לדלג לתוכן

פשיעה בחברה הערבית בישראל

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פשיעה בחברה הערבית בישראל (או פשיעה במגזר הערבי בישראל) נוגעת לאלימות ולפשע בישראל בחברה הערבית, המונה כ-21% מאוכלוסיית ישראל.[1]

מתחילת שנות ה-2000 יש עלייה ברמת הפשיעה בחברה הערבית וכן במודעות לפשיעה זו – הן ביחס למעורבות ערבים בארגוני פשע העוסקים בהברחות סמים, הלבנת הון, גביית דמי חסות, פשיעה חקלאית (כדוגמת גניבה, שוד או פגיעה בבעלי חיים, יבולים וציוד חקלאי), סחר באמצעי לחימה, ומעשי רצח, הן ביחס לרצח על חילול כבוד המשפחה והן ביחס לאלימות פלילית ופשיעה ערבית הפוגעת במיוחד באזרחים ערבים. גופים העוסקים בזכויות אדם ובפשיעה חוששים כי פשיעה זו תחלחל גם לחברה כולה.

היקף התופעה ומאפייניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתוני הפשיעה מראים כי קיימים פערים גדולים בין העבירות המבוצעות במגזר היהודי לערבי. למשל, שיעור המבוגרים הערבים המורשעים בדין בשנת 2017 היה 7.1 ל-1,000 תושבים, לעומת 3.2 בלבד בקרב מבוגרים יהודים.[2] בבחינה של מעורבותם של ערבים בפשיעה חמורה – כגון עבירות של רצח, ירי והצתה – הפערים מחריפים עוד יותר. כך למשל, בשנת 2018, 93% מעבירות הירי, 64% ממקרי הרצח, ו-61% מעבירות ההצתה בוצעו על ידי ערבים.[2] בני החברה הערבית הם גם הנפגעים העיקריים מתופעות אלו. בשנת 2023 נהרגו 244 אזרחיות ואזרחים ערבים בנסיבות של אלימות ופשיעה – יותר מפי שניים בהשוואה לשנה שקדמה לה.[3]

גורמים מרכזיים לתופעות האלימות והפשיעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מחסור בתשתיות ושירותים חברתיים – לפי ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, היישובים הערביים סובלים מרמה לא מספקת של שירותי ביטחון פנים (משטרה וכיבוי אש) וכן מפערים משמעותיים בתשתיות ובנגישות לשירותים חברתיים. בתנאים אלו גוברות תופעות של עוני, אבטלה, חוסר מעש של צעירים ותופעות נוספות שמייצרות פשיעה ואלימות.[2] לפי הוועדה, היעדר משילות מספקת, מחסור בתשתיות ואכיפה חסרה של חוקי עזר עירוניים יוצרים נורמות של אי ציות לחוק, המהוות קרקע פורייה לפשיעה ולאלימות.[2]
  • חוסר אמון במשטרה – קיימת בעיית אמון של האזרחים הערבים במשטרה. זו נובעת משילוב של "שיטור חסר" – ליקוי בהגנה על אזרחים מצד אחד, ו"שיטור יתר" – שיטור לא מידתי – מאידך. בסקר שערכה "אגודת הגליל", רק 25% מהמשיבים חשבו כי פתיחת תחנת משטרה ביישוב מפחיתה את האלימות בו. לטענת הממשלה מתקיים "מלכוד 22" שבו המשטרה מתקשה באיסוף ראיות, ולכן יש פחות מדי פענוח של פשעים ופחות מדי ראיות להעמדה לדין או הפללה. הדבר גורר זיכויים רבים ועסקאות טיעון. כך מתחזק חוסר האמון במשטרה, במערכת המשפט ובמוסדות המדינה בכלל וכן נוצרות נורמות של לקיחת החוק לידיים והתחמשות של אזרחים נורמטיביים.[2]
  • ארגוני פשע – בתחילת שנות האלפיים נעשה מהלך להתמודדות עם ארגוני פשיעה בחברה היהודית באמצעות פעילות של המשטרה בשיתוף פעולה עם גורמי אכיפה נוספים, ובעקבות המהלך נחלשו מאוד ארגוני הפשיעה היהודיים. אחת התוצאות של פעילות זו הייתה שפעילות פשיעה נרחבת עברה ליישובים הערביים, שנוכחות המשטרה בהם נמוכה יותר והאכיפה יעילה פחות. בשנים האחרונות צברו ארגוני הפשע הערביים עוצמה והון כתוצאה מפעילות פלילית ואלימה, הכוללת, בין השאר, סחר בכלי נשק, סחר בסמים, הלוואות בשוק האפור וגביית דמי חסות.[2]
  • זמינות נשק לא חוקי – ריבוי הנשק והשימוש התכוף בו משפיע על היעדר ביטחון אישי. ככל שיש פגיעה בביטחון האישי וחוסר אמון בכוחות אכיפת החוק, גוברת המוטיבציה להחזקת נשק חם גם על ידי אנשים נורמטיביים, וכך נוצר מעגל של גידול מתמשך בהתחמשות ובמספר מקרי הירי.[2]
  • המעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית – המסורת והסמכות של ההורים וזקני העדה נחלשה, אם כי הנורמות המודרניות עדיין לא תפסו את מקומם. הדור הצעיר נמצא במתח בין שאיפות אישיות ואימוץ מאפיינים של החברה היהודית-מערבית לבין תחושת הקשר למשפחה ולערכי המסורת. לחלק מהצעירים הערבים אין תמונת עתיד של השתייכות, מעורבות, השתלבות בשוק העבודה והחברה. חלק מהצעירים באים מעוני ולא רואים סיכוי לניידות חברתית ולכן ינצלו כל הזדמנות לעשות כסף גם אם הדבר כרוך במעבר על החוק.[2]
  • עוני והזנחה – בממוצע מצבם הכלכלי של ערבי ישראל גרוע יותר בהשוואה לאזרחים היהודים. כמחצית מהמשפחות הערביות בישראל נמצאות מתחת לקו העוני, ועל פי סקר שערכה "אגודת הגליל", רבע מהמשפחות מדווחות כי מצבן הכלכלי קשה או קשה מאוד. בשיחות עם גורמים בחברה הערבית עלה הקשר בין תשתיות ירודות – כמו מתקנים שבורים, אזורים ציבוריים מוזנחים ולא מוארים – לתופעות של אלימות ופשיעה.[2]
  • אבטלה של גברים צעירים – בשנים האחרונות יש עלייה בתעסוקת נשים ערביות בין היתר הודות להשקעות ממשלתיות בתחום. אולם הגברים הערבים מעולם לא הוגדרו כאוכלוסיית יעד לאומית מבחינת שיעורי תעסוקה ושיעור התעסוקה שלהם ירד בשנים האחרונות.[2]
  • חוסר מעש בקרב גברים צעירים – תושבים חסרי מעש אינם עובדים, לומדים או נמצאים במסגרת הכשרה כלשהי. מחקרים בעולם מוצאים השלכות שליליות לחוסר מעש, בהן בידוד וניכור חברתי, חוסר אמון בחברה ובמוסדות, ומעורבות בפשיעה. אצל גברים צעירים חוסר מעש תורם לאלימות. לצעירים יהודים יש מסלול נורמטיבי סלול כמו שירות צבאי או לימודים בישיבה. לעומת זאת לצעירים ערבים אין מסלול נורמטיבי דומה הן בגלל היותם מיעוט והן בגלל מחסור במוסדות מתאימים. היעדר "מסלול המשך", היוצר מעבר רציף בין התיכון לבין החיים הבוגרים, יחד עם קשיים כלכליים, שליטה נמוכה בשפה העברית וחסמים מבניים מקשה על הצעירים הערבים להשתלב במסגרות של לימודים ותעסוקה. צעירים ערבים הם בסיכון מוגבר להיות בתעסוקה פוגענית ולא מדווחת, ובמקרים מסוימים אף לרדת לגמרי מהמסלול הנורמטיבי, לגלות ניכור למדינה ולהשתלב במעגל הפשיעה. רבים מבין הדור הצעיר תופסים את המדינה כמי שמשרתת במכוון יהודים בלבד. תחושת הניכור תורמת למחויבות נמוכה ל"כללי המשחק". מחקרים מצאו שיעור גבוה של חסרי מעש בקרב צעירים ערבים (30%–40%). נתוני הלמ"ס מראים כי קיים קשר בין חוסר מעש לבין מעורבות בפשיעה. 57% מבין הצעירים הערבים שהורשעו היו חסרי מעש. נשירה מבית הספר, ובפרט שליטה נמוכה בעברית מובילה לחוסר מעש בגלל קושי למצוא עבודה. גורמים המפחיתים חוסר מעש הם השכלה גבוהה של האם, גישה לרכב, קשר עם יהודים, אינטראקציה עם יהודים, ויכולת הגעה ליישובים יהודיים.[2]
  • מצוקת דיור – מבקר המדינה מצא ליקויים חמורים בתכנון הבנייה ביישובים ערביים. למרות החלטת ממשלה בנושא, לא חל בו שינוי. מצוקת הדיור והקרקעות ביישובים ערביים חמורה. ביישובים ערביים שווקו 20% מיחידות הדיור שתוכננו לשיווק לעומת 70% ביישובים יהודיים או מעורבים. היעדר רישום רשמי בתחום המקרקעין מקשה על בנייה חוקית. מצוקת הדיור והקושי לקחת משכנתא (קשור לסעיף הבנקאי בהמשך) מובילים לתסכול, אלימות ופשיעה. צפיפות בתנאים ירודים מובילה לסכסוכים בין משפחות. עסקאות נדל"ן בקרקע שאינה מוסדרת נאכפות על ידי גורמי פשיעה. אנשים לווים כסף מארגוני פשע כדי לבנות בית. ענף הבניה והתשתיות סובל מהיעדר פיקוח, מכרזים תפורים וגביית דמי חסות. ועדת המנכ"לים מצאה כי נושא הדיור קריטי לנושא הפשיעה.[2]
  • זמינות כסף מזומן והתפתחות מערכת בנקאית מקבילה – לפי הוועדה גורם מרכזי להיקף וחומרת הפשיעה הוא השוק האפור. בחלק מהחברה הערבית נהוג עדיין להשתמש בכסף מזומן לצריכה ולחיסכון, והאזרחים הערבים ממעטים להחזיק בחשבונות בנק ובכרטיסי אשראי ביחס לחברה היהודית. חלק מתופעה זו מקורה בהיעדר אמון והיכרות של החברה הערבית עם הבנקים, שנתפסים כגורם ממסדי. היעדר ערבויות פוגע ביכולתם של עסקים ערביים לקבל אשראי ומימון בנקאי. בשילוב עם מצוקת הקרקעות, הבנייה והדיור ביישובים הערביים, והקושי של אזרחים ערבים לקבל הלוואות ומשכנתאות מהבנקים, התפתח שוק אפור המנוהל על ידי ארגוני הפשיעה. רבים ממקרי הירי הם על רקע חוב שלא הוחזר.[2]

