ג'ורג' הנרי ויליאמס

ג'ורג' הנרי ויליאמס
George Henry Williams
	ג'ורג' הנרי ויליאמס
לידה	26 במרץ 1823; ניו לבנון, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	4 באפריל 1910 (בגיל 87); פוטלנד, אורגון, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות ריבר ויו, פוטלנד, אורגון, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית
	2 ביוני 1902 – 2 ביוני 1905; (3 שנים)
	→ הנרי ראו הארי ליין ←
	14 בדצמבר 1871 – 25 באפריל 1875; (3 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	יוליסס ס. גרנט
	→ איימוס טפן אקרמן אדוארדס פיירפונט ←
	4 במרץ 1865 – 4 במרץ 1871; (6 שנים)
	→ בנג'מין הרדינג (אנ') ג'יימס קלי (אנ') ←
	1853–1858; (כ־5 שנים)
	→ תומאס נלסון ארון ואייט ←
חתימה

ג'ורג' הנרי ויליאמס (באנגלית: George Henry Williams;‏ 26 במרץ 1823 – 4 באפריל 1910) היה שופט ופוליטיקאי אמריקאי. הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון של אורגון, היה התובע הכללי של ארצות הברית ונבחר כסנאטור מטעם אורגון. כסנאטור, ניסח ויליאמס ותמך בחקיקה שאפשרה לצבא ארצות הברית להיות מועסק בתהליך השיקום במדינות הדרום כדי לאפשר את קיומו של תהליך מסודר של קבלתן בחזרה לאיחוד. ויליאמס היה חבר הקבינט הראשון שהגיע ממדינה השוכנת על החוף המערבי. כתובע הכללי בממשלו של יוליסס ס. גרנט הוא המשיך את ההעמדות לדין של שהובילו לחיסול פעילותו של ארגון הקו קלוקס קלאן. הוא עמד בפני אתגרים במערכות הבחירות השנויות במחלוקת במדינות הדרום. הנשיא גרנט ויליאמס העניקו הכרה חוקית לפ.ב.ס פינצ'בק שהיה האפרו-אמריקאי הראשון שנבחר כמושל מדינה בארצות הברית. ויליאמס קבע של"וירג'יניוס", ספינת תותחים שנלכדה על ידי ספרד בתקרית וירג'יניוס (אנ'), לא הייתה הזכות להניף את דגל ארצות הברית. עם זאת, הוא טען שלספרד לא הייתה הזכות להוציא להורג את אנשי הצוות האמריקאים של הספינה. ויליאמס מונה על ידי הנשיא גרנט כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך המינוי לא אושר על ידי הסנאט, בעיקר בשל העובדה שויליאמס הדיח את אדיסון קרנדל גיבס מתפקיד התובע הפדרלי באורגון.^[1]

ב-1875 התפטר ויליאמס מתפקידו כתובע הכללי על רקע המחלוקת על התשלומים שקיבלה לכאורה אשתו מחברת הסחר "פראט ובוייד" כדי שהוא יסגור תיק משפטי שנוהל נגדם במחלקת המשפטים. לאחר התפטרותו השתתף ויליאמס בספירת הקולות בפלורידה עבור רתרפורד הייז ביישוב המחלוקת בנוגע לבחירות לנשיאות של 1876. הוא שב לאורגון, חידש את עיסוקו בעריכת דין ובשנים 1902–1905 הוא כיהן כראש עיריית פורטלנד. בעת כהונתו כראש העיר, הוא הואשם על כך שלא כפה את חוקי ההגבלה של ההימורים. הוא זוכה והמשיך לכהן כראש העיר עד תום כהונתו. ב-28 במאי 1905 הוא נשא נאום בטקס פתיחת התערוכה לציון מאה שנה למשלחת לואיס וקלארק.

ראשית חייו

ג'ורג' הנרי ויליאמס נולד בניו לבנון שבאפסטייט ניו יורק. כאשר היה בגיל צעיר, עברה משפחתו למחוז אונונדאגה, שם הוא התחנך בבתי ספר ציבוריים ופרטיים, כולל באקדמיית פומפיי. הוא לא למד בקולג'.^[1] הוא למד משפטים בהדרכתו של דניאל סקוט וב-1844, בגיל 21, הוא התקבל ללשכת עורכי הדין. באותה שנה עבר ויליאמס מערבה והחל לעסוק בעריכת דין בטריטוריית איווה. לאחר שאיווה התקבלה כמדינה בארצות הברית, נבחר ויליאמס ב-1847 כשופט מחוזי ושימש בתפקיד עד 1852. ב-1853 ההוא מונה על ידי הנשיא פרנקלין פירס כנשיא בית המשפט העליון של טריטוריית אורגון. ב-1857, בוועידה החוקתית של אורגון, טען ויליאמס שהעבדות צריכה להיות חוקית באורגון כתנאי לקבלתה כמדינה. הוא ניסה לקדם ללא הצלחה החלטה שרכושן של נשים לא יהיו קשור לחובותיהם של בעליהם.

