אספלט
אַסְפַלְט (asphalt; בעברית גם: חֵמָר) הוא נוזל צמיג המופיע באופן טבעי בנפט גולמי. ניתן להפריד את האספלט מהמרכיבים האחרים בנפט גולמי (כגון נפט, בנזין וסולר) על ידי תהליך של זיקוק. ניתן להשיג רמת הפרדה גבוהה יותר על ידי עיבוד נוסף של המרכיבים הכבדים של הנפט הגולמי ביחידת דה-אספלטיזציה המשתמשת בפרופאן או בבוטאן במצב סופר-קריטי כדי לפרק את המולקולות הארומטיות יותר, שאז מופרדות מהשאר. ניתן לעבד את התוצר עוד יותר על ידי תגובה עם חמצן. הוא הופך אז לקשיח יותר (וצמיגי יותר).
לעיתים מבלבלים בין אספלט לזפת (עִטרן), שהוא חומר שנוצר על ידי זיקוק דסטרוקטיבי של חומר אורגני. הן האספלט והן הזפת מסווגים כבִּיטוּמֶן (bitumen) – סיווג המכיל את כל החומרים המסיסים בפחמן דו-גופרי.
מאחר שאספלט מתקשה אם אינו נשמר בחימום, קשה להובילו בצורתו הגולמית ממקום למקום. לכן, מערבבים אותו עם דיזל או קרוסין לפני המשלוח, ומפרידים את המרכיבים הללו, הקלים מהאספלט, כאשר התערובת מגיעה ליעדה.
האספלט בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שרידי אספלט התגלו באתרים הנאוליתיים בגלגל, מערת נחל חימר ובביידה שבדרום ירדן, וממצאים מתל ערד הראו שהשימוש בו נמשך גם בתקופה הכלקוליתית, לצורכי בנייה, איטום וריפוי. השימוש העיקרי באספלט בעת העתיקה היה במלאכת החניטה (מומיות) במצרים, למן תקופת הברזל ועד לתקופה הביזנטית.
במקרא מופיע האספלט במגוון שמות בהקשר לשימושים שונים כגון: כופר לאיטום תיבת נח[1], חימר לבניית העיר בבל ומגדל בבל שבדרום מזרח מסופוטמיה[2] ובתיאור מלחמת ברית המלכים[3], חמר וזפת לאיטום תיבת משה (תיבת גומא)[4] וזפת בפרשת סדום ועמורה ובנבואות[דרוש מקור].
במקורות הקלאסיים הקדומים מוזכר שהאספלט היה אחד החומרים שנאסף בכמויות מסחריות. סטראבון[5] תיאר את תהליך היווצרותו ואיסופו. הרופא והבוטניקאי דיוסקורידס (המחצית השנייה של המאה ה-1) סיפר ש"האספלט היהודי שונה מהשאר. זה שיש לו ברק בצבע ארגמן וניחוח חזק והוא כבד, הוא יפה; ואילו הסוג השחור והמלוכלך הוא גרוע, מאחר שהוא מהול בתערובת של זפת" (I, 73:1)[6]. יוסף בן מתתיהו כתב שהאספלט "מעלה ארוכה לגוף ועל כן מערבים אותו בסמי רפואה רבים". טקיטוס כתב על דרכי איסופו בים המלח: "בעונת־שנה קבועה מקיא האגם מתוכו כּוֹפר...על־פי טבעו נוזל כהה...הנקרש וצף על פני המים...העוסקים במלאכה זו תופסים את הכּופר בידיהם...גושי הכופר השטים נדחפים ונגררים בידיים אל החוף; לאחר ייבושם...מבקעים אותם בגרזנים וביתדות..."[7]. בחיבורים מולומדיקינה כירוניס ו-"Ars Veterinaria" מאת פלגוניוס (המאה ה-4) ישנה עדות לחשיבות המתמשכת המקושרת ליתרונות הרפואיים של "הביטומן של יהודה" ולפופולריות של השימוש בו[8]. בספרות חז"ל מופיעים המושגים "כופרא" ו"זפת" בהקשר לשימושים רבים. בספרות הערבית נקרא האספלט מים המלח בשם "קפר אליהוד" (הכופר היהודי) ונחשב בעיני בני התקופה לטוב ביותר מבין כל מיני האספלט שהיו מוכרים ברחבי האזור. בימי הביניים התפרנסו חלק מתושבי אזור ים המלח ממכירתו, לפי תיאור של רופא ירושלמי בן המאה העשירית בשם אלתמימי[9] ולפי תיאורי נוסעים וגאוגרפים מימי הביניים ומן העת החדשה[10].