ארגוני פשע ערבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח אגף החקירות והמודיעין של המשטרה משנת 2019 טוען כי הריק שיצרה "פרשת 512", שבה הופללו מרבית ראשי ארגוני הפשע בישראל, הוביל להקמתם של שבעה ארגוני פשיעה חשובים הפועלים במגזר הערבי בישראל – חמישה ארגונים ושתי כנופיות: ארגוני משפחת חרירי, אבו לטיף מהצפון, עראר, כראג'ה וג'ארושי; וכנופיות הפשע אבו אל-קיעאן ואל-ערייש. הארגונים לפי סדר החשיבות שמייחסת להם המשטרה:[4]

  • ארגון משפחת חרירי פועל בצפון ישראל. הארגון נחשב לגדול ביותר וגם למלוכד מאוד, בין היתר מאחר שרוב חבריו הם בני משפחה מדרגה ראשונה ושנייה. הארגון עוסק בעיקר בהלבנת הון, הלוואות בשוק האפור, גביית דמי חסות, סחר באמצעי לחימה וסחר בסמים.[4]
  • ארגון אבו לטיף פועל בחיפה והצפון ומרכזו בראמה. עיקר פעילותו היא בתחום הברחות סמים. לפי הדו"ח חברי הארגון מייבאים סמים מגבולות לבנון, סוריה וירדן באמצעות בלדרים. כמו כן נכתב כי לחברי הארגון יש גישה לאמצעי לחימה רבים שנמצאים בשימוש בצה"ל, כמו רובי M-16, רימוני רסס, רימוני הלם ומטעני חבלה. הארגון עוסק גם בהלבנת הון, במספר דרכים, בהם צ'יינג'ים, הפצת דלק וסחר ברכבי יוקרה. לפי הדו"ח לארגון יש יכולת חדירה למוסדות השלטון.[4] הארגון עוסק גם בהשתלטות על מכרזי בנייה.[5][6] משפחת לטיף היא ממוצא דרוזי ובראש הארגון עומד לטיף אבו לטיף, בן דודו של ראש המועצה, שאוקי לטיף.[7]
  • ארגון הפשיעה עראר פועל באזור ג'לג'וליה והשרון. על פי דו"ח המשטרה הארגון מתמחה בעסקאות נשק, סחר בסמים והונאות בתחום הרכב.[4]
  • ארגון משפחת כראג'ה פועל באזור באקה אל-גרבייה, ג'ת וחריש ובמחוז חוף. תחומי הפעילות של הארגון לפי המשטרה הם סחיטה באיומים, הלבנת הון והשתלטות על קרקעות.[4] בנוסף, הארגון עוסק בסחר באמצעי לחימה וסמים. בראש הארגון עומד איימן כראג'ה, שנחשב אלים ומסוכן, איים בירי על שוטרים, ויש לו מאות אנשים הסרים למרותו. הארגון יצר קשרים עם ארגוני פשע בנתניה וביישובי השרון.[8]
  • ארגון משפחת ג'ארושי פועל בעיקר באזור רמלה. על פי המשטרה הארגון מתמקד בעיקר בתחום הסמים, באמצעות שימוש באמצעי לחימה. הארגון היה בעבר מעורב יותר במעשי הפשיעה באזור המרכז, בעיקר בסחיטה באיומים, אולם בשנים האחרונות הוא הוריד פרופיל וחלק מאנשיו פנו לעבודות חוקיות. עם זאת, הארגון נחשב עדיין לגורם חשוב, שמשתף פעולה עם מספר ארגוני פשיעה יהודיים.[4]
  • כנופיית אבו אל-קיעאן פועלת במחוז הדרומי של משטרת ישראל ומתמחה בסחר בסמים, סחר באמל"ח, מעשי שוד של תחנות דלק והתפרצות לעסקים.[4]
  • כנופיית אל-ערייש פועלת באזור אום אל-פחם, ומתמחה במתן הלוואות, גבייה אלימה של חובות ושימוש באמצעי לחימה.[4]