בשנותיו הראשונות של בית המשפט העליון של אורגון, שימשו שלושת שופטיו גם כשופטים נודדים בדרג של בית משפט לתביעות. כנשיא בית משפט זה, ישב ויליאמס בראש ההרכב בתיק "הולמס נגד פורד" (Holmes v. Ford), שבו שוחררה משפחת עבדים בשל העובדה שהעבדות לא הייתה חוקית בטריטוריה.^[2] ויליאמס המשיך לכהן בבית המשפט עד התפטרותו ב-1858.^[3] הוא עבר לפורטלנד, שם הוא חידש את עיסוקו בעריכת דין.

ויליאמס, שהיה מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, תמך בסטיבן דאגלס בבחירות לנשיאות של 1860. הוא השתתף בוועידת האיחוד של אורגון ב-1862, שם הוא התנגד לעבדות והיה יושב ראש ועדת הבחירות של הוועידה.

סנאטור

ב-1864 העביר ויליאמס את שיוכו הפוליטי למפלגה הרפובליקנית ונבחר מטעמה לסנאט של ארצות הברית. הוא כיהן בסנאט תקופת כהונה אחת מ-1865 ועד 1871. ב-1865 מונה ויליאמס, שנמנה עם האגף הראדיקלי של המפלגה, כחבר בוועדת הכספים של הסנאט ובוועדה המשותפת לתוכנית השיקום. ב-1866 ניסח ויליאמס את חוק הקביעות במשרה (אנ'), שעבר בקונגרס על אף הווטו של הנשיא אנדרו ג'ונסון. חוק זה הגביל את סמכות הנשיא לפטר את חברי הקבינט. החוק היה חיוני עבור המפלגה הרפובליקנית, ומנע את פיטוריהם של רפובליקנים שמונו למשרות בכל רחבי ארצות הברית. ב-1867 ניסח ויליאמס את חוק השיקום הצבאי, שגם עבר בקונגרס על אף הווטו של ג'ונסון. חוק זה אישר את סמכות המשטר הצבאי בדרום והשיב את מדינות הדרום לחיק האיחוד באופן שקט ושליו תוך שימוש בכוח הצבאי. ב-1868 הצביעו ויליאמס ועמיתו הסנאטור השני מאורגון, הנרי ו. קרובט, בעד הדחתו של הנשיא ג'ונסון. במשפט ההדחה זוכה ג'ונסון על חודו של קול אחד. בבחירות של 1870 הובס ויליאמס ולא נבחר לכהונה נוספת בסנאט.

חבר בוועדה העליונה המשותפת

ב-1871 מינה הנשיא יוליסס ס. גרנט את ויליאמס כאחד מששת החברים האמריקאים של הוועדה המשותפת לדיון בהסכם עם בריטניה על תביעות אלבמה (אנ') והגבול הצפון-המערבי בין ארצות הברית לקנדה. שישה נציגים נוספים נבחרו לייצג את האינטרסים הבריטים והקנדים ובסך הכל מנתה הוועדה 12 חברים. ויליאמס נבחר לצוות האמריקאי של הוועדה בשל ניסיונו באזור הפסיפיק נורת' וסט והוכיח את עצמו כחבר יעיל בוועדה. בנוסף ליישוב תביעות אלבמה נגד בריטניה על כך שאפשרה לספינות של הקונפדרציה להיות חמושות כאשר עגנו בנמלים בריטים, דנה הוועדה על הגבול הצפון-מערבי של ארצות הברית שעבר דרך מצר רוסריו. ארצות הברית שאפה שהגבול יעבור דרך מצר הארו, ובכל אופן, סוגיה זו הפכה לסוגיה מתמשכת בין ארצות הברית, בריטניה וקנדה. לבסוף החליטה הוועדה שוילהלם הראשון, קיסר גרמניה ישמש כבורר בשאלת הגבול. ויליאמס הצליח לשכנע את חברי הוועדה שהקיסר יצטרך לפרש פירוש צר את ההסכם שנחתם ב-1846 ושהגבול יוגדר על פי המצר שהיה בשימוש הרחב ביותר, מצר הארו. בזכות מאמציו של ויליאמס, בחר הקיסר בסופו של דבר במצר הארו כגבול הבינלאומי הצפון-מערבי בין ארצות הברית לבין קנדה וארצות הברית קיבלה את השליטה על איי סן חואן.

