ג'וזף סטנהאוז

ג'וזף סטנהאוז

ג'וזף סטנהאוז עם פרנק וורסלי
לידה	15 בנובמבר 1887 דאמברטון, הממלכה המאוחדת
פטירה	12 בספטמבר 1941 (בגיל 53) מפרץ עדן, תימן
מדינה	סקוטלנד
השכלה	Barrow Grammar Schools
בן או בת זוג	גלדיס קמפבל (1 באוקטובר 1933–?)
השתייכות	הצי המלכותי הבריטי
דרגה	קומנדר (הצי המלכותי הבריטי)
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה
עיטורים
קצין במסדר האימפריה הבריטית (1920) אות השירות המצוין (1918) מדליית הקוטב

ג'וזף ראסל סטנהאוז (באנגלית: Joseph Russell Stenhouse ‏ 15 בנובמבר 1887 – 12 בספטמבר 1941) היה ימאי סקוטי במוצאו, קצין עטור אותות בצי המלכותי ורב חובל במימי אנטארקטיקה, שפיקד על האונייה "אורורה" במהלך 283 הימים שזו נסחפה בתוך הקרח בשירותה בקבוצת ים רוס, פלג מן המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של ארנסט שקלטון, בשנים 1917-1914. אחרי שמילט את "אורורה" בהצלחה מכבלי הקרח, הביא אותה סטנהאוז בשלום לניו זילנד, אך תפקידו כרב החובל שלה נמסר למישהו אחר. לאחר זאת שירת בהצטיינות בצי המלכותי במלחמת העולם הראשונה והשנייה.

נעורים וראשית בגרות

סטנהאוז נולד בדאמברטון, סקוטלנד, למשפחה שעשתה חיל בבניין ספינות, ולמד באנגליה. לאחר תקופה קצרה כפקיד זוטר באגף רישום הספינות של חברת הביטוח לויד'ס, שירת כצוער בצי הסוחר על אוניות רמות-תורן שהקיפו את כף הורן. לאחר זאת הצטרף לחברת ספנות הקיטור של הודו הבריטית עד שנענה למינוי של הרגע האחרון כקצין ראשון ב"אורורה", שהייתה אז באוסטרליה בהמתנה לשיפוץ וציוד מחדש. סטנהאוז הפליג לאוסטרליה על אוניית הקיטור "יוניק", ב-18 בספטמבר 1914. לפני הפלגתו, קיבל דרגת לוטננט-משנה של הצי המלכותי.

ה"אורורה"

במצר מקמרדו

"אורורה" בפיקודו של קפטן אניאס מקינטוש, יצאה מהובארט לאנטארקטיקה ב-24 בדצמבר 1914 והגיעה למצר מקמרדו, עם קבוצת ים רוס, ב-14 בינואר 1915. משימתה העיקרית של הקבוצה הייתה להניח מצבורי אספקה לאורך מדף הקרח רוס לקבוצה הטראנס-קונטיננטלית המיועדת של שקלטון. כשמקינטוש עזב את האונייה כדי לקבל פיקוד על מבצע הנחת המצבורים, קיבל עליו סטנהאוז את הפיקוד על "אורורה", ומשימתו הראשונה במעלה הייתה למצוא מעגן חורף מתאים. שתי בעיות ניצבו לפניו; ראשית, לא היה לו ניסיון במימי אנטארקטיקה; ושנית, ידיו היו כבולות בהוראה המחייבת ששקלטון נתן למקינטוש, שיש להעגין את הספינה אי-שם צפונית ללשון הקרחון האנטארקטית, כדי להפחית את הסיכונים לכליאתה בתוך הים הקפוא הסובב את האט פוינט - גורלה של האונייה דיסקברי של קפטן סקוט בשנים 1904-1902. מאז "דיסקברי", לא ניסתה שום ספינה לחרוף במצר - "נמרוד" ו"טרה נובה" חזרו לניו זילנד - ומספר המעגנים המוגנים מצפון ללשון היה מוגבל מאוד. סטנהאוז השיט את הספינה במשך שבועות רבים לפני שבחר לעגון בכף אוונס, אתר הבסיס של משלחת טרה נובה, משלחתו האחרונה של קפטן סקוט בשנים 1913-1910. ב-14 במרץ רותקה "אורורה" למקומה ומנועיה הושבתו לצורך תיקוני חורף.

על אף תשומת הלב הרבה לחיזוק המעגן, סערות החורף סביב כף אוונס גברו על כל המאמצים, ובליל ה-6 במאי נעקרה "אורורה" מן העוגנים ונסחפה אל הים עם הקרח. על סיפונה היו 18 אנשים, ועמם רוב הביגוד, הציוד והמזון של הקבוצה. על החוף, נטושים ללא מוצא, נשארו עשרה אנשים, בהם מקינטוש.

