ברוך נאדל

ברוך נאדל
	תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
	תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	10 בפברואר 1926; תל-אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	17 בספטמבר 2014 (בגיל 88); ניו יורק, ארצות הברית
כינוי	ברוך אורן, פלמ"חאי
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
מעסיק	דבר, העולם הזה, על המשמר, ידיעות אחרונות
פרסים והוקרה	פרס סוקולוב (1972)

ברוך נָאדֶל (נודע גם בשם העט ברוך אורן; 10 בפברואר 1926 – 17 בספטמבר 2014) היה עיתונאי, סופר וסופר ילדים ישראלי. היה עיתונאי חוקר שעסק בנושאים חברתיים וכלכליים. נודע כלוחם נגד שחיתויות ועוולות, ותחקירים וכתבות שפרסם עוררו הדים רבים בציבור הישראלי משנות ה-50 ועד ה-70. חתן פרס סוקולוב לעיתונות.

ביוגרפיה

ברוך נאדל נולד ב-1926 בתל אביב. הוריו, מניה (לבית שיינמן) ומנחם נאדל,^[1] ילידי רוסיה, היו סוציאליסטים ופעילים בתנועת פועלי ציון שמאל, וחינכו את בנם ברוח המרקסיזם. בילדותו, התגורר עם בני משפחתו בירושלים ובקיבוץ חפציבה, למד במשמר העמק ובתיכון עין חרוד–תל יוסף, ולבסוף שב עם משפחתו לתל אביב וסיים לימודיו בתיכון חדש.

נאדל היה מעורב בפעילויות מחתרתיות שונות ובהן פעילות ב"הגנה", בפלמ"ח, בנוטרות בגליל העליון ובהברחת עולים בלתי-לגאליים. ב-1948 הצטרף לארגון לח"י, שבו היה פעיל עד שנעצר לכמה ימים כחשוד בהשתתפות בהתנקשות בפולקה ברנדוט.

ב-1950 התגייס לצה"ל, שירת שנתיים בגדוד 51 של חטיבת גבעתי כסמל סיור וחבלה, ופיקד על יחידת סיירים שביצעה פעולות תגמול. השתחרר ב-1952 בעקבות פציעה.

למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

קריירה עיתונאית

נאדל עסק בכתיבה עוד בתקופת המחתרות. הוא פרסם מאמרים ורשימות בעיתונים "דבר" ו"על המשמר", ובעיתונים המחתרתיים של ארגון הלח"י (בהם "מברק" של תנועת "הלוחמים"), ובין היתר שיגר כתבות מירושלים הנצורה.^[2] בשנת תש"ח הופיע ספרו הראשון, "במצור: אמת-ירושלים". כתב בבמות נוספות, בהן "סולם" של ישראל אלדד. על רבים מפרסומיו חתם בשם "ברוך אורן".

אחרי שחרורו מהצבא ב-1952 החל לעבוד ב"ידיעות אחרונות". זמן קצר אחרי שהחל את עבודתו, נקלע כעיתונאי לאירוע הפיגוע בצירות הסובייטית. בהיותו בין הראשונים שנקלעו למקום, ובגלל עברו במחתרת, נחשד כאילו היה חבר בתנועת "מלכות ישראל", שעמדה מאחורי הפיגוע. הוא היה עצור במשך 10 ימים, שוחרר ולא הואשם. לאחר שחרורו תיאר במשך תקופה ארוכה בסדרת כתבות בעיתונו את חוויותיו מהמעצר ואת הליכי המשפט של חברי התנועה. לאחר מכן פרסם כתבות תחקיר על שחיתויות במועצות מקומיות. היה מקורב לחברי שורת המתנדבים.

ב-1955 עבר לכתוב בשבועון "העולם הזה", ופרסם מחיפה סדרת כתבות על ראש העיר אבא חושי. הוא תיאר שחיתות מוניציפלית בקנה מידה נרחב, וכינה את העיר "חושיסטאן", המתנהלת כאחוזה פרטית של ראש העיר. פרסום הכתבות עורר סערה ציבורית וגרר תביעת דיבה מגורמים בעיריית חיפה נגד השבועון, עורכו אורי אבנרי ונאדל עצמו.