התובע הכללי של ארצות הברית

בדצמבר 1871 מינה הנשיא גרנט את ויליאמס כתובע הכללי של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא כיהן עד 1875. מינויו נועד לספק את דרישותיהם של הפוליטיקאים מהחוף המערבי שהאזור ייוצג בקבינט. מדיניות השיקום של גרנט הופעלה בעיקר באמצעות מחלקת המשפטים של ארצות הברית בראשותו של ויליאמס ונתמכה על ידי מזכיר המלחמה ויליאם בלקנאפ.

רדיפת הקו קלוקס קלאן

ויליאמס המשיך כתובע הכללי ליישם את מדיניות העמדתם לדין של חברי הקו קלוקס קלאן עד דצמבר 1872, כאשר הוא החל לנקוט במדיניות סלחנית יותר כלפי הדרום. מחלקת המשפטים הייתה שרויה בעומס תיקים נגד הארגון ולא עמד לרשותה כוח האדם כדי לנהל ביעילות את כולם. עד אביב 1873 סיים ויליאמס לנהל את תיקי התביעה שנותרו. הוא האמין שהמשך ניהול המשפטים נגד חברי הארגון אינו נחוץ והוא היה מודאג מהתגובה הציבורית השלילית של המשפטים. דיכוי הקו קלוקס קלאן הוביל למפנה של האפרו-אמריקאים בקלפיות בכל רחבי הדרום וגרנט נבחר מחדש בין השאר בשל הצבעתם הגורפת עבורו.

הסיור בדרום

במהלך הבחירות לנשיאות של 1872 סייר ויליאמס במדינות הדרום כדי לקדם את מדיניות השיקום של גרנט באמצעות נאומים פומביים. הערים הראשיות בהן הוא ביקר ונאם כללו את ריצ'מונד, וירג'יניה, סוואנה, ג'ורג'יה וצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית. בזכות מאמציו של ויליאמס, הצביעו רבות ממדינות הדרום עבור גרנט, כולל וירג'יניה, קרוליינה הדרומית וארקנסו. הייתה זו הפעם האחרונה שהרפובליקנים זכו בניצחון בדרום לאחר הדמוקרטים השיגו את השליטה בדרום ב-1877, במהלך שנודע בשם "הדרום המוצק" (Solid South). אף מועמד רפובליקני לנשיאות לא ינצח במדינות הקונפדרציה לשעבר באף מערכת בחירות לנשיאות עד ניצחונו של וורן הרדינג בבחירות של 1920 בטנסי והמפלגה הדמוקרטית השיגה רוב במדינות הדרום בכל מערכות הבחירות לנשיאות עד לתמיכת המפלגה בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, שגרמה לעריקת רוב המצביעים הלבנים בבחירות לנשיאות של 1968.

הבחירות באלבמה ב-1872

כאשר התעוררו עימותים בבחירות המדינתיות של אלבמה ב-1872, הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים במדינה עתרו לויליאמס שיישב את המחלוקת. הנשיא גרנט ויליאמס קיימו התייעצות יסודית כדי לפתור את המשבר הפוליטי הממושך באלבמה. ב-12 בדצמבר 1872 יישבו השניים בדרכי שלום את המחלוקת על הבחירות במדינה בין הדמוקרטים לבין הרפובליקנים באמצעות הוצאת חמש החלטות עבור המושל דייוויד פ. לואיס. לואיס ובית המחוקקים המדינתי שהיה בשליטת הרפובליקנים הסכימו לחמש ההחלטות שכללו מינוי נציגים משתי המפלגות לספירת הקולות השנויים במחלקות במחוז מרנגו. ויליאמס עמד על כך שבית המחוקקים המכהן יתפטר ושהבניין שלו יפונה לפני שהמחלוקת על הבחירות תיפתר. הוא גם פינה את הסנאט של המדינה כאשר נוהל תהליך לפתרון המחלוקת על הבחירות לסנאט. בנוסף למשבר הבחירות, דאג ויליאמס לפיצוי יומי למחזיקי המשרות.