רצח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקרי מוות בישראל עקב רצח או תקיפה
מקרי מוות בישראל עקב רצח או תקיפה בחלוקה לפי יהודים (ואחרים) לבין ערבים.

ערבים מעורבים בעבירות רצח וקורבנות רצח יותר מאשר חלקם באוכלוסייה. דבר זה נובע ממספר גורמים – התחזקות של ארגוני פשע מאורגן, הברחות של כלי נשק והימצאות של כלי נשק רבים ללא פיקוח בחברה הערבית, רציחות נקמה בין משפחות פשע, רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה", פחד או חוסר רצון של משפחות הקורבנות או של עדים לחשוף מידע על הרוצחים, קושי או חוסר עניין של משטרת ישראל או גורמים בממשלה לעסוק בנושא.

לפי דו"ח שהוצג בכנסת, 60% מהנרצחים בישראל ב-2009 (71 מתוך 121) היו ערבים, ובין 2006–2009 חלה עלייה בממדי הפשיעה במגזר הערבי.[9]

שיעור מקרי הרצח במגזר הערבי הכפיל את עצמו מאז 2015, במקביל לצניחה בשיעור מקרי הרצח בקרב יהודים. כתוצאה מכך, 80% מכלל מקרי הרצח בישראל בשנים 2020–2021 אירעו במגזר הערבי, לעומת 40% ב-2011.[10] מחקר שערך המכון לחקר החברה הערבית במכללה האקדמית גליל מערבי מצא כי שיעור רצח הנשים לנפש בחברה הערבית בשנים 2018–2020 גבוה פי 6.4 משיעור הרצח לנפש של נשים בחברה היהודית. שיעור רצח הגברים לנפש בחברה הערבית בשנים אלו גבוה פי 21.88 משיעור הרצח לנפש של גברים בחברה היהודית.[11]

בשנים 2018–2022 נרצחו בישראל 731 קורבנות (בממוצע 146 אנשים בשנה), מתוכם 70% היו ערבים, 24% יהודים וכ-6% אחרים.[12] כמו כן נמצא כי מספר קורבנות הרצח במגזר הערבי גדול יותר ממספר אירועי הרצח, כלומר, היו אירועי רצח בהם היה יותר מקורבן אחד. בקבוצות האחרות כמעט אין הבדלים בין מספר האירועים למספר הקורבנות. כ-50%-70% מכתבי האישום ברצח בשנים אלו היו נגד חשודים ערבים. כאשר בוחנים את מספר כתבי האישום ביחס למספר אירועי הרצח עולה כי בקרב הערבים, בכ-29% בממוצע מאירועי הרצח בשנים 2018–2022 הוגש כתב אישום. לשם השוואה, בקרב היהודים, שיעור כתבי אישום מתוך אירועי הרצח באותה תקופה עמד על כ-69% בממוצע.[12]

לפי יוזמות אברהם בשנת 2021 נרצחו כ-126 ערבים ישראלים על רקע אלימות ופשיעה, כ-60% מהם היו בני 30 ומטה. 7 קורבנות היו מתחת לגיל 16. ב-87% הקורבן נהרג באמצעות כלי נשק חם. מתוך 116 הקורבנות, 13 הן נשים.[13]

האוכלוסייה הערבית היא צעירה יחסית – הגיל החציוני בה הוא 23.6 (לעומת 31.7 בקרב היהודים).[14] מבט מעמיק יותר במבנה הגילים מגלה בליטה חריגה בשנות העשרה המאוחרות עד אמצע שנות ה-20. שיעורם של גברים ונשים ערבים בני 18–22 באוכלוסיית ישראל גבוה מן השיעור של כל קבוצת גיל אחרת – 29%, בשעה שחלקם של הערבים בכלל האוכלוסייה במדינה עומד על כ-21%. על פי מחקר של מרכז טאוב, מחקרים אמפיריים לאומיים ובין-לאומיים מראים שבחברות שיש בהן קבוצות גדולות של גברים צעירים בשילוב עם רמות גבוהות של ניתוק חברתי – אינדיקטורים סטנדרטיים לניתוק כזה כוללים שיעורים גבוהים של אבטלה ותת-תעסוקה, אי השתתפות בהשכלה גבוהה ורווקוּת – הדבר מוביל לרמות גבוהות יותר של פשיעה אלימה ורצח.[10]

בחלק מהמקרים פני הרוצח גלויות, והרצח מבוצע בצורה פומבית – במרחבים ציבוריים, כמו ברחוב, בחנות או בחתונה,[15] דבר המעיד על רמת הרתעה נמוכה של רשויות החוק.[9]