שימושי האספלט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלתמימי, רופא מוסלמי מירושלים מהמחצית השנייה של המאה ה־10, תיאר שימוש באספלט המגיע מים המלח לייצור תרופת התריאק[11]. במכתבים שנמצאו בגניזה הקהירית מהמאה ה-11 מבקש ירושלמי שישלחו לו זפת מאלכסנדריה מכיוון שאין למוצאו בירושלים, לצורך רפואת עיניים.
בימי הביניים שימש האספלט מרכיב בתרופה לטיפול בטחורים, במורסות, בחזרת, בפצעים ובנפיחות בשפתיים. הרמב"ם מזכיר את ה"זפת" כמרכיב בחבישה לטיפול בכאב של העצב. שימושים נוספים היו גם: המסת דם קפוא וטיפול בבלוטה בצוואר, במחלות עור ובשיעול, וכן מרכיב בתרופה לדלקת פרקים ולטיפול בגיד הנשה.
יהודי עיראק נהגו להשתמש בזפת בעיקר לריפוי מחלות עיניים, טיפול בכאבי גב ובמחלות לב ולהכנת תחבושות לפצעים ולשברים בחזה. עד היום משמש האספלט במצרים כסם מכייח וכן לטיפול בחבלות ובאולקוס ולהגלדת צלקות.
בנוסף לשימושיו הרפואיים, שימש האספלט גם כטיט לבנייה ולאטימה, וכן להדברה. כיום הוא משמש לריצוף כבישים, ציפוי גגות, לאיטום, לבידוד ולהגנה בפני קורוזיה[12].
אספלט המעורבב יחד עם מרכיבים נוספים כדי ליצור בטון אספלט (לעיתים נקרא גם תא"צ – תערובת אספלט צפופה) המשמש לציפוי כבישים. האספלט המשמש למטרה זו מכונה בִּיטוּמֶן (bitumen) ומורכב בבתי זיקוק מתערובת של חומרים שונים, כדי להגיע לקשיות הדרושה. את הביטומן נוהגים לערבב עם חול וחצץ, לציפוי הכביש. במהלך השנים חל שיפור ניכר באיכויות האספלט המיועד לסלילת כבישים בעקבות שימוש בתרכובות חדשות.
במגרשי קטרגל, כדורסל וטניס המצויים בפארקים וגנים ציבוריים, משטח המגרש עשוי לרוב מבטון אספלט.
תכונותיו של אספלט מסוג S הם גודל גרגיר מקסימלי של 25 מ"מ וביטומן משופר מסוג 76-10PG. סוג זה משמש כיום לסלילות של כבישים מהירים וסלילות המתבצעות עבור נתיבי ישראל בעיקר. אספלט מסוג SMA מורכב מגודל גרגיר מקסימלי של 19 מ"מ וביטומן משופר מסוג 76-10PG. חברה מקצועית תעדיף להשתמש באספלט מסוג SMA לסלילת כבישים, משום שבמהלך הכנת התערובת מוסיפים פולימרים אשר מלכדים את החומרים וגורמים לאספלט להידבק היטב לכביש המקורצף.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אספלט, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ספר בראשית, פרק ו', פסוק י"ד
- ^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ג'
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י'
- ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק ג'
- ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיפים 43-42.
- ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXV. Dioscorides, pp. 422, 424
- ^ טאקיטוס, דברי הימים, ספר חמישי, פרק ו. תרגום: שרה דבורצקי.
- ^ M. Stern, GLAJJ, Vol. II, pp. 647-648: Mulomedicina Chironis, 193; Ars Veterinaria, 194, 338, 340, 491
- ^ זהר עמר וירון סרי, הפקת מחצבים מאזור ים המלח במאה העשירית על פי אלתמימי, אריאל 144-143, תשס"א, עמ' 98-91
- ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש"ס. עמ' 136- 137.
- ^ זהר עמר וירון סרי, ארץ ישראל וסוריה על פי תיאורו של אלתמימי: רופא ירושלים בן המאה העשירית, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ד. עמ' 58–61.
- ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס. עמ' 136–137.
| מוצרי דלק | ||
|---|---|---|
| דלק מאובנים | בנזין • ביטומן • חולות זפת • כבול • מזוט • פרפינים • נפט • נפטא • סולר • פחם אבן • פחם עץ • פצלי שמן • קרוסין/דלק סילוני • RP-1 • גז טבעי | 
|
| דלקים שאינם מחצביים | גז פחמימני מעובה • ביו דיזל • דלק גרעיני • עצי הסקה • אתנול • אנרגיה הידרואלקטרית • אנרגיה גאותרמית • אנרגיה סולארית • אנרגיית רוח • הפקת אנרגיה מפסולת | |