הבחירות בלואיזיאנה ב-1872

במהלך הבחירות של 1872, הייתה לואיזיאנה שקועה במהומה פוליטית, כאשר שני פלגים יריבים התחרו על השליטה בבית המחוקקים של המדינה. הדמוקרט ג'ון ד. מק'הנרי והרפובליקני ויליאם פיט קלוג טענו שניהם לניצחון בחירות למשרת מושל המדינה. שתי המפלגות היו שקועות בהאשמות על זיופים בבחירות. הכוחות הפדרליים בפיקודו של ויליאם ה. אמורי, שהיו אחראים על מחלקת המפרץ, שמרו על הסדר במהלך הבחירות ומיד אחריהן. ב-3 בדצמבר קבע ויליאמס, לבקשתו של קלוג, שהנשיא גרנט יאכוף כל החלטה של בתי המשפט המחוזיים. לאחר שוועדות הבחירות לא הצליחו להגיע לידי החלטה, פסק השופט הפדרלי אדמונד ה. דארל שקלוג הוא המנצח בבחירות.

בינתיים, ב-9 בדצמבר, מרשל ארצות הברית סטיבן פקארד, שהיה מזוהה עם חבורת בית המכס של ניו אורלינס בהנהגת גיסו של הנשיא גרנט, ג'יימס פ. קייסי, בחר בבית מחוקקים שהדיח את המושל המכהן הנרי קליי וורמות' ומינה את פ.ב.ס פינצ'בק, תומך של קלוג, כמושל הראשון במדינה כלשהי של ארצות הברית ממוצא אפרו-אמריקאי. ב-14 בדצמבר הודיע ויליאמס לוורמות' שהנשיא גרנט הכיר בקלוג כמושל הנבחר בעל הזכות החוקית של לואיזיאנה. בחירות אלו הכעיסו מאוד את הסיעה של מק'הנרי, שהאמין שהנשיא גרנט והתובע הכללי ויליאמס נקטו בצד בבחירות המדינתיות. ב-16 בדצמבר אישר ויליאמס מחדש את בחירתו של קלוג בפינצ'בק כמושל לואיזיאנה והכיר בניצחונם של מועמדים רפובליקנים אחרים ואלקטורים לנשיאות.

תקרית וירג'יניוס

באוקטובר 1873 נלכדה ספינת תותחים של פריבטירים שהניפה את דגל ארצות הברית, "וירג'יניוס", שהייתה בבעלות חשאית של מורדים קובנים במהלך מלחמת עשר השנים, על ידי ספינות מלחמה ספרדיות. בנובמבר נשפטו 53 מאנשי הצוות, כולל אמריקאים ובריטים, והוצאו להורג על ידי שכיר החרב הספרדי, חואן ד. בוריאל, בסנטיאגו דה קובה. ב-17 בדצמבר הוחזרה הווירג'יניוס לצי ארצות הברית על פי הסכם בין ארצות הברית לבין ספרד. באותו היום, לאחר חקירה של מחלקת המשפטים, קבע ויליאמס שהווירג'יניוס נרכשה במהלכי הונאה ולא הייתה לה הזכות החוקית להניף את הדגל האמריקאי, אך הוא טען שלספרדים לא הייתה הזכות ללכוד אותה במים בינלאומיים ולהוציא להורג אנשי צוות אמריקאים, זאת בשל העובדה שרק לארצות הברית הייתה הזכות לחקור אם הווירג'יניוס הייתה רשומה באופן חוקי בניו יורק. קביעתו של ויליאמס על הבעלות של הספינה הייתה תערובת של "העמדת פנים, חוקיות ואחיזת עיניים". לאחר משא ומתן, 91 אנשי צוות הוחזרו לניו יורק, ומשפחותיהם של האמריקאים שהוצאו להורג פוצו על ידי ספרד ב-1875 בסכום 80,000 דולר.

מועמדותו לנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית

בדצמבר 1873 מינה הנשיא גרנט את ויליאמס כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתחילה קיבל גרנט את תמיכתו של הסנאטור רוסקו קונקלינג במועמדותו של ויליאמס. עם זאת, ברחבי וושינגטון נפוצו שמועות שהוא עשה שימוש במחלקת המשפטים כאמצעי למימון אורח חייה הבזבזני של אשתו. הוא משך כספים של מחלקת המשפטים, פרע את התשלומים הללו בהמחאות אישיות שלו, שבסופו של דבר סורבו על ידי הבנקים במהלך המשבר הפיננסי של 1873. קונקלינג הגיע למסקנה שבנסיבות אלו יש למשוך את מינויו של ויליאמס. ב-9 בינואר 1874 שלח הנשיא גרנט הנזעם מכתב לסנאט על משיכת מועמדותו של ויליאמס.

