אליזבת, נסיכת סקסוניה-אלטנבורג (1865–1927)

אליזבת, נסיכת סקסוניה-אלטנבורג
Elisabeth Auguste Marie Agnes von Sachsen-Altenburg
לידה	25 בינואר 1865; מיינינגן, דוכסות סקסוניה-מיינינגן
פטירה	24 במרץ 1927 (בגיל 62); לייפציג, רפובליקת ויימאר
שם מלא	אליזבת אוגוסטה מריה אגנס, נסיכת סקסוניה-אלטנבורג
מדינה	האימפריה הרוסית
מקום קבורה	תורינגיה
בן זוג	קונסטנטין קונסטנטינוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה
שושלת בית סקסוניה-אלטנבורג (ענף של בית וטין)
תואר	נסיכת סקסוניה-אלטנבורג
אב	מוריץ, נסיך סקסוניה-אלטנבורג
אם	אוגוסטה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן
צאצאים	ראו בהמשך
פרסים והוקרה
	מסדר קתרינה הקדושה

אליזבת, נסיכת סקסוניה-אלטנבורג (בגרמנית: Elisabeth von Sachsen-Altenburg;‏ 25 בינואר 1865 – 24 במרץ 1927), או כפי שכונתה לאחר נישואיה יליזבטה מאבריקייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (ברוסית: Елизавета Маврикиевна) הייתה נסיכה גדולה רוסית בעקבות נישואיה עם קונסטנטין קונסטנטינוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (1858–1915).

ביוגרפיה

ראשית חייה

הנסיכה אליזבת, כפי שכונתה בדרך כלל, נולדה ב-25 בינואר 1865 במיינינגן, והייתה ילדתם השנייה של מוריץ, נסיך סקסוניה-אלטנבורג (1829–1907) ושל אשתו, אוגוסטה, נסיכת סקסוניה-מיינינגן (1843–1919). בצעירותה ערכה מספר טיולים ברחבי אירופה וביקרה את קרוביה.

נישואים

ב-1882, כשהייתה בת 16, היא הכירה את בן דודה השני קונסטנטין קונסטנטינוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה באלטנבורג. אמו ואביה היו בני דודים ראשונים; בנוסף לכך, הם היו צאצאים של הקיסר פאבל הראשון. מיד היו דיבורים על נישואים. עם זאת, למרות שהיא אמרה שהיא מוכנה להתחתן עם קונסטנטין, הוא היסס, למרות שהיה בן 24. כשהיא עזבה, הוא הבטיח לכתוב לעיתים קרובות, אבל הוא מעולם לא עשה זאת, כי הוא היה מאוד ביישן. למרות זאת, הוא כתב עליה כמה שירים. ב-1884 היא ביקרה ברוסיה והחתונה הוכרזה, למרות שהיא הביעה את רצונה לשמור על אמונתה הלותרנית, מה שהיווה מכה קשה עבור בעלה לעתיד, מכיוון שהוא האמין בתוקף בכנסייה הרוסית האורתודוקסית. גרועה עוד יותר הייתה העובדה שהיא סירבה לנשק את הצלב בטקס האורתודוקסי.

ביום החתונה, שחל ב-27 באפריל 1884 בסנקט פטרבורג, היא כתבה לו מכתב מרגיע, ואמרה כי "אני מבטיחה לך שלעולם לא אעשה שום דבר כדי להכעיס או לפגוע בך באמצעות הדתות המפולגות שלנו. ... אני רק יכולה להגיד לך שוב, כמה אני אוהבת אותך מאוד".

הנישואים היו הצלחה, אם כי הנסיך הגדול קונסטנטין שמר בסתר על יחסים עם מאהבים גברים.

החיים ברוסיה

הנסיכה הגדולה יליזבטה מאבריקייבנה, או "מאברה" כפי שכונתה במשפחת רומנוב, הייתה דמות פופולרית, והסתדרה לא רע עם אחיינה הצאר ניקולאי השני.

היא האריכה ימים אחר רוב ילדיה. בשנת 1905 נפטרה בתה נטליה בגיל חודשיים בדיוק. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, יליזבטה מצאה את עצמה נלחמת בצד הנגדי של מולדתה גרמניה. אולם כמה מבניה, שהיו חיילים מאומנים, הצטרפו לצבא ונלחמו באומץ. אחד מהם, אולג, נהרג ב-1914 בליטא, לשם הלכה יליזבטה במהירות לראות את בנה הגוסס. מותו בטרם עת של בנם הוביל למיתת בעלה בטרם עת ב-1915. באותה שנה נהרג בפעולה חתנה, בעלה של הנסיכה טטיאנה.

חיים מאוחרים יותר וגלות

יליזבטה; שני הילדים הצעירים ביותר, הנסיך גאורגי והנסיכה ורה; ושני נכדים (ילדיו של יואן וסבולוד ויקטרינה), נשארו בפאבלובסק לאורך כל המלחמה, השלטון הכאוטי של הממשלה הזמנית, ולאחר מהפכת אוקטובר.

בסתיו 1918, הם הורשו על ידי הבולשביקים לנוע בסירה בשם אונגרמנלנד לשוודיה (דרך טאלין להלסינקי ודרך מרייהאמן לסטוקהולם), בהזמנת המלכה השוודית. בנמל סטוקהולם הם פגשו את הנסיך גוסטב אדולף שלקח אותם לארמון המלכותי. מאוחר יותר, וסבולוד ויקטרינה הצליחו להתאחד עם אמם.

שלושה מבניה (יואן, קונסטנטין ואיגור) נרצחו בפיר מכרה על ידי בולשביקים באלפאייבסק, סיביר ביולי 1918, יחד עם עוד כמה מבני המשפחה. גיסה, הנסיך הגדול דמיטרי קונסטנטינוביץ' נורה בפטרוגרד בשנה שלאחר מכן.

יליזבטה מאבריקייבנה, ורה וגאורגי חיו בשוודיה במשך השנתיים הבאות, תחילה בסטוקהולם ואז ב-Saltsjöbaden, אבל שוודיה הייתה מקום יקר מדי למגורים אז הם עברו לבלגיה בהזמנתו של אלברט הראשון, מלך הבלגים. מאוחר יותר הם עברו לגרמניה, והתיישבו באלטנבורג, שם חיו 30 שנה למעט שנתיים באנגליה. אליזבטה מתה מסרטן ב-24 במרץ 1927 בלייפציג. הנסיך גאורגי מת בניו יורק ב-1938. הנסיכה ורה חיה בגרמניה עד שהכוחות הסובייטיים כבשו את החלק המזרחי של המדינה, אז היא ברחה להמבורג, ובשנת 1951 היא עברה לארצות הברית ומתה שם ב-2001, בעיר ניו יורק.

סיכת חרפושית שניתנה לנסיכה על ידי בעלה בשנת 1891 נמכרה במכירה פומבית על ידי סותבי'ס בשנת 2012. ^[1]

ארכיון

המסמכים האישיים של יליזבטה מאבריקייבנה (כולל התכתבויות ותצלומים) שמורים באוסף "ניירות משפחת רומנוב" בארכיון מוסד הובר (סטנפורד, קליפורניה, ארצות הברית). ^[2]