ירי, רצח ואיומים על אנשי ממשל ועיתונאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציבי הרשויות המקומיות מושכים את ארגוני הפשיעה להשתלט על מכרזים עתירי תקציב ברשות המקומית.[2] בעלי תפקידים ברשות המקומית מאוימים ומשלמים מחיר אישי כבד על נכונותם להילחם בתופעות הסחיטה. כך למשל, באפריל 2011 נורה למוות ויאם זמירו, מנכ"ל עיריית קלנסווה. באוקטובר 2019 ניסו אלמונים להתנקש בחייו של אברהים אבו סהיבאן, מהנדס העיר רהט ופצעו אותו. חודש לאחר מכן נורה למוות עזמי אבו סהיבאן, אחיו ומהנדס העיר. משנת 2018 תועדו ניסיונות רבים לפגיעה בבכירים ברשויות המקומיות הערביות.[16] בשנת 2020, עשרים בעלי תפקידים ברשויות מקומיות הוגדרו מאוימים ברמה הדורשת אבטחה צמודה – מתוכם 16 ברשויות ערביות.[2] באפריל 2023 נרצח מאבטחו של ראש עיריית טייבה שועאע מסארווה מנצור, שנורה למוות על-ידי אלמונים מחוץ לביתו של ראש העירייה.[17] ביולי נרצח עלאא מרעי, עוזרו של ראש מועצת פוריידיס.[18] באוגוסט 2023 נרצח עבד א-רחמן קשוע, מנכ"ל עיריית טירה ליד תחנת המשטרה בעיר.[19]

במקביל חלה עלייה באיומים ואלימות כלפי עיתונאים ערבים המסקרים את הנושא. ב-2012 נורו יריות לעבר מערכת "פאנט" בטייבה, ועל ביתו של לוטפי עיסא בכפר קאסם.[20] בהמשך נורו יריות לעבר עיתונאים נוספים.[21][22] בספטמבר 2022 נרצח העיתונאי נידאל אגבאריה שסיקר את מקרי הירי והרצח באום אל-פחם ובאזור ואדי עארה וכתב על המעצרים של משפחות הפשע ששולטות בעיר אום אל-פחם. לפני מותו מתח ביקורת חריפה כלפי מה שתיאר כאוזלת ידה של המשטרה מול עליית של מקרי הירי באזור המשולש, ובמיוחד באום אל-פחם.[23] בעקבות הרצח נחשף כי עיתונאים רבים בחברה הערבית חשופים לאיומי אלימות על רקע ביקורת שלהם על ארגוני פשיעה או על ראשי ערים.[24]

רצח על חילול כבוד המשפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רצח על חילול כבוד המשפחה

בעוד שהחברה הערבית בישראל מהווה כ-22% מכלל האוכלוסייה בישראל, בשנים 2010–2015 כ-30%–40% מכלל הנשים שנרצחו מדי שנה היו ערביות. בשנים 2015–2018 חלקן היחסי של נשים ערביות מתוך כלל הנשים שנרצחו בישראל אף עלה, ועמד על 50%.[25] על פי נתונים שהוצגו בפני הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי לקראת היום הבין-לאומי למאבק באלימות כלפי נשים, בשנת 2020 נרצחו 26 נשים: 15 נשים ערביות ו-11 נשים יהודיות. הדו"ח גילה גם שבמקרה של נרצחות ערביות, כמחצית (7 מ-15 נרצחות) נרצחו בידי חשוד שזהותו אינה ידועה למשטרה. בשליש מאירועי הרצח של נשים ערביות (5 אירועי רצח) החשוד ברצח היה בן זוג של הנרצחת.[26]

מחקר משותף של שדולת הנשים יחד עם נשים נגד אלימות ומרכז "א-טֻּפ֫וּלַה" (אנ') הראה כי בין השנים 2008–2018 שיעור הגשת כתבי האישום על רצח נשים יהודיות עמד על 94.3%, לעומת 56% בלבד ממקרי הרצח של נשים בחברה הערבית. שיעור ההרשעה במקרי רצח נשים יהודיות הוא 75%, לעומת 34% בלבד על מקרי נשים ערביות. הפער נשמר גם בנוגע לגזרי דין: בעוד שהעונש המינימלי בגין הרשעה בעבירות חמורות של הריגה או רצח אצל נשים יהודיות עמד על 14–18 שנים, אצל נשים ערביות הוא הסתכם ב-5.5 שנים.[27]

ירי בנשק חם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 2017–2020 נפגעו מנשק חם 9,548 אזרחים ערבים, פי שבעה יותר לעומת יהודים.[28] לפי נתונים של מכון גרטנר בין השנים 2017 ל-2020 היו 1405 פצועים שנפגעו מירי והגיעו לבתי החולים (כולל אלו שמתו מפצעיהם בבתי החולים). 89% מנפגעי הירי שאושפזו היו ערבים.[28] ערבים היו גם רוב גדול מבין הקורבנות שמתו מאוחר יותר מפצעיהם – 81% מתוך 70 הרוגים. 96% מבין הקטינים שאושפזו עקב פגיעה מירי היו ערבים. שכיחות הפגיעה בקרב צעירים ערבים בגילאי 18–24 הייתה גדולה פי 21 מזו של יהודים בני גילם. בקרב בני 25 ומעלה, השכיחות בקרב ערבים הייתה גדולה פי 36.[28] 56% מהנפגעי הירי שאושפזו היו במחוז הצפון, שליש באזור המרכז ו-12% מאזור הדרום. במחוז הצפון ובמחוז הדרום כ-91% מהנפגעים היו ערבים, ובמחוז המרכז – כ-85%.[29]

שיעור קורבנות הירי ל-1,000 איש בתיקי חקירה של המשטרה היה 0.03% ביישובים יהודיים חרדיים ו-0.24 ביישובים יהודיים. ביישובים מעורבים נתון זה עמד על 0.78%, ביישובים דרוזיים 2.4%, בדואיים 5%, ושיעור של 7.2% ביישובים ערביים. שכיחות תיקי החקירה שבהם הקורבן התגורר ביישוב ערבי ישראלי גדולה פי 30 מהמקבילה ביישובים יהודיים.[28]

באוגוסט 2021 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת מסמך על פשיעה ועבריינות במחוז הצפון של המשטרה, בו חיים 14% מתושבי ישראל, מחציתם ערבים. בשנים 2017–2020 הייתה עלייה ארצית של 30% בדיווחי אזרחים (יהודים וערבים) על עבירות ירי למוקד 100 של המשטרה – מ-7,213 ל-10,169 דיווחים בשנה. הדיווחים כוללים בין היתר ירי בשטח פתוח, יריד בשטח בנוי וירי בחתונות. העלייה החדה ביותר הייתה באזור הצפון מ-1,173 ל-2,383 – הכפלה של מספר הדיווחים. באזור הדרום הייתה עלייה מ-1009 ל-1,654 דיווחים – עלייה של 64%, ובאזור ירושלים מ-512 ל-827 (עלייה של 79%) וכן הייתה עלייה מתונה יותר גם במחוזות אחרים (מחוז החוף היה כמעט ללא עלייה). כל היישובים במחוז הצפון שנרשמו בהם מעל 100 פניות למוקד היו יישובים ערביים, למעט נוף הגליל שהיא עיר מעורבת.[29] שכיחות הפניות למוקד ביישובים ערבים ובדואים גדולה פי 8–9 לעומת יישובים יהודים.[28] העלייה בעבירות ירי משתקפת גם במיקום פגיעות הירי בגוף – בעבר היו בעיקר פציעות קלות ברגליים מירי אקדח, ובעשור בין 2011–2021 הפציעות חמורות יותר, וממוקמות יותר בפלג הגוף העליון.[28]