חודשים אחדים לאחר פרסום התחקיר פרש מ"העולם הזה" ומעולם העיתונות בכלל, ועבד במשך 12 שנים בעבודות שונות, ובהן מדריך נוער, מנהל משרד יחסי ציבור, ובעל עסק למכירת מוצרי חשמל.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, שב ל"ידיעות אחרונות", תחילה כעיתונאי מן המניין המסקר אירועים שונים, וכעבור שנתיים עבר להתמקד בתחקירים עיתונאיים שעסקו בשחיתויות בכל רובדי החברה הישראלית.

סגנונו הייחודי של נאדל היה פורץ דרך בעיתונו ובעיתונות הממוסדת בכלל. הוא השתמש בביטויים קשים ונוקבים על מושאי תחקיריו, בשפה שלא נכתבה עד אז בעיתונות הממוסדת. על הכוונת שלו היו מפעלים ובעלי הון, פקידים בכירים ואנשי ציבור. אחד משיאי הישגיו העיתונאיים היה פרסום תחקיר ב-1975 על מס הכנסה ועל ההון השחור. הנתונים שהציג על היקף ההון השחור בישראל של שנות ה-70 עוררו סערה ציבורית, נדונו בכל כלי התקשורת והגיעו לדיון בכנסת. את התחקיר הוא פרסם בספר שנקרא "דוח נאדל" (1975).

ב-1972 הוענק לנאדל פרס סוקולוב לעיתונות על "הישגו העיתונאי האישי בהגנת זכויות הצרכן הישראלי". במשך שנים רבות היה נאדל כתובת לתלונות של אנשים בנושאי צרכנות ועוולות ממסדיות, שאותן פרסם במדור קבוע בעיתון "ידיעות אחרונות".

בשלהי שנות ה-70 חדל להתרכז בתחקירי שחיתויות ובמקום זאת ערך בעיתונו מדור שנקרא "סימפוניית הצעצועים" שעסק במוצרים וחוויות הקשורים להורות, ילדים ונוער, וכן עסק בביקורות על ספרים ומופעי תרבות.

ב-1981 פרש לגמרי מעולם העיתונות.

יצירה ספרותית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ב-1980 עלה על במת תיאטרון באר שבע המחזה פרי עטו "ראש העיר הבא".^[3]

ברומן הקצר "פרשת הלוחם יונתן" (תרמיל, 1976), שהועלם מהחנויות כמה שבועות לאחר הופעתו בהוראת משרד הביטחון, יש הטוענים, שנגולה לראשונה פרשת חיסולו של איש-המחתרת אליהו גלעדי, בהוראת יצחק שמיר. הספר היווה השראה למחזה שהועלה בתיאטרון ולדרמת טלוויזיה -"גופה בחולות", בבימויו של ריקי שלח. אחרים סוברים שהרומן, חלקו בדיוני, חלקו תיעודי, עניינו אינטרס משותף של הפלמ"ח והלח"י לחסל את "הלוחם יהונתן", איש לח"י, תהא זהותו האמיתית אשר תהא, שמחד, הסגיר להגנה את סודות יצורו של חומר נפץ משופר, סוד שמור של הלח"י^[4] ומאידך, עמד לחשוף את דבר האמת הקשה^[5] אודות גורלם של נעדרי הפעולה לפיצוץ גשר א-זיב, שלפלמ"ח היה אינטרס להחריש מחשש נקמה בבריטים מצד לוחמי הפלמ"ח. האינטרס המשותף הוליד שיתוף פעולה ו"יונתן" חוסל על ידי הלח"י. עצם חשיפת שותפות האינטרסים בין הארגונים הייתה היא כשלעצמה בעלת פוטנציאל הרסני מבחינה פנים יישובית ואל מול היחסים עם הבריטים.^[6]