נסחפים בקרח

ערך מורחב – סחף אורורה

המצב שאליו הושלך ללא הכנה רב החובל הזמני, חסר הניסיון, היה מבעית במיוחד. הספינה, מחוברת אל מצוף קרח גדול, נסחפה ברוח מתוך מצר מקמרדו ואל תוך ים רוס, ללא שליטה, מנועה מלהשתמש בקיטור למנועיה, ובתנאי מזג אוויר, שהיו צפויים להחמיר. האנשים היו מבודדים לחלוטין, על אף מאמציו החוזרים ונשנים של האלחוטן ליונל הוק להקים קשר רדיו עם כף אוונס ועם תחנות אחרות, רחוקות יותר. במהלך השבועות הבאים, הרי הסכנות, בעוד אורורה נגרפת בתוך גוש קרח גדול צפונה, פחות או יותר במקביל לחוף בכיוון כף אדייר, שקל סטנהאוז בשתי הזדמנויות להורות על נטישת הספינה ולהסתכן במסע מזחלות על הקרח. מכל מקום, הספינה החזיקה מעמד והמשיכה להיסחף אל תוך האוקיינוס הדרומי. במשך כל ימי הסחף, עשה סטנהאוז כמיטב יכולתו לשמור על מוראל אנשיו, ולמען המדע, קיים תצפיות קבועות בהתנהגות הקרח ובכיוון הסחף. בפברואר 1916, ללא כל סימן לשחרור מן הקרח, הרהר סטנהאוז באפשרות של עוד שנה בשבי הקרח, אבל ב-12 בחודש התנפץ הקרח סביב הספינה בפתאומיות ו"אורורה" יצאה לחופשי. סטנהאוז הורה להפעיל את המנועים וניווט בזהירות מופלגת את הספינה בין גושי הקרח הצפים ואל הים הפתוח. אחרי מסע של 1600 ק"מ בים סוער אל ניו זילנד, ובעזרת גוררת בשלבים האחרונים, הביא את "אורורה" אל פורט צ'אלמרס ב-3 באפריל 1916.

בניו זילנד

המשימה הראשונה בסדר העדיפויות של סטנהאוז הייתה לתקן, לשפץ ולצייד את "אורורה" ולהפליג בה חזרה למצר מקמרדו, כדי לחלץ את האנשים הנטושים מזה קרוב לשנה על החוף. הוא לא מצא אוזן קשבת לדאגתו או נכונות לפעולה מיידית מצד השלטונות. הבעיה של אמצעי מימון זמינים עמדה על הפרק - קרנות המימון של משלחת שקלטון אזלו כליל, ועלויות הכשרתה של "אורורה" למסע וציוד משלחת הצלה נאמדו ב-20,000 ליש"ט בקירוב. גישתו הפזיזה של שקלטון לארגון המקורי של קבוצת ים רוס הייתה עכשיו בעוכריו. לבסוף, הסכימו ממשלות ניו זילנד, אוסטרליה ובריטניה לממן חלק כחלק את עלויות החילוץ, בתנאי שתינתן להן שליטה מלאה במשימה. סטנהאוז עדיין ראה את עצמו כמפקד "אורורה" ויצא מהנחה, שהוא ינהיג את משלחת ההצלה כשהספינה תהיה מוכנה להפלגה, אבל נציגי הממשלות החליטו, שהוא חסר ניסיון מספיק למשימה. סטנהאוז היה גם מאנשיו של שקלטון והם היו נחושים בדעתם, שלא שקלטון, שחזר והופיע באיי פוקלנד לאחר הרפתקה ממושכת שסופה חילוץ והצלה, ולא בא כוחו יובילו את החילוץ; אי לכך, בחרו למנות איש משלהם, קפטן ג'ון קינג דייוויס. שיקולי הפוליטיקה שבשורש ההחלטה הוסתרו ברובם הגדול מסטנהאוז, שהיה המום כשנודע לו על מינויו של קינג ב-4 באוקטובר, ותחילה סירב להכיר בתוקף המינוי. עם זאת, כששקלטון הגיע לניו זילנד ב-12 באוקטובר והשלים בצרות-עין עם מינויו של קינג, לא הייתה לסטנהאוז ברירה אלא לפרוש מן המשלחת. בשלב זה בחר לחזור לאנגליה.

גיבור מלחמה

בשובו לאנגליה התייצב סטנהאוז לשירות בצי המלכותי והוצב כקצין תותחנים באוניית Q ‏ PQ61. ב-26 בספטמבר 1917 נכנסה האונייה לקרב עם צוללת בים האירי והטביעה אותה, פעולה שעליה קיבל סטנהאוז את צלב השירות המצטיין של הממלכה המאוחדת (DSC). אחרי קידום ופרק זמן של פיקוד על מפרשית של הצי המלכותי, הצטרף אל שקלטון במשימה במורמנסק, לצייד ולאמן את הצבא הלבן של צפון רוסיה. אחרי שביתת הנשק ב-1918 קיבל את אות השירות המצטיין (DSO) וב-1920 את תואר OBE של מסדר הממלכה הבריטית.

לאחר המלחמה

ב-1923 נשא סטנהאוז לאישה את גלדיס מקינטוש, אלמנתו של אניאס מקינטוש, וב-1924 נולדה בתם. בין 1927 ל-1929 היה רב החובל של "דיסקברי" במסעות לחקר אוקיינוסים ולווייתנים בדרום האוקיינוס האטלנטי ובמימי אנטארקטיקה. לאחר זאת ניסה את ידו בכמה מיזמים עסקיים, שנכשלו ברובם, כמו גם ניסיון למצוא אוצר באיי קוקוס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס סטנהאוז, כקומנדר בצי המלכותי, לשירות פעיל וכשהיה במפרץ עדן ב-1940, סיכן את חייו כדי להציל את חייו של איש צוות אחר, אחרי שאונייתו נפגעה ממוקש ימי. ב-12 בספטמבר 1941 דווח כנעדר, כנראה הרוג, כשאונייתו התפוצצה וטבעה בים האדום.

זכרו של ג'וזף סטנהאוז מונצח בשונית סטנהאוז באנטארקטיקה, באיי שטלנד הדרומיים, ב-62°04′S 58°24′W

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'וזף סטנהאוז בוויקישיתוף