Spiegel kultur (בגרמנית). 2017-02-07. ISSN 2195-1349. נבדק ב-2021-11-14.
  9. ^ ZEIT ONLINE | Lesen Sie zeit.de mit Werbung oder im PUR-Abo. Sie haben die Wahl., www.zeit.de, ‏2017
  10. ^ הפרס הלאומי הוענק בשלוש מחלקות/כיתות, עם פרסים כספיים תואמים לכל אחת.
  11. ^ Die letzte große Diva des Theaters ist tot, www.t-online.de, ‏02/06/2017
  12. ^ 1 2 CHRISTOPH FUNKE, Im Anfang ist das Wort, DER TAGESSPIEGEL, ‏15.12.2003 (בגרמנית)
  13. ^ 1 2 Inge Keller – Sechzig Jahre Deutsches Theater, nachtkritik.de
  14. ^ 1 2 Inge Keller Prize winner 2000, web.archive.org, ‏2013-07-10
  15. ^ Wolfgang Behrens, Nachruf auf die Berliner Schauspielerin Inge Keller: Die Höhere Tochter, die Vokale knutschte, Berliner Zeitung, ‏6.2.2017. (בגרמנית)
  16. ^ Inge Keller, IMDb
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אינגבורג_קלר&oldid=38740294"