לדברי המבקר מיכאל וילף, "שני יסודות מאפיינים את כתיבתו: הסנסציוני וההירואי, כאשר הראשון נובע, מן הסתם, מידיעתו הרחבה ומסקרנותו המקצועית של עיתונאי-חוקר, ואילו השני קשור, כנראה, לתקופת הבראשית של ההוויה הישראלית כאשר נאדל נטל חלק פעיל בעשייתה."^[7]

חייו האישיים

בגיל 20 נישא ברוך נאדל לג'נטילה, בתו של המשורר היידי והעסקן הציוני-סוציאליסטי דניאל לייבל (נודעה בהמשך כמתרגמת בשם העט "ג. אריוך"). לשניים נולדה בת אחת, דינה.

ב-1956 התגרש ונישא לאילנה שן, גרושתו של יעקב חרותי, ממנהיגי הארגון המחתרתי "מלכות ישראל". מנישואים אלה נולדו לו שתי בנות, טל וגילי ובן. בנו יובל נאדל (1960–1981) נפטר במהלך שירותו הצבאי כקצין חינוך בשריון.

ב-1981 עזב את ישראל עם אשתו אילנה ובתם גילי והיגר לארצות הברית. הם עברו להתגורר בניו יורק, שם עסק באיסוף כספים עבור מוסדות וארגונים ישראליים ויהודיים. מאז שקע אל האלמוניות ונעלם מהבמה התקשורתית, למעט גיחה קצרה לריאיון עיתונאי שהעניק ב-1993, לרגל הוצאת ספרו "לחצות את הפירנאים עם סוזן". את ארכיונו האישי מסר לאוניברסיטת ייל והוא שמור בספרייה על שם סטרלינג באוניברסיטה.^[8]

ב-17 בספטמבר 2014 הלך נאדל לעולמו בניו יורק, בגיל 88.

ספריו

במצור: אמת-ירושלים, תל אביב: יונתן, תש"ח.
עלילות פלמ"ח: תש"א–תש"ז, תל אביב: נ' טברסקי, תש"י. (בשם העט 'פלמ"חאי'). (מהדורה ב: תש"י 1950)
המטוסים קורקעו עם שחר, תל אביב: י' גוטמן, תשכ"ח. (סיפור על רקע מלחמת ששת הימים)
רצח ברנאדוט, תל אביב: י' גוטמן, תשכ"ח 1968. (על רצח פולקה ברנדוט)
נטי והאוצר במדבר יהודה: הרפתקאות חבורה אחת; ציורים: ניסן בר-דיין, תל אביב: מ' מזרחי, 1970.^[9]^[10] (לילדים; נט"י = ראשי תיבות של חבריה: ניסי, טלי ויובל)
נטי וסוד המבצר בעכו: הרפתקאות חבורה אחת; ציורים: ניסן בר-דיין, תל אביב: מ' מזרחי, 1972.^[9] (לילדים)
נטי ומוראות הסלע האדום; ציורים: ניסן בר-דיין, תל אביב: מ' מזרחי, 1974.^[9] (לילדים)
דו"ח נאדל: הכל על מס ההכנסה בישראל, תל אביב: א.ל. הוצאה מיוחדת, תשל"ה.
אילנה וברוך נאדל, מה רואים מלמטה; צייר: גיורא כרמי, תל אביב: עם עובד, תשל"ו. (לילדים)
אילנה וברוך נאדל, גילי רוצה סיפורים; ציירה: רבקה אדרת, ירושלים – תל אביב: ניצנים, 1976. (לילדים)
אילנה וברוך נאדל, גילי רוצה עוד סיפורים; ציירה: רבקה אדרת, ירושלים – תל אביב: ניצנים, 1976. (לילדים)
אילנה וברוך נאדל, בקתן אשר מתחת לפטריה; ציורים: דני קרמן, רמת גן: שלגי, 1979. (לילדים)
חלומה של טלי; צִיְּרה: איה שמואלי, תל אביב: יבנה, תש"ם 1980. (לילדים)
לחצות את הפירנאים עם סוזן: וסיפורים אחרים, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ד 1993. (22 סיפורים, שנכתבו בשנים 1946–1986)^[11]
פרשת הלוחם יונתן, ספרית תרמיל, 1976.

