אלכסנדר ארדי
| לידה |
1570? פריז, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
1632 (בגיל 62 בערך) פריז, ממלכת צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| שפות היצירה |
צרפתית |
  | |
אלכסנדר ארדי (בצרפתית:Alexandre Hardy, בסביבות 1572/1570 - 1632) היה מחזאי צרפתי, אחד הפוריים בתקופתו. לדבריו חיבר כשש מאות מחזות, אולם שרדו בימינו רק 34. [1]. נחשב לאבי הטרגיקומדיה מן המאה ה-17.[2]
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארדי נולד בסביבות 1572/1570 בפריז. שנים רבות נקשר שמו ללהקת שחקני התיאטרון " "Comédiens du Roi" (שחקני המלך) בראשות ולראן לקונט (Valleran Lecomte) כשהוא היה "משורר הבית" שלה. יחד עם הלהקה הוא סייר ברחבי צרפת ואף השתתף לפעמים במשחק. פעילותו במסגרת הלהקה תועד לראשונה ב-1611 ונראה שהתחילה הרבה יותר מוקדם. לקונט הופיעו בפריז באוטל דה בורגון (Hôtel de Bourgogne) ב-1600-1598 ושוב ב-1612-1606. אחרי מותו ולראן נוהלה הלהקה על ידי השחקן בלרוז (פייר לה מסייה Le Messier) והיא זכתה ב-1629 בזכות הבלעדית לשחק באוטל דה בורגון. בגלל יחסים העכורים עם בלרוז, ב-1627 התחיל ארדי לכתוב מחזור ללהקה יחירבה ("Vieux Comédiens du Roi" - "השחקנים הוותיקים של המלך") שהופיעו בראשות קלוד דשאן (Claude Deschamps) ב"תיאטר דו מארה". על אף שהקדיש לא מעט יצירות לאישים שונים לא נהנה ארדי מחסותם של שועי התקופה. ידידו העיקרי שנהנה ממעמד חשוב היה איזאק דה לאפמא (Isaac de Laffemas) (מת ב-1657), אחד הסוכנים המפוקפקים ביותר של הקרדינל רישלייה, כמו כן נמצא ארדי בקשרי ידידות עם המשורר תאופיל דה ויו שהקדיש לו כמה חרוזים שהוצבו ב-1632 בחזית התיאטרון שלו וכמו כן זכה להערצתו של טריסטן ל'ארמיט. מזחקיו של ארדי נועדו למשחק בלבד ולא לקריאה, והלהקות לא היו מועניינות בהדפסתם כדי למנוע הפצתם החופשית. ארדי כתב בזריזות, לעיתים קרובות עיבד יצירות אחרות, צרפתיות, זרות או קלאסיות (של אובידיוס, לוקיאנוס מסאמוסאטה, פלוטרכוס, קסנופון, קווינטוס קורטיוס רופוס, יוספוס פלאביוס, מיגל דה סרבנטס, חורחה דה מונטמאיור, בוקאצ'ו או פרנסואה דה רוסה).
ב-1623 פרסם ארדי שת les Chastes et Loyales Amours de Théagène et Chariclée (האהבות הטהורות של תיאגנוס וחריקלאה), טרגי-קומדיה ב-8 "ימים" או "שירים דרמטיים" וב-1628-1624 הוצא לאור אוסף בחמשה כרכים של "התיאטרון של אלכסנדר ארדי", כרך אחד ברואן ושאר בפריז. ארדי מת בסביבות שנת 1632.
מורשתו האמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שלהי המאה השש עשרה הבמה העממית התיאטרונית בפריז נשלטה על ידי הפארסות וההצגות בסגנון קומדיה דל'ארטה. טרגדיות ברוח הרנסאנס של אטיין ז'ודל והבאים אחריו נועדו לאנשים מלומדים והיו יותר סטטיים, בהשפעת מחזותיו של סנקה, למשל.[1]. ארדי התגלה כאיש תיאטרון מלידה שתרם למודרניזציה של אמנות הטרגדיה[2]. הוא הצטיין בבניית עלילה דרמטית ומפותלת[2] בשיקוף הנבון של העימותים או הסכסוכים בין גיבורי המחזה ובניצול כוחה הדרמטי של ההצגה, כולל של הפעלולים התיאטרליים[2] והאירועים האלימים על הבמה.[1] לעיתים קרובות הפרו מחזותיו את חוקי התיאטרון הקלאסי שנוסחו ברנסאנס בעקבות אריסטו על ידי האיטלקים ג'וליו צ'זארה סקליג'רו ולודוביקו קסטלווטרו ועל ידי האקדמיה הצרפתית, במיוחד בנוגע לשלושת כללי האחדות - אחדות העלילה, הזמן והמקום. הוא שמר את המתכונת של חמש מערכות בחרוזים, אולם קיצץ או הסיר לחלוטין את תפקיד המקהלה, בהרבה מקרים הגביל את מונולוגים, הגביל והביא על הבמה תמונות של אלימות ואונס וכן גיבורים שאינם אצילים. עלילות יצירותיו התרחשו בקצב מהיר יותר מאלו של הטרגדיות לפי דגם קלאסי יווני או רומי. גרם לקידום סוגת הטרגיקומדיה. משחק השחקנים נקשר לפסיכולוגיה של הגיבורים. השחקנים שיחקו ולא רק דקלמו. כמחזאי שכיר נדרש ארדי לכתוב כמות גדולה של מחזות ומשום כך סגנונו לקה בחזר .[3]. פרנסואה דה מאלרב מתח בקורת על כך, למשל על השימוש שעשה במילים נדירות או מלומדות.
