אמתא דבי רבי
אַמְּתָא דְּבֵי רַבִּי (מארמית: שפחה של בית רבי) היא דמות הנזכרת בתלמוד כשפחה בבית רבי יהודה הנשיא. השפחה מתוארת בתלמוד כחכמה ובעלת ידע, חכמי התלמוד נהגו בה כבוד ואף למדו מדבריה במספר מקרים.
בתלמוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הבבלי מוזכרת שפחת בית רבי מספר פעמים בהקשרים שונים, אך אין ודאות כי בכל הפעמים הכוונה לאותה שפחה. במסכת ראש השנה ובמסכת מגילה מסופר כי תלמידי החכמים למדו ממנה פירוש למספר מילים עבריות.
לא ידעו החכמים מהו "סירוגין", שמעו את שפחתו של רבי שראתה את החכמים נכנסים קבוצות קבוצות, אמרה להם עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין. לא ידעו החכמים מהם "חלוגלוגות" יום אחד שמעו את שפחתו של רבי שראתה את אותו אדם שמפזר פרפחינים אמרה לו עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך. לא ידעו החכמים מהו "סלסלה" ותרוממך[1] יום אחד שמעו את שפחתו של רבי שאמרה לאותו אדם שהיה מהפך בשערו עד מתי אתה מסלסל בשערך. לא ידעו החכמים מהו וטאטאתיה במטאטא השמד[2] יום אחד שמעו את שפחתו של רבי שאמרה לחברתה קחי מטאטא וטאטי את הבית
סיפור זה מובא במספר שינויים גם בתלמוד ירושלמי.[3] לפי גרסת הירושלמי, החכמים הגיעו לשאול את רבי יהודה את פירוש המילים, וכשנכנסו לביתו שמעו את דברי השפחה ולא הוצרכו לשאול. בירושלמי מוצג מעשה המטאטא כהמשך למעשה החלוגלוגות – המטאטא הובא כדי לאסוף את הפרחים שהתפזרו.
במקום אחר מספר התלמוד ששפחתו של רבי גזרה נידוי על אדם שהכה את בנו ועבר בכך על לפני עיוור לא תיתן מכשול כיוון שקיים חשש שבנו יכה אותו בחזרה ויעבור על איסור הכאת הורים, החכמים כבדו את הנידוי ולא הקלו בו במשך שלוש שנים.[4]
באגדה על פטירתו של רבי יהודה הנשיא מתואר כי השפחה פעלה להפסקת התפילה לרפואתו, על ידי כך ששברה כד בסביבת המתפללים והם הפסיקו לרגע מתפילתם (ובאותו הרגע יצאה נשמתו), ואף התפללה שימות ויפסיק להתייסר.[5]
במקומות נוספים מספרים חז"ל כי השפחה הייתה מדברת ב"לשון חכמה" ורמזים,[6] היא גם מתוארת בכשרונה שבגיל 92 הייתה טועמת את התבשיל[דרושה הבהרה].[7]
בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פוסקי ההלכה דנים במספר עניינים ביחס לשפחת בית רבי.
בעניין הנידוי על ידי השפחה, הרא"ש כתב שהייתה בשפחה "חכמה יתירה ויראת חטא" ואפילו רבי ורבן גמליאל לא רצו להתיר את הנידוי שגזרה.[8] מאידך הרמב"ם למד מסיפור זה שמי שנידוהו על דבר שחייב נידוי, אפילו אם המנדה הוא "הקטן שבישראל" חייבים הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה ויתירו לו.[9]
יש שהביאו ראייה ממעשיה של השפחה שמותר להתפלל על חולה שימות, אם הוא מתייסר ואין תקווה שיתרפא, על אף שההלכה שוללת המתת חסד.[10]
הרב יוסף חיים זוננפלד כתב כי על אף שלפי ההלכה "אין משתמשין באישה",[11] היה מותר לרבי יהודה להשתמש בשפחה, מכיוון שלא היה בנמצא איש לצורך זה.[12]
בהגות ובקבלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרות הקבלה מובא ששפחת בית רבי הייתה גלגול של השפחות שנכחו בקריעת ים סוף,[13] עליהן אמרו חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים".[14] הרמ"ע מפאנו כתב בהקשר לשפחת בית רבי כי לפעמים מכונה כל אחת מנשי ישראל "שפחה" גם אם היא אינה שפחה, על משקל שקוראים לצדיק עבד ה'.[15]
הרב יהונתן אייבשיץ כתב שהמתואר בחז"ל על אמתא דבי רבי שהתפללה שימות הכוונה היא לנשמת רבי יהודה, כי הנשמה נקראת "אמה", והסיפור המתואר אינו אלא בדרך מליצה, והכוונה היא שנשמתו של רבי הסכימה למותו.[16]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איך מטאטאים בעברית, באתר האקדמיה ללשון העברית
- פרופסור שולמית ולר ופרופסור שלום רצבי, שיחות חולין בתלמוד בבלי - פרק ג', באתר מכללת הרצוג
- חנן חריף, האמה הבלשנית, באתר פורטל הדף היומי, מתוך שבת
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר משלי, פרק ד', פסוק ח'
- ^ ספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק כ"ג
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ב', הלכה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ד, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב'
- ^ ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנא דיבור המתחיל "ויאמר לו המלך"
- ^ פסקי הרא"ש על מסכת מועד קטן פרק ג' סימן יא' בשם הראב"ד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ו', הלכה י"ד
- ^ הר"ן על תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ', עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד א'
- ^ יוסף חיים זוננפלד, שלמת חיים אבן העזר סימן פז' פח' פט', באתר היברובוקס
- ^ הרב חיים ויטאל בשער מאמרי רז"ל על מסכת מועד קטן
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח מסכתא דשירה פרק ג'
- ^ מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות מאמר הנפש חלק חמישי פרק עשירי. לדבריו ייתכן ש"אמתא דבי רבי" הוא כינוי לאשתו של רבי
- ^ הרב יהונתן אייבשיץ ביערות דבש חלק א' דרוש טז'