ויליאמס, יחד עם ג. הרולד קארסוול מפלורידה והרשל פריידי מארקנסו, שניהם מועמדים לבית המשפט העליון שמינוייהם לא אושרו בתקופת נשיאותו הראשונה של ריצ'רד ניקסון, הם שלושת המועמדים היחידים שלא אושרו לבית המשפט העליון ממדינות שנכון ל-2020 לא הגיע מהן אף שופט שמועמדותו אושרה לבית המשפט העליון.

התפטרותו

באפריל 1875 אילץ הנשיא גרנט את ויליאמס להתפטר על רקע שמועות שנפוצו בוושינגטון די. סי. שרעייתו של ויליאמס קיבלה סכום של 30,000 דולר כדי שוויליאמס יסגור תיק משפטי שנוהל נגד פעילויות הונאה של בית הסחר הניו יורקי "פראט ובוייד" (Pratt & Boyd).^[4] נערכה גם בדיקה על כך שרעייתו של ויליאמס, רכשה כרכרה יקרה בוושינגטון, שאוישה ברכב ושרת לבושים בגדי שרד, תוך שימוש בכספים ממשלתיים. ויליאמס גם יצר ערבוב בין חשבונותיו הפרטיים לבין אלו של מחלקת המשפטים, כך שהוא פרע המחאות פרטיות שלו בכספי המחלקה, אף על פי שבסופו של דבר הוא החזיר את הכספים.^[5] אחד ממובילי הרפורמות בקבינט של גרנט, המנהל הכללי של הדואר, מרשל ג'וול, הודיע לנשיא שהקונגרס מתכנן לפתוח בחקירה רשמית על הנעשה במחלקת המשפטים בניהולו של ויליאמס. סנאטור רוסקו קונקלינג, בעל בריתו של ויליאמס בסנאט, ביקש מגרנט שוויליאמס יפרוש מתפקידו.^[4] ויליאמס התפטר ובמקומו מינה גרנט את מוביל הרפורמות ועורך הדין הניו יורקי המפורסם, אדוארדס פיירפונט. פיירפונט ערך חקירה מעמיקה על התנהלותם של התובעים הפדרליים והמרשלים במדינות הדרום, וחשף מעשי הונאה ושחיתות. הוא הוציא הוראות מיוחדות לרפורמות שנאכפו בקפדנות וביצע ניקוי אורוות במחלקת המשפטים.^[6]

קריירה מאוחרת

טקס הנחת אבן הפנייה לבניית התערוכה לציון מאה שנה למשלחת לואיס וקלארק. ויליאמס שני משמאל, אוחז כובע בידו.

בפברואר 1876 היה ויליאמס חלק מצוות ההגנה של שלושת עורכי הדין שהגנו על אורוויל בבקוק, מזכירו הצבאי של הנשיא גרנט, במשפט טבעת הוויסקי (אנ') שנערך בסנט לואיס. בבקוק הואשם בשיתוף פעולה חשאי עם אנשי טבעת הוויסקי, ובהעברת חוקרים ממשימתם. חקירת הפרשה החלה על ידי מזכיר האוצר של גרנט, בנג'מין בריסטו למיגור השחיתות במפלגה הרפובליקנית. בסופו של דבר זוכה בבקוק במשפטו.

לאחר התפטרותו דחה ויליאמס הצעה מגרנט להתמנות כשגריר בספרד. הוא היה פעיל במסע הבחירות של רתרפורד הייז ללנשיאות ב-1876. במהלך מערכת הבחירות השנויה במחלוקת זו, יצא ויליאמס, שאז היה אדם פרטי, לפלורידה כדי לנהל את ספירת הקולות של הייז במדינה.

לאחר הבחירות שב ויליאמס למשרד עורכי הדין שלו בפורטלנד. הוא תמך בזכות בחירה לנשים וב"תנועה לממשלה עממית" של אורגון.