נשק בלתי חוקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות הערכות שונות לכמות כלי הנשק הלא חוקיים בחברה הערבית הנעות סביב עשרות אלפי כלי נשק. שלושה מקורות מרכזיים לנשק הבלתי חוקי שמגיע לחברה הערבית הם גניבות מצה"ל, הברחות מירדן וייצור בשטחי יהודה ושומרון.[30] הברחות מצה"ל הן גורם מרכזי והן מבוצעות באמצעות תשלום לחיילים, פריצה לבסיסים, גניבה מיחידות שמתאמנות בשטח, התחזות לחיילים ועוד.[30] לפי המשטרה, רוב אירועי גניבת אמצעי לחימה מצה"ל אינם מדווחים כלל למצ"ח. במקרים רבים הבסיסים שמהם נגנבו אמצעי הלחימה אינם מודעים לגניבה. מאות כלי נשק מוברחים מירדן, ותת-מקלעי קרלו שמיוצרים בשטחים הופכים נפוצים יותר בגלל מחירם הזול.[30]

מאז 2010 משקיעה המשטרה מאמצים רבים בגילוי נשק לא חוקי וסחר בו. יש עלייה מתמדת בכלי נשק שנתפסים וכתבי אישום בתחום אבל דבר זה לא מצליח לבלום את מגמת העלייה בכמות כלי הנשק.[30]

גביית דמי חסות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סחיטת דמי החסות על ידי כנופיות פשע מאורגן בישראל נעשית במסווה של חברות שמירה המעסיקות מארגני שמירה עבריינים, כך למעשה סחיטת דמי החסות נעשית בכסות של גוף חוקי המנפיק לבעלי העסקים נסחטים חשבוניות כדין, עניין המקשה את הוכחת עבירת הסחיטה באיומים. העבריינים גובים את הכסף מבעלי העסקים תוך איומים על חייהם ורכושם. "חברות השמירה" העברייניות מחלקות ביניהן את האזורים הגאוגרפיים שבהם הן גובות את דמי החסות.[31] כך לדוגמה נחשפה בשנת 2017 פרשת סחיטת דמי חסות בצפון מהקרן הקיימת לישראל (קק"ל), עבור שירותי שמירה באתר "אגמון החולה", שירותים שלא סופקו בפועל.[32]

בשנת 2021 נפתחו במשטרת ישראל 105 תיקי סחיטת דמי חסות: 39% מהם במחוז צפון, 18% מהם במחוז חוף ו-15% מהם במחוז דרום. על פי הנתונים, ארגוני הפשיעה בישראל עוסקים בסחיטה באיומים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בשנה. החל מתחילת שנות האלפיים חלק משמעותי מגביית דמי חסות עבר לידי ארגוני פשיעה ערביים. עם זאת, כיום אי אפשר לפלח את נתוני סחיטת דמי החסות לפי קבוצות אוכלוסייה (או לפי פרמטרים נוספים). ועל כן לא ניתן לדעת כמה מהאירועים נעשים בידי ערבים וכמה נעשים בידי יהודים. בחברה הערבית, סחיטת דמי חסות מאפיינת בעיקר ארגוני פשיעה.[33] מקורם של כ–30% מאירועי הירי בחברה הערבית קשורים בעבירות "פרוטקשן" או בערבית "ח'אווה". הכנסותיהם של ארגוני הפשיעה מסחיטת דמי חסות מגיעות לכשני מיליארד שקל בשנה. גביית דמי החסות נעשית בכל אזור שיש בו פיתוח עסקי-מסחרי, בעיקר בערים מתפתחות.

ארגוני הפשיעה הערבים בצפון הם בעיקר בכפר טובא־זנגריה שבו מתנהל מאבק ישיר מול ראשי ארגוני הפשיעה ביישוב, שאחראים לסחיטת דמי החסות באזור הצפון. הקושי למגר את התופעה נובע מחוסר ראיות.[34]

השתלטות על מכרזים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הזהרות מפני מעורבות הולכת וגוברת של גורמי פשיעה במכרזי מדינה בתחום התשתיות והבנייה ובמכרזים של הרשויות המקומיות.[35][36] שיטות החדירה כוללות איום וסחיטת מתמודדים במכרזים, תיאום הצעות במכרזים בין המציעים השונים, שימוש בחברות או אנשי קש, רישומים כוזבים, העברת הזכייה מהזוכה לצד שלישי תמורת אחוזי רווח ועוד. מעבר לכך, גורמי הפשיעה במכרזים עוברים עבירות חמורות נוספות כגון אלימות, סחיטה, הלבנת הון, פעילות שוק אפור ומאבקי שליטה בין עבריינים המבקשים לשלוט בתחום.[35]

ההשתלטות על מכרזים מתרחשת במספר דרכים: דרך אחת היא תמיכה של ארגון הפשע בקבלן לגיטימי שמעביר חלק מכספי המכרז לארגון הפשע. מי שמבצעים בפועל את הפרויקט הם קבלנים אחרים שכלל לא עומדים בתנאי הסף של המכרז, כלל לא ניגשו למכרז ולעיתים ללא רישיון קבלן. דרך שנייה ופופולרית יותר ויותר היא הכנסה של חברות בבעלות משפחות הפשע הגדולות למכרזים. יתר משתתפי המכרז מקבלים איומים, ואז או שהם פורשים מהמכרזים, או שהם מגישים הצעות אבסורדיות שאין להן כל סיכוי להתקבל.[37] ההשתלטות על המכרזים מאפשרת לארגוני הפשע להלבין הון על ידי ביצוע עבודות באיכות ירודה. למשל, הלבנת כספים באמצעות מכרזים לפינוי אשפה כתוצאה מהיעדר בקרה ופיקוח על מספר המשאיות ועל היקף האשפה הנאספת.[2]

העמדה לדין ותיקים פליליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוז הערבים בקרב העומדים לדין בישראל עלה מ-28.8% בשנת 2000 ל-34.5% בשנת 2020.[38]

הממוצע השנתי של תיקים שנפתחו במשטרת ישראל בין 2017 עד 2022 לכל 1,000 תושבים ביישובים יהודים עמד על 28. הנתון לגבי יישובים ערבים היה דומה – 29. הנתון היה גבוה במיוחד ביישובים מעורבים – 41. הנתונים הם קירוב לאוכלוסייה עצמה שכן הם מתייחסים למגזר הרשות שבה מתגורר החשוד, אשר עשוי להיות שונה ממגזרו של החשוד עצמו.[38] ייתכנו הבדלים ניכרים בין יישובים ערבים שונים. לדוגמה, בעין קנייא נפתחו 10 תיקים ל-1,000 תושבים (נמוך מהממוצע הארצי), לעומת ג'סר א-זרקא שבה נפתחו 80 תיקים. שונות זו קיימת גם בקרב יישובים יהודים לדוגמה בגבעת שמואל נפתחו 16 תיקים לעומת דימונה שבה נפתחו 51 תיקים.[38]

השפעות על החברה הערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחושת חוסר ביטחון וחוסר אמון במשטרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהירי ביישובים ערביים הוא אירועים של ירי מנשק אוטומטי של ארגוני פשע זה על זה. מירי זה נפגעים גם עוברי-אורח שאינם קשורים. ב-2019 עמותת יוזמות אברהם ומוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית ערכו סקר ביטחון אישי. 38% מהנסקרים הערבים דיווחו על תחושת חוסר ביטחון במקום מגוריהם, לעומת 13% מהיהודים. כ-82% מהנסקרים הערבים השיבו כי הם מודאגים או מודאגים מאוד מירי ומשימוש בנשק באזור מגוריהם. 15% מהערבים דיווחו כי הם, בני משפחתם או חבריהם נפגעו במהלך 2019 מעבירות נשק. בקרב היהודים השיעור המקביל עמד על 1%.[28]

בעיני הנסקרים הערבים הסיבות העיקריות לשימוש בנשק במקום מגוריהם היא זמינות הנשק וכן ענישה קלה.[28] בסקר שערכה האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות ב-2019, אמרו כ-75% מהנסקרים כי שימוש בנשק לפתרון סכסוכים ובעיות הפך לדבר שגרתי בחברה הערבית.[28] החשש מפני ארגוני הפשיעה מגביר את הביקוש לנשק גם בקרב אזרחים המבקשים להתגונן מפניהם.[30]

בסקר של המשטרה בשנת 2015 עלה, כי הטיפול בעבירות הירי נמצא בעדיפות ראשונה מבחינת ערבי ישראל. כשני שלישים מהנשאלים בציבור הערבי הביעו חוסר שביעות רצון מהטיפול המשטרתי בעבירות האלימות ובכללן הירי. על פי דו"ח הביטחון האישי של קרן אברהם, כ-89% מהציבור הערבי רואה בתופעת הירי תופעה פסולה, גם אם היא נעשית מסיבות תרבותיות-חברתיות ולאו דווקא לשימוש פלילי מובהק.[30]

השלכות כלכליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מהמקרים נגרמות פציעות קשות הדורשות שיקום ארוך ויקר ונותרת נכות לכל החיים.[28] במקרים רבים, במיוחד כשהנפגע הוא המפרנס המשפחה, פציעות ירי עלולות לגרור הידרדרות כלכלית, הכוללת כניסה לחובות ולקיחת הלוואות. בעוד שנפגעי פעולות איבה יכולים לקבל פיצוי על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, במקרה של פגיעה עקב ירי או עבירה פלילית אחרת הרשויות כמעט לא דואגות לפיצוי הנפגעים. אם היורה נתפס והורשע ניתן לקבל פיצוי מבית המשפט או לתבוע תביעה אזרחית אך בהיעדר תפיסה או הרשעה הנפגעים זכאים רק לקצבת נכות מביטוח לאומי. קצבה זו נמוכה ועד לאישורה נכנסות משפחות רבות לחובות.[28]

פעילות הממשלה והרשויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשיעה בחברה הערבית זוכה לתשומת לב של הרשויות לפחות משנת 2009. בדיון בכנסת מאותה שנה טען יו"ר בל"ד ג'מאל זחאלקה כי קיימת אפליה בטיפול בפשיעה במגזר הערבי וכי העבריינים יודעים שלא יתפסו אותם ולכן פועלים בחופשיות. מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב דודי כהן, טען כי המשטרה תגברה את כוחותיה במחוז הצפון, וכי 500 שוטרים הועברו לטובת המלחמה בפשיעה במגזר הערבי. הוא טען כי המשטרה לבדה לא תוכל להפחית את הפשיעה שכן זו נובעת מבעיות חברתיות ונדרש טיפול הוליסטי בשיתוף פעולה של כלל משרדי הממשלה.[9]

בשנת 2011 הכריז השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', כי שיעור הפשיעה בחברה הערבית מדאיג ביותר. הוא הציג תוכנית רב-שנתית בנושא. במסגרת התוכנית הוקמו שלוש יחידות שיטור מיוחדות ובהן מערכים של בילוש וחקירות בנצרת, בטייבה ובתחנת עיירות בנגב. לפי התוכנית היו אמורות לקום 11 יחידות נוספות תוך שנתיים, ולתגבר את מערכי השיטור הקהילתי והעירוני. לפי נתונים של המשרד לביטחון פנים, ערבים היו מעורבים ב-67% ממעשי הרצח וב-70% מניסיונות הרצח בישראל בשנת 2011.[39]

באפריל 2016 הועברה החלטת ממשלה מס' 1402 לשיפור הביטחון האישי בחברה הערבית.[40] בין השנים 2016–2019 הוקמו 7 תחנות משטרה חדשות, הוקצו 750 שוטרים, גויסו 420 בני החברה הערבית לשורות המשטרה, הוצבו מצלמות במרחב הציבורי והוקמה מינהלת לשיפור שירותי המשטרה בחברה הערבית, שבראשה קצין בדרגת ניצב. עם זאת התוכנית התייחסה רק לצד המשטרתי ולא להיבטים נוספים, ומימוש התוכנית לא הושלם עקב קיצוצי תקציב.[2]

במרץ 2020 הוקמה בכנסת העשרים ושלוש הוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה במגזר הערבי שמטרתה לבחון, לפקח ולסייע במיגור ארגוני הפשיעה בחברה הערבית בישראל. הוועדה הוקמה בדרישת הרשימה המשותפת.

ביולי 2020 הגיש צוות משותף של מספר מנכ"לים של משרדי ממשלה (כולל ביטחון פנים, משרד הפנים, משרד העבודה, משרד האוצר) תוכנית לטיפול בפשיעה בחברה הערבית.[2] ההמלצות כללות מספר צירים:

  • מאמץ נגד גורמי פשע – אכיפה כלכלית, אכיפה משולבת, חיזוק האכיפה הפלילית, השלמת בניית הכוח המשטרתי, החמרת ענישה כלפי עבירות נשק, יעול השימוש במצלמות, שיפור הגנה על עדים וענישה עם יותר דגש שיקומי.
  • מאמץ נגד חדירה של גורמי פשיעה לרשויות המקומיות – חיזוק הבקרה על רשויות, הרחקת גורמי פשע ממכרזים, תגבור מערך התביעה ברשויות, וכן בחינה איך לשפר את ההגנה על נבחרי ציבור והפחתת התלות במימון הפושעים.
  • חיזוק תשתיות כלליות-חברתיות-קהילתיות – עידוד תעסוקה של גברים ערבים צעירים, פיתוח שירות אזרחי לערבים, חיזוק האמון והשותפות עם החברה הערבית, הפחתת השימוש בכסף מזומן, פעולות בתחום החינוך, שיפור השיטור העירוני, מענה רווחה לצמצום האלימות, תוכניות קהילתיות למניעת אלימות ושיפור שיקום האסירים.
  • פעולות משלימות – המשך מאמצים לפיתוח כלכלי-חברתי, המשך התוכנית למניעת אלימות במשפחה, נגישות למערכת הבנקאות, וסגירת פרצות בין ישראל ליהודה ושומרון למניעת הברחות.

באוקטובר 2021 הציגו השר לביטחון פנים עמר בר-לב, סגנו יואב סגלוביץ ומנכ"ל המשרד תומר לוטן תוכנית לאומית רב-שנתית לטיפול בנושא, באמצעות כוח משימה מיוחד. תקציב התוכנית עמד על 2.5 מיליארד ש"ח. התוכנית כללה הוספת 800 תקני שוטרים בשנת 2022 וצרוף 200 לוחמי מג"ב לסיוע בפעילות בדרום ובצפון.[41] תוכנית זו הצליחה להוריד את אחוז הרציחות במגזר הערבי ב-16%.[42]

בתחילת כהונתו של איתמר בן גביר במשרד לביטחון פנים הוא עצר את פעילותו של כוח המשימה המיוחד להתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי, ונעצרה העברת התקציבים שיועדו למאבק בפשיעה. בין השאר נפסקו שיתופי הפעולה בין אגפים וגופים ממשלתיים שונים, ודיונים בנושא מניעת פשיעה עם בכירים בחברה הערבית. בתקופתו הגיעה לשיאה רמת הפשיעה במגזר הערבי בישראל.[3][43]

פעילות אזרחית ומחאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון יוזמות אברהם מקיים את מיזם "קהילות בטוחות" שנועד לקם שירותי אכיפה ושיטור הוגנים ומועילים עבור האזרחים הערבים בישראל, באמצעות שינוי יסודי באופן השיטור כלפיהם, רכישת אמון ולגיטימציה מצידם והגברת נכונותם לשיתוף פעולה.[44]

אימהות למען החיים היא קבוצת אימהות ומשפחות שכולות שהחליטו לפעול יחד למאבק בתופעת האלימות והפשיעה בחברה הערבית בישראל.[45]

פידא שחאדה, היא חברת מועצת העיר לוד ורכזת קואליציית "נשים נגד נשק" שפועלת בנושא.[46]

בשנת 2021 החלה מחאה בקרב ערבים ויהודים ברשתות החברתיות תחת ההשטאג "חיי ערבים חשובים" Arab_lives_matter, שנועדה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל למגר את מקרי הרצח בחברה הערבית.[15]

במאי 2023, במחאה על רצח 80 קורבנות ערבים מתחילת השנה, יצאו שיירות כלי רכב של ערבים למחאות מהגליל עד לירושלים.[47] ביוני 2023 עלה מספר הנרצחים הערבים לשיא של 140, בתגובה התקיימה "צעדת המתים" – הפגנה משותפת של יהודים וערבים בתל אביב שבה התקיים מיצג של ארונות מתים. המחאה – ביוזמת ע'אדה זועבי, מנהלת אתר החדשות "בוכרא", הפורום החברתי, וארגונים חברתיים כמו אג'יק - מכון הנגב – קראה לממשלה לפעול נגד הפשיעה.[48][49][50][51] מיולי 2023, מאז הרצח של עלאא מרעי, עוזרו של ראש המועצה פוריידיס, תושבי פוריידיס וג'סר א-זרקא הפגינו מדי שבוע וחסמו צומת מרכזי.[52]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יניב רונן, נתונים על הפשיעה בחברה הערבית בישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2010
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 המלצות ועדת המנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית מסמך מדיניות מסכם, ‏יולי 2020
  3. ^ 1 2 אלימות ופשיעה בחברה הערבית | דו"ח סיכום שנת 2023, באתר יוזמות אברהם, ‏2023-12-31
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 אלי סניור, רשימת השבעה: אלו גופי הפשע הגדולים במגזר הערבי, באתר ynet, 6 באוגוסט 2019
  5. ^ יואב איתיאל‏, "נטפל בכם": ארגון הפשיעה שמסכל מיזמי בנייה ביישובים הדרוזיים, באתר וואלה, 4 במאי 2020
  6. ^ אתר למנויים בלבד שוש מולא, "אוי ואבוי למי שמסתבך איתם": כך השתלטה משפחת אבו־לטיף על הפשיעה בצפון הארץ, באתר ynet, 23 ביולי 2021.
  7. ^ בג"ץ 9107/18 לטיף שוקי נ' השר לביטחון פנים ואחרים, ניתן ב־8 בינואר 2019.
  8. ^ שמעון איפרגן, ‏"הוא אכזרי ומסוכן, לא ניתן לו להרים ראש": איימן כראג'ה אדם חופשי, ובעולם התחתון נערכים, באתר ‏מאקו‏, 29 בדצמבר 2022
  9. ^ 1 2 3 שרון רופא-אופיר, דו"ח בכנסת: 60% מהנרצחים ב-2009 - ערבים, באתר ynet, 24 בפברואר 2010
  10. ^ 1 2 אלכס וינרב, על הקשר בין ריבוי צעירים, פשיעה אלימה ומחסורים בשוק הנישואים הערבי בישראל, באתר מרכז טאוב, ‏דצמבר 2021
  11. ^ הפשיעה בחברה הערבית בישראל, באתר המכון לחקר החברה הערבית בישראל, ‏2022
  12. ^ 1 2 ג'רי אלמו-קפיטל, ד"ר נורית יכימוביץ כהן ורמי שוורץ, פשיעה בחברה הערבית: נתונים ומידע על יישום תוכנית מסלול בטוח, באתר מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ‏15 במאי 2023
  13. ^ אלימות ופשיעה בחברה הערבית: סיכום 2022, יוזמת אברהם
  14. ^ נסרין חדאד חאג'־יחיא, מוחמד ח'לאילה, אריק רודניצקי, שנתון החברה הערבית בישראל 2021 (עמ' 43), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏2022
  15. ^ 1 2 נינה פוקס, חסן שעלאן, "חיי ערבים חשובים": מחאה נרחבת אחרי הרצח בחתונה, באתר ynet, 21 בספטמבר 2021
  16. ^ סוהא עראף, איך הפכו רשויות מקומיות ערביות למכרה זהב של ארגוני פשיעה, באתר "שיחה מקומית", 14 בינואר 2020
  17. ^ אדם קוטב, עינב חלבי, אדיר נרצח בשבוע הראשון לעבודה אצל ראש העיר. בן גביר: "שב"כ נכנס לחקירה", באתר ynet, 21 באפריל 2023
  18. ^ אדר גיציס, ‏עלאא מרעי, עוזרו של ראש מועצת פוריידיס – נורה למוות, באתר ‏מאקו‏, 14 ביולי 2023
  19. ^ אתר למנויים בלבד דיאא חאג׳ יחיא, עדי חשמונאי ויהונתן ליס, מנכ"ל עיריית טירה נרצח ליד תחנת המשטרה, היורים נמלטו, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2023
  20. ^ חסן שעלאן, ירי לבית עיתונאי ערבי: "אסור לעבור בשתיקה", באתר ynet, 20 בספטמבר 2012
  21. ^ אתר למנויים בלבד דיאא חאג׳ יחיא, לא רק חסן שעלאן: עיתונאים ערבים מדווחים על עלייה באלימות נגדם, באתר הארץ, 21 ביוני 2021
  22. ^ חסן שעלאן, תוך שבוע: ירי נוסף על ביתו של עיתונאי ערבי, באתר ynet, 9 ביוני 2021
  23. ^ מישל מכול, רצח באום אל-פחם: עיתונאי מוכר בחברה הערבית נורה למוות, באתר ישראל היום, 4 בספטמבר 2022
  24. ^ אתר למנויים בלבד דיאא חאג׳ יחיא, צרור יריות קטע את השידור: הכירו את העבודה הכי מסוכנת בישראל, באתר TheMarker‏, 7 באוקטובר 2022
  25. ^ חוה דיין, ראסם ח’מאיסי ואחמד חליחל, מאמר: רצח נשים ערביות בישראל: מבט חברתי־דמוגרפי (מתוך מגמות נה2), באתר מכון הנרייטה סאלד, ‏2020
  26. ^ ג'רי אלמו קפיטל, ריכוז נתונים על אלימות במשפחה בדגש על אלימות כלפי נשים
  27. ^ שירין בטשון, טיפול המשטרה במקרי רצח נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, באתר שדולת הנשים בישראל, ‏2021-11-28
  28. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 אתר למנויים בלבד דיאא חאג׳ יחיא, "זה כמו ענן שחור שכיסה את הבית": הטראומה של פצועי הירי בחברה הערבית, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2022
  29. ^ 1 2 נורית יכימוביץ כהן, עבירות נשק בישראל - נתונים והתמודדות הרשויות, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 12 באוגוסט 2021
  30. ^ 1 2 3 4 5 6 נצ״מ יגאל חדד, אמצעי לחימה והנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי העיקר במחקר 2019, אסופת מאמרים בנושא משטרה, משטרת ישראל, עמ 133,- 174
  31. ^ אלי אשכנזי‏, בכיר בפרקליטות: עם החקיקה הקיימת לא ניתן למגר את תופעת גביית דמי החסות, באתר וואלה, 13 ביולי 2021
  32. ^ אלה לוי-וינריב, ‏קק"ל שילמה מיליוני שקלים דמי חסות למשפחת פשע בצפון, באתר גלובס, 19 בפברואר 2017
  33. ^ נורית יכימוביץ-כהן, סחיטת דמי חסות, באתר הכנסת
  34. ^ אתר למנויים בלבד יהושע בריינר, "כולם מפחדים, אתה רוצה שמחר יירו על היקרים לך?", באתר הארץ, 31 במרץ 2021
  35. ^ 1 2 אורן דורי, ‏עבריינים השתלטו על מכרזי מדינה במיליארדי שקלים מקופת האוצר, באתר גלובס, 16 במאי 2023
  36. ^ סוניה גורודיסקי, "ארגוני הפשע זיהו את הפוטנציאל": הפרוטקשן הגיע גם למכרזי המדינה, באתר ישראל היום, ‏5/11/2022
  37. ^ דני זקן, ‏משפחות הפשע שולטות: כך צמחה אימפרית מזומן ונשק בחברה הערבית, באתר גלובס, 8 באוקטובר 2021
  38. ^ 1 2 3 רוני הרשקוביץ ורמי שוורץ, לקט נתונים על פשיעה בישראל, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2023
  39. ^ עומרי אפרים, הפשיעה: 'ערבים מעורבים ב-67% ממעשי הרצח', באתר ynet, 14 בינואר 2012
  40. ^ שיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי וחיזוק הביטחון בירושלים החלטה מספר 1402 של הממשלה מיום 10.04.2016
  41. ^ אלון חכמון, אנה ברסקי, ‏חיזוק שרשרת האכיפה והגברת המשילות: אלה עיקרי התוכנית להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, באתר מעריב אונליין, 24 באוקטובר 2021
  42. ^ ציוץ של בר שם-אור ברשת החברתית אקס (טוויטר), 12 בספטמבר 2024
  43. ^ חסן שעלאן, נינה פוקס, מכת מדינה: הזינוק במספר הנרצחים הערבים - והרוצחים שעדיין חופשיים, באתר ynet, 6 במאי 2023
  44. ^ קהילות בטוחות Archives, באתר יוזמות אברהם
  45. ^ אמהות למען החיים, באתר חיים משותפים, ‏2021-03-14
  46. ^ "יש 50 נשים בסכנת חיים כרגע בלוד וברמלה, ואף אחד לא מוצא להן פתרון", באתר מעריב אונליין, 6 בספטמבר 2022
  47. ^ חסן שעלאן, שיירות מחאה נגד הטיפול בפשיעה בחברה הערבית בדרכן לירושלים: "הממשלה מזלזלת בדמנו", באתר ynet, 21 במאי 2023
  48. ^ בכר זועבי, מצעד המתים בתל אביב: לשקף את הזוועה שחווה החברה הערבית, שיחה מקומית, 6.8.2023
  49. ^ יניב שרון, ‏"זו הלוויה של כולנו, נמאס לספור את המתים": מצעד מחאה נגד אלימות בחברה הערבית ייערך בתל אביב, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 5 באוגוסט 2023
  50. ^ ניצן שפיר, ‏"צעדת המתים": אלפי מפגינים בת"א נגד האלימות בחברה הערבית, באתר גלובס, 6 באוגוסט 2023
  51. ^ יעל צ'כנובר, "עמאר, קום, אתה לא מת": אלפים מחו בת"א נגד האלימות בחברה הערבית, באתר ynet, 7 באוגוסט 2023
  52. ^ בכר זועבי, פוריידיס מסמנת כיוון חדש למחאה נגד הפשיעה, שיחה מקומית, 14.8.2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פשיעה_בחברה_הערבית_בישראל&oldid=39643066"