עריכה ותרגום

י' סאלווין שאפירא, עולם על פרשת דרכים: (ניתוח מדיני, היסטורי, חברתי וכלכלי של המאה העשרים); תרגם מאנגלית: ב' נאדל, ירושלים: אחיאסף, 1953.
מיטב ספורי עלילה; ליקט ותרגם ב' נאדל, ירושלים: אחיאסף, 1959. (הדפסה חוזרת: בים וביבשה: מכלול ספורי עלילה ליקט ותרגם: ב' נאדל, תל אביב: אבינועם, תש"ך)
יוסף דוריאל, הביטחון הלאומי של ישראל: מבוא לגישה חדשה; דברי הקדמה והבאה לדפוס: ברוך נאדל, תל אביב: סטודיו ציזר, 1974. (המחבר חתם בכינוי "X")
זכֻיּות הילד: (סדרת סִפורים מצֻיַּרים לילדים); נוסח עברי: אילנה וברוך נאדל, תל אביב: רביבים; (מהדורת ידיעות אחרונות), תשל"ט 1979. (10 כרכים: 1. "הילדים של ספרי הספורים"; 2. "הילדים שלמדו לחיֵּך"; 3. "הילדה ללא שם"; 4. הילד שבכה בלילה"; 5. "הנער בעל שתי העיניים"; 6. "ילד והרובוט שלו"; 7. "הילדים והמלכים השוטים"; 8. "עיר ללא ילדים"; 9. "הילד הענק"; 10. "אני, הילדה שאינה נראית")

קישורים חיצוניים

רשימת הפרסומים של ברוך נאדל, בקטלוג הספרייה הלאומית
ברוך נאדל באתר WorldCat Identities
דוד תדהר (עורך), "ברוך נאדל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יט (1971), עמ' 5597
יורם קניוק, מבט שני | נקניק יעקב אינו גור-אריה יהודה, דבר, 22 בדצמבר 1972
חג–י, "עוכרי השלווה", דבר, 18 בפברואר 1975
אורי קציר, מסעות המחקר של חבורת נט"י (אורכב 07.08.2014 בארכיון Wayback Machine), בבלוג שלו: "אפלטון", 8 בספטמבר 2006 (על סדרת הרפתקאות חבורת נט"י)
אורי קציר, כשאורי פגש את טלי (אורכב 16.10.2013 בארכיון Wayback Machine), בבלוג שלו: "אפלטון", 31 דצמבר 2009 (בעקבות שיחה עם בתו של נאדל, טל אור)
מיכל מרגלית, העיתונאי החוקר ברוך נאדל נפטר בגיל 88, באתר ynet, 17 בספטמבר 2014
עופר אדרת, אחרי מות | העיתונאי שהקדיש את חייו לתיקון הדברים הקטנים, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2014
ברוך נאדל, דף שער בספרייה הלאומית

מפרי עטו:

מלך, דבר, 12 ביוני 1970 (שיר)