ב-1895 הוציא ויליאמס לאור אסופה של נאומים שהוא נשא החל מ-1869, שרובם היו מהשנים 1885–1893. מתוך כוונה שהאסופה תהייה מזכרת לידידיו, לא נכללו בה נאומים מקצועיים ופוליטיים. בין 21 הנאומים שנכללו בספר היו הספדים שהוא נשא לנשיא גרנט לוויליאם שרמן ולכמה שופטים בולטים, ונאומים שנגעו להיסטוריה של פורטלנד ולהתפתחותה, של המחקר והעיסוק ברפואה, המיליציה ובית המשפט העליון של ארצות הברית.

ב-11 באוקטובר 1901 התכנסה ועידת הכנסייה האפיסקופלית של ארצות הברית בסן פרנסיסקו כדי להחליט אם יותר לאנשי הכמורה שלה לשאת גרושות ועל הצעדים שיינקטו במקרים של כאלו שכבר נישאו. ויליאמס נכח בכינוס והתנגד למגבלות של הכנסייה על חבריה שנישאו והתגרשו וטען שעניינים כאלו נוגעים למשפט האזרחי שמנוגד לשלטון הכנסייה.

בשנים 1902–1905 כיהן ויליאמס כראש עיריית פורטלנד. ב-4 בינואר 1905, נחקר ויליאמס על ידי חבר מושבעים גדול של מחוז מלטנומה, שפורטלנד היא מקום מושבו, על כך שלכאורה סירב לאכוף חוקים לפיקוח על הימורים. הוא הואשם בכך שלא סגר בתי הימורים ב-13 ביולי 1904 שפעלו בתחום של ארבעה מילים מפורטנלד. חקירה דומה התנהלה נגד מפקד משטרת פורטנלד צ'ארלס ה. האנט. בכל אופן, ויליאמס זוכה ושימש בכהונתו כראש העיר עד סופה.

ב-28 במאי 1905 הוא נשא נאום בטקס פתיחת התערוכה לציון מאה שנה למשלחת לואיס וקלארק. סגן הנשיא צ'ארלס וורן פיירבנקס היה הנואם המרכזי בטקס. הנשיא תאודור רוזוולט פתח את התערוכה באופן מכני על ידי לחיצת כפתור בוושינגטון.

חייו האישים, מותו ומורשתו

ב-1850 נשא ויליאמס לאישה את קייט ואן אנטוורפ מאיווה, ולשניים נולדה בת אחת. ב-1867 הוא נישא בשנית לקייט יוז ג'ורג', והשניים אימצו שני ילדים.

ג'ורג' הנרי ויליאמס נפטר בפורטלנד ב-4 באפריל 1910 ונטמן בבית הקברות ריבר ויו שבעיר.

הוא היה חבר הקבינט הראשון שהגיע מאורגון וכך ייצג את אמריקה המתרחבת. ויליאמס היה אחד משני חברי הקבינט של גרנט שבמאה ה-20 עדיין שירתו בתפקיד ציבורי. חבר הקבינט השני היה המנהל הכללי של הדואר, ג'יימס נובל טיינר, ששימש כעוזר היועץ המשפטי של מחלקת הדואר תחת הנשיאים ויליאם מקינלי ותאודור רוזוולט. אף על פי שוויליאמס נחל כמה הצלחות כתובע הכללי, הוא לא היה רפורמטור, והוא היה מעורב במעשי שחיתות במהלך כהונתו בתפקיד. ההיסטוריון ג'ין אדוארד סמית', שמתח ביקורת על ויליאמס, אמר שכאשר "הוא נבחן כתובע הכללי הוא נכשל כישלון חרוץ".^[5]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' הנרי ויליאמס בוויקישיתוף

ג'ורג' הנרי ויליאמס באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
ג'ורג' הנרי ויליאמס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
ג'ורג' הנרי ויליאמס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

[דומס-1] ¹ ² Dumas Malone, ed. (1936). "Williams George Henry". Dictionary of American Biography. New York: Charles Scribner's Sons. pp. 262–263.

[2] Milner, Darrell. "Holmes v. Ford (1853)". African American History in the West. University of Washington. Archived from the original on 2007-09-27.

[3] "Oregon Blue Book: Supreme Court Justices of Oregon".

[סמית584-4] ¹ ² Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York, New York: Simon & Schuster, p. 584.

[סמית560-5] ¹ ² Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York, New York: Simon & Schuster, pp. 560-561.

[6] "The Conduct of Southern Marshals and Attorneys; Attorney General Pierrepont's Instructions Rigorously Enforced Preparing for the Change in the United States Treasury Counting the Money the Postal Contract Frauds Registering Notes Coming into the Treasury to Prevent Robbery". The New York Times. June 17, 1875. p. 5. Archived from the original on 2018-03-23.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]