לדלג לתוכן

אלכס גולדפרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכס גולדפרב
אלכס גולדפרב, 1994
אלכס גולדפרב, 1994
לידה 1 ביוני 1947 (בן 77)
ממלכת רומניהממלכת רומניה סאין, ממלכת רומניה
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1963
השכלה אוניברסיטת בר-אילן
מפלגה מפלגת צומת, סיעת עתיד, סיעת יעוד, מפלגת העבודה הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה צומת, סיעת יעוד, סיעת עתיד
חבר הכנסת
13 ביולי 199217 ביוני 1996
(4 שנים)
כנסות 13
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלכס גולדפרב (נולד ב-1 ביוני 1947) הוא איש ציבור שכיהן כחבר הכנסת בכנסת ה-13 וסגן שר הבינוי והשיכון בממשלות ה-25 וה-26. נבחר לכנסת מטעם מפלגת "צומת". במהלך הקדנציה פרש מהמפלגה עם עוד שניים מחבריה, והשלושה הקימו את סיעת "יעוד", שממנה התפלג ל"סיעת עתיד".

תחילת דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדפרב נולד ב-1 ביוני 1947 בעיירה סאין במחוז מרמורש שברומניה, ועלה לישראל עם הוריו ב-1963. התגייס לצה"ל במאי 1965 ושירת כלוחם בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. המשיך לשרת במילואים בצנחנים גם בהיותו חבר הכנסת. נמנה עם מקימי יחידת "עורב". לאחר שחרורו הקים חברה לעבודות חשמל ובניין והצטרף להנהלת איגוד החשמלאים הישראלי.

גולדפרב בעל תואר B.A במדע המדינה וניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת בר-אילן. בוגר המכון לשלטון מקומי - אוניברסיטת בר-אילן. סיים לימודי תעודה במנהל עסקים במכללה למינהל. בוגר לימודי גישור במכון גומא.

גולדפרב היה פעיל במפלגת צומת באשקלון, ובעקבות הישגה של המפלגה בבחירות לכנסת ה-13, נבחר לחבר הכנסת מטעם הסיעה. שבעת חברי הכנסת של "צומת", מלבד רפאל איתן, היו אלמוניים יחסית והסיעה נודעה בכינוי הגנאי "רפול ושבעת הגמדים". הצלחתה של המפלגה נבעה למעשה מהפופולריות של איתן, שהיה ידוע באידאולוגיה הימנית-חילונית שלו. לאחר הבחירות כשל המשא ומתן על הצטרפות "צומת" לקואליציה בראשות יצחק רבין, כשאיתן תבע את תיק הביטחון או החינוך.

גולדפרב שימש כחבר בוועדת הכלכלה ובוועדה לביקורת המדינה, וכמו כן היה חבר בוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת הכלכלה ויושב ראש ועדת משנה לפיתוח הנגב מטעמה. פרש מ"צומת" ב-7 בפברואר 1994 יחד עם גונן שגב ואסתר סלמוביץ, על רקע סכסוך עם איתן. השלושה הקימו את סיעת יעוד, וגולדפרב כיהן כיושב ראש הסיעה.

בסוף 1993 פרשה מפלגת ש"ס מהקואליציה, על רקע פרשת אריה דרעי, וממשלתו של רבין נשענה על תמיכה-מבחוץ של הסיעות הערביות. על-מנת לחזק את הבסיס הקואליציוני שלה, חיזרה הממשלה אחר חברי הכנסת. מצבה של הקואליציה הוחמר בינואר 1995, עת פרישתם מהקואליציה של חברי הכנסת מטעם מפלגת העבודה עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני, שהקימו את מפלגת "הדרך השלישית" (שהוכרה כסיעה נפרדת בכנסת ב-7 במרץ 1996), שכן בעקבות זאת איבדה ממשלת רבין את הרוב בכנסת. לאור זאת, פנה ראש הממשלה יצחק רבין אל סיעת יעוד שתצטרף לקואליציה ותמנע את נפילת הממשלה, והסיעה נענתה להצעתו. ב-2 בינואר 1995, כ-11 חודשים לאחר פרישת סיעת יעוד מצומת, הצטרפה הסיעה לממשלה, גונן שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית וגולדפרב לסגן שר הבינוי והשיכון, וממונה על חברות הבת של משרד השיכון, ובהן עמידר, עמיגור ועוד.

נאמנותם של שגב וגולדפרב לקואליציה עמדה במבחן קשה כתשעה חודשים אחר כך, לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו ב' שהתקיימה בכנסת ב-5 באוקטובר 1995. אל מול דירתו של גולדפרב הוצבו משמרות מחאה של מתנגדי ההסכם שטענו שהצבעתו היא תמורת מיצובישי, כביכול רכב השרד של סגני השרים באותה תקופה. למעשה, בפועל מדובר היה ברכב מסוג טויוטה[1]. לטענות המבקרים את גולדפרב (כמו את עמיתו שגב) כי הצביע בעד ההסכמים בניגוד מוחלט לאידאולוגיה על פיה נבחר לכנסת, שדגלה בפתרון הבעיה הלאומית הפלסטינית בהקמה מדינה פלסטינית ממזרח לנהר הירדן[2], והסיבה היחידה להצבעתו הייתה על מנת להחזיק במשרת סגן השר ובהטבות הנלוות אליה, השיב כי הצביע משיקולים ענייניים ולמען טובת המדינה כפי שראה אותה.

בנובמבר 1995 פרש גולדפרב מסיעת יעוד, והקים יחד עם סלמוביץ את סיעת "עתיד", תוך שהוא ממשיך לכהן בממשלה עד לסוף כהונתה ב-1996.

גולדפרב הצטרף למפלגת העבודה ורץ בבחירות המקדימות על מנת להיבחר שוב לכנסת, אך כשל בניסיונו זה. הוא כיהן עד שנת 2003 כממונה על התעשיות הביטחוניות במשרד הביטחון. ב-2004 הקים חברה בשם "גולדיפנס - ייעוץ אסטרטגי לתעשייה בע"מ", העוסקת במתן שירותי שיווק וייעוץ לתעשיות ולחברות, בעיקר מול מערכת הביטחון.

בקרב חוגי הימין הפכו "גולדפרב והמיצובישי" למושג הדומה לכלנתריזם, על אף ההבדלים (פרישה במסגרת סיעה).

בינואר 2009 התמודד גולדפרב על ראשות המועצה האזורית באר טוביה, אך הפסיד לראש המועצה המכהן, דרור שור. בבחירות 2018 נבחר למליאת המועצה כנציג היישוב אביגדור[3].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רביב דרוקר, הקברניטים: יצחק רבין, ב-56:42, ‏7 במאי 2018
  2. ^ לפי הפרק הראשון במצע צומת בבחירות 92.
  3. ^ ילקוט הפרסומים ה'תשע"ט, חוברת 8013, עמוד 3637.