הערות שוליים

^ דוד תדהר (עורך), "מנחם נאדל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2484
^ ראו לדוגמה: בימי מצור-ישראל על בירתו: ירושלים תש"ט בצל חברון תרפ"ט, חרות, 11 במאי 1949; המשימה – לא לכבוש את ירושלים, חרות, 2 באוקטובר 1949 (רשימה מתוך ספרו "במצור: אמת-ירושלים" (תש"ח).
^ על המחזה: שרית פוקס, מי מפחד מהקאפו השחור, מעריב, 4 באפריל 1980. ביקורת: חוה נובק, אחרי בכורה | הפנס של ברוך נאדל, דבר, 9 ביולי 1980.
^ "הלוחם יונתן" היה עילוי בתחום הכימיה ופיתח עבור שימושי המחתרת חומר נפץ אמין וזול שהיה עמיד מפני טלטלות מסוכנות. חומר זה היה מסוג בלתי־ידוע אז לשלטונות המנדט הבריטי וגם לא לראשי המחתרות המתחרות בלח"י — הגנה, פלמ"ח ואצ"ל. לאחר ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקבלת ההחלטה הבינלאומית על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות גמלה אצל יונתן ההכרה שיש להעביר לאנשי הפלמ"ח את סוד ייצורו של חומר הנפץ, שהרי החלטת האו"ם ההיסטורית ייתרה למעשה את קיומו הנפרד של לח"י
^ שהבריטים הם ששבו, חיסלו וקברו בסתר את שנים עשר נעדרי הפעולה
^ חנן חבר ומאיר שניצר, פרשת הלוחם יונתן ששקעה באוקיינוס ההשתקה הציונית: | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד' | באתר הארץ, מרץ-אפריל 2022
* תגובה:
ברוך פלח, בין בלבול לבדיה ופשר ההחרמה, באתר הארץ, 3 במאי 2022
^ מיכאל וילף, על המשמר, 11 במרץ 1994.
^ Baruch Nadel papers, Archives at Yale
^ ¹ ² ³ אורי קציר, מסעות המחקר של חבורת נט"י, בבלוג שלו: "אפלטון", 8 בספטמבר 2006.
^ ביקורת: מאיר בראלי, הכוונה היתה טובה, דבר, 18 בנובמבר 1970.
^ לחצות את הפירנאים עם סוזן באתר כנרת זמורה-ביתן דביר.

[1] דוד תדהר (עורך), "מנחם נאדל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2484

[2] ראו לדוגמה: בימי מצור-ישראל על בירתו: ירושלים תש"ט בצל חברון תרפ"ט, חרות, 11 במאי 1949; המשימה – לא לכבוש את ירושלים, חרות, 2 באוקטובר 1949 (רשימה מתוך ספרו "במצור: אמת-ירושלים" (תש"ח).

[3] על המחזה: שרית פוקס, מי מפחד מהקאפו השחור, מעריב, 4 באפריל 1980. ביקורת: חוה נובק, אחרי בכורה | הפנס של ברוך נאדל, דבר, 9 ביולי 1980.

[4] "הלוחם יונתן" היה עילוי בתחום הכימיה ופיתח עבור שימושי המחתרת חומר נפץ אמין וזול שהיה עמיד מפני טלטלות מסוכנות. חומר זה היה מסוג בלתי־ידוע אז לשלטונות המנדט הבריטי וגם לא לראשי המחתרות המתחרות בלח"י — הגנה, פלמ"ח ואצ"ל. לאחר ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקבלת ההחלטה הבינלאומית על חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות גמלה אצל יונתן ההכרה שיש להעביר לאנשי הפלמ"ח את סוד ייצורו של חומר הנפץ, שהרי החלטת האו"ם ההיסטורית ייתרה למעשה את קיומו הנפרד של לח"י

[5] שהבריטים הם ששבו, חיסלו וקברו בסתר את שנים עשר נעדרי הפעולה

[6] חנן חבר ומאיר שניצר, פרשת הלוחם יונתן ששקעה באוקיינוס ההשתקה הציונית: | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | חלק ד' | באתר הארץ, מרץ-אפריל 2022
* תגובה:
ברוך פלח, בין בלבול לבדיה ופשר ההחרמה, באתר הארץ, 3 במאי 2022

[7] מיכאל וילף, על המשמר, 11 במרץ 1994.

[8] Baruch Nadel papers, Archives at Yale

[קציר,_מסעות_המחקר,_2006-9] ¹ ² ³ אורי קציר, מסעות המחקר של חבורת נט"י, בבלוג שלו: "אפלטון", 8 בספטמבר 2006.

[10] ביקורת: מאיר בראלי, הכוונה היתה טובה, דבר, 18 בנובמבר 1970.

[11] לחצות את הפירנאים עם סוזן באתר כנרת זמורה-ביתן דביר.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]