ב-1628 כשארדי נמצא בסוף הקריירה שלו רוב המחזות היו כבר פרי עטם של מחזאים אחרים כמו רובר גרנייה ואנטואן דה מונכרטיין. עוד כמה מחזאים כדוגמת ז'אן דה רוטרו וז'אן מרה (Mairet) נמצאו בהתחלת דרכם.[4] בשנות ה-1630 נותרו ברפרטואר של אוטל דה בורגון כעשרה מחזות של ארדי, כפי שהעיד התפאורן ואיש הפעלולים מאאלו (Mahelot) בזיכרונותיו.[1] זמן לא רב אחרי מותו של ארדי מחזותיו הפסיקו להיות מוצגים. רוב המחזאים בצרפתים שבאו אחריו, כולל הגדולים שבהם, מחברי הטרגדיות הקלאסיות פייר קורניי וז'אן רסין, הביעו זלזול כלפי עבודתו, אולם בפועל למדו מהמיומנות הדרמטית שלו.[1]
מחזות
[עריכת קוד מקור | עריכה]12 טרגדיות:
- Didon se sacrifiant - ההקרבה של דידו
- Scédase ou l'Hospitalité violée - "סקדסוס או הפרת הכנסת האורחים" - לפי פלוטרכוס
שני אצילים מספרטה אנסו ורצחו שתי נערות כפריות בעת היעדרות אביהם. האב אינו מצליח לעשות צדק ומתאבד.
- Panthée - פנתאוס
- Méléagre - מלאגרוס
- La Mort d'Achille מות אכילס
- Coriolan קוריולנוס'
- Mariamne מריאמנה
- La Mort de Daire - דריווש
- טרילוגיית La Mort d'Alexandre מות אלכסנדר הגדול
- Timoclée ou la Juste Vengeance - תימוקלאוס או הנקמה הצודקת
- Lucrèce - לוקרטיה (לוקרציה) - לפי לופה דה וגה
גבר נשוי לומד שאשתו בגדה בו עם מאהב פלגשו, ואז רוצח את אשתו ואת יריבו, אך נרצח בתורו.
- Alcméon ou la Vengeance féminine - אלקמאון או הנקמה הנשית
מעשה בגידה המביא לרצח
- 4 מחזות המוגדרים כטרגדיות או טרגיקומדיות:
- Procris ou la Jalousie infortunée - פרוקריס או הקנאה האומללה
- Alceste ou la Fidélité - אלקסטיס או הנאמנות
- Ariadne ravie - אריאדנה חטופה - סיפור חטיפת אריאדנה על ידי תסאוס
- אריסטוקלאוס
- 10 טרגיקומדיות :
- Arsacome ou L Amitié des Scythes ארסקומוס או ידידות הסקיתים
- Dorise - דוריסה
- Frégonde - פרגונדה
- Elmire ou l'Heureuse Bigamie - אלמירה או הביגמיה המאושרת
- Gésippe - ג'זיפה - לפי בוקאצ'ו
גבר צעיר מבקש מידידו שיחליף במיטת הכלולות
- Phraarte - פראארטס - - לפי תרגום של "מאה הסיפורים" (Gli Ecatommiti) Cent excellentes nouvelles מאת ג'ובני בטיסטה ג'ירלדי (פריז, 1583)
- Cornélie - קורנליה
- La Force du sang - כוחו של הדם - לפי מיגל דה סרבנטס:
נערה אלמונית נאנסה על ידי אציל צעיר מטולדו וילדה בן. כעבור שבע שנים הבן זוהה על ידי משפחת האציל והזוג התחתן.
- Félismène - פליסמנה - לפי מקור ספרדי
- La Belle Egyptienne -המצרית היפה - לפי מקור ספרדי
- שלוש פואמות דרמטיות
- Les Chastes et Loyales Amours de Théagène et Chariclée
האהבות הטהורות והנאמנות של תיאגנס וחריקלאה - לפי הרומן היווני העתיק של הליודורוס מאמסה
- Le Ravissement de Proserpine par Pluton - חטיפת פרוסרפינה על ידי פלוטו
- La Gigantomachie גיגנטומכיה - מאבק הגיגנטים
- 5 מחזות "פסטורליים"
- Alphée, ou la justice d'amour - אלפאוס או צדק האהבה
- Alcée ou L'Infidélité - אלקאוס או חוסר הנאמנות
- Corinne - קורינה
- Le Triomphe d'Amour - ניצחון האהבה
- L'Amour victorieux ou vengé - האהבה המנצחת או נקמת האהבה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בריטניקה און ליין
- Eugène Rigal Alexandre Hardy et le théâtre français à la fin du XVIe siècle et au commencement du XVIIe siècle Hachette, Paris1889 (בארכיון הספרייה הלאומית הצרפתית)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Donald Roy art.Alexandre Hardy in Martin Banham (ed) The Cambridge Guide of Theatre . Cambridge University Press, Cambridge, NYC 1992
- Fabien Cavaillé, Alexandre Hardy et le théâtre de ville français au début du xviie siècle, Paris, Classiques Garnier, 2016, 489
- (coord) Micaela Săvescu art. Alexandre Hardy în M.Săvescu
Dicționar al Literaturii Franceze, Editura Științifică București 1972 